יומן מסע

זה ייקח הרבה זמן.

בשכיבה,  בעמידה- זה לא חשוב.

המבט בעיניך יתחלף וזה יהיה קשוח.

מאוד.

הרצף הראשון יהיה עם שוט.

זה אמנם חימום , אבל על העור הקריר שלי זה כבר כואב למכביר.

היד שלך, שתחוש את החום המתגבר לא תפסח על הכוס. היא תרגיש את רטיבותו הניגרת לנוכח הסיטואציה. לנוכח היותך.

כשתיצמד אלי , מאחורה, אחוש את הזין הבוער שלך בהיצמדותם של הפלחים.

הריח שלך יגרה אותי. ימסטל בניחוחו המושלם.

אהיה שקטה.

שקטה כמו שאני.

מרוכזת בסיטואציה הזו הנבנית בי ובחוט המקשר בינינו שהולך וגדל שם, הולך ומתעבה.

הרצף השני, עם המקל המאיים יהיה דורש הרבה יותר.

הוא לוקח. לוקח ממני כאב, אך גם (ובעיקר) לוקח ממני צער, ופחד ותסכול.

נותן לי מאהבתו ומחמימותו היקרה.

זעקותיי שישמעו מעת לעת יגבירו את זכרותך עוד.

מדי פעם תחדור אותי, היכן שתירצה, מפסק אותי ובועל. המשך יהיה מדוייק. עצירה בכדי להאריך את ההנאה שלך, לא מספיק זמן בכדי לאפשר לי פורקן.

זה יהיה רצף ארוך.

רצף ממוקד.

וכשאפול מרגליי, ואתכרבל בתוכי בחום המתפשט לי מראש לגוף,  תחדור אותי באחורי , כספוג ועיסה שהנני. תגמור בתוכי, כך שההנאה שלך תתמזג לה כסיום של שירה יפה, בי.

כשאתה תנוח-  אני אנטוף ממך לאיטי ואדע שלפחות לרגע- אהבת. 

#זכרון מהול ברצון וצורך.