Bigger on the Inside

אני אוהבת אותך.
אני אוהבת את מה שאת מכניסה לחיי. אינך מתארת לעצמך איזו מלאכת קודש את עושה עם כל התעקשות לתקשורת מוחלטת, המאבק נגד השתיקה ההיא, לברבל את עצמי, גם כשפחות נעים, ובעיקר כשממש קשה. מי כמוך יודע ורואה עד כמה הרגעים האלה קשים ללא חיזוק חיצוני..

את משרה סביבך תחושת בטחון וודאות תמידית. גם כשאת לא. לחוש את זה ממך כל כמה ימים ממלא אותי ברוגע, באמונה.. לעבור לישון בצד שלך סידר את מתיקות הלילות.. הריח שלך שתמיד דאגת שיאפוף את החדר, עדיין עוטף אותי ודואג לי, גם כשאת לא כאן.. כאילו את כן.

את מעוררת בי שאלות, ספקות ותהיות על עצמי, על מי שהייתי ובעיקר מי שאני רוצה להיות, לצידך. כל סימני השאלה שאת יוצרת שלא במכוון מעוררים בי תזוזה, תהליך של התבגרות.. לומדת את עצמי בעזרתך, רואה איך אני מגיבה לדברים, איך אני מגיבה אליך, שואלת שאלות, לומדת אותך, אותי, אותנו.. 

זה עדיין מוזר לי לחשוב על עצמי עם אישה לצידי לשארית חיי. כל הזמן קופצת לי לראש מי שהייתי כשהייתה האקסית. אני אמנם לא אותו אדם שהייתי אז, אבל האם אני רואה עצמי חיה את ההפך המושלם ממה שדמיינתי שאחיה? ובעודי מתחבטת בין התשוקה והלב והגנרל, את לוקחת אותי יד ביד לחקור, לגלות, להפתח, להתמסר. יד ביד, בטוב ובקשה.. מטפסות מעל מכשולים יחד, שואבות את הכח לאחת מתוך השתיים. קסום.

לקחו לי כמה חודשים אבל נראה שאני מצליחה יותר לראות עצמי דרך עיניך.. וזה אחד הדברים היפים שיש.
מעין שילוב בין נסיכת דיסני, שחקנית פורנו וחברת אמת.. שלמות!! וכמה שיפה אני בעיניך.. כך את בעיניי. מהרגע הראשון :)

החיים שלי מלאים באור. לפעמים אני נדהמת איך אני בכלל מגיעה למצב של ירידה כשיש סביבי את כל הטוב שיש..
כמו המשולש הזה שלי, האנשים שאני אוהבת, אותך ואותו. שני האנשים הכי יקרים לי בעולם, היחידים שאשים בהם מבטחי ללא שאלות וסייגים. אהבת נפש. יש באמת דברים שיותר גדולים מאיתנו, את יודעת, ולא כוחות היקום וכל האינסופי, כמו הרגעים הכי הכי קטנים שבסופו של יום הם האוצר הכי גדול שיכולנו לבקש. כל רגע איתו, כל רגע איתך, אלה הרגעים שנחשבים, החיים באמת. האהבה, האמון, הבטחון.

הרגעים השלווים, הבטוחים, האהובים.. (שנייה לפני שהחבל והאזיקונים יוצאים למגרש המשחקים..........................)

Let's play!

אחרי שבוע עבודה ארוך, בו כמעט ולא ראיתי אותה, כל תוך תוכי רעב אליה. שעות על גבי שעות בטלפון או בהתכתבויות עם הקלטות וסרטונים בלייב ועדיין לא מספיק. כלום לא מספיק.. הרעב אליה לא נח לרגע, בין אם כשאיננה נוכחת ובטח ובטח כשהיא כן. לא יודעת להסביר את הרעב הזה, משהו בדרך שבה היא מביטה בי, החיוך הזה בעיניים, לפעמים משתקפת בהן גם חמלה, דאגה או אפילו מבט חודר שמרמז לי שקצת הגזמתי, כמו לנזוף בגור כלב שהרגע פירק לך נעל שממש אהבת.. הספאנק תמיד מגיע. מצד שני, כמו שכבר גילתה מזמן, אני תמיד מחכה לו. בבית, בחוץ, בין אם בסקס או מחוצה לו, תמיד מחכה, תמיד מקווה, תמיד בודקת גבולות בעדינות, בסוף אחצה אותם ואענש.....

הכנתי לנו קפה, היא ניגשה ועטפה אותי מאחור, מתכופפת אליי, אני אוהבת להרגיש קטנה לידה, חלום חיים.. כשהיא עוטפת אותי ככה מלמעלה הכל בטוח, שום דבר לא יכול להרע לי, לא העולם מסביב ולא אני בעצמי.  נשיקה מתלקקת לאורך הצוואר, ביס קטן, ואני כבר מרגישה את הרטיבות הזו בין הרגליים, הנה התחלנו, מחייכת לעצמי.. היא מוזגת את החלב לתוך הקפה ואני מערבבת, לוקחת את הכוסות לחדר. מתיישבת על המיטה, רגל עליה מקופלת ורגל על הרצפה, מביטה בה מגלגלת לנו משהו לעשן, במיומנות, בזריזות ומסירות, כמעט כמו שהיא נוגעת בי.. 

כמה שאיפות עשן, אט אט זה משתלט על הגוף.. מדברות על כל מה שבא, ומדיי פעם מגניבות נשיקות ארוכות ועמוקות.. "אני הולכת להתקלח, את באה?" מחייכת אליה. היא אפילו לא מופתעת, "בואי". לא ראיתי אישה כזו.. מעטים הגבולות שהיא הציבה לי, כמעט ואין קווים אדומים, אולי אחד או שניים שאני מודעת אליהם.. 

המים החמים זורמים לנו על הגוף, אני לוקחת קצת סבון ומתחילה לסבן אותה, לאט בכוונה, להרגיש כל קיעור כל קימור, כל פיסת עור שאני הייתי מנשקת עכשיו לולא המים המשפריצים.. שוטפת אותה וממשיכה ללטף, המים זורמים לאורך גופה ואני מתחילה לרדת.. "מה את עושה שובבה?" היא שואלת שאלה היפותטית לחלוטין .. מפסקת לה את הרגליים ודוחפת לשון.. אוחח... הדגדגן הקטן הזה, הטעם המתוק שלה, היא שמה יד אחת על הקיר, יד שנייה תופסת לי את הראש.. אנחות קטנות בוקעות ואני מחייכת בין ליקוק למציצה.. מאושרת עד הגג.. אצבע אחת ועוד אחת, מרעידה אותה מבפנים ומבחוץ.. "תגמרי בשבילי" אני משחילה בין ליקוק אחד לאחר.. היא מחייכת את החיוך השובב הזה.. שניות אחכ האנחות שלה מטריפות לי את כל הגוף..

כשאני מתרוממת לנשק את שפתיה היא מלקקת לי את השפתיים, מנסה לגנוב ממני את טעמה על לשוני.. אבל השפתיים שלה מטריפות אותי בככ הרבה דרכים.. אני נאנחת, איך אפשר להתמודד עם כל הייחום הזה.. ערומה או לא, אני רוצה לטרוף אותה.. היא מתחילה לגעת בי, לסבן, לשטוף, לעסות, מהר מאוד מגיעה גם אל הכוס הרעב שלי.. "לא.. " לוחשת לה, "אני מעדיפה אותך במיטה.. התור שלך גם יגיע", אמרתי בחיוך מתקתק..

התנגבות מהירה ואנחנו בחדר, העשן מקיף אותנו, המגבות כבר לא..
היא נכנסת מתחת לשמיכה, אני מתעכבת לרגע ומצטרפת. "אני רוצה שהפעם תתמסרי את אליי". היא בתגובה מחייכת "אין בעיה". החיוך שלי על שפתיי מתגמד לעומת החיוך הזדוני שעובר בתוכי..
שולפת כמה אביזרים ולפני הכל קושרת לה את הידיים. "למה לקשור? אני לא אברח לשום מקום" אומרת,
"אה, זה לא מחשש שתברחי. זה כדי שלא תפריעי לי"
"הו שלום לילית.." היא אומרת בחיוך רחב, ואני ממתיקה שפתיים.. חיוך קטן וממשיכה..

מביאה כיסוי עיניים, מכסה עיניה. ידיים קשורות, עיניים מכוסות, אפשר להתחיל.

ככ הרבה צעצועים.. ועדיין מה שאני רוצה לעשות לה אינו נוגע אליהם. אני יכולה להסתדר בעצמי.. 
עוברת אט אט על עורה, כל פעם במקום אחר, מביטה בתגובות שלה, איזור איזור עד שמוצאת את הנק' הרגישות.. עוברת ומלקקת, מנשקת ומוצצת.. הפטמות שלה שלי. אין לאן לברוח לא משנה כמה הן רגישות..  מלקקת סביבן, מעבירה לשון רטובה וחמה מסביבן ואז נושכת קלות, מחזקת מעט את הנשיכה עד שיוצאת ממנה אנקת כאב.. מתרגשת, נרטבת אך ממשיכה..

נשיקות לאורך הבטן, לשון רטובה מסמנת את הירכיים, מתקרבת לכוס שלה, ליקוקים עדינים מסביב, נוגעת לא נוגעת.. רוצה ככ לטעום אך מתאפקת.. איפוק לא בא לי בקלות, והיא יודעת את זה.. מבע הפנים שלה נע בין חיוכים לעונג, אני ככ אוהבת את זה! נשיפה קטנה לעבר הדגדגן הרעב, אנחה קלה נפלטת לה והחיוך שלי מתרחב..
מתרוממת ונוגסת קלות באחת הפטמות, היא מתכווצת ופולטת "איי, אבל למה חזק?"... החיוך שלי ממשיך להתרחב. מתיישבת מעליה, הכוס שלי הכי קרוב שיכולה לכוס שלה.. מושכת את הידיים הקשורות שלה לעבר השדיים שלי, שתיגע, שתרגיש, רגע לפני שמקרבת אותן לפה שלה.. הליקוקים האלה משגעים אותי.. מתרוממת מעט ושולחת יד לאחור, הישר אל בין רגליה, להרגיש את הרטוב הולך ונהיה רטוב יותר..

מתרוממת ממנה ובזריזות מגיעה אל בין רגליה לליקוק ארוך.. האנחות שלה שוות את הכל, קסם! אני יודעת שלו רציתי היא יכלה לגמור מהר מאוד, אבל עוד לא, אהובה שלי, עוד לא.. עדיין לא סיימתי..

מכוונת אותה למיקום שנוח לי, היא עדיין מכוסת עיניים וקשורה קלות, היא לא באמת יודעת מה קורה, אבל נראתה משועשעת מכל הסיטואציה.. את לילית זה רק עיצבן. רגעים ספורים אחכ פשוט התיישבתי לה על הפנים, ממקמת את הכוס שלי היטב על שפתיה.. היא לא מחכה לאיזו הוראה ממני ומתחילה ללקק ברעבתנות, מטריפה אותי כמו שרק הלשון שלה יכולה.. הלשון הזו שתמיד תמיד מוציאה אותי מריכוז, מכניסה אותי לאיזה גן עדן קטן משלי.. היא תופסת בשפתיה את הדגדגן שלי ומטריפה לי אותו.. כולי רועדת, קשה להתמודד מול כישורי הלשון שלה..

מתכופפת קדימה ומתקרבת לדגדגן המופלא שלה, אצבע אחת מושחלת לתוכה, היא נאנחת אך לא מפסיקה עם הלשון שלה לרגע.. בין התענגות אחת לאחרת אני מריצה בראש דברים שבא לי להרגיש.. לא מפסיקה לרגע, רוצה להרגיש כל לשון כל מגע כל טירוף, להרגיש את הדגדגן שלה מתמסר אליי.. עד שהיא גומרת עליי באנחות שפותחות בי כל חרמנות אפשרית.. אני מאוהבת באורגזמות שלה, כל אחת שמוקדשת לי מעוררת בי זרמים בלתי ניתנים לתיאור..

אני אוהבת לתפוס עליה קצת שליטה, לתת דרור לחשקים קטנים שלי, להיות מעל, להיות זו שתחליט.. אבל יש בה משהו מאוד דומיננטי שמכניע אותי.. אולי לכן היה נוח יותר לכסות עיניה, במבט אחד היא הרי יכולה לגרום לי לעשות הכל.. בלי מאמץ. מבט אחד, מבט ספציפי אחד, יוריד אותי על ברכיי, לרגליה, באהבה והערצה אין סופיים.. והיא יודעת את זה.

מהר מאוד אני מרגישה ממנה את הוייב שלה, האנרגיות שלה, הדומיננטיות שהיא משדרת, אני לא יכולה לעמוד בפניה.. משחררת לה את הידיים, מתיישבת מעליה ומסירה את כיסוי העיניים, היא ממצמצת מעט בעיניה ותוך שניות המבט החמים הופך לרעב.. מרגישה עצמי כטרף ברגע, היא תופסת אותי, הופכת אותי על גבי, תופסת את שדיי, מוצצת ונוגסת כל פטמה, מפסקת רגליי ומתיישבת ביננו, כמספריים, הכוס שלה צמוד לשלי, שתינו רטובות ברמות אחרות, הכוס שלה צמוד לשלי, מתחככת בי שוב ושוב, ואני כל מה שמעניין אותי זה לשמוע אותה גומרת, להרגיש את הרעד בכל גופה, הנשימות האלה, הרטיבות הזו..

מעניקה לה כבמטה  קסם את השליטה על הכל, נותנת לה להתרומם לגבהים בהם היא הכי מרגישה בנוח, מתמסרת לגופה, לחשקיה, לאצבעותיה, ללשונה.. לא יכולה שלא לשחרר את כל העכבות ולהתמסר.. לשונה מוצצת כל פטמה, גופה מתחכך בשלי, עוד רגע והאצבעות שלה חופרות בי.. היא יודעת מה היא מעוררת בי, היא יודעת מה זה עושה לי להיות נתונה לחסדיה, היא נושמת את זה ואני רק רוצה להניח עצמי על מגש כסף ולהגיש לה.. הנה מתקרבת אורגזמה.. מרגישה כאילו מעולם לא ידעתי נשים לפניה ולעולם לא אדע אחריה..

לאחר מכן חיבוק צמוד ואוהב מתחת לשמיכה, לצד חד הקרן הענק שהביאה לי.. כל פעם שלנו מתחילה ומסתיימת באהבה, במגע, במילים חמות, בחיבוק, בנשיקות עמוקות ורטובות, בכל מה שרק אפשר, החום הביחד, האהבה ומתעופפת למחוזות רבים ושונים.. אוהבת שלעולם לא משעמם, הייחום תמיד שם, והחרמנות עם הפנטזיות לא יודעות גבולות..

עד הפעם הבאה, אהובתי..

היציאה מהמרתף. ככה החלטתי לקרוא לזה.
היא אמרה שאני צריכה להפנים שאצא מהארון ברגע שנהיה בפינה הכי זוגית שלנו, שנהיה מסביב לשעון יחד, נלך למקומות כזוג מוכר, שאכין עצמי לכך שאנשים ישימו לי תווית של לסבית. זה נשמע לי מוזר. למה שיגידו שאני לסבית? אני דו מינית. הפסיכולוגית שלי אמרה שאני יכולה לבחור בגישה שאם שואלים, אני לא לסבית ואני לא דו, אני מגוונת. קשה לי עם כל ההכרזה הזו על יציאה. לא ברור לי אפילו למה קשה לי עם ההגדרה הזו על עצמי בעוד אני נמשכת בטירוףףףף לכך שזה חלק ממי שהיא.. יחד עם זאת אני מבינה שרוב הסיכויים שזה מה שיצא ממה שהיה עם האקסית לפני כשליש מחיי, הצלקות שנשארו מאחור..

תחילת שנות העשרים שלנו, עם האקסית, חשבנו שנהיה יחד לנצח. החלפנו טבעות, בשביל הסמליות, פינטזנו על חיים זוגיים יחד מ-א' עד ת'.  אם כי למען הכנות, היא זו שפינטזה. אני הייתי עסוקה מיום ליום בסרטים על זה שאני לא יכולה לחיות ללא זין עד אחרית ימיי. לא מסוגלת פיזיולוגית.
כששטחתי את זה בפניה, היא מצאה פשרה שתהיה נוחה לשתינו. מותר לי לשכב עם גבר אחד (מישהו ספציפי שהסכמנו עליו - שבדיעבד חודשים אחכ שילמתי על זה ביוקר כי דרכו הגיעה אליי האקרית פסיכופטית).
הבעיה הייתה שלי נפתח התיאבון. אז לחצתי ועשינו שלישייה עם חייל שהכרנו מהפורומים. כשזיין אותי הכל היה מושלם, אבל כשהוא עינג אותה הרגשתי לראשונה קנאה צורבת, כזה כאב כמו בעיטה בבטן. מעולם לפני כן לא חוויתי דבר כזה, לא בעוצמה כזו. זה הרחיק אותי ממנה לשארית הערב, והרחיק ביננו גם בהמשך. ההתנצלויות שלה מטעמי מצפון לאחר מכן היו ככ מיותרות.. חווייה נוספת כזו היתה לנו אצל ידיד אחר שהזמין אותנו לעיסוי אבל לא יכל שלא להתפתות להציע, ולקבל היענות, לפורקן בסופו. כמו קודם, כשהוא הגמיר אותה אני התפחלצתי. משהו בי נבקע.
זמן קצר אחכ פיתיתי את החייל ההוא בנפרד. ניהלנו מן רומן קצר, אפילו כתבתי עליו סיפור אירוטי..
מי חשב שילד הוא ילד.. האידיוט סיפר על זה לחבר אחר משותף לכולנו שהחליט להיות צדיק ולהשתנקר ישר אליה. הכל התפוצץ לי בפנים. היא נפגעה ממש ונעלמה מחיי. ואני הפנמתי שנשים זה לא בשבילי. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבגדתי בבן/בת זוג. Never again. עם נשים לעומת זאת.. דברים מסתבר התפתחו אחרת..

עם בת זוגתי הנוכחית והנערצת הדברים שונים. אולי כי אני הגעתי לשלב בחיים, שונה בתכלית ממה שהיו. כשהייתי צעירה ממש, כיתה ו' כזה, האמנתי שבגיל 18 כבר אתחתן. הרי באגדות זה היה גיל הנסיכות כשהתחתנו עם האביר הלבן. בגיל 18 הבנתי שזה כבר לא יקרה, אז פאק איט, ונהייתי שרלילה ולו על מנת שאם לא שום דבר אחרת לפחות אצבור יםםם ניסיון מיני. רעיון גאוני 😄
אז התחלתי לפנטז שבגיל 30 כבר אהיה נשואה, ועד 35 יהיו לי 2 ילדים. ואם לא אמצא מישהו עד גיל 38 אעשה ילד לבד. כן, כאילו החיים הולכים כמתוכנן.. כשאף לא אחד מהם קרה הפסקתי לנסות להבין את הגורל שלי. 

שנים, הבגרות והנסיון עשו את שלהם. אולי מסיבה זו, בשלב זה כשאני בשלה יותר, שרוטה יותר, סדוקה יותר, חדה יותר, נחושה יותר, הצלחתי למצוא נפש תאומה.. את האישה שלי..
המחשבה עליה מעוררת בי פרפורי לב ופרפרים בבטן.. להיות לידה מטריף אותי מבפנים החוצה. לשמוע אותה גומרת באוזן קרוב קרוב מעביר לי זרמים בכוס.. להתמקם עם הלשון שלי והשפתיים והליקוקים והמציצות על הדגדגן שלה, מענגים אותי לא פחות מאשר אותה, להביט בה מתענגת מהאצבעות שלי, מהלשון שלי.. גומרת שוב ושוב על הלשון שלי...

איתה זה המון המון סביב סקס, מודה שאני קצת חסרת מעצורים. זה שהיא חתיכת סוטה רק פועל לטובתי. סוף סוף מישהי שרוצה לחוות איתי מיליון פנטזיות, לא רק להדליק אותי ולדבר על זה.. היא באמת כזו, עלה רעיון לפנטזיה, פגישה או שתיים אחרי וזה קורה.. כזו האישה שלי, חרמנית כמו גבר++, נוגעת בי כמו אישה (וגבר ברגעים פרועים) שמכירה את הגוף שלי כאילו היה שלה.. העונג שרק מתגבר מסקס לסקס.. 
אבל זה לא רק הסקס. זה גם הטיזינג.. להסתובב איתה בפומבי, צמוד יותר או פחות, הליטוף האקראי (או פחות) של הישבן שלי, מגע השפתיים באמצע צומת הומה.. המבטים החושקים, האוהבים.. גם בלי מילים. באמצע גן ארכיאולוגי, ברמזור אדום, בטיול עם הכלב, והאהוב עליי- במקומות שבהם יש סיכוי שמישהו שמכיר אותי יראה ויבין מה הוא רואה. לא יודעת למה דווקא זה מדליק בי התלהבות של בת טיפשעשרה..

היה איזה משפט שהיא אמרה לי ביום רביעי כשהייתי בדרך לפסיכולוגית, לא זוכרת מה זה היה אבל כן שעניתי לה בתדהמה "את אומרת שכל חיי יהיו לי רק זין אחד וכוס אחד??" --  זו היתה הפעם הראשונה שחלחלה בי תובנה כזו. היא כמובן אישרה את זה ולא הבינה איך בכלל יכולתי לחשוב אחרת, אלא אם כן אני רוצה לפתוח את הקשר ואז שתינו יכולות. זה ישר צמרר אותי. לא חולקת את הלב שלך או הגוף שלך עם אף אישה או גבר. אני רכושנית ככה. והנה המחיר לרכושנות. כשהמלצרית ההיא בבליקר התחילה איתה וביקשה סגריה בלי אפילו למצמץ על קיומי שם, הרגשתי שעוד רגע אני מושכת אותה לצד ומכאיבה לה מאוד. מאוד. מזל שלה שהאישה שלי בכזו קלות מצליחה לנטרל בי הרים וגבעות ולייצב אותי על הקרקע..

הגעתי בחיי למצב שלא ראיתי שום תרחיש שיוכל להתקיים באופן שהוא מתנהל כרגע.
מלבד האישה שלי שהינה הפתעה טרייה יחסית, יש לי בחיי גבר מדהים שאני מאוד מעריצה ואוהבת.. גבר ששוכן עמוק בליבי כבר כמה שנים.. (הרבה יותר זמן מכל קשר אחר שהיה לי.)
זה הגבר שאסמוך עליו עם עיניים מכוסות, ידיים קשורות מאחורי הגב ורשרושים מתכתיים מוזרים מסביבי..
הוא איש שיחה מרתק ברמות אחרות, איש סוד שלי לכל דבר באשר יהיה, והמאהב הכי טוב שידעתי בחיי הארוכים והמגוונים.. המאהב והחבר הכי טוב שלי.

אני לא כותבת עליו מספיק, כבר העירו לי כמה. איכשהו את העונג שלנו והכייף שלנו בחרתי עם הזמן להחזיק בתוכי ולא לחלוק עם העולם. להשאיר לנו פינה אינטימית משלנו, משהו שהוא באמת רק שלנו. רגשות לא תמיד אפשר להסביר..

אז אני עם אישה ואני עם גבר. ללא שם או תווית. אם כבר אתם רוצים לתייג אותי אז זה יהיה מדוייק יותר כזו שמנהלת 2 מערכות יחסים במקביל עם גבר ואישה. זאתי עם שני בני הזוג. תתייגו את זה. כמו שלפני זה הייתי זו עם הקעקועים. בסדר, זורמת. אבל לסבית? מה הקשר? תנו להיות אנשים מגוונים..

אוהבת כל אחד מהם בדרך מעט שונה. מוקירה תכונות דומות שמופיעות אצל שניהם. לא רואה את חיי ללא אחד מהם או שניהם. אין דרמות, אין כאבי לב, רק הרבה אהבה חופשית. מי אמר שרוח הסיקסטיז-סבנטיז נעלמה??

אז זהו.. הריני יוצאת מהמרתף, תכירו, זה מגרש המשחקים שלי,
שם במעמקים החשוכים, הרבה ספנקינג גם מהאדון וגם מהגברת.. הרבה יותר מדיי סימנים סגולים ברחבי הגוף..
במגרש המשחקים הזה שומרים גישת הישבן החם, פעם הוא מאדים כל לחי ולחי, פעם היא, רק שלא יחזור להיות לבן..
במגרש הזה אני יכולה להיות הכי זונה, הכי שרמוטה, הכי שייכת ובבעלות אחר/ת..
במגרש המשחקים שלי מותר הכל. הקווים האדומים רחוקים ושחוקים. הכל מותר, לפחות להתנסות ראשונית.
ככל שזה סוטה יותר- הסיכוי לחוות עולה.
אבל אני יוצאת מהמרתף, כדי להראות לכם, שזה לא רק מעורר תחושת אהבה ושלמות אישית ובין אישית, במקומות הכמוסים האלה שאנחנו מרשים לעצמנו לחוות עד תום, בלי השטויות החברתיות שטוחנים לנו בשכל מגיל אפס, אם נשתחרר באמת ונרשה לעצמנו להתענג עם אלה שאיתם מתעוררים חשקים הדדיים הכל יהיה פשוט נעים יותר..

לכל מי שקרא עד לכאן, קבלו בונוס,
הידעתם שהוחלפה ממש עכשיו תמונת הפרופיל שלי?
(קרדיט לכישורי הצילום מגיעים לאישה שלי)

לא חשבתי שתעלה שוב לאוויר אי פעם תמונה של איבריי המוצנעים, ובטח לא בכלוב..
אבל היפיפייה שלי החליטה לתעד את הסקס ואת התמונה, אז הנה בשביל המציצנים שבינכם.. פרגנו :)

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=824615&blog_id=108019

כשיצאנו הערב החוצה ואחזתי את הרצועה של הכלב, את הצמדת אותי אליך, משכת אותי אליך, הרמת אותי מעט לעבר פניך, נשקת לי עם ידך סביבי, כמו בסרטים, ואז.. היד שלך תפסה לי את הישבן בעוצמה בדיוק כשהגבר ההוא עבר לידינו שם ברחוב.. זיקוקים עשית לי בגוף.. חשבתי שהרחוב שומם.. ההבנה שממש לא עשתה בי נחלים בין רגליי.. כל התחתון נספג, תחתון שלישי היום שהרטבת לי.. אוחח...

אחרי שהגעת הביתה כתבתי לך שמבחינתי באמצע רחוב הומה אדם, אם את איתי העולם בידינו. כתבתי לך שאני אוהבת כשאת נועזת וסוטה וחרמנית ולא זורקת זין על הסביבה. שאני אוהבת כשאת ככ חמה עליי שלא מעניין אותך כלום, את פשוט עושה ולוקחת בי מה שבא לך, הדגשתי כמה שאני אוהבת להיות הצעצוע שלך, יותר מכל דבר אחר..
אין זה בכדי שכשאת מענגת אותי כפי שאת מענגת, מרטיטה ומגמירה אותי, שואפת ושואבת את האורגזמות שלי, זה מרגיש כזכות לחוות את זה איתך.. זו מתנת חיים. אלך אחריך עד קצה העולם..

מביטה בפתקים שהשארת לי ליד מסך המחשב, כל פיתקון צהוב, כל משפט.. כל מילה וכל לב, בכתב היפה הזה שלך.. "אהובתי".. זה תמיד נשמע ממך ככ עוטף ומכיל.. מזכיר לי גם את הרומנטיקה, בין כל רגעי הסקס, בין הסטיות וההגשמה, בין הנוזלים שאנחנו מגירות מעצמנו זו על זו..

לא רחוק היום שנצבע יחד את חיינו בגוונים המיוחדים לנו, שתינו נסלול לעצמנו את הדרך המיוחדת לנו.. לא יהיו רעשי רקע, לא יהיה מרחק, רק השפתיים שלנו זו בזו, הגופות שלנו זה עם זה, זה בתוך זה כל הזמן.. ומתוך האושר הזוגי שלנו נצמיח לנו אושר חדש וטהור משלנו. אמרתי לך אהובה, המסלולים שלנו נכרכו זה בזה, החיים שלנו שזורים זה בזה, ומה שהיקום חיבר ביננו, איש לא יוכל להתיר מלבדנו.

הלסבית שלי, הפנטזיה שלי, המלכה שלי, האישה שלי, האהובה שלי, חברה שלי, מענגת שלי..
כשהלשון שלך בין הרגליים שלי, כשהלשון שלך בפה שלי, כשהלשון שלך על הפטמה שלי.. אוחח.. אבל אז את חצופה ונושכת! אמרתי לך, לא לנשוך.. רק לי מותר, אני הכלבה פה, לא? אני זו שתמיד תתחנן, כשאת מטיילת סביב סביב, כשאת יודעת שאני מתה שתחדירי לתוכי אצבעות, את יודעת, את מחייכת לעצמך כמו שטן קטן, מגחכת לעיתים, נותנת לי להתחנן, לעוד אצבע, עוד אחת.. בשני החורים, שניהם שלך, כולי שלך כשאת איתי, כולי לך כשאת בי, נתונה לחסדיך בייחוד כשכל היד שלך בתוכי.. 

אוהבת את הייחום שלך עליי, אם אני אגע בך או לא, אם אגע בעצמי והיכן.. אוהבת שזה מחרמן אותך להביט בי עושה ביד כשאת מחדירה עוד אצבע לישבן הרעב הזה.. אוהבת להרגיש את פניך מולי כשאני מתנשפת ונאנחת לפני שגומרת בקולי קולות, כמו שאוהבת את האנחות שלך כשאת גומרת ומרטיבה את כולי.. אוהבת כשהגוף הערום שלך מתערבב בגוף הערום שלי, כשהמיצים שלך נוזלים על שלי, מתערבבים עם שלי.. אוהבת כשהכוס שלך צמוד לשלי, נשיקה צרפתית מהצד השני.. אוהבת להריח אותך עליי גם אחרי שהלכת..
אוהבת לדעת שמחר תגיעי בדיוק בזמן להתפשט, להכנס איתי למיטה, לזיין לי את החיים, ואז אחרי כמה וכמה אורגזמות מצד שתינו פשוט להתכרבל ולשקוע לשינה מתוקה עד למחרת, עטופה בין זרועותיך, או מכורבלת כשהיד שלך כל הזמן על הישבן שלי, מתוך שינה דואגת לגעת בצעצוע שלך.. הטירוף, הייחום, הזיעה, המיצים, העונג, האנחות, הצעקות, הספנקינג, הסגול והאדום, הרוק, השפתיים, הלשון, האצבעות שלך ממלאות את כל החורים שלי, התחינה שלי באוזנך, ההתמסרות הטוטאלית שלי לכל מי ומה שאת.. 

לא יכולה לשבוע ממך, לא רוצה לשבוע ממך לעולם.. רוצה לנצל את החרמנות והראש הכחול-עמוק שלך, לחוות מיליון דברים שעוד לא חשבנו עליהם, וכאלה שכן.. מפנטזת עלינו עושות את האהבה שלנו כשהוא בחדר מביט בנו, מביא עלינו ביד.. בדיוק כמו שאת היית רוצה להביט שוב עליו מזיין אותי.. כשמביטה בו חרמן, רואה את כל החשקים שלי שהייתי רוצה לבנות בעצמי בין שלושתנו בתסריט משל עצמי, למקם אתכם היכן שאני רוצה איך שאני רוצה..
כשאני מביטה בך, אהובה שלי, אני חושבת על כל הדרכים שבהן נוכל למלא פנטזיות של שתינו.. נתחיל בחבל, בקשירות, באמצע היער, לעת ערב, אני לרגליך ואת תמלאי משאלות ליבנו.. גשם לא גשם, עם החבל, ליד עץ עבות, אני ארכן לפנים, את תפתחי אותי, הוא יפתח אותי, אורגזמות יגיעו מאוחר יותר.. אין לאן למהר, בינתיים נחשוב על פנטזיות נוספות, עוד ועוד..

איך.. איך הלכת מהמיטה הזו והשארת אותי עם כל הרטוב הזה..
כשתלכי למיטה לעת ליל, שימי לך את השיר הזה, תעצמי עיניים ותראי אותי.. עולה לאורכך עם הלשון הרטובה שלי, האצבעות החוקרות שלי, השדיים הכבדים שאת ככ אוהבת עם הפטמות הזקורות, מתחככת בכל גופך, לוחשת ליד אוזנך כמה שאני שלך, כמה שכולי לרגליך, כמה שאני שלך, מתמסרת עד כניעה מוחלטת, מעניקה לך אותי בכל דרך ואופן שתבחרי, מתלטפת, מתפנקת, מתענגת, מגרגרת, מייללת, נאנחת... כשאת עוצמת עיניים, תקשיבי, ותזכרי ברגעים הקטנים שלנו, במגע, בחלומות, בחיוכים, ובאורגזמות שלי על הפה שלך.. מלכה שלי..

אתמול היה לי ערב קשה. כן, זה עדיין קורה, גם כשאתה מאוהב עד לב שמיים, ככה זה כשאתה מאובחן בנטייה למצבי רוח קיצוניים ודכאונות. מצד שני להגיע בימינו ללהיות 90% מהזמן מאושרת ולחוות פה ושם נפילות זה עוד מצב טוב. לפחות לא 50-50, או גרוע מכך.. בכל זמן אחר לפני כן, הייתי מנסה להרים עצמי לבד, או עם אלכוהול, או כדורים לישון, או לפני כן אפילו עשבים טובים, או במקרי קיצון משאירה את הסרטים בראש ומתמודדת לבד בלי עזרים, לטוב ובעיקר לרע. אבל מאחר והחוקים שלה מאוד ברורים, ואני חייבת לדבר כשרע לי או משהו מפריע, אחרת היא לא תוכל לעזור לי, והיא רוצה לעזור ויכולה, אז כתבתי לה. מגילות. הוצאתי את כל הפחדים שהגנרל מכניס בי כולל הנזיפות והצעקות שלו עליי מבפנים. חשפתי את הפחדים, הבטן הרכה בכל מה שקשור אליה. התפרקתי. 

לא רציתי להכנס לכל זה עם החבר, למרות שיכולתי טכנית באותה מידה לפנות אליו. הוא רוצה לעזור כשהוא יודע מה אני עוברת ויש לו איך לעזור, אבל הוא לא לוחץ ולרוב גם לא באמת יודע איך להכיל את זה או להעביר את זה. אצלה יש הרבה יותר נסיון (לצערנו) עם אנשים מסביבה שחווים דברים כאלה כמוני, או גרועים מזה. איתה אני יודעת שתהיה לא רק אוזן קשבת אלא גם ניסיון אמיתי לעזור, ויש לה את הדרכים שלה גם כשאני במקום ככ ככ נמוך, כמו שגילינו אתמול, ממש לשלוח יד, גם כשהיא רחוקה ממני פיזית, לשלוח יד ולמשוך אותי החוצה מהמערבולת. לכל הפחות לדבר אלי עד שארגע, לעשות לי קצת סדר רגשי בראש, להזכיר לי כמה אני אהובה, כמה החיים שלי טובים, כמה כדאי לי להמשיך לחלום כי לפעמים חלומות מתגשמים, ושצריך רק סבלנות.. שוב ושוב הזכירה וקדחה בעקשנות מדהימה לתוכי כמה שאני אהובה, כמה שהיא פה בשבילי.. בסופו של דבר ניצלתי רגע של שקט פנימי, לקחתי כדור והלכתי לישון.

רוב האנשים מנסים להבין את אלה שסובלים מחרדות או דכאונות או ממצבי הרוח הקוטביים, דרך ההגיון. פה שורש הבעיה. אמנם זה יפה שמנסים לפחות להבין, אמפתיה תמיד מתקבלת בברכה, אבל הבעיה מתחילה כשמנסים לגשת לפינות האלה מתוך הגיון בריא ולוגיקה. "תחשבי על כל מה שיש לך, ממה את מדוכאת?? מה רע לך? תחשבי הגיונית אין לך ממה לפחד, למה את בחרדה??"
לקח לי זמן להבין שפה הבעיה, שזו הסיבה שאנשים שקרובים אליי מרגישים חוסר אונים כשאני במקום לא טוב. אז באיזה שלב החלטתי לעשות את הצעד ולכל אחד בנפרד, ברגע המתאים להסביר, עד כמה שאפשר בצורה לוגית כדי שיהיה להם קל להבין ולהתחבר באופן מקסימלי, מה זה אומר ואיך זה מרגיש להיות אדם חרדתי. מה זה להיות בדכאון שלא קשור לציון במבחן או נזיפה ממישהו חשוב. דכאון קליני הוא לא משהו שכאן עכשיו ועוד חצי שעה יעלם. גם לא עם כדורים. יכול להיות בוקר מושלם ובערב תרצה לחתוך ורידים. למה? אין למה. המח ככה.

זה לא משנה ממה זה נגרם, אם זה כאב פיזי/רגשי שנגרם לך באופן פתאומי יום אחד ושובר אותך, אם זה משהו שקורה לך ביום יום ששובר אותך על בסיס קבוע כי אתה במקום הלא נכון יותר מדיי זמן והחיים יורקים לך בפרצוף. כאב כולם חווים, אבל ברמה שזה משבית אותך ומתיישב לך בראש לאורך שנים ארוכות זה משהו אחר לגמרי.
אלה שמועדים לזה, תמיד, אבל תמיד, חושבים בשלב זה או אחר על מוות. הרגע הזה מגיע לפחות פעם אחת בחיים שלנו. לרבים זה לא נגמר במחשבה אחת בלבד אלא כמעט יומיומי. לחלקנו זה גם לא נעצר במחשבה. אני זוכרת ימים לא כאלה רחוקים שהייתי נכנסת לגוגל ומחפשת את הדרך הכי פחות כואבת למות. פעם אחרת קראתי המון כתבות ומאמרים בכל מיני אתרים מסתוריים על הדרך הטובה ביותר לחתוך ורידים עם מינימום של כאב. כן, הייתי בפינות האלה. יותר מפעם אחת. פעמיים ניסיתי אקטיבית למות. פעמיים בחיי אנשים טובים תפסו והרימו אותי מסף התהום. פעם אחת הגעתי למיון מבלי שרציתי. מצד שני קשה להתנגד למשהו כשאתה בהכרה חלקית..

כששמעתי על יגאל בשן, כאב לי על האבידה שלו בחיי כולנו כיוצר וכזמר ילדות, אבל בעיקר הבנתי אותו. לא שופטת. הייתי במקום שלו בדרכי שלי. חשבתי על התחושות שודאי היו לו, להגיע לכזה מקום נמוך כדי להיות מסוגל לבחור בדרך שבה בודאות תמות. קראתי תגובות לידיעות עליו, רובן היו תומכות ועצובות..חלקן שיפוטיות. מהמקום השיפוטי הזה אנשים לא עוזרים זה לזה, אלא רק דוחפים אדם מעבר לצוק.. כך שאני מהפינה שלי ביקום מודה על כל רגע שיש סביבי אנשים שרגישים אליי מספיק כדי להרגיש שמשהו בי לא כתמול שלשום, שמשהו השתנה בצורה מחשידה. ואם לא סביבי ואני רומזת ליום/ערב קשה, הם נדרכים וקשובים.

האהבה שאני מקבלת מהסביבה, ובעיקר זו שאהובתי מרעיפה עליי היא כמו אוויר לנשימה, אבל כשהיא מושיטה לי יד לעזרה, גם בלי שאבקש, כשהיא מטפלת בי כי אני שבורה פיזית, או מדברת איתי כמה שיקח עד שהנפש שלי תתייצב.. פה הצלת החיים. לא משנה כמה היא עסוקה, כמה דברים מתרחשים בחיים שלה בלי קשר אליי, היא תמיד מוצאת את הזמן למשות אותי מהמים הגועשים, לאט לאט לשמור שהראש שלי יהיה מעל המים, שיהיה לי במי להאחז, שאזכור שאני לעולם לא באמת סגורה לבד עם השדים האכזריים שלי, שתמיד תהיה שם יד שבסופה יחכה לי חיבוק חם, תחושת בטחון ושייכות. אתמול היה רגע כזה. של זמן קצר לפני הצלת חיים. אף אחד לא ידע. אף אחד עדיין לא באמת יודע. אני בעצמי לא יודעת למה ומה היה הטריגר. אבל כשזה היה, כשכמעט ויצאתי מדעתי, נזכרתי בהבטחה שלי וכתבתי לה. כתבתי הכל. מגילה שלמה. בלי צנזורה. מה שהגיוני ולא הגיוני. והיא הצילה אותי. אהבה שלי..

היום יום חדש. בוקר חדש הפציע, אמנם הכאבים חזרו (עד שלקחתי את המשככים החזקים), אבל התקשורת ביננו רק מתחזקת, כשאנחנו רחוקות פיזית היא דואגת שנתקשר כמה שרק אפשר. לא לתת לסערה להטביע, בין אם תהיה או לא תהיה סערה. 
אני הכי לא טיפוס טלפוני, כמו שכתבתי בפרופיל שלי וכמו שכולם יודעים עליי אני שונאת לדבר בטלפון, אבל אחרי אתמול ואולי בלי קשר רק כי היא לא פה איתי פיזית, הייתי איתה היום בטלפון מעל 5 שעות (עם הפסקה או שתיים באמצע של דק' בודדות). ובדומה לשעות שאנחנו ביחד פיזית, גם כאן הזמן כאילו ברח בין האצבעות, וכמו שמאוד מאוד אופייני לנו היו המון הבעות אהבה ארוכות זו לזו, הרבה התחרמנויות מרחוק, סייבר מטורף (שלא עשיתי אלף שנה) וכמה אורגזמות קולניות.. אפילו תמונה מהמקלחת נשלחה :)

מצאתי את שאהבה נפשי, הנפש התאומה שלי, בגוף של אישה,
אוהבת אותי, עוטפת אותי, מצילה אותי, מחייה אותי, מכילה אותי,
האחת שמעניקה לי את כל שחלמתי חיים שלמים ולא קבלתי.

אני אוהבת אותך! תודה על כל מה שאת לי }{

כבר שבוע כמעט שאני בבית, הגב שלי נתפס כמו שמזמן לא קרה ומאז אני חצי נכה.. אז נכון שלמרות ההגבלות האלה הייתי אצל החבר בסופש והייתי עם האהובה שלי בחיפה והיינו בפארק עם הברבורים והברווזים והיינו כאן ושם.. אבל אתמול אחרי שזה החריף וכבר הגעתי עד הרופאה וזריקה וכדורים, המטפלת הפרטית שלי הכריחה אותי לשכב כמעט כל הזמן שהיתה פה.. נזפה בי על כל תזוזה שנראתה לה מיותרת, חיממה לי את הכרית החמה, הביאה לי את הסגריות..

אל תבינו לא נכון, אני אוהבת את הפינוקים האלה, אבל אני הרבה יותר אוהבת להיות פעילה, בתנועה, וכשלא נותנים לי לשלוח ידיים ולהתחרמן רק בגלל שאני "צריכה להיות במנוחה ובמאוזן", מטריף אותי מבפנוכו.. כמה ששמחתי שסוף סוף דודה בלה עזבה את מחוזותיי, להוריד קוצים מכל פינה, להמתין לה חלקה ורטובה.. ובסוף לא נותנים לי אפילו לגעת..

אז אספתי עצמי מכל כיוון, את כל האנרגיות הטובות, את כל הכדורים, את המשחה, הקפה עם עוד קפה, הסגריות על גבי הסגריות, המוזיקה שאני ככ אוהבת ברקע, והחלטתי להיות היום הכי הכי בריאה.. הכי חזקה והכי בלי כאבים, כי אם אני אעבור עוד יום בלי לגעת בגוף הערום הרך והטעים שלה אני אצא מדעתי.. זה כבר כאב מסוג אחר.. רעב מסוג אחר.

כשהיא לצידי, אוהבת, מלטפת, מחבקת, מנשקת, מביטה עליי ברוך, עוטפת אותי באנרגיות האלה שאני ככ אוהבת וצמאה אליהם..

מוצאת עצמי נקשרת אליה בעבותות מיום ליום, לא יכולה לשבוע ממנה, יתכן שלא אשבע לעולם. וזה מופלא בעיניי.
רגשות שלא חשבתי שניתן להרגיש כלפי אדם מבלי שמיד אחכ אקיץ מחלום.. להרגיש עוצמות כאלה באופן הדדי..
חושבת שכבר לפני שנים איבדתי את האמונה שאי פעם זה יקרה לי, אהבה כזו הדדית.. בכל קשר שמצאתי עצמי בו הרגשתי יותר מהצד השני, רציתי קצת יותר ואיכשהו נתקלתי בחומה בצורה. אבל איתה.. איתה הכל אחר. אין גבולות ואין רף מגביל, אין תקרת זכוכית ואין קץ ללמעלה, לא השמיים ולא מערכת השמש שלנו..

אחרי מקלחת חמה, עטופה בחלוק חם חם פרוותי ומתחת כלום..
מחכה לאהבה שלי בהתרגשות פסיכית!!

אחחח... כמה אהבה..

אני לא טיפוס של קווים אדומים במיוחד.. יש לי אולי אחד או שניים, ועם הדמות הנכונה לצידי אני מוכנה גם לספוג אותם. לפעמים דברים לא קורים כי עוד לא הגיע הרגע הנכון. יש ציפייה, יש סקרנות, רק המומנטום טרם הסתנכרן.. כמו בכל דבר אחר גם בסקס יש עניין של טיימינג. כשאתה בונה מערכת יחסים, בעודך לומד את הפרטנר, מנסה להכיל את כל התשוקות והשריטות, אתה לא רק נחשף לדברים שלא חשבת עליהם, אלא גם נטמע בו, נטמע ומטביע חותם משל עצמך. וכמו הרבה תבשילים, ככל שזה מתבשל יותר לאט כך התוצאה מענגת יותר..

מהרגע הראשון שהתיישבתי מולה, הבטתי בחיוך הכובש שלה והקשבתי למילים יוצאות מגרונה, היה לי ברור שאני אמצא את הדרך הנכונה לי אל בין רגליה. לא ידעתי איך להביא עצמי חזרה למוד של אישה על אישה, אבל משהו בתוכי היה נחוש ובטוח מאוד, זה אמור לקרות, זה יקרה ואני אוהב את זה בכל מאודי. פשוט יודעת..

לקחתי את הזמן. מתקרבת לאיטי, לומדת את הגוף שלה בקצב שלי, כל פעם קצת, כמו בריקוד.. לא ידעתי איך זה באמת יקרה ומתי, ומאחר והפעם הראשונה שלנו לא עמדה בציפיות שלי, יצרתי לנו פעם ראשונה משלי, כאילו מעולם לא היה לה קדימון. לפשק לה את הרגליים, לשלוח יד, לקרוא באמצעות האצבעות את כל האזור, ולהתקרב כל פעם קצת, להביט, להסניף, לשחק.. ואז לטעום.. רך וחם ורטוב.. כל הרטוב הזה הוא בזכותי, הקול אומר בחיוך מבפנים.. שלי ובזכותי..

כל כולה לי, ואני לה.. 

החיים שלי בשום צורה לא כמו שחשבתי שיהיו, אי פעם. אבל טוב לי ואני מאושרת.. מי אמר אי פעם שעדיף להיות כאחד האדם? השוני טמון בלא להיות אחת מהעדר, להיות האשכנזיה המקועקעת ששולפת אידיש מהמותן כל פעם שמתעצבנת.. או רוסית, תלוי כמה עצבנית חח.. מנהלת את החיים הבין אישיים שלי בצורה קצת פחות קונפורמיסטית ועדיין מצליחה להוכיח שהכל אפשרי, הכל עוד יכול לקרות.. הפנטזיות כבר מתעופפות..

איך שהיא דואגת לי ומטפלת בי, רק אתמול בערב התפצלו דרכנו וכבר הפתיעה לחלוטין כשנקשה לי היום בדלת עם כרית חימום לגב.. מעצם היותה פה בלי לעשות מזה ביג דיל, ועם המוןןן אהבה, ההפתעה ומה שהאדרנלין עושה, כל התחתונים שלי נרטבו בין רגע.. אני אוהבת הפתעות כאלה.. אני אוהבת את הריגוש שהיא מביאה איתה, הגיוון והחוויות, אין פעם אחת זהה לקודמתה.. וכל רגע, כל מגע, כל פיסת עור, כל שבריר אינסופי של אהבה.. הכל בה..

מודה על הנשיות ומעט הגבריות שהיא מכניסה בעצמה לתוכנו, הדרך שבה היא גורמת לי להרגיש שוב נשית וסקסית.. האופן בו היא מרעיפה את אהבתה אליי, לכל חלק בגוף שלי.. יש עדיין רגעים שאני נבוכה מאוד, אבל היא מוצאת את דרכה להרגיע, לשחרר, מחדירה בי שלווה ועונג.. ומיום ליום מחלחלת לי מחשבה אחת עיקשת.. לו הדבר היה אפשרי ביולוגית, הייתי רוצה לעשות איתה ילד, לחלוק איתה משהו ככ קדמוני אך שורשי, אמיתי ומחבר..

מהדברים שלא תארתי לעצמי שאי פעם ארגיש. ועוד עם אישה..
ההפתעות הקטנות האלה של החיים..

הבוקר התעוררתי בחיפה. מתחת לפוך, לצידי גוף חם ורך, שעת בוקר מוקדמת מדיי אחרי מעט מדיי שעות שינה.. 3 לילות הייתי מחוץ לבית. רוב הזמן הזה אצל החבר וסיומם של ימים אלה עם אהובתי בקור הצפוני. ההתמכרות שלי אליה מרקיעה בכל יום שחולף.. איני יודעת להסביר את מה שאני חווה בתוכי בכל רגע שהחיוך שלה עולה לנגד עייני.. כל מה שאני זקוקה לו מתנקז לאישה המדהימה שלי. והפורקן הרגשי שהיא מעניקה לי, כל החום והרוך, המגע האינסופי, הקיטש המילולי שרוב הגברים שהכרתי לא זרמו לתוכו.. משהו בפנטזיה של להיות עם לסבית, התגבר למערכת יחסים של ממש. ומאותו רגע של תובנה באוצר שנפל בידיי, ידעתי שנשזרנו זו בחיי זו. יהיה אשר יהיה..

לאחר כמה אורגזמות הדדיות הגיע זמן הקפה. קמנו לסלון, וכל מהותי התנקזה לרגע אחד קטן..
בחוץ מפרץ חיפה נראה ככ שליו.. מי הים קרצו מבעד לענני הערפל שכיסו חלק מהנוף.. מוזיקה קלאסית נעימה התנגנה ברקע לקול ציוץ שתי כנריות.. שואפת לתוכי עננה ירקרקה משלי, הראש נהיה קליל.. לוגמת מהקפה, מביטה סביבי וחושבת שמצאתי את הפינה החמה שלה. המקום שבו הלב שלה נמצא במהותו. ראשוני.. בסיסי.. לחלוק איתה חלק מהעולם הפרטי שלה, לפגוש את אמא שלה ולהתכרבל מולה בנוחות. להרגיש חלק מהשורשים.

היא מאוד רב מחשבתית ופתוחה להציג לי דברים כמו שלא הצלחתי אפילו לדמיין (בדומה לחבר), הלב שלה רחב, המבט שלה אוהב ודואג ומלטף וכועס ומתרגש ומתפנק.. כשהיא נוגעת בי מחוץ לבית הדופק שלי מואץ.. כשהיא מתקרבת אליי ומסננת בלחש "חיים שלי" מבין שפתיה המשורטטות, אני הופכת להיות חלק מהווייתה, מוכנה לפרוש עצמי לרגליה עם כל חשק וגחמה.

כשהיא מפשקת את רגליי, שולחת אצבעותיה לתור על עורי עד שתמצא את הדגדגן התפוח והרעב.. כשהיא מעבירה ליקוק ראשון, עם הלשון הרכה והחמימה שלה, אני חשה בזרמים מטורפים מבזיקים לאורך גופי מהלב עד קצוותיי. זיקוקים פנימיים.. וככל שהלשון הזו נעה ורוקדת בתוך הכוס שלי, מוצצת ושואבת, כך אני מרטיבה יותר על הלשון שלה.. ועם כל אצבע שחודרת במקביל ומרחיבה אותי, הנוזלים ממשיכים ליגור ולהכתים את הסדינים, הפנים שלה מתמלאים במיצים שלי.. כשהיא כל אלה לי - אני את נשמתי אמכור ולו כדי להיות חלק מהווייתה לעולמים.

לפני 12 שנה התאהבתי בעיר חיפה כשהכרתי את האקס דאז שהיה חיפאי ונהגתי לנסוע אליו כמה פעמים בשבוע ברכבת.. מאז שהדרכים איתו התפצלו לא דרכתי בחיפה. לא היתה לי סיבה להצפין עד לשם ורציתי לשמר זכרונות. אתמול נשזרו בליבי רגעים שילכו איתי עד יומי האחרון.. אתמול התאהבתי מחדש, כשצעדנו ברחוב והיא תפסה את ידי בידה, כשעצרנו ברמזור ניצלנו את השניות האלה לנשיקות הכי רכות ורטובות, כשישבנו עם ספל הקפה בוהות במבט מאוהב זו בזו.. מתעלמות משאר העולם..

כשהיא לצידי אני מרגישה ברת מזל, מוגנת, אהובה, עטופה בערמות של חום ואהבה, חמלה ורוך, הבנה, הכלה והרבה ראש כחול.. איכשהו זה הדדי, בכל נושא בכל תחום. צעד קדימה צעד לאחור והחתיכות נופלות זו לתוך זו כמו מחול קסמים.. כשאנחנו יחד חתיכות הפאזל מתחברות ואנו הופכות יישות אחת רב גונית. 

את השעה שהעברנו בפארק על שפת האגם מול הברבורים והברווזים הרגשתי כנערה בדייט.. נרגשת, נלהבת, להוטה ליצור מגע ועומק, פנטזיה והתמסרות.. כשהגענו אליי הביתה יצאנו לטיול עם הכלב, היא עם הרצועה ואני מתענגת על המחשבה שהיא עוקבת אחר הטוסיק שלי תוך כדי הליכה או אחכ תוך עלייה במעלה המדרגות.. לא יכולה להוריד את העיניים ממנה מבלי לדמיין אותה צמודה אליי.. להיות פתאום מעל שעה בלעדיה באמצא החיים הפך קשה ממה שתיארתי. הלב התכווץ בחשש, הצורך הלך וגבר. הנפרד חנק משהו פנימי והחניק אותי. כשהיא חזרה לבסוף להכיל אותי חזרה בין זרועותיה, מצאתי שלווה של ממש.. מודה שאני זקוקה לשלמות זו כל אימת שיכולה. אני מוצאת בה את כל שחשקה נפשי..

מנסה ללמוד על הפנטזיות השונות והמשונות שלה, כדי ליצור כמה שיותר חוויות ראשונות עבורה איתי.. לחרוט עצמי בבשרה כפי שהיא חרטה עצמה בליבי. מוצאת עצמי מייחלת ממעמקי ליליתי לכך שהפנטזיות שלה יהיו כמה שיותר שרוטות, כמה שיותר לא שגרתיות, וכמה שיותר מפלרטטות עם קו הגבולות האדומים.. היא קוראת לי כוכבת הפורנו הפרטית שלה, ואני רוצה להיות כזו בכל דרך שרק אוכל.. רוצה להספיק חיים שלמים ברגע ולו כדי שזה לא יגמר לעולם.. כוכבת פורנו, זונת צמרת, מאהבת, חברת נפש.. 

אני אוהבת אותך

אני שלך

איך מתחילים סיפור מהסוף? איך מתחילים בהתחלה ומדלגים לסוף?
איך מעבירים חוויות ללא צנזורה כאשר כל כולך צנזורה?
איך מהללים חווייה שהיו בה חלקים שיכלו להמחק ולא היתה לך בעיה עם זה?

כבכל פוסט, אני באה לכאן ושופכת את כל הקישקעס שלי החוצה. יש דברים שלעולם לא ישתנו, ואולי טוב שכך.

החלטתי שבוע שעבר שהגיע הזמן להפגיש בין החבר והחברה. הוא חרמן גדול כמו רוב הגברים בכלוב ומחוצה לו. ואני מודה שזרמתי איתו על הפנטזייה של שלושתינו יחד במיטה. אבל ככל שהערב התקדם לא הרגשתי בטוחה בעצמי. היא הבטיחה שלא יקרה כלום, מקסימום תצפה בנו. הלכתי רגועה יחסית, יפה, בטוחה, עם האישה שלי לצידי. כשהגענו אליו קבל אותי חיבוק ענק ונשיקה ארוכה.. משהו היה שונה אבל האישה שלי לצידי, מה אכפת לי. בהתחלה הרגשתי בעצמי אורחת ולא חלק מהבית שלו כבדרך כלל. זה היה סימן ראשון לעבור לאלכוהול שאכן שיחרר. וללא ספק היה כייף, היה מצחיק, היה מגע שלה מולו והיה מגע שלו מולה והכל הרגיש הכי חופשי. 

עד שכצפוי עם האלכוהול לילית הגיחה. הייתי צריכה לצפות את זה. אבל נתתי לה לצאת בלי לחשוב פעמיים. אני נשארתי חבוייה בפנים. אילמת. החבר והחברה התחברו מצויין כמו שצפיתי, הם מאוד דומים באופיים. כשהגיעו לדבר על הטיול שלו לתאילנד לפני שנתיים התהפכה לי הבטן. לא רציתי לשמוע על הזיונים שלו אז, ולא רוצה לשמוע אותם היום. הם ניהלו שיחה ערה ואני רק מעת לעת הידקתי ידי על ירכה, נועצת ציפורניים, מנסה להעביר את המצוקה שלי. היא לא הבינה. הוא באיזה שלב קלט שלא נוח לי אז צינזר. בתוך תוכי קללתי.

לילית נהנתה ברמות אחרות. לילית מנעה ממני להוציא מילה מהפה. וכשהוא אמר לי שאני בטוחה איתם, לא דברתי. כשהוא אמר לי ללכת להוריד תחתונים ולחזור רק עם השמלה בלי כלום מתחת, צייתתי. כשהוא התעקש להרים לי את השמלה שיסתכלו יחד על הסימנים הסגולים ששניהם השאירו עליי, כל אחד מהם בזמנו איתי, הרגשתי נבוכה אבל לא התנגדתי יותר מדיי. חלק ממני הרגיש לא בנוח, אבל עם האלכוהול ולילית מאחורי ההגה זה היה קרב אבוד.

לכן לא אמרתי מילה כשהורה לי ללכת לחדר, להתפשט, להכניס לתוכי את הפלאג עם הזנב, לעטות כיסוי עיניים ולהמתין על המיטה לבואו. עברתי לתנוחת ספינקס, עם הזנב נעוץ בישבני, כיסוי לעיניי, ורעד בלתי נשלט בגוף. שמעתי אותם מדברים ומתאמים דברים בסלון. קול חזק בראשי שאל אותי מה לעזאזל אני עושה פה. האם זה חכם להכנס לפינה הזו במפגש הראשון, האם אני אצליח בכלל לתפקד. אבל דברים מהר מאוד התחילו להתגלגל כמו כדור שלג אימתני במורד הר מושלג.

שמעתי אותם נכנסים, מהר מאוד הבנתי שכולנו היינו ערומים. אותה הרגשתי רק בשלב מאוחר יותר. הוא התחיל לסשן אותי. מה שהתחיל בהתרגשות מטורפת שינה לאיטו את הגוון, כשהוא הורה לי להסתובב, לדחוף את הראש שלי בין הרגליים שלה. והוא בינתיים מאחור מאדים ישבני כאילו אין מחר.. ואני ספגתי את הכאב למקסימום. חלומו הרטוב של כל גבר. חלומה הרטוב של כל סאבית. אבל לילית לא סאבית, והאלכוהול התחיל להתפוגג, המציאות סינוורה לי את העיניים. לא הבנתי מה אני עושה פתאום בין הרגליים שלה. לא הבנתי למה אני מצייתת להוראות שלו כמו חייל. עד אותו רגע לא ירדתי לה, היה לנו סטטוס קוו משלנו, מתקדמים לפי הקצב שלנו. הוא לא היה מודע והכתיב את הקצב ומהלך האירועים. ואני צייתתי כמו כלבה טובה. מבפנים צעקתי ונלחמתי. כלפי חוץ לא יצא דבר.

שום דבר לא הרגיש לי נוח. גם כשהפך אותי על גבי, גם כשהלשון שלו עטפה לי את הדגדגן, גם כשהאצבעות שלו פילסו דרכן בתוכי, בטח כשפלט הערה שמאוד הציקה לאגו שלי. יכולתי לשבור את הכלים באותו רגע. יכולתי להגיד את מילת הבטחון. בפועל לא יכולתי להוציא מילה מהפה. למעט תנועות חסרות מנוחה וחסרות נוחות לא הצלחתי להביע דבר. ושניהם שהכי מכירים אותי בעולם, שתמיד מרגישים אותי גם בלי שאוציא מילה מהפה, לא הרגישו אותי. היא לא ייחסה לחשיבות כשנעצתי בה ציפורניים. עיניי היו מכוסות והיא לא יכלה לראות את המבט האומלל. הוא חשב שאני על גג העולם בזמן שהבכי שעמד להתפרץ היה על הסיטואציה הסוריאליסטית שמצאתי עצמי בה. הוא לא הרגיש דבר וחצי דבר. הוא ראה את מה שרצה לראות, שמע את מה שרצה לשמוע, והרגיש את מה שרצה להרגיש. הדמעות שאיימו לפרוץ נחנקו בתוכי. לא יכולתי להתרכז, לא יכולתי לגמור. לא הייתי מסוגלת. גם לו יכולתי באותם רגעים הכל נכבה בתוכי. והם מצידם העדיפו גם כן לא לגמור, כמחווה אני מניחה. הרגשתי עוד יותר חרא.

יצאנו לסלון כאילו הכל בסבבה, אחרי כמה דקות שנשאר לצידי לחבק אותי, הוא עמד להכין לנו סטייקים לארוחת 3 בלילה, אני מיהרתי להחזיר אלכוהול לדם, הסברתי להם, ערב שמתחיל באלכוהול חייב להסתיים באלכוהול. אחרת האירועים מקבלים גוון אחר. האלכוהול הרגיע בי את השדים לאותם רגעים. היא ליטפה. הוא התבדח איתה על כל מיני דברים, ואני התכרבלתי לתוכה מנסה למצוא את עצמי. מהר מאוד היא קלטה שאני דומעת. כשהוא שמע שהיא שואלת למה אני בוכה היא הרגיעה אותו שזה רק מהתסכול של היעדר האורגזמה. כן אני מניחה שגם.. לחשתי באוזנה "אל תתני לי להתרחק" כי הרגשתי שאם זה תלוי בי אני למחרת לוקחת את הדברים שלי ומוחקת את שניהם מחיי. 

היום בדיעבד אני מבינה שאני לא יכולה להאשים אותם שלא הרגישו אותי. הם היו ככ שקועים באוירה ובפוטנציאל, בייחום הפרטי שלהם. אבל החולייה המקשרת הייתה רופפת והם לא שמו לב. כן התאכזבתי שאיש מהיקרים לי בעולם לא הרגישו אותי. מאידך, ככל שהזמן עובר אני מבינה שיש לי יכולות טובות יותר להסתיר כלפי חוץ את מה שקורה בפנים. בעיקר כשלילית באה. חלק ממני נעלם ונאלם באותם רגעים. מה שמגיע זה האלטר אגו. 

הכדורים שהפסיכיאטרית הוסיפה לי לפני חודש מעכבים לי אורגזמות. כזונת אורגזמות זה גורם לי להרגיש פגומה. כשהוא העיר באמצע הסשן על הכדורים וכמה שהם מאמללים את כולנו, זה עשה לי עוד יותר רע. להגיע למצב שיכול לקחת לי גם 20 או 30 דק' לגמור מתסכל אותי. ולראות כמה מהר וכמה הרבה היא גומרת פוגע לי באגו. האגו האידיוטי הזה. קנאה מפגרת וילדותית. מגיעה רק מבטחון עצמי נמוך שצץ וחוזר מעת לעת וגורם לי לשנוא את זה עוד יותר. 

הוא תמיד שאל אותי למה אני מקנאה לו, למה אני לא יכולה פשוט לפרגן לו את העונג גם עם אחרות, בייחוד כשהוא תמיד חוזר אליי. ולמה אני לא יכולה לפרגן לה מיליון אורגזמות בלי שבריר של קנאה? אכלתי את עצמי הרבה על זה. אבל נאלצת להשלים עם האמת. האמת היא שיש בי מן הרכושנות. אני אוהבת ששלי שלי. אני אוהבת לדעת שהדברים שחורים או לבנים. שהגבולות ברורים. אבל המציאות היא לא כזו, החיים הם 500 גוונים של אפור.

אני בקשר פתוח עם גבר גרוש שלא מחפש לסגור את היחסים לעולם,
אני מנהלת מערכת יחסים עם אישה לסבית נשואה.
אני חיה את החיים שפעם פינטזתי. אהבה חופשית, סקס חופשי.
ורק השדים שלי מצליחים להרוס לי כל פיסה טובה של חיים.

בסוף החודש אני אלחם עם הפסיכיאטרית להעיף ממני את הכדורים האלה. בלי האורגזמות החופשיות שלי אני לא מסוגלת לתפקד. והנה.. מוצאת עצמי מתחרמנת כל הזמן אבל לא גומרת יותר מפעם בשבוע שבועיים וגם זה לאחר מאמץ ארוך.. רוצה לדפוק את הראש בקיר. רוצה להיות בצד החזק. לא רק בעבודה. אפילו שם יום של מלחמה אתמול ולחץ מטורף הביא אותי בסוף לקריסה מוחלטת של המערכות. המח הפסיק להלחם, ושחררתי, זרקתי זין. כעסתי, הרמתי קול. ביטאתי תיסכול. תיסכול שרק הולך ומתגבר בכל יום שעובר, כי אני רוצה חזרה את האוגזמות שלי.. כוסאמא של הכדורים האלה..

יושבת כעת בחלוק פרוותי וגרביים טרמיות אדומות, כלום חוץ מזה, מוזגת כוסית של וודקה וחושבת לעצמי שאולי זה ישבש מספיק את הכדורים כדי שהגוף יגיב אחרת. לדפוק ראש לתוך הקיר. לדמיין עצמי מתכרבלת שוב איתה כמו ליל אמש, מתחת לפוך במיטה שלי, להרגיש את העור שלה נצמד אליי, להניח עליה את הראש, לחבק ולהרדם ככה עליה.. חד הקרן שהעניקה לי שוכב לצידה, סופג את הריח שלה, כדי שהלילה אוכל שוב להסניף אותו ולהזכר ביד שלה חופרת בתוכי, נושכת אותי, מענגת אותי כמו שרק אישה כמוה יכולה..

עד לא מזמן הצהרתי חד משמעית שלא מתקרבת לנשים יותר, שהן ככ הרבה דרמה, אבל הנה אני הדרמה. בתוכי הדרמה. היא מעניקה לי עולם רך ועוטף מסביב לשעון, היא מחזקת אותי, היא מכרבלת אותי, היא מחבקת אותי, עוטפת אותי, ממלאה אותי באנרגיות בחיוכים אהבה ואור.. וברגעים האלה הייתי סוגרת אותנו בתוך בועה משלנו ולעולם לא יוצאת.

הבוקר כשהיא הורידה אותי בעבודה חשבתי לעצמי איזה עולם זה.. כמה כייף זה להתעורר לצד מי שאתה אוהב, לא לחשוב שלילי, לא לחשוב על מה שיכולתי לאבד לו התרחקתי כמו שהגנרל הרשע בתוכי רצה שאעשה.. מביטה בה מגלגלת סגריה באוטו לפני שממשיכה בנסיעה הביתה, חושבת על הזכות הזו שנפלה בחלקי להכיר אדם כמוה.. לא מסוגלת לעכל שהרגשות שלה באמת ככ חזקים ומופנים כולם אליי.. מתקשה לפעמים לקלוט את הערך האמיתי שלי.. מתקשה לנטרל את הביקורתיות העצמית שלי. פשוט לחיות, לאהוב, ולנשום.. עד העונג הבא..

מוזגת כוסית נוספת.. מנסה לתפוס את לילית לדו שיח. היא מסרבת לצאת. יצאה בתחילה כשהתכתבתי עם האישה שלי, תקפה כשנראה לה שצריך, נעלמה כשהחליטה, הותירה אותי לאסוף את כל החלקים של ההרס מאחוריה. וכעת כשאני מנסה לאפס אותה בתוכי היא מסרבת לצאת לשחק. לפעמים עולה בי חשק להרס עצמי, כמו לתקשר עם האקס האחרון, ולו בשביל לקבל ממנו תחושת עליונות אל מול ההתרפסות והחרטה העמוקה על כל מה שעולל לי, על שבחר לוותר עליי לטובת קודמתי. לפעמים הסדיסטית שבי רוצה להכאיב בחזרה, להפסיק לקבל מכות ולהכות חזרה, חזק. לצערי הגנרל לא נותן לזה לקרות. הוא מוודא שאשאר במקומי.

לפעמים זה מתסכל אותי כשאני לא אני, ולפעמים אוהבת להיות אני עם כל השוני והמוזרויות. משעשע אותי שכלפי חוץ אני ככ קונפורמיסטית (עד שרואים את כל הקעקועים ואז מטילים בכך ספק, רוסיה לבנה עם קעקועים?)..
ומבפנים, בחיים שבפנים אני מנהלת חיים שמעטים האנשים שהיו מסוגלים להכיל את זה.
מתגעגעת לפעמים לווגאס, לאוירה של מה שהיה ויכול להיות. לכן התחלתי לתכנן בראש נסיעה בסתיו הבא לקנדה, לשוב לארץ האהובה לי, לבדוק אפשרויות, אולי לרדת לעוד מדינות ליד, להכניס משהו קטן, אולי קאריביים, אולי בכלל לעשות עצירה באמסטרדם.. לחגוג לעצמי כמו שצריך את החלפת הקידומת.. לחגוג כמו שצריך את יומולדת 40 שלי..
אולי הכל זה בכלל משבר אמצע החיים, אולי אני צריכה קצת R&R כדי לאסוף את עצמי..
ואולי בכלל אני צריכה להרים את הקצב, אולי ואולי..

נראה לי שהגיע הזמן לקעקועים הבאים.
כן, ללא ספק הגיע הזמן.