אני זוכרת, בתחילת סיפור האהבה שנאה שלי עם בדסמ, איך הייתי רואה הענקה של כאב.
מאזוכיסטית טיפשונת.
איך היה עובר רטט בנפשי.
לא בגלל הפחד.
אלא בגלל הרצון המוזר להיות שם.
זה לא כמו כל רצון אחר.
למשל , אני רוצה את הנוכחות שלך, את האהבה שלך, את החברה שלך, את הזין המופלא שלך בתוכי.
אבל זה לרצות משהו אחר לגמרי , אני די בטוחה שעוד לא המציאו מילה ל"רצון" שזה.
ואז אני רואה סרטונים. זה אמנם פורנו אבל באופן פרדוקסלי הם נטולי מין ונטולי זימה או תאווה.
הוא תמיד לבוש. מבוגר. קר. רחוק. הוא לא יפה ולא מסוקס.
היא תמיד עירומה. סובלת. בוכה.
פסים נצבעים עליה אחד אחד. עד דם.
הרטט עובד בי עם כל אחד מהם.
והנשימה מקבלת את הקצב של הנגינה שלו.
ואני לא יכולה שלא לנגוע בי. ולא לחוש את מה שהמראה הזה מעולל בין רגלי.
ואני לא יכולה שלא לדמיין אותי שם. במקומה.
ואותך שם, במקומו.
וכל מכה כזו, מספרת לי סיפור של אינטימיות, הבנה, שותפות, השקעה, הזדקקות- וכל מה שבדסמ יכול להיות עבורי, כשמנקים אותו מהשמאלץ, מהקינקיות, ומריגוש של רוכבי רכבת הרים הבאים להנאת הליל.
אהבה טהורה.
אילו רק היו ממציעים מילה כזו, למילה שמשמעותה "רצון".
