הדיסוננס הין הרצון במיינד, לבין המסוגלות בגוף גדול . הפער , בין המצוי לרצוי, גורם לי להווכח כמה עוד יש לי לצעוד. כמה אנחנו רק בהתחלה.
כמה עוד יש לי ללמוד.
זוכר שאמרת פעם, שאנחנו רק בהתחלה?
אתה שוכב על הספה לבוש לחלוטין, אני עירומה על הבירכיים על הריצפה. הראש שלי נעול אל בין רגליך, השקע הזה שנוצר בין הבירכיים , והוא לחלוטין בשליטה שלך, מאפשר לי לנשום לפרקים.
בתנוחה הזו מותר לי בעצם רק דבר אחד אותו מותר לי- לחוש. להרגיש.
המקל נוחת לי על התחת.
כל ההכנה שעשיתי לעצמי בראש לפני נעלמת. אני מייבבת, מקפצת. מסרבת להניח לגוף להרגע, מסרבת ליפול לתוך התודעה המתוקה.
אני משתוללת אל בין רגליך, אבל אני נעולה.
אתה ממשיך עם המקל.
אם רק הייתי נרגעת קצת, הייתי חשה את החום מתפשט לו בכל הגוף.
אם רק הייתי זוכרת להגיד לעצמי, ברגע האמת, שביקשתי. שהתחננתי. ממש לא מזמן, פוסט אחד למטה בלבד
אם רק הייתי פוחדת פחות מהאמת שלי.
אולי הייתי מקטינה קצת את הדיסוננס הזה, שקורע אותי.
אולי הייתי צועדת עוד צעד.
אולי.
תודה אדוני.
שאתה יודע לשמוע אותי, מבעד לייללות, ולשקט התקשורתי שהוא אני.
תודה שקשוב אלי.
ותודה שמכיר אותי כל כך טוב.
תודה אדוני.
על שיעור, שעיקרו מהות שמובנת רק למחורת, ועם אישור.
תודה על אנטימיות ממלאת ועל כך שעושים טוב.
♡
