יומן מסע

ממי , תכאיב לי, בבקשה.

רואה את המקל ההוא בארון? כשקניתי אותו, נצצו לי העיניים. ייחלתי.
רואה את השוט? לפני שהכרנו רציתי לקצר אותו שיתאים באורכו ליד שלי. והתעקבתי עם הביצוע. אולי כי חיכיתי לך. לגודל שלך. ליד שלך.
תראה את שלל המכאיבים האחרים. הם מיותמים בלעדיך. אוספים אבק וסדקים של זמן. כמו גם במאזו שבי.

ממי, תכאיב לי, בבקשה.

תראה את העור שלי, כמה שהוא לבן. שאריות של פסים מהפעם הקודמת שלנו, מספרים סיפור של אהבה לכל המוכן לשמוע. מרפדים את חיינו ברובד נוסף של אינטימיות. מקבעים אותי אליך. משפרים לי את האויר בריאותי. מסננים את אשר חונק.

ממי, תכאיב לי בבקשה.

הסאדסט שחיי בך, בבקשה תן לו דרור כלפי. תן לו לשיר יחד איתי, הרמוני. תו לו להחיות אותי במהותו, ואני אשיב לו, פי אלף מונים. את זעקותי אקדיש לו, ואת השקט שנוצר בי אתרגם לו לשקט שלו, שלנו, הזוגי, היומי, הכל כך ממלא.  תן לו להתנות בי קיום, לבנות בי מסוגלות והכלה.
תעזור לי ליצור, בבקשה.

אהוב יקר שלי,

אדוני,

בבקשה, תאהב אותי, תכאיב לי.