החיים בועטים אותנו למשימות היומיום ולפעמים האטרף קצת נשכח מאיתנו. האטרף הוא בעדיפות שניה והרי לא הכל בחייים הוא בדסמ (או שכן?).
המוזה שותקת והרעב נבנה.
את הרעב שלי אני מרגישה בבטן. 5 אצבעות מעל הכוס בואך הדגדגן.
הרעב בוחש ומתערבל בי והבעבוע עולה לי למח. המח הקודח שלי , שיוזם , ומחפש ולא שקט לו אף פעם. כמו תינוק לא מסופק שאין מנוח.
בקבר אני אנוח. בנתיים אני חיה. אז בוא נחיה.
אתה תעטוף אותי בחיבוק המהם שלך, אבל רק אחרי שתקרע לי את הצורה.
תקשור, תעטוף, תצליף, תזיין, תשתמש- תביא אותי לקצה שלי, לרעב שלך.
האם למדתי כבר לזהות את הרעב שלך? הוא מתחבא לך בעיניים, ברגעי שקט ושלווה נפשית. כשהמתודה גוברת על האימפולס.
הוא פורץ בך כשיש לך מקום לתת לו. כשאתה פנוי אליו. ואז הוא גם בשיאו.
כמו אז, שכופפת אותי למיטה וזיינת אותי בתחת , אחרי שלא זיינת אותי כלל אותו שבוע והכוס שלי נטף דמעות של חרמנות יתומה, והעינים שלי נטפו דמעות של כאב. ואתה רק זיינת אותי חזק בתחת, ודיברת אלי מילים קשוחות ורעות. מילים שקשרו אותי בתנוחה הזו יותר מכל חבל.
אטרף.
הבלוג הזה קצת שקט לאחרונה.
וזה לא שאין לי על מה לכתוב.
יכולה לספר על הפעם ההיא שכמעט לא קמתי בבוקר (כי בכל זאת, קר לצאת מהפוך) אז הלכת הבאת את הקיין, העפת ממני את השמיכה. חמש בבוקר ואתה עומד מעלי עם קיין. אז קמתי. מאוד מהר קמתי.
יכולה לכתוב על הרגע ההוא שמצחת לי את השד עד שהעלבון גבר על כאב ועלה בי לחנק. אחרי שנשמתי קיבלתי את זה כך. כמו שזה. אולי הייתי צריכה לנשום לפני.
או על כך שנזלתי ללא שליטה בכלל עד שסתמת לי את החור עם הזין המדהים שלך. המיטה חרקה. ואני שכבתי על הבטן עם כרית לחוצה על ראשי וקיבלתי אותך אלי. ונשמתי.
יכולה לספר על איך הגוף הרעב שלי בלע את הפלאג החדש, ואז אחרי הגמירה ואחרי שכל האיברים הפנימיים התכנסו פנימה – איך היה כואב להוציא אותו.
מיליון רגעים זוגיים מהולים בבדסמ, המיוחד והבנאלי.
העיניים שלך שקטות לאחרונה. יש בך רוגע.
האם זה הרעב שהולך ונבנה בך?