יומן מסע

מסתבר שלא תמיד צריך הרבה.

מינון מדוייק, כירורגי כמעט, בין הכאב והפחד- משלח נהרות אל בין רגלי.

שולח אותי אל מן אופוריה כזו,

שנמשכת הרבה זמן אחרי. מן התעופפות כזו שקשה לי להסביר אחרת מלבד היי של מסוממת.

היי של מנת סועד קשוח.

מסוממת דרך הכוס הפה והתחת.

מסוממת דרך הזרע שלך שנוטף לי מהכוס הרבה אחרי כי הכלבונת שלך רוצה אותך עוד קצת בתוכה. עוד קצת מהטעם. עד כמה שניתן.

רוצה אותך אדוני.

כל כך.

כל הזמן.

רוצה חזק יותר מפעם לפעם.

רוצה כמו היום. 

רוצה כמו פעם שעברה.

זה מדהים לראות כמה זה מתגבר לי. עמוק יותר עם כל צעד וכל נשימה.

ממלא את האויר בינינו בחיים.

ביופי.

באור.

בשקט.

בשלווה.

ממלא אותי בך.

לא רק בפיסי שאתה- הזין שעומד קשה ומאיים לחנוק אותי או לקרוע אותי מאחורי, באחורי.

אלא באדם שאתה-

תן לי קצת ממך שאתה.

צוחק-דואג.

מכאיב-מענג.

חזק.

שולט.

מעצים. 

ותודה לך. 

שבחרת בי פעם וממשיך לעשות זאת עדין..

תודה לך.כל כך.

נ.ב.

תודה גם לך.

את!

שבזכותך היה לי *חתיכת* 17%!!!!!