יש לי מלנכוליה קלה של תחושת "לבד" בעולם שאני לא מצליחה לנער.
אולי היא מתחדדת, מעמיקה, מכך שלא ישנתי עד איזה 2 וקמתי מוקדם ואני כולי סנטימנטאלית ורגישה.
ותכלס,
הרי אני לא לגמרי לגמרי לבד- כי יש לי חברים ממש טובים. במרחק שיחת טלפון שאני לא מרימה.
וכי יש אנשים בחיי לבדסמ. ולסקס.
אז לא באמת לבד.
אני "רק" חשה לבד. מרגישה לבד.
אני חושבת שיכול להיות שהרגשתי לבד מאז ומתמיד, כל חיי. עם הפסקות מדי פעם, כחשתי אהובה.
הפסקות אמיתיות, שנתנו לי ריוויון בנפש, ושנגמרו כשכבר לא חשתי אהובה.
יש אנשים שמלמכוליה שכזו מלווה אותם תמיד. כמו בן לויה.
אני לא כזו.
לרוב אני אדם שמח ומחייך ואופטימי ומשימתי. בן אדם שמציב לעצמו אתגרים ועומד בהם.
אלא כשיש לי מלנכוליה כזו-אני ממש צריכה חיבוק,
ומישהו שיגיד לי שהוא אוהב אותי, ושהוא פה כדי להשאר. לא משנה מה.
ואני צריכה להאמין לו.
