יומן מסע

פסים פסים,

ענוגים.

שקיעות וצביטות ותהיות.

והנפש שאורגת לעוד,

שטה במסתורין סערה.

השתיקה מקרבת.

המבוכה מנזילה.

מבט מושפל כי קשה לישיר מבט.

כי קרה משהו.

כי קורה משהו.

פנימה.

לא צריך מילים.

העניים שלי מבקשות רשות.

העיניים שלך מאשרות.

שמת לב, שהמילים נדרשות רק היכן שאין הכרה.

רק היכן שאין עומק.

אחרת הגוף מדבר.

שלך דיבר.

וגם שלי.

עוד מעט הוא גם ישיר.

אני מחממת מיתרי קולו.

זה רק עוד צעצוע למשחק.