התלבטתי ביני לבין עצמי אם לכתוב לך היום.
מצב אחד, זה הרי כל כך קיטשי ונדוש, ומצד שני, אף פעם לא טענתי למקוריות מיוחדת או להתבדלות כלשהי מסביבתי.
ויש גם את הבערה הפנימית הזו, שמושכת אותי בלב , בנפש ובכוס להשפריץ אהבה אליך. ויש בי כל כך הרבה אהבה אליך שרוצה למצוא לה ביטוי. שמחפשת איך לבטא, ואיך להביע.
בין כל שירי הרומנטיקה שאני שומעת היום ברדיו, לבין מחזות האהבה שלנו, כפי שבאים לידי ביטוי במציאות ובראש שלי – אין שום קשר. לא מוצאת את המילים הנכונות שם .
ויש, אשר יציצו לי בראש ויגידו שכלל לא מדובר באהבה. אלא בסטיות. בחולי. ואולי.
אולי אני משוגעת מספיק .
שורה תחתונה - זו האהבה שלנו. חזקה, איתנה, מחברת, מעשירה, גורמת לאושר, ממגרת בדידות ורעב וחלומות רעים.
היא לא דומה לכלום.
לא לשירים הדבקים ולא לבלונים ולא לשוקולדים.
היא מהולה בכאב ענוג, פחד נדרש, בהתמסרות שלי שקיימת בי, בנדיבות הרוח שלך.
אהבה שמוצאת ביטוי בקבלה ובחברות אמת, בהדרכה ובמנהיגות.
אתה רואה את כל השחור הזה, הקיים בי. שחור שמוסתר מאחורי הרבה מסיכות של חיוכים רכים והתנהגות מאופקת וחזקה. אתה לא נבהל מזה, ולא בורח מזה.
ואני רואה לך את הטוב בעיניים, את החכמה ואת אורח הרוח, את הגבר החזק שהינך, ואת רוחב ליבך.
סימון דה בובואר אמרה שאישה איננה נולדת אישה, היא נהיית כזו.
אני אישה בזרועותיך.
בכאבי, ובשמחתי- ללא מסיכות.
אני רוצה מקרב ליבי שיהיה לך הכי טוב בעולם.
ואני אוהבת אותך.
כך.
תודה שאתה בחיי.
