רה-ארגון

רואה אותך יושבת בפינה על הרצפה, מייללת.
לא חשה כלפייך רחמים, רק כעס.
שוב ושוב בחרת להכנס לאותה סיטואציה, במודע.
שוב ושוב תירצת לעצמך תירוצים מתירוצים שונים.
שוב ושוב אמרת שהפעם זה יהיה שונה.
שוב ושוב נפגעת.
יושבת לידך, מלטפת שיערך כאילו באמפתיה, מקריבה את שקע הכתף שלי כי יודעת שלזה את זקוקה כעת, כי יודעת ששום הטפת מוסר לא תועיל.
ואת מייבבת.
בדס"מ עאלק.
אהבה אמרת.
נו באמת.
טמטום נטו.
WAKE UP AND SMELL THE COFEE יקירתי.
עולם שלם שם בחוץ.
ואיפה את???

יושבת לה.
חבורה קטנה, אינטימית.
שתוייה משהו.
צוחקת.
מדברת בדס"מ.
"די עם השיחות המחרמנות האלו" אני אומרת בבדיחות הדעת.
"את חרמנית, אז תאונני" הוא מגחך.
"מצחיק" אני עונה.
"מצחיק מה?" הוא שואל.
"מצחיק, אדוני".
ומייד ברור לי מה עומד להתרחש.
הוא קם ממקומו, מתיישב מולי, נועץ מבטו בעיניי ומורה: "קדימה".
ידי מחליקה לתוך מכנסיי
מסך יורד סביבנו
רק אני והוא קיימים
המבט שלו בשלי
המגע לא מגע שלו בי
והאורגזמה.
הוא חוזר למקומו ואני מרימה מבט נבוך אל הנוכחים.
השיחה קולחת כאילו מעולם לא הופסקה, כאילו מעולם לא קרה.
אדי האלכוהול אופפים אותי.
היה או לא היה???

הוא לא בן זונה.
הוא פשוט לא מבין.
זיחלי למרגלותיו, התחככי בו כמו חתול מתחנף, שילחי לשון מחוספסת לעברו, השפילי ראשך, שווי מבט מתחנן לעינייך, גרגרי בסיפוק נהמי בחוסר, זיקפי את זנבך הדמיוני ונענעי ישבנך כה וכה, התרוממי על רגלייך האחוריות ושילחי כפות רכות לעברו, עשי תנועות מתוקות עם האף, קמרי גו, הבליטי חזה.
אולי אז תפתי אותו.
מילים הוא לא מבין. מעשים כן.

מהירות האור גדולה ממהירות הקול.

לכן יש אנשים שעושים רושם של מבריקים עד שהם מתחילים לדבר.

יושבת בבית הקפה, בקצה המרפסת, נקודת תצפית מושלמת על הרחוב.

ג'ינס צמוד, נמוך במידה הנכונה, כאילו זרוק אך ברור לכל שסכום כסף לא מבוטל הושקע בו.

חולצה שחורה, גב חשוף, חזית מרמזת.

משקפי שמש כתומים, עדשות כהות, כאלו שצריך להסתכל מקרוב על מנת להבחין בעיניים.

קוראת את "הבושם", נסחפת לעולמות לא מוכרים, כמעט מצליחה להריח את הריחות באויר הנישא שם.

גו זקוף, תנוחה גאה, אחת שיודעת שיש לה מה להציע לעולם ואינה מתכוונת להעניק זאת כלאחר יד.

מידי פעם מרימה ראש, מעיפה מבט מרוחק ומתנשא באנשים היושבים בשולחנות האחרים, חיים את היומיום שלהם.

הגבר מהעבר השני מחייך, אני מסיטה קצוות שיער מהמצח וחוזרת לספר, משאירה אותו נבוך.

האישה משמאלי מנסה לתפוס את תשומת לב בעלה שממוקדת במחשוף הכמעט מתגרה שלי ומביטה בי בשנאה.

החיוך שעולה מתוכי כאילו מופנה לספר, אך בעצם בא משביעות רצון עצמית, מאגו מנופח טיפה יתר על המידה.

נותנת לנעל להחליק כמעט לחלוטין מכף רגלי, מנדנדת אותה בעזרת קצות אצבעותי ומבחינה באותה אישה מבקשת

חשבון בחמת זעם.

הדפים בספר מתהפכים לאט, כעת אני כבר עסוקה מידי מכדי להתרכז בו וממוקדת בהשפעתי על סביבתי, מדושנת עונג.

ואז הוא מגיע, מושך את הכסא מולי ומתיישב.

ואני הופכת לנקודה.

התשוקה היא בור בלתי ניתן למילוי,

אך נוכחותה מורגשת ביתר שאת כשמופיע הטריגר שמפעיל אותה.

כמה טוב שיש לי מקום מספיק בטוח בו אני יכולה לאפשר לעצמי לאבד את שפיותי.

ההיפך מלזכור זה לכתוב, אז כותבת:

"תפקידי אינו להוריד אותך על 4, כי אם לעזור לך להתרומם משם".

אין לה ראש לפילוסופיות עמוקות, לשיחות נפש אל תוך הלילה, לחשיפות רגשיות, לקצות עצבים רגישים.
היא רוצה לרוץ מהר, לנגוס ולבלוע, בלי ללעוס. היא רוצה לטרוף ולתת לדם לטפטף מפיה, לנגבו בשרוול בתנועה מרושלת.
היא תזזיתית, מעיפה מבט ומבטלת במחי יד, לוקחת קצת מזה וקצת מההוא ומחליטה שאף אחד מהם אינו מספיק טוב.
האבק המתרומם מאחוריה נכנס לעיניהם של אלו שנותרו מאחור, מטשטש ראייתם וגורם להם להמשיך לאהוב אותה למרות.
רואה רק את עצמה לנגד עיניה, דואגת אך ורק לסיפוק צרכיה, משאירה חללים בדרך ואפילו לא מוודאה הריגה.
הם לא שונאים אותה, הם לא מצליחים להבין שזו היא ולא הם כי הרי היא אמרה שזה הם ואין להם ברירה אלא להאמין.
וכך חולפים ימיה, שבועות, חודשים.
ואז הוא.
ניצב חזק, חוסם דרכה, מסרב ללכת, מתעקש, מיישיר מבט ולא מוותר.
היא רואה את השתקפותה בעיניו ונבהלת. מנסה להבין למה הפכה להיות, לאן ניסתה להגיע.
פתאום נדמה לה שהגיעה בלי בכלל לדעת שלשם היא מכוונת.
ואז הוא.

הם יושבים זה מול זה, ביניהם שולחן מטבח מהגוני, גס, כבד.
היא מקלפת תפוז בתנועה אחת אחידה ומושלמת, נחש הקליפה מתפתל מבין אצבעותיה.
הוא מביט בידיה בריכוז, ניכר כי אינו שומע את מילותיה.
היא מספרת על היום שהיה, כיצד הילדים התרוצצו סביבה כשהיא התמכרה לשמש מרץ הנדירה.
הוא חושב על מחר, על שיחת הועידה הטרנס אטלנטית המצפה לו וממנה הוא כה חושש.
מוסיקה נשמעת מבעד לחלון, משהו שהיא לא מזהה אך ברור כי הוא שייך לדור צעיר ממנה.
ריח התפוז מנסה לכסות על ריחות הבשר הנצלה אצל השכנים ללא הצלחה.
בחדר הסמוך הילד מלמל מתוך שינה, חוזר לעצמו על חוויות היום.
התפוז מקולף בשלמותו .
מבטו נודד אל פניה הנוגסות בפרי העסיסי. טיפה נוזלת אל סנטרה.
ידו נשלחת מוכנית לאסוף את הטיפה.
שניית השקט ביניהם מושלמת כמו פתית שלג, מוכרת, עמוקה, ברורה.
עיניה מושפלות בענווה, עיניו מתכווצות בהתכוונות, התפוז מונח חצי נגוס על השולחן.
ידו נודדת לעורפה, חופנת שיערה, מנמיכה את זוית הראש, סנטרה נצמד לחזה.
הוא קם, מיתמר מעליה.
היא יורדת לרצפה, כנועה מתחתיו.

הלילה שוב חלמתי על הצד השני שבי.
לא מפסיק להפתיע אותי, הצד האחר הזה שלי.
אני נשלטת, זה ידוע לכל, אוהבת את הלמטה, המתחת, הלמרגלות.
ופתאום זה מתעורר, הצורך לשלוט, בעיקר הוא מתעורר כשהאיש הזה מיום שישי חולף בדרכי.
כוכב הקולנוע, ההוא שלא מעורר בי שום צורך להרביץ לאף אחד, אמר לי שבסטירת הלחי שנתתי בשישי הרגשתי לו הכי אמיתית שיש.
הייתי הכי אמיתית שיש, הרי אני לא יודעת לשחק בבדס"מ.
בורחת מהצד השולט שבי ואין לי שום הסבר למה, מעדיפה כרגע להתעסק בדברים מהותיים יותר.
לפעמים מצטערת שהעולם אינו שחור ולבן.