חופשי זה לגמרי לבד?
אבל האמת היא שתמיד הייתי לבד.
ממש ממש תמיד.
ובשנים האחרונות, הלבד שלי איתו היה סוג של כלא. זוגיות ללא זוגיות. לבד אבל כלואה.
הוא לא איש רע.
רחוק מזה.
אבל הוא לא ראה איתי, ואין לו מושג קלוש מי אני או מה אני צריכה. ואני הלכתי וקמלתי.
הוא מגמד את זה לייצר שאכן קיים בי, אך בשורש הבעיה, לא בזה עוסקים הדברים.
אין בי כעס כלפיו.
בו יש מלא כעס כלפי.
אולי יעבור לו יום אחד.
מקווה.
אולי אוכל להזמין אותו אלי לכוס קפה ולסרט ולצחוק על איזה מפגרים הינו פעם, כשרק נפגשנו.
ובנתיים הלבד שלי מתחיל מסע אחר. חדש.
מסע בו אני מבינה את עצמי טוב יותר.
בו אני נותנת לעצמי סיכוי להיות מאושרת יותר. מקבלת יותר אותי.
אני מאחלת לעצמי שלווה.
ורוגע.
ולמצוא את מקומי בשקט שלי שאני כה כמהה אליו, ובלב שלי שמחפש לו מקום לנתינה.
הדומית שבי לא נעלמה לגמרי, אך היא עייפה. הסאבית פתאום, בא לה להיות. אני מתגעגעת לתת.
מתגעגעת למהות.
חופשי זה לגמרי לבד, אבל אולי הלבד הזה הוא לגמרי לא רע.
*פוסט שימחק. בינתיים. אחר כך יחזרו כולם*
