רה-ארגון

שפעת.
אוף. דווקא כשאני בחופש.
אפילו רכישת בגדים לא עזרה להחלמה.
יאללה צריך לבשל.
חג שמח.

ושוב גיליתי שאינני יודעת להתחלק על הגבר שלי (גם אם הוא מציג זאת בדרך הכי רציונאלית שיש)
ואין שום סיבה שאעשה זאת.
ושוב גיליתי שצריכה לחוש באטרף הראשוני, בחיזור (גם אם הוא אומר שזו רק כימיה וטובה אש קטנה ותמידית מלהבה גדולה שנגמרת מהר)
ובלעדיו אני נודדת למקומות אחרים.
ושוב גיליתי שכבוד בסיסי לזמן שלי ולסדר יומי חייב להיות (גם אם הוא שולט ואני נשלטת)
וכשזה לא שם אני מתרוממת על רגליים אחוריות.
זו אני. לטוב ולרע. קח את זה או שלא.
ותמיד, תמיד - בוא אלי נקי.

אמרת שתבואי בקרוב
זה עושה אותי שמחה.
כשאת באה אנחנו יושבות
שיכורות מאהבה, משחרור.
חפות ממניפלציות קטנות, משקרים לבנים.
כשאת באה הזמן בורח לנו מבין האצבעות
אבל המילים נשארות הרבה אחריו.
כשאת באה מתמלאות הסוללות.

בוא אלי גם אם לרגע בוא אלי והשאר בי סימנים
ספר לי עד כמה פסים אדומים את ישבני הולמים
אמור: נלך לאן שרק תרצי, ומחר, אני שוב שלך
אחוז אותי קרוב אליך אמור: אתמול, קינאתי לך
שעתיים שחולפות ביעף ומספיקות בדיוק
זמן קצר מנוצל עד תום ומתמצה לעוד חיבוק
ועוד מבט ועוד נגיעה ועוד משפט חצי עצוב
וחיוך שלך כי ידעת שעבורי לאמר היה חשוב
וכל הזמן נורא ברור מי בסיפור הזה שולט
וגם את מה שלא אומרת הלב שלך מייד קולט
אז גם אם עוד לא קוראת לך אדוני ועדיין קצת חוששת
היד שלך בנחישות ובבטחה בקערה הזו בוחשת
והשפחה הזו היא בעצם אני שמנסה לתת אמון
ויחד נצעד בשביל המוביל למקום בו הקסם טמון.

המון מילים. מיליון.
מילים רעות, מילים טובות, מילים שמחות כל כך.
היה יום טוב אתמול, יום של החלטות גדולות, יום של עמידה זקופה ואיתנה ובחירות מתוך מקום של שלמות.
כל כך הרבה מילים, אין כל דרך להתחיל ולכתוב אותן.
אתן להן לשקוע ואז יצופו מחדש.
היום היא חוזרת, האישה של חיי, היחידה שבאמת מבינה וגם כשלא מבינה עדיין מחבקת ומקבלת.
התגעגעתי, בובה, גם אם אתמול חשבת שאני לא.
עוד מעט אנחנו חוגגות שנתיים. התחלתי לחסוך.

לא יודעת. לא מצליחה להחליט.
נעה מקצה לקצה בשניות.
הלך שנייה לפני ש.......
לפני שמה?
המון לתת. לא תמיד יש מי שיודע לקחת.
המון לקבל. לא תמיד יש את מי שנותן.
הדמעות מנקות את ההתלבטויות. משאירות אותי טהורה יותר, פנוייה יותר לחשוב.
לחשוב מהראש? מהבטן? ממה שמרגיש נכון? ממה שהוא אומר שנכון?
האם אני חיה במשבצות סגורות ויש משבצות אחרות שאינני מסוגלת לראות ולהבין?
רוצה לראות ולהבין? זו הדרך? או השניייה?
לנסוק? להתרסק? לדאות איפושהו באמצע?
ה ת פ ש ר ו י ו ת.
כי אין טוב בלי רע?
בולשיט. בטח שיש. פשוט עוד לא כרגע. יהיה.
מאמינה. יום אחד.
בעיקר התבחבשויות עם עצמי והסביבה.
מי אוהב אותי יותר ממני. אף אחד. ולא רוצה שיהיה. הכי את עצמי.

* פוסט סגור נטול תגובות כי לפעמים לא רוצה לשמוע אבל חייבת לכתוב.

עם האוכל
בא התאבון.
עודדדדדדדדדדדדדדדד.

אתמול אמרת שחתונה גורמת לאנשים לחזור הבייתה ולהזדיין.
האווירה, אמרת, הרומנטיקה באוויר.
ואם לא הייתה חתונה אתמול אז לא היינו? :-).

לא הלכתי למסיבה אתמול.
התנצלותי בפני הפמיליה והטיצ'רים.
זה לא שלא רציתי ללכת, בערך עד 22:00 השתוקקתי לגמרי.
אבל אז הוא נגע בי וכל היתר הפך להיות שולי ונטול חשיבות משמעותית.
אני שפחה מורדת, זה ידוע לכל.
מתווכחת, מסרבת, בועטת, מנסה את מזלה כל פעם מחדש.
סוף סוף הגיע האחד שלא התרגש מכל הטררם הזה.
"את לא קשה לי בכלל" הוא אמר.
ואני נעלבתי. חתיכת עמוד שדרה גידלתי לי פה והוא לא ספר אותו בכלל.
"אני קשה" עניתי. והוא חייך את חיוך מיליון הדולר שלו.
יושב, מסתכל בי במבוכתי, מסרב לעזור.
עומד, סנטימטר ממני, חש בכמיהתי להניח ראשי על חזהו ומתעלם.
בעדינות פותח את רגליי כשאני מתקפלת מתוך הכאב בירכיים ואף מילה לא נאמרת.
רואה אותי מתפתלת מצריבה וגירוד של שוט מאולתר מסרפדים ואוסר עלי לגרד, או לפחות להניח יד מרגיעה.
מרגיש אותי רועדת מתוך מלחמה פנימית ונשאר בשקט הפנימי הזה שנובע ממנו.

ובסוף, אחרי הכאב, אחרי ההשפלה, אחרי הזמן הכל כך קשה שעברתי מולו:
" אני אוהב את הגוף הזה שלך, את מראהו, את המגע שלו, בואי אלי, לתוך שקע הכתף שלי".
חיבוק, נגיעות, כל כך הרבה נגיעות עדינות.

לא הלכתי למסיבה אתמול
הובלתי לארץ חדשה, לא נודעת וקסומה.

לא מצליחה לפנטז על רומניקה.
נשיקות ארוכות בגשם, שקיעות בים, ליטופים מענגים בכל פינה בגוף - עושה את זה, נהנית.
אבל!!!
כשאני עם עצמי, עוצמת עיניים ומפנטזת, זה לא שם.
בפנטזיות אני למרגלות, מתחת, כבולה, מוכאבת, משתוקקת, מתמסרת, סוגדת, מצווה.
שם אני שלמה, שם מורטטים נימי נפשי.
שפחה.

פנטזיות נועדו להגשמה?
ומה אם הפנטזיה תתגלה כמאכזבת?
ומה אם לא נגשים אותה ונתהה כל חיינו?
ומעל הכל
מה אם הגשמתה תתגלה כבאה על חשבון משהו טוב שיש לנו עכשיו?
ציפור ביד? שתיים על עץ?