אני עשיתי טעות איתך.
לא גדולה מדי.
לא כזו ששוברים בגללה כלים או מנתקים קשר או שורפים גשר או מרימים קול או עושים איזה צעד דרסטי.
זו בכל זאת הייתה טעות.
קטנה, מציקה ומיותרת.
בשבועות האחרונים אתה מראה לי כמה עומק וערכים יש בך. כמה אפשר לסמוך עליך ברגע האמת.
מתקשר אלי , חצי מבודח, מתוך נסיעה נוספת שלך עם איזו חבילה לחיילים בגבול הצפון.
"אל תשאלי, נכנסתי מהכיון הלא נכון. מהצד שסגור על ידי צבא." שומעים את החיוך שלך למרחקים דרך הפון, ואי אפשר שלא להתגאות בך. אני לא יכולה שלא להעריך אותך ואת מה שיש בך.
זה בכלל לא קשור לשום דבר מיני או בדסמי.
אלא רק אליך ומה שיש בך, שבעת האחרונה שובה אותי כך. ממגנט אותי.
אולי עוד יצא לי להראות לך גם צד אחר שלי. טוב יותר. רך יותר. מזוכך. מתמסר. אוהב.
כי אני רואה אותך באור אחר לחלוטין היום, כזה שלא ראיתי בך קודם.
ובא לי לשקוע בך.