יומן מסע

אני מכירה את הלמטה כל כך טוב.

מכירה את המחשבות שלי שם.

את הרגשות.

כמעט יודעת איך אגיב ואיך לכוונן את עצמי שלא ללכת לאיבוד בתוך האופל.

יודעת לסמוך עליך

יודעת לאפשר לך

יודעת להתאמץ

להעריץ אותך באופן שבו אתה תמיד מעל רצונותי שלי.

אני יודעת איך אני מגיבה לכאב

איך הגוף מגיב

איזה כאב נעים לי ומגרה

ואיזה כאב מעניש ולוקח.

אני מכירה את הלמטה שלי כל כך טוב , שבמידה מסויימת הלמטה שלי הוא איזור נוחות.

אתה ,

שרוצה לערער אותי.

ללמד אותי שיעור בתעצומותי אני,

לנער את הקרקע תחת רגלי רק כדי שאראה שאחרי זעזוע שמרגיש לי כמו 100 בסולם ריכטר שהכל איתן ועומד בינינו.

ואפשר לנשום.

אתה , שמושך את איזור הנוחות שלי מתחת לרגלי,

ומכריח אותי להתעמת עם מה שלא קל לי.

עם בושה ועם פחד.

מתוך מטרה להגיע לגבהים חדשים יחדיו.

מתוך אמונה בנו.

מתוך אמונה בי.

לי,

מלמטה - היציאה מאיזור הנוחות אל הלא נודע נראית רחוקה ומפחידה.

ואם זאת,

אלך איתך באשר תורא לי.

באשר אדרש.

אבכה ואלך.

אבוש ואלך.

אתגבר ואלך.

בסופו של יום. נגיע יחדיו.

אני תמיד בעדך

דמעות דמעות זולגות החוצה על שפתיים יבשות, שדיים בטן וכוס.
דמעה אחר דמעה ביבבות וחולשה ופורקן.
צמאה לנשיקה.
אבל אין. ולא תהיה.
מערבולת של פחד קדמוני. חויות עבר. זכרונות שאין בנמצא. 
רגשות לא ניתנים להגדרה.
סערה.

אני נושמת לא נושמת , נאחזת בך.
ספק מרוצה נהנת ספק מתאבלת מפוחדת מבויישת חלשה.
אני רוצה
לא רוצה
רוצה
צריכה
חייבת

אני חזקה בכלל, אני עוד זוכרת?
ואם צריך להגיד בקול רפיטטיבי כמה חזקה אני, אז כמה חזקה אני בעצם?
שטויות.
הכל יהיה בסדר.
הכל.
אני יכולה להביט לך בעיניים ולהתגבר.
כן. אני יכולה לנצח את עצמי.
לאפשר לך לנצח את עצמך.

נוסעת
אוספת כוחות.
מתכתובות עבר. מזכרונות.
אוספת כוחות מעומק ריגשותי, מהדרך המפותלת מלאת היופי. מהתיק המונח לצידי.
משתיקתינו. 
מעמידתך.
מהמבט בעיניים.
הכי הרבה מהמבט בעיניים. 
אוספת כוחות כי יש בי
אוספת כוחות כי יודעת שיכולה.
אוספת כוחות כי איכפת לי.
עכשיו זה במאמץ גדול.
לאט לאט וממש בקרוב - בשחרור.
אני לא מנסה לשכנע אותך.
אני משוכנעת.

בוחרת לראות את היופי שאנחנו בכל מצב.
כאב חד. ספירה. הכלה. ספייס חזק ונדיר.
ירוק
ירוק
ירוק
בוחרת להניח לקשיים. הם מביאים את היופי.

וכל אשר בי- נרתם
וכל אשר אני- יירתם
וגם אם נדמה לעיתים שלא מוצאת יציאה מהמבוך,
ואולי ייקח לי עוד קצת זמן מהמתוכנן,
ובכל הקושי והבכי,

אני תמיד בעדך.
אני תמיד בעדך.
אני תמיד בעדך.

תמיד

הפוסט הזה מוכן כבר מאתמול. 

הוא מתבשל לי בראש כבר שבוע.

ומבשיל יום לפני.

ואני ממתינה איתו.

עד שהתאריך יהיה נכון,

עד שהרגע יהיה נכון,

עד שיש לי את הלבד שלי, להתכנס לתוך אני ולכתוב לך- מרוכזת בך, חושבת עליך. 

מעריצה אותך.

כל כך.

עד בלי די.

יותר ויותר עם כל צד שלך שמתגלה.

יותר ויותר עם כל נשימה וצעד שאנו לוקחים. 

יותר ויותר עם כל מדרגה שאתה מוביל אותנו לעלות.

אני ברת מזל.

ממש ממש לגמרי.

יורדת על בירכי ומבקשת, את קולרי למקומו על צוארי.

אני שוכבת על הגב על המיטה.

המאמץ גורם למח שלי למחוק את כל הקשיים של השבועיים שעברו, הטרדות היומיות שמציקות לי והמועקות שהן חברי הליווי התמידיים שלי.

אני מתנקה מתוך המאמץ אליך.

ראשי השמוט לאחור במיטה נהיה כבד יותר ויותר ככל שעובר הזמן  ואני מדמיינת את הדם הממלא אותו. את הזרימה כנגד הזרם וכנגד הנהוג והברור מאליו. כל כך מתאים.

אתה עומד על הרצפה מעלי.

אתה מכופף מעט. ידיך עוקדות את ידי למיטה ואתה מזיין לי את הפה.

אתה חודר לאט. ממלא לי את החלל ומחניק לי את הגרון. אני מנסה לזוז באינסטינקט אבל אני עקודה כך.

מדי פעם יש לי ריפלקס הקאה.

אני מתכווצת לך על הזין מהגרון ומרגישה איך שזה מעמיד לך יותר ויותר. מרגישה אותך חודר אותי יותר ויותר. דורש ממני השקעה, דורש מאמץ, לא מוותר לי. ואתה כל כך סקסי ככה שאני נהנית להענות לך. ואין הנאה גדולה מזו.

אתה עוזב את הידיים אבל הן נשארות עקודות מעצמן למיטה.

הזין שלך בהדרו, לא זז לי מהפה.

אתה לוקח את שוט הרכיבה נותן לי הצלפה מהירה לכוס. הפגיעה שורפת בשפתיים ושולחת קריצה לדגדגן. יש לי רצון לגעת אבל הידיים כבולות ע"י האוויר למקומן.

הרגלים, לעומת זאת, נסגרות מאליהן ואז פנים הירך חוטפת צביטה הגונה מהשוט ואני מכריחה את עצמי לפתוח אותן שוב ושוב.

ושוב הצלפה ושוב הרגלים נסגרות ונפתחות.

ואתה מדבר, ברוגע , בקול בס נמוך, בסמכותיות שקטה ולא מתלהמת. וזה מדליק אותי, מאתגר אותי ואני נוזלת.

אני רוצה לענות לך אבל אני בקושי נושמת.

ואתה לא באמת צריך תשובה כי הגוף הנוזל שלי מספק לך את כל האינפורמציה שאתה צריך-

מגלה לך את כל סודותי.

אני כבר על הקצה.

אתה יודע.

אתה לא מוציא את הזין שלך ממני.

אבל

אתה שומט את השוט ורוכן קדימה להרגיע את הכאב בנשיקה.

אני נוזלת בידך.

וכל פעם אני מופתעת עוד ועוד כמה נוזלים הגוף שלי מפיק תחת ידיך המיומנות והאוהבות.

נהרות זורמים ממני.

אתה יודע,

היום כשהצלפתי בי,

בין ספירה אחת לשניה ובין האנקות החרישיות פתחתי עיניים. וראיתי את הצללית שלך על הקיר,  אותך בפרופיל. 

וראיתי אותך בשחור לבן.

הבעתך הדומית והיפה כל כך.

וראיתי והרגשתי השקעה

וראיתי והרגשתי אכפתיות

וראיתי והרגשתי רצון

וראיתי והרגשתי ריכוז.

וציירת עלי.

וליטפת.

וגופי החזיר לך בדמות נהרות.

גופי כאילו נוצר עבורך.

החדירה החזקה, לפה, לעומק הגרון, בזמן שידיך עוקדות את ידי, החדירה החזקה לכוס - בזעקת האורגזמה שלי, הפורקן היה חזק כל כך. ונרדש. מגרש ימים שלמים של געגוע שהצטבר וצבט לי בלב.

ונפרק בחום גופך ובחוזקך בי. ונשאר איתי לעוד קצת.

זרעך.

זה אושר להיות שלך.

זה אושר גדול.

וזכות

תודה.

כמה שאני אוהבת את זה. 

אוח!

אני אוהבת את זה כל כך כי כשהגוף שלך נרגע באופן הזה, אני יכולה להרגיש, ממש לחוש, את השלווה שעופפת אותך. 

את טרדות היום שמתפוגגות.

אני אוהבת את זה כל כך, כי ממקומי, שם למטה, לראות אותך מביט עלי כשכל הפרצוף שלך משתנה, הופך לדומי כל כך, ההשפעה שלי ניכרת כמו שהיא לא ניכרת בשום מקום אחר. ואני מתמוגגת. 

אני מסניפה.

אני מתרגשת ממנו. מהגדילה שלו בפי.

מההענות שלו אלי.

מההשפעה שיש לי עליו.

אני אוהבת להשקיע שם. 

לא. ממש לא רק חור. 

עולם קסום.

לשון. יד. גרון. ריר.

אני אוהבת למצוץ וללקק. 

להעביר את לשוני בגב איברך. ממש על התפר. לשחק לך בזרמים שזה מעביר לך. 

לשמוע את הקולות בליעת הרוק שלך.

לחוש את נשימתך המתגברת. העליה והירידה של בית החזה מהירה יותר ויותר. 

לנוע יחד עם האגן שלך שעושה ניאות קטנות לתוכי. לעומקי.

להביט עליך מלמטה ולראות ראש שמוט לאחור. מתעופף. נהנה. 

וזה מושלם ככה.

הכי מושלם. 

כשאתה תופס לי בגב הראש ולא מאפשר לי תזוזה בעודך מתפוצץ בתוכי.

ככה אני אוהבת למצוץ לך, אדוני.

כל כך.

מתגעגעת

שלך

}{

אז נכון. 

זה נאמר לי בעבר על ידי הרבה אנשים וזו גם הדעה שלי על עצמי אני.

אני רגשנית.

ממש.

וזה מבעבע בי בבטן.

וזה לוחץ לי בלב.

וזה לא נותן לי מנוח. 

מתגעגעת אליך. 

וכותבת. כי זה מה שיש לי במקום לצרוח.

שכל העולם ישמע.

כי אני סאבית גאה.

בהתמסרות וברגש שלי אליך.

בשייכותי ובקולרי.

בצילי לידך.

בך.

ואני בן אדם שלם. חכם. אינטליגנטי.

חזק.

לא מתוך התנשאות.  ולא באמת צריכה שליטה עלי כדי לסדר את חיי המבולבלים והמסמורטטים.

לא.

בוחרת בהתמסרות אליך.

בוחרת בלהיות שכובה לרגליך.

לדרישתך.

וזו בחירה קלה מאוד.

לוותר על כח. 

איתך ועבורך. 

בוחרת עם חיוך וברצון.

וזו הבחירה הכי טובה שעשיתי.

הכי טובה שיש.

כי.

אתה.

מדהים.

מתגעגעת.

}{ 

אני חושבת שהוא עצמו לא מודע. 

כן ,

בוודאי שהוא יודע שחשוב לי ואכפת.

בוודאי שיודע.

אבל משהו בידיעה הזו לא מחלחל לו עד הסוף פנימה.

עד 

כמה

הוא

באמת

מדהים.

וזה לא רק כי אני הסאבית שלו (וכנראה) לגמרי לא אובייקטיבית בנושא,

אלא זה שהוא פשוט לא מודע-

למסירות שלו,

לטוב לב,

להתחשבות,

לחכמה,

לחוזק.

זה לא שאני עיוורת אדוני,

זה שאתה לא פחות ממדהים. 

נקודה. 

מסתבר שלא תמיד צריך הרבה.

מינון מדוייק, כירורגי כמעט, בין הכאב והפחד- משלח נהרות אל בין רגלי.

שולח אותי אל מן אופוריה כזו,

שנמשכת הרבה זמן אחרי. מן התעופפות כזו שקשה לי להסביר אחרת מלבד היי של מסוממת.

היי של מנת סועד קשוח.

מסוממת דרך הכוס הפה והתחת.

מסוממת דרך הזרע שלך שנוטף לי מהכוס הרבה אחרי כי הכלבונת שלך רוצה אותך עוד קצת בתוכה. עוד קצת מהטעם. עד כמה שניתן.

רוצה אותך אדוני.

כל כך.

כל הזמן.

רוצה חזק יותר מפעם לפעם.

רוצה כמו היום. 

רוצה כמו פעם שעברה.

זה מדהים לראות כמה זה מתגבר לי. עמוק יותר עם כל צעד וכל נשימה.

ממלא את האויר בינינו בחיים.

ביופי.

באור.

בשקט.

בשלווה.

ממלא אותי בך.

לא רק בפיסי שאתה- הזין שעומד קשה ומאיים לחנוק אותי או לקרוע אותי מאחורי, באחורי.

אלא באדם שאתה-

תן לי קצת ממך שאתה.

צוחק-דואג.

מכאיב-מענג.

חזק.

שולט.

מעצים. 

ותודה לך. 

שבחרת בי פעם וממשיך לעשות זאת עדין..

תודה לך.כל כך.

נ.ב.

תודה גם לך.

את!

שבזכותך היה לי *חתיכת* 17%!!!!!