יש משהו מאוד מנחם בזה שהידיים שלך מחפשות לחבק את גופי באמצע הלילה. לוחצות אותי אליך, מקרבות ומצמידות קרוב ככל הניתן.
הגשם סוער לו על החלון מפליג באלימותו כלפי הזכוכית, ובנתיים פה בפנים חם ומנחם.
יש משהו שלם בדיסוננס הזה- של הסוער והרגוע. של הניגוד המחודד הזה.
ובכלל לא בא לי לישון.
בא לי להתחפר בכל קמר שיש לך פנוי עבורי. בכל משעול וכל בליטה, אבל גם לא בא לי להפריע לך.
הייתי רוצה להיות מספיק רגישה כדי להבין איך אתה צריך שיאהבו אותך, אבל אני לא. אז אני שואלת-
תגיד, מה גורם לך להרגיש אהוב? מה גורם לך להרגיש מוערך?
ולא תמיד יש לך תשובות עבורי. אולי כי זה מביך אותך, הישירות שלי. ואולי כי לא חשבת על זה אף פעם, ואולי לא שאלו אותך מעולם.
אבל אני עדין מתעקשת שתגיד לי. אם לא בגדול אז בקטן- מה אני יכולה לעשות השבוע כדי שתרגיש אהוב.
המיטה מרגישה ריקה בלעדיך.
ועולם שלם איתך.
תישן.
תיכף, עם קצב נשימותיך, ארדם גם אני.