לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 6 שנים. 18 בנובמבר 2018 בשעה 18:37

שאלו אותי פה לאן נעלמתי ולמה אני לא כתבתי כבר הרבה זמן (שבוע תכל'ס זה לא כזה הרבה) אז הנה השלמות.

השבוע שחלף היה מאוד אינטנסיבי. נפגשתי עם הלביאה שלי, כל יומיים, ואחכ בסופש הייתי אצל החבר.
קשה להסביר את הצורך הזה, הסיפוק שזה מעורר בי.. מזרועות אלה לאחרות, תמיד בתנועה, אין יותר רגעים מתים, אין כמעט את שגרת בית-עבודה ההיא, אם כי כן שמרתי על ימים לעצמי פה ושם כדי לשמור על השלמת שעות שינה, כי עם אף אחד משניהם אני לא באמת ישנה מספיק.. (מה לעשות שביחד תמיד יותר מדליק לחוות זה את זה/זו מאשר לישון)..

בהתחלה לא הייתי בטוחה איך אתמודד עם ככ הרבה מפגשים אינטנסיביים עם הלביאה, חששתי שזה יציף ויחנוק אבל לא יכולתי למתן את זה כי אחרי כל מפגש רק צמאתי למפגש הבא, לחוש שוב בשפתיה מתענגות עם שלי.. ולמרות כל התהיות, החשש לא התבסס, לא הייתה הצפה ולא היה צורך בהמלטות לתוך עצמי. היא נתנה לי מיליון הזדמנויות למתן את הקצב, לדחות קצת, לקחת את המרחב שלי, להתגעגע קצת, אבל לא יכולתי..כל יום הסתיים עם הסנפת הג'קט שלה, תזכורת לביחד האחרון וכמיהה לביחד הבא. מפגישה לפגישה האווירה ביננו רק מתחממת. עוד שלב מגיע, עוד סכר נפרץ, שורשים חדשים חודרים לעומק הקרקע ומבססים יסודות.. החיבור שלנו גם משנה גוון ככל שהזמן עובר, הסקס אינו מרכז המהות שלנו, ואני אוהבת את זה. יוצאות יחד לסידורים קטנים, לסופר לקנות קרמבו מוקה, גיחה שלה למטה למכולת להביא לנו חלב לקפה (כי רק יצאתי מהמקלחת ולא בא לי לצאת מהבית) ושיחות ארוכות הרבה לפני שהבגדים יורדים.. אין ספק, היא נכנסה לי מתחת לעור.. הרבה מעבר למיניות שאופפת אותנו. הרבה מעבר.

מכל הרגעים שהיו לנו בשבוע שעבר, נחרט בי בראש דווקא רגע אחד קטן, לכאורה כמעט בלתי נראה אך כזה שהותיר בי חותמו. כשלקחנו איתנו את הכלב לסיבוב סידורים קצר, וסביבנו הרבה יותר מדיי אנשים שמיהרו לחזור הביתה, היא החזיקה ברצועה שלו בעודו מרחרח איזה עץ, אני נעצרתי מחייכת אליהם ופשוט התקרבתי ונצמדתי לצידה, נשענתי כזה בעדינות טומנת ראשי לתוך כתפה, מתעלמת מזה שהעולם מסביבנו לא בטוח כזה טולרנטי למגע אינטימי כלשהו בין נשים, והיא מצידה העבירה ידה הפנויה סביבי בשיא הטיבעיות וחיבקה אותי.. תחושת השייכות באותו רגע נחתה עליי כאילו כל מה שקדם לזה לא היה. משהו בפומביות, בטבעיות הזו שלה, קשה לי להסביר.. הלב שלי נפתח לרווחה. קשה להסביר איך דווקא רגע כזה קטן ולכאורה מינורי השיג אימפקט כזה בתוכי.

כמו שחסרו לי הנשיקות, והתשוקה הקטנה הנוספת שהן מעוררות, כך מאוד מאוד חסרה לי הפומביות העדינה הזו. כל הדברים הקטנים שלא הייתי בהכרח מודעת לעד כמה הם חסרים לי עד שהיא הגיעה לחיי. אני לא חושבת שזה אפילו קשור למגדר, זה פשוט אופי של בנאדם, מה שאדם חש כלפי זה/ו שלצידו והאופן שבו הוא בוחר לבטא אותו. לא הכל זה סקס כמו שלא הכל זה סדרות של נטפליקס או אנימה. לכל זוג יש את האינטימיות שנבנית במערכת היחסים שלו. כך מה שאני חווה איתה שונה בתכלית ממה שאני חווה איתו. כל אחד מהם מעורר בי צדדים אחרים, חוויות שונות ורגשות בצבע וטעם שונה זה מזה.

ואז יש את לילית. לילית כמעט ולא יוצאת מולו, בדיוק דברנו על זה בסופש, אין לי צורך במאמץ לפתות אותו כי הוא חרמן תמידי ושנינו נמשכים אחד לשניה בצורה מאוד ברורה וחזקה, ומאידך הוא אינו פוגע בי ואינו מאיים עליי - שום סיבה עבור לילית להגיח. לעומתו שכבר מוכר וידוע, היא עדיין חדשה, לכן היא זכתה לחוות בשבוע שעבר את לילית היטב. כמו בפיצול אישיות טהור, מילה שלא נאמרה בזמן הוציאה מתוכי את לילית עליה על סף מלחמה כוללת.

אנשים נוטים לחשוב שלילית זו מטאפורה יפה שאני משתמשת בה לתאר את השד שקיים בפנים, בתוכי כמו באחרים. מעטים מאוד מאוד מבינים שלילית נפרדת לחלוטין. כן מוטמעת בי וחלק ממני אבל דמות נפרדת. שומר הסף של הילדה שבי. דמות שמאוד התחזקה לאור אירועי חצי השנה החולפת. לא עוד ניצול לא עוד כאב מיותר ולא משנה גבר או אישה. לילית כבר מזמן לא שדה מפתה נטו. עכשיו היא גם זו שעומדת על הסף, על המפתן שלי ובודקת, כמו דורמן, שאיש לא יתקרב יותר מדיי כדי להכאיב. וכשכן, כעקרב עם זנבו העוקצני והקטלני שלוף, היא יוצאת ונלחמת. מגנה עליי. להפתעתי הרבה הלביאה הרגישה וראתה אותה היטב, ראתה אותי הופכת להיות לילית ברגע אחד. הופתעתי כי מעטים האנשים שבאמת ראו אותה.. ככ מעטים..
לשמחתי לא היה בה פחד. בתגובתה אליי ובעיקר ישירות ללילית היה רק רוך, והרבה מילים מרגיעות ומסבירות, תקשורת פתוחה. כך הכל נפתר במהירות ואני יכולתי לחזור להתרפק אל תוך זרועותיה.  

אני אוהבת את זה שאני חווה איתה את הימים לאורכם, מהבוקר עד הלילה בין הדברים האחרים של החיים. גם כשאני בשיא העבודה בעומס מוחלט, מחכות לי מעת לעת הודעות ממנה להזכיר לי כמה אני אהובה ונחשקת. תחושות ששכחתי מזמן, איך זה להיות אפופה בהן במהלך היום יום. זה מוציא ממני משהו אחר. בעבודה כבר אמרו משהו על זה שאני נראית רגועה יותר, פחות מוטרדת, וההורמונים כמובן עושים את שלהם גם כן כשאני נחשפת לפנים חדשות בעבודה כשמגיחים כל מיני עובדים ממחלקות אחרות או אורחים אחרים שפשוט שוטפים לי את העיניים.. חרמנות עדינה שעוטפת. גם אם עייפה, גם אם רעבה, גם אם עמוסה. הרדארים עובדים בפול מוד.. היא דואגת להשאיר אותי עם חשקים ערים בכל שלב. ואני מתה על זה.

אחד הדברים היפים שאני מאוד אוהבת מאז שהיא הופיעה בחיי זה את ההשפעה שלה על הבטחון שלי. על תחושת העצמי שלי. כשאני מביטה בעיניה, כשאני רואה עצמי משתקפת דרך המילים שלה, דרך המבטים שלה, אני אוהבת את מה שאני רואה, את מי שאני רואה, ההשתקפות שלי מושלמת כמו שלא הייתה זמן רב מדיי. היא יודעת את זה והיא ממשיכה לטפח את זה, לחזק, לחבק ולחבר את כל החלקים שהתפזרו במרוצת הזמן ע"י כל מיני גורמים שלא הייתה להם שום זכות להשפיע ברמה שהשפיעו.

היא לביאה,
היא קוסמת,
היא הילרית,
היא שומרת,
היא חברה,
היא מאהבת,
היא שלי.

ואני של(מ)ה.

 

 

 

 

 

לפני 6 שנים. 11 בנובמבר 2018 בשעה 20:13

הימים הטובים.. כשמנגינות מלוות את הרגעים הקטנים, כשהמחשבות מלאות בחום והלב מלא באהבה, כשהפרפרים לא מוצאים מנוח ומתרוצצים לכל עבר בטירוף מוחלט. איך לב אחד קטן יכול להכיל ככ הרבה רגשות.. איך גוף אחד יכול להכיל ככ הרבה תשוקה.. פלא הבריאה.

היום בדרך הביתה, הבטתי דרך החלון של האוטובוס, האדמה רטובה מהגשם שירד שעות ספורות לפני כן, עננים בהירים כיסו את השמיים, והמחשבות נדדו.. במשך שנים רדפתי אחרי האידאל שחינכו אותי אליו. לחפש את הגבר האחד ולהתמסד. כשהרפתקאה לפני 15 שנה הובילה אותי לזרועותיה של אישה לא ידעתי איך יראו ימיי, באיזה צבע יצבע העתיד. ידעתי שאני מרגישה כלפיה דברים שאני אמורה להרגיש רק כלפי גברים. ידעתי גם שהיא לא תוכל לעולם להחליף אותם עבורי. מה שגבר יכול להעניק לי לעולם לא יוכל להיות מסופק על ידי אישה, מושלמת ככל שתהא, ולא זה לא רק הזין. אבל האהבה יש לה חוקים משלה, וכאחת שתמיד האמינה במונוגמיה, ניסיתי ככל יכולתי לעמוד בחוק הזה. הצורך בגברים פירק את הזוגיות ההיא.
כבר אז נבטה התהייה הראשונה שלי, למה אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

שנים רבות מאוד אח"כ כשהכרתי את החבר הנוכחי הוא הזכיר לי את זה. אבל כל מה שהרגשתי זה תיסכול וקנאה. הבנתי את ריבוי האהבות, הרי אני לא חפה מכך, אבל לא ידעתי איך אני אמורה ליישם משהו שהרגיש לי מוכר מבלי לשבור מוסכמות שחייתי על פיהן. רציתי לשחרר, רציתי כמוהו לחוות את האנשים השונים ולא להקשר לאדם אחד בעבותות עד שארית ימיי, למצוא עוגן אחד אבל בד בבד לדעת שזה בסדר לחוות עוד מבלי להחשב לא בסדר או בוגדת. למרות הרצון, משהו בתוכי לא נתן לי מנוחה. החינוך הזה שהחדירו בנו. המצפון כשאנחנו הולכים בעקבות החשקים שלנו ולא בעקבות חוקי החברה בה אנו חיים.. קשה לעמוד בחוקי החברה האלה. בטח ובטח אם בוערת בך תשוקה שונה. כמיהה למשהו אחר, נוסף, שונה ממה שאמור לנתב חייך כאחד הפרטים בעדר האינסופי שסביבנו.

שנים אחרי האישה האהובה הראשונה, התחלתי לתהות עד כמה אני באמת דו מינית, או שאולי החווייה ההיא הייתה משהו יוצא דופן ולא אומר על כלום. כמעט ולא היה לי מגע עם נשים מאז, וגם כשהיה לא הרגשתי דבר בלב. זה היה פיזי נטו. לכן באיזה שלב הפסקתי לתהות והתמקדתי בגברים. כשמצאתי את הגבר שלי משהו  התמלא, אבל ככל שהזמן עבר, ככל שהעמקתי להכיר אותו, על גווניו השונים, מעלותיו ומגרעותיו, כך מצאתי עצמי זקוקה למשהו נוסף שהוא פשוט לא יכול היה להעניק לי. עם כל האהבה שבעולם, חסרו לי הניצנוצים, אבקת הפיות, הרוך המיוחד ההוא.. ועדיין, לא חשבתי על האפשרות לחפש אישה.

כשהיא הופיעה בחיי לא ידעתי לאיזה דרכים זה יוביל, לאילו תחושות. היתה בי יותר סקרנות מתשובות, יותר סימני שאלה מסימני קריאה. איך אני אתנהל עם אישה? לא נגעתי באחת ככ הרבה שנים.. איך אני אמורה להתמודד עם הרגשנות המוגזמת שבד"כ מגיעה עם אישה כעסקת חבילה..? יש לנו בראש איזו סטיגמה על נשים שלרוב קולעת בול. אבל אם אני לא מתיישבת בדיוק על השבלונה, בטוח יש עוד כמוני לא?  כאלה שאינן האישה הסטריאוטיפית החופרת, זו שככ קלינגי שבא לך לברוח.. ואני, הניסיון שלי היה רק עם אחת, ובדיוק כזו, שנצמדה לי לתחת כמו דבק מגע ולא נתנה לי לנשום. התנהלה איתי כאילו אני הגבר שתמיד בשליטה ולא הרגשתי איתה את האישה שבי.. פחדתי להכנס חזרה לפינה הזו. 

ההתחלה הפעם היתה מעט מהוססת, לקח לי זמן להשתחרר, אפילו מילולית, משהו בי היה הססן. בחרתי להכיר אותה קודם כאדם, כחברה, ורק אחכ לראות לאן דברים יובילו. גם כשחשבתי שהיא תיבהל ותתרחק, כי לכולנו יש שדים, היא לא נרתעה. היא לא נעלמה. כשלחצה חזק והלכתי צעד לאחור היא הרגישה אותי, עוד לפני שהבינה אולי מה היא מרגישה ומהיכן זה נובע. אבל היא הרגישה. כשאתה פוגש אדם שרגיש לתחושות שלך, למעשים שלך, לבחירות ולספקות, לכל צעד שאתה בוחר לעשות, ולא מטיל בך ספק או ביקורת, מקבל בחיוך, בסקרנות, בחיבוק רגשי עוטף.. כשאתה פוגש מישהו כזה, אסוף אותו לתוכך. תמיד.

כל מה שעשתה לנו הפגישה הראשונה, כל מה שעשה לנו המרחק והזמן והמשבר שעברתי בשבוע שאחרי, ההתרחקות שלי, ההתעקשות העדינה שלה לא לוותר ולא להעלם.. כל אלה בנו מאחורי הקלעים שורשים עמוקים יותר. כך, אחרי למעלה משבוע שבו לא התראינו ובקושי תיקשרנו, היא הציעה לבוא ואני ברגע האחרון זרמתי איתה, בספונטניות שאינה אופיינית לי..
כשהגיעה, עם הריח המשכר שלה, עם החיוך הענק שלה, היתה בי תחושה של שיבה הביתה.. של שקט, מוכר ובטוח.. כאילו לא עבר זמן, כאילו לא נוצר פער שנסגר ברגע שהשפתיים שלה נצמדו לשלי.. הרכות, החמימות, המגע.. כאילו הלכתי לאיבוד ומצאתי דרכי חזרה בעזרתה.

להתעטף בין זרועותיה, להצמד אליה, להרגיש אותה בכל גופי, נשימותיי נעתקו ממני, הלב פעם כאילו הוא במירוץ.. האנחות הקלות, השפתיים והלשונות שלא יכולתי להפסיק לטעום ממנה עוד ועוד.. היא אמנם התחילה עם יפעתי אך מהר מאוד הוציאה ממני את לילית שעטה עליה כמו טרף.. כך טיפסתי מעליה, מרוצה מעצמי.. הרעב אליה רק הלך וגבר ככל שהדקות חלפו.
השעות חלפו גם הן, והיא רגישה שכמוה ניסתה להסביר לי ששעות השינה שלי הולכות ומצטמצמות מרגע לרגע, אבל לא יכולתי לשחרר אותה, לא רציתי שתתרחק, לא רציתי שהחום שלה יפנה מקומו לקרירות הלילה, "אל תלכי.. עוד קצת.." כך אני כמו ילדה קטנה, מבקשת, מתמסרת, מתלטפת, מתענגת.. כשהיא ניסתה להתרחק, אני משכתי אותה חזרה, בין אם כורכת ידיי סביבה או את רגליי סביב רגליה, את לא תלכי.. עוד לא.. עוד קצת..

הבוקר אחרי שעתיים ומשהו של שינה, הראש לא הפסיק לנדוד חזרה אליה, כל היום קרוב רחוק, הודעות, געגוע, פרפרים.. כשהגעתי הביתה ראיתי את הג'קט שנותר מאחוריה אצלי בחדר.. בלי לחשוב, ישר ניגשתי להסניף אותו.. הריח שלה היה עליו ואני הרגשתי בין רגע איך כל ליל אמש עוטף אותי וסוחף אותי חזרה לתוכה.. לחיוכים, לאצבעות, לנשיקות, לליקוקים, לביסים, לאנחות, לאורגזמות, לערפול החושים העדין, לתחושת האינסוף המושלמת..

היום באוטובוס המחשבות נדדו.. במשך שנים רדפתי אחרי האידאל שחינכו אותנו אליו. לחפש את הגבר האחד ולהתמסד. היום אני מבינה שלחיים יש כיוון משלהם, You can't always get what you want, But if you try sometimes you might find, You get what you need...
זה לא מה שחשבתי, זה לא מה שתכננתי, זה לא מה שפינטזתי.. זה טוב מכל אלה.
כמה שנים לאחור לא הייתי מאמינה שניתן לנהל חיים כאלה. בטח לא עבורי, הרי צריך להיות כמו כולם לא? לשאוף להיות ככולם. רק כשהשכלתי לקבל את זה שמותר להיות שונה מצאתי עצמי במקום הכי טוב ומטיב עבורי..

יש לי את הגבר שלי שמאפשר לי למלא את הצרכים שלי,
יש לי את האישה שלי שמעניקה לי ככ הרבה..
לא יכולתי לבקש יותר מאלה. התשוקות, החשקים, הכמיהה, הרעב, הסיפוק, הסקרנות, העונג, הגעגוע, האושר..

 

את עוטפת לי את הלב עם החיוכים שלך, עם הרוך שבך, עם הכוח שלך והנשיכות, עם הספנקינג, עם החרמנות האינסופית שלך, את ממלאה אותי באמונה עם החום שלך, הרגישות והאופטימיות.. עכשיו אני רק מבינה על מה דברת כשאמרת שזימנת אותי.. כמו חלקי פאזל שמתחברים זה לתוך זה, יוצרים תמונה חדשה ושונה, שלמות מסוג אחר. מעולם לא חשבתי שאמצא עצמי שוב במקום הזה, ביקשתי מהיקום חזרה את ההתרגשות, הפרפרים, בקשתי לליבי שוב לחוש ולהתרגש, להרגיש כמו פעם, כמו שאדם רגיש כמוני מרגיש.. ואז את באת, כרוח סערה, הבאת איתך ימי אביב וסתיו, טורנדו וליטופי קרני שמש, הערת בי את הרומנטיקנית והשדה המפתה בו זמנית..

לא יכולתי לבקש אותך באף צורה אחרת ממה שאת.. מושלמת עבורי.. האישה המופלאה שלי.. מודה על כל רגע שלנו יחד, ומחכה כל פעם מחדש בציפייה עוצרת נשימה עד הפעם הבאה.. הגעגוע שורט בבשרי, צמאה למגע שלך, לנשימות שלך על פניי, לנשיקות שלך על הצוואר שלי, לאצבעות שלך בין הרגליים שלי, לידיים שלך על הטוסיק שלי, לשפתיים שלך על הפטמות שלי, לנוכחות שלך בלב שלי, לריח שלך פה לידי..

איך את באה למלא את הרעב, ממלאה את המכסה ועדיין בלכתך מותירה רעב חדש..
שואפת אותך לריאותיי, עוטפת אותך לתוך ליבי, ושומרת על החלק ממך שהשארת בי, שומרת קרוב..
אהובה שלי..

 

 

 

לפני 6 שנים. 4 בנובמבר 2018 בשעה 18:04

אני מחשיבה עצמי כאדם קונפורמיסט, תמיד הייתי. שומרת על החוקים באופן אפשרי מקסימלי, מתרחקת מכל אוכפי החוק (ולו משום שהמערכת כבר מזמן הוכיחה עצמה כמושחתת) ולחלוטין לא ראיתי עצמי לעולם זקוקה לעורך דין. בתרחיש בלתי אמין בעליל אולי כן לו הייתי מתחתנת ומתגרשת אבל איכשהו גם את זה לא מסוגלת לדמיין. מה לי ולתרחישים האלה??
בכלל, אני אדם ששואף לכמה שפחות עימותים. כך שבימים אלה כשאני מוצאת עצמי נלחמת מול חברות תקשורת ושאר נבלות כדי לבטל חיובים ומנויים, מבחינתי זו יציאה חדה מאיזור הנוחות שלי. שונאת להיות במקום של כעס, ושונאת עוד יותר כשמכריחים אותי להתעמת ולאיים במכתבי עו"ד, ולדרוש את מה שמגיע לי על פי חוק. שונאת את שיטת "מצליח" שבהן נוקטות כל החברות, שונאת את הדריכה על האדם הקטן, ושונאת עוד יותר התנהגות בריונית. סבלתי בחיי מספיק מאקטים של בריונות כלפיי. אקטים שלרוב הכניסו אותי למוד מתגונן, משתבלל, קורבן. זה אחד הדברים הראשונים שחבר שלי עזר לי להלחם בהם. להלחם בבריונות נגדי, ולא משנה מי היה הבריון. לעמוד על שלי, לא לוותר. לחלוטין אחד הדברים שלנצח אוקיר לו עליהם תודה..

ולמרות כל אלה, היום מצאתי עצמי בבית המשפט בתל אביב. בצד התובעת.
לו היו אומרים לי אי פעם שאני אמצא עצמי בפינה הזו הייתי צוחקת בביטול. מה לי ולזה. קונפורמיסטית, לא? אבל, לפני שנה וחצי נעשה לי עוול. עבדתי במקום מסויים, בתקופה שהייתה קשה לי בפני עצמה, והתנהלות המעביד בייחוד כשהחליט לפטר אותי באופן שבו בחר, לא הייתה נכונה, בטח לא חוקית. ההחלטה להלחם על צדקתי הייתה לא פשוטה, אבל תחושת חוסר הצדק והעוול הייתה קשה מנשוא. נדחקתי לפינה שבה הבנתי שאין לי ברירה, אם אני רוצה שייעשה צדק, צריך להלחם עבורו. אז לקח כמה שלקח, אבל מתוך תחושת אי צדק איומה החלטתי לעשות את מה שמעולם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעשות. לקחתי עורכת דין והלכנו על זה.

ימים ארוכים ורגעים ארוכים של חרדות ליוו אותי בחודשים הארוכים לקראת היום הזה. לא היה לי ספק בצדקתי, וזה שהחוק לצידי, אבל לקרוא את ההכפשות שלו בכתב ההגנה (שהיו עלילות שווא מן הסתם, ועדיין הכאיבו) רק שיכנעו אותי שלבריונים אסור לוותר. עצם היותו אדם קמצן מטבעו רק הבהירה לי דיי מהר שהוא יעשה את המקסימום כדי לא לתת לי שקל.
לראות אותו היום לא עורר בי כלום. לא כעס, לא שנאה, לא רחמים ולא כלום. אדם זר שלפרק זמן קצר היה הבוס שלי וסיים את זה בתחושת עלבון צורבת שלמזלי חלפה מאז. שנה וחצי אחרי אני נמצאת במקום עבודה שאני אוהבת ומוערכת בו, עושה משהו שמסב לי הנאה וסיפוק. מי סופר אותו בכלל. רק שתחושת חוסר הצדק שנעשה כלפיי היא זו שהניעה אותי.

מההתחלה טענתי בפני סובביי שזה לא הכסף שמניע אותי. נקבל כמה שנקבל. נמוך ככל שיהיה הסכום, העיקר שלא ניתן לו לעבור לסדר היום בלי שישלם על ההתנהלות שלו. בידיעה ברורה שכל שקל שהקמצן הזה יצטרך להוציא מהכיס שלו, יכאב לו ויבער, שלא לדבר על האגו העצום שלו שיקבל אגרוף.
בסופן של שעתיים, ברובן של משא ומתן הגענו להסכם פשרה. הוא ישלם לי כמה אלפי שקלים, בטח לא סכום גבוה כמו שפינטזו סביבי, אבל פי 2 ממה שהוא רצה והיה מוכן לשלם מלכתחילה. אני ניצחתי. על אפו וחמתו.
למרות ההלם שאני עדיין אפופה בו מעצם זה שאני חוויתי משהו שלעולם לא חשבתי שאאלץ לחוות (ומקווה שלעולם לא שוב), דבר אחד לקחתי איתי מכל זה. פעם ראשונה בחיי שעל בשרי היום חוויתי, הטוב ניצח את הרע. זה לא עניין של כסף, זה עניין של צדק. ובימינו, כשיש שחיתות בכל פינה, שמחתי לגלות שפה ושם זה עוד קורה. שלא תמיד רשע וטוב לו.
שלפעמים.. קרן אור אחת יכולה להעלים חשכה כבדה.

 

 

 

לפני 6 שנים. 31 באוקטובר 2018 בשעה 19:54

השותפה שלי מכירה אותי ואת השטויות שלי מאז ומעולם. היא הייתה ועודדה בימי האקסית כשהייתי משוכנעת שנשים זה הדבר החם הבא, היא היתה לאורך רוב האקסים לטוב ולרע, היא חוותה גם את ההתפתחות של הקשר שלי עם החבר הנוכחי, אני עוד נזכרת בגיחוך איך פלטה לי איזה יום שכל הערב הקודם (כשהוא היה אצלי) נשמע היה כאילו בחדר שלי חובטים בשטיחים.. היא ראתה בזוית העין בשנים האחרונות כשאנשים הגיעו באישון ליל ונעלמו כלעומת שבאו כמה שעות אחכ כמו גנב בלילה. שמעה הכל.

הערב אני חושבת שהיא מבולבלת. מאוד מאוד מבולבלת. ככה זה כשהונילים, האנשים הממוצעים, מתחככים בנו..

הגענו בדיוק באותו זמן, אז הצגתי בפניה חברה שלי. היה עוד שלב שהיא פנתה אליה ושאלה אם אנחנו מכירות מהעבודה. אחרי שסיימתי לגחך ישר הסברתי שלא, למה כל מי שאני מכירה הוא רק מהעבודה? (תכל'ס... סוג של.. או מכאן) ואני החלפתי מבטים עם הלביאה בחינניות כשומרות סוד מתקתק.

כ-3 שעות לפני כן נפגשנו על חוף הים, היא הלכה על הקפה, אני ישר הלכתי על הוודקה תפוזים. משום מה הפעם זה לא עלה לי לראש יותר מדיי, זה רק שיחרר אותי מעט, כך ישבנו בצמוד, צוחקות כאילו מכירות הרבה יותר ממה שבפועל. הכל מהכל, חיוכים, טיזריות מעודנת. האלכוהול שיחרר לשוני מעט והתחילו הערות על צליל השלשלאות של האיש על החוף שקשר את מיטות השיזוף, לקחנו את זה רחוק למעמקי עולם השליטה.. ראיתי לה בעיניים את הטורפת שהיא, ואת האיפוק. כל ליקוק שפתיים כל מבט מוסט, כל סומק שהעלתה בי.. שכחתי כבר כמה זה נוח יותר עם אישה.. פשוט כייף.. ואז באיזה שלב כשהשמש כבר שקעה אל בין גלי הים הצעתי לה שתבוא אליי.. לכוס קפה. זה תמיד קוד, לא משנה מה המין. היא מיד הסכימה.

אחרי שהשותפה ירדה לטייל עם הכלב, אני והלביאה חזרנו לחדר. הורדתי 2 שוטים, היא הקניטה אותי על הצורך באלכוהול ועל זה שאני מעשנת יותר מדיי, אני החזרתי כילדה מפונקת והמשכתי כל פעם לתזז בחדר או להסיט מבט ממבוכה. רציתי אותה, ראיתי עליה את הרצון לא פחות משלי, יכולתי לעשות את הצעד הראשון כמו בעבר, אבל ביישנות קטנה היתה שם, יותר מזה, העוצמה שלה הייתה שם. מודה, רציתי שהיא תכבוש אותי.. היא ודאי הרגישה וידעה את זה הרבה לפניי.. כי ברגע הכי לא קשור היא התקרבה והצמידה את השפתיים הרכות שלה לשפתיים הככ רעבות שלי.. שכחתי את טעמה של נשיקה כזו, מחול שלם התרחש שם ביננו, שפתיים, לשונות, אצבעות ידיים, ליטופי פנים, תפיסת שיער, לא יכולתי לעצור, והרגע של לקיחת אוויר בין לבין.. נשימתי נעתקה.. החיוך שלה נחרט בתוכי מהתמונה הראשונה וכעת היה ממש מולי..

כל השעות שהיינו בחוץ, עם מגע מינימלי ומרומז, פיצו עצמן בשארית הזמן עם מגע אינסופי.. התמסרתי לה לחלוטין.. המילים שלה ליטפו אותי, הטריפו אותי, חירמנו אותי, כל התחתונים שלי היו ספוגים מהמגע הראשון של שפתיה על שלי.. כשדברה על ספנקים, הגשתי לה את הטוסיק בהתמסרות מוחלטת.. היא העבירה ליטוף ארוך ואז זה הגיע, תחילה עדין ואז יותר ויותר חזק. היא התפלאה שאני לא מגיבה, שאני לא כואבת, התמוגגה על סף הכאב שלי.. נו בטח, החבר שלי כבר הקשיח אותי היטב כפי שרק הוא יודע, סף הכאב שלי מושחז מעת לעת על ידיו במיומנות יוצאת מן הכלל.  רק הנשיכה ההיא שלה בפטמה שלי הצליחה להוציא ממני אנקת כאב, היא חייכה מאושרת, כולה זרחה..

בשנייה אחת, ללא שום הגזמה ועם הרבה הפתעה מצידי, היא פתחה לי את החזייה. צחקתי במבוכה, חתיכת מיומנות, אפילו לא הרגשתי, שלחתי יד לבדוק והיא צחקה שאני לא מאמינה.. שניות אחכ, ידיה עטפו וליטפו את כולי, עד שהשתחלו באלגנטיות מתחת למכנס, הישר לרטיבות שכבר עלתה על גדותיה. מעולם לא ראיתי אדם מתמוגג ככ מהרטיבות הזו שלי.. היא פלטה קולות עונג ושיבחה את הרטיבות כמו את הדגדגן שתפח בין אצבעותיה, ואני נאנחתי ובין לבין קפצתי כשתפסה אותו חזק.. עם כל קפיצה שלי היא התמוגגה יותר. עם כל הנאה שלה עלתה בי החרמנות. היא ניגנה בי כמו הנגן המוכשר ביותר בקונצרט.. ואני התמסרתי לאצבעות שלה, לחיבוקים, לליקוקים, לנשיקות, למחמאות, לחיוכים, לליטופים, למילים, לאנחות, לנשימות, לביסים הקטנים האלה.. 

כשהאצבעות שלה חדרו לתוכי, הרגשתי עונג וקושי גם יחד, לא חדרו אליי יותר מדיי זמן וזה הרגיש כמו ביתוק בתולים, היא הייתה מאוד מרוצה ואותי זה שימח.. אצבעותיה חפרו להן עמוק פנימה למעלה רוטט חזק.. היא הרגה אותי לאט.. כל פעם עוד קצת ועוד קצת וזהו.. חזרה לדגדגן.. הטריפה אותי.. אף אחד לא הטריף אותי ככה כמו חבר שלי, ופתאום זה אותו דבר באישה.. והאישה הזו העיפה אותי למקומות שלא תיארתי אותם אפילו בדמיון שלי שאישה תוכל לעורר בי. וניסיתי, באמת שניסיתי לדמיין איך יהיה.. המציאות עלתה על כל דמיון.

כל הגוף שלי רעד כשהיא אמרה שאנחנו לא מסיימות את הערב בלי שאגמור.. להזדמנות כזאת אני לעולם לא אסרב! התפשטתי לגמרי, היא ליטפה לי את הגוף, ברכות הזו שלה ואני הרגשתי הכי יפה שיש, שפתיה העניקו לי את העונג שחיפשתי זמן רב, הרוך והאינטימיות הזו, העומק, הלהט, התשוקה, הלשון, הנגיסות הקטנות כשתפסתי את השפתיים שלה בין שיניי, הרעב הקטן הזה, החשק, הטירוף.. היא חפרה לתוכי ואני שלחתי ידיי אין בין רגליי, מתארת לעצמי שהאלכוהול יקשה על המהלך, אך לא.. במפתיע זה היה קל מהצפוי, אורגזמה אחת אחרי השנייה.. אחרי הראשונה כשהמשכתי לשנייה היא התמוגגה מאושר על המולטי, זה לקח שניות בודדות (מזמן לא היה כזה מהיר), אחריה עוד אחת ועוד אחת.. בזו אחר זו.. האושר שלה מהסיטואציה חירמן אותי עוד יותר, הקולות, הנשימות, האנחות (המתחשבות ולכן שקטות יחסית, כי בכל זאת השותפה חדר ליד ואנחנו לא רוצים לעורר בה קנאה לא פיירית עם האורגזמות האלה).. 

הסגריה שאחרי הייתה נפלאה.. עוד נשיקה ועוד אחת, לא להתרחק ליותר מדיי זמן, להמשיך את המגע עוד קצת, לא להסתיר מבטים, לא לחסוך חיוכים, לתפוס את השיער, לאחוז בפנים, ללטף לתפוס, לנשק, לטעום, לחבק לנשק עוד קצת.. ברור לי שהערב היתה רק טעימה ראשונה.. בסופו של ערב בעודי ערומה לגמרי היא נשארה לבושה לאורך כל הזמן, ואני הרגשתי על גג העולם.. כל פעם שתפסה לי את הפטמה, כל פעם שחפנה ישבן, כל פעם שהעבירה ידיה לאורכי, כל פעם שליקקה את  שפתיי.. עוד נשימה ועוד אנחה, עוד רגע אחד, למשוך את הדקות למקסימום לפני שסינדרלה תתאדה והמציאות תחזור..

הפרומונים עוד מתרוצצים פה בחדר,
המיטה הודתה לי על הרטיבות והאווירה לשם שינוי,
האורות הקטנים הצבעוניים על הקיר התמוגגו לא פחות ממני,
חד הקרן ליד המיטה, הדינוזאור שעל המיטה..
בכולנו טבוע הערב ריגוש עז וכמיהה מחודשת ללביאה שלי..
עד הפעם הבאה מותק 😄 היה כייף!

 

 

 

 

 

לפני 6 שנים. 30 באוקטובר 2018 בשעה 18:12

חשבתי עליך מקודם
חשבתי כשהסרתי מעצמי את הגופייה השחורה
מדמיינת את הידיים שלך מסירות ממני
חשבתי עליך כשהורדתי את המכנס
דמיינתי את האצבעות שלך מפשילות אותם לאט
חשבתי עליך כשהתחתונים נזרקו לסל הכביסה
דמיינתי את השיניים שלך מושכות אותן ממני

חשבתי עליך כשהפעלתי את המים הרותחים
חשבתי עליי מסבנת אותך, ממלאה אותך בקצף
דמיינתי את ידיך עוברות לאורכי מקציפות, 
נכנסות לכל פינה, מסבנות, שוטפות, לוטפות
חשבתי עליך כשהמים זרמו לי לאורך הגוף
תהיתי מה דעתך על מקלחות רותחות
כשהחדר נמלא סביבנו אדים

חשבתי עליך כשהמגבת נעטפה סביבי
דמיינתי את זרועותיך עוטפות אותי
את שפתיך נושקות לכל נקודה בצוואר
לכל קימור, תוך כדי ייבוש המגבת
חשבתי עליך כששמתי על עצמי חולצה
ונשארתי בלי תחתונים
חשבתי לעצמי שזה היה מסב לך הנאה
לגלות שהדרך ללשונך סלולה

חשבתי עליך מנשקת אותי
עוטפת אותי, מתלטפת איתי
חלק ממך כאן לצידי בכל שאלך
חלק ממני נותר לצידך
לפחות עד מגע השפתיים
עד החיוך, המבט בעיניים

עוד קצת ואת כאן,
הוריקן שכמותך
את הכל את טורפת,
נושכת ומתלטפת,
לביאה מטורפת..
מצפה לך.. 

 

 

 

לפני 6 שנים. 29 באוקטובר 2018 בשעה 20:42

לפני כמה פוסטים כתבתי על זה שאנשים חוזרים אצלי בחיים לתחייה, אאוט אוף דה בלו. אנשים שלא ראיתי או תקשרתי איתם לפחות שנה. מאז זה המשיך. כל מיני שאריות של 2017 צפו ועלו. יש סיבה שאנחנו קוברים דברים, יש דברים שצריכים להשאר קבורים. 
באחד מאותם פוסטים אחרונים גם הזכרתי את האקס. זה עם הטבעת (בעצם בלי). קל לי היום להתייחס להכל ממרחק. להעלים עין כועסת על כל מה שהעביר אותי, לסלוח על המון, ולו בגלל הזמן שחלף והזכרונות הנעימים שנותרו עימי מהזמן שלי עם הילדה שלו.

לא דברנו מאז הפרידה. בימים שאחרי שעזבתי את הדירה יצא לנו עוד להפגש פעם אחת, לסגור את הכל בצורה מכובדת. וכן, גם סקס אחרון. הילדים שלו היו בחדר ליד, אבל לא באמת יצא להפרד מהם בצורה נורמלית. אבא שלהם לא התנהל באף שלב בצורה אחראית, ולצערם מי שנפגע מזה מלבדינו היו הם. הילדה בעיקר. 

אולי דווקא משום שהיה לי איתה חיבור יוצא דופן, נצבט לי משהו בלב הערב כשהוא שלח לי הודעה בוואטצפ. הוא כתב שהוא מתנצל שהוא מפריע לי, אבל שהשבוע הילדה התעוררה בבכי בלילה ואמרה שהיא חלמה עליי ומתגעגעת, והוא הבטיח לה שימסור לי.
כשספרתי על זה לחבר שלי הוא טען שזו מניפולציה רגשית ושלא אתן לזה לגעת בי. שזה נסיון נואש לתשומת לב. קל להגיד מלהפנים.
שלא יהיה ספק, לאקס אין לי כלום יותר, לא חיבה ולא געגוע, כמו שלא שינאה או טינה. שחררתי. מצידי הוא מוזמן לחזר בעקשנות אחר הפסיכופטית שלו שידע בקלות להמיר אותי בה. מזוכיסט.
אבל הילדה שלו נחרטה לי בלב. עוד יוצא לי לחשוב עליה מעת לעת.. ואולי דווקא בגלל זה, הפעם חרגתי ממנהגי, לא עניתי לו מעולם מהרגע שנפרדו דרכנו למרות כל מיני הודעות ששלח כל כמה חודשים להתנצל. הפעם.. שלחתי לו שימסור לה חיבוק ענקי. זהו. קצר וקולע. הוא ענה שימסור וזהו. עברו דקות ארוכות מאז ועדיין אני מרגישה כאילו בעטו לי בבטן.

 

לפעמים אני כועסת על עצמי. על הנאיביות, החולשה, החמלה, רוך הלב. יותר מדיי מאלה כלפי מי שלרוב לא ראוי להם.
מצד שני... מקבלת את זה שאני זו אני כפי שאני. תוציאו ממני את הלב שלי ואז ישאר רק גוף חלול. לא אני. כל דבר מלבדי.

לוקחת הכל בחשבון, בעיקר את זה שעם הרוך תבוא הפגיעות. אבל לא מוכנה או יכולה לוותר על הרוך הזה.
כמו שלא אוכל להפסיק להאמין בטוב הקטן באנשים, בחדי קרן לבנים וקסמו של נחליאלי מקפץ כסימן לימים הטובים באמת..
כדי לשרוד את העולם שסביבנו אני חייבת פירורים של קסם. אבקת פיות, משהו קטן שיאיר את הדרך. ולו כדי לא ללכת לאיבוד בחשכה.

אני מקווה שקסם יאיר את דרכה של הילדה שלו.. לי אין איך לעזור יותר.

 

 

לפני 6 שנים. 29 באוקטובר 2018 בשעה 18:28

כשהפסיכולוגית שלי שאלה אותי למה לדעתי אני לא נתתי לעצמי להנות מהמחמאה של הבוסים, היא הנהנה לתשובה שלי והציעה אלטרנטיבה. שאולי, אני ככ מודעת לעליות ולירידות בחיי, במצבי הרוח, בדרמות, כל רכבת ההרים הזו, שבגלל זה כמנגנון הגנה אני לא מרשה לעצמי להתענג על רגעים ממש חיוביים, ולו מהידיעה/ציפייה שבכל רגע זה ייעלם או ישתבש. עד אותו רגע לא חשבתי על זה, אבל כמו שזה נאמר זה היכה בי.

מס' שבועות אחכ וזה עדיין יושב לי בראש. עם הדברים הרעים קל לי להתמודד. יחסית. יודעת את טעמן הרע של בשורות לא נעימות, את האגרוף בבטן כשלא משיבים לך אהבה או דוחים אותך, את האכזבה כשאדם לא מעריך את כל מה שאתה עושה בעבורו.. מכירה את זה הרבה יותר מהצד החיובי. מנת חלקנו. ואיכשהו מהסיבה הזו תמיד היה לי יותר קל להיאחז בזה שדברים ישתבשו ואני מכירה את זה, אז למה מלכתחילה להחשף לחוויות ואנשים שעשויים בסופו של דבר להביא איתם חזרה את הרגשות השליליים?

הציפייה הלא הגיונית הזו שדברים ישתבשו תמיד הרסה לי. מה שאומר שאני הרסתי לעצמי. כשקרה משהו ממש כייפי נהניתי מזה לשנייה וחצי ונכנסתי לכוננות שעוד רגע זה בטח יתהפך, לא עצרתי להריח את הפרחים. לא החכמתי להפנים לאורך השנים שדווקא מאחר והכל בר חלוף, כמונו, אם לא נדע להרגיש במלוא העוצמה את הדברים הטובים, להתמסר להרגשה המופלאה הזו לאורך הגוף, נדלג על כל החלקים שבאמת היה שווה לחיות עבורם- קצרים או ארוכים ככל שיהיו. הכל בסוף יגמר. גם אהבה ענקית, גם החיים עצמם. 

הסערה המופלאה שנכנסה לחיי עוררה בי דברים ששכחתי לגמרי את תחושתם. הכרתי, יודעת שהכרתי, על פני חודשים ארוכים, כמעט מסביב לשעון. אבל כשדברים השתבשו ברחתי. ברחתי הכי רחוק שאפשר ולאט מדיי בניתי עצמי מחדש לתוך שבלונה אחרת שנראתה לי בטוחה. שנים אחכ השבלונה הזו לחצה, אז כסרטן חכם זנחתי את השריון הזה וחיפשתי לי שבלונה נוחה ומתאימה יותר. כמה כאלה החלפתי בשנים האחרונות קשה לספור. ועם כל שינוי ועם כל החלפה, באו קשיים חדשים, אחרים, הגיעה בגרות, הגיעו תובנות, גדילה, ובמפתיע גם רגעים צבעוניים וכיפיים בטעמים חדשים. 

בחודשים האחרונים אני הרגשתי היטב את הניעור של השריון הקודם מעצמי. הכל השתנה, לאט לאט. הגוף, הנפש, המחשבה, האמונות, זרקתי ממני את מה שעשה לי רע, בודדתי עצמי תוך כדי התהליך. ידעתי שזה רק שלב, ששינוי לוקח זמן, שלהתיישב היטב במקום הנכון לך גם לוקח זמן, המקום הנכון- הדמות שאתה רוצה להיות, שאתה רוצה להיות באותו זמן נתון. בימים האחרונים אני מרגישה איך חתיכות פזל שונות מתחילות לנוע מעצמן ולמצוא מקומן, בלי שאעשה משהו מיוחד.

יפה? כן אני יודעת שאני יפה. ותמיד נעים לשמוע את זה. אבל.. משום מה כשגבר אומר לי את זה, זה לא מרגיש לי אמין אלא מתחנף, הוא ודאי אומר את זה כדי לקבל אישור כניסה אל בין הרגליים שלי. קשה לי לקבל מחמאות. תמיד מרגישה שיש מאחוריהן אג'נדה. ואולי באמת תמיד יש. מצד שני, אני יכולה להחמיא למישהו מבלי לרצות דבר בתמורה. אוהבת לחשוב שיש עוד המון אנשים כמוני בכל מקום. ועדיין כשזה מסביבי אני חשדנית. לך תדע... המחמאה היחידה שתמיד עשתה לי הרבה יותר מנעים, אלא ממש על סף הרטוב זה כשאמרו לי שאני "רהוטה".. איכשהו המחמאות על ההתבטאויות תמיד עשו לי את זה הרבה הרבה יותר.. יופי הוא בר חלוף ובעיני המתבונן. אבל.. כשהיא אמרה את זה.. נולד חיוך קטן בבטן. חיוך ששכחתי שפעם היה, הרבה לפני כל השריטות והמכות והכאב. חיוך תמים קסום וטהור, כמו חד קרן..

האינסטינקט שלי הוא לכתוב כרגיל משהו בנוסח של מי יודע מה יהיה, אבל עכשיו נחמד לי. סוג של כסת"ח לרגע שהכל ישתבש ואז תמיד אוכל להגיד שהנה הכנתי עצמי גם לתרחיש הזה. אבל הערב.. לשם שינוי יושב בי גם חלק אחר, חדש יחסית, שאומר לי פאק איט. 
חבר טוב ואהוב אמר את זה בצורה מאוד ברורה "מה אכפת לך להנות בינתיים? אין בטחונות, הכל זמני, מחר תמותי אז מה הרווחת?? תחיי קצת! בלי לנתח, בלי לחשוב, בלי להטיל ספק." אז הנה אני חיה קצת. כמו בת 16, מחייכת לעצמי, שומרת על חלק ממנה איתי עד שתשוב..

 

 

 

לפני 6 שנים. 29 באוקטובר 2018 בשעה 15:10

אחד הדברים שלימד אותי עולם הבדסמ זו חשיבות האינטימיות בקשר, חשיבות בניית האמון וההכרות המעמיקה. כל הסשנים למיניהם נטולי ההכרות והעומק לפניהם, בין אם ע"י אדם זר לחלוטין או מוכר חלקית- בטלים ומבוטלים. הדרך היחידה להגיע לעוצמות רגשיות נפשיות עמוקות ואמיתיות היא דרך הכרות מעמיקה ואינטימית. לדעת את הפחדים והחלומות של זה שמולך, חשיפה מוחלטת. איזה אדם הוא? מה באמת עושה לו את זה? לא רק מה שהוא מבטא בפועל, אלא הדברים הכי כמוסים. הרי רק כשנבנית מידה כזו של קרבה ואינטימיות אתה מסוגל באמת להכנס לספייס הנכון, לחוות את האקט במלוא עוצמתו, להתמסר בכל כולך, בלי פחד, עם אמון ברמות שטרם הכרת לפני כן.

אז יגידו שאתה צריך את אותו הדבר גם למערכות יחסים וניליות - אמון ואינטימיות. יגידו. זה לא אותו דבר ולא אותה אינטימיות ו/או חשיפה. לכולנו יש מחסומים. כולנו מסתירים דברים מהאחר, דברים שנראה לנו שלא יקבלו אותנו אם ידעו עליהם. שדים. העוצמה שבחשיפה אישית כזו לאדם אחר, בלתי ניתנת לתיאור, גם לא באלף מילים. מלבד זאת, לתת לאדם אחר, זר, את הכח לבדוק איתנו את הגבולות שלנו, לנסות ולהתנסות גם בכל מה שחששנו ממנו לפני כן ולו כדי להתגבר, אין לזה תחליף. בטח לא בעולם הונילי.

ביום יום אני מוצאת עצמי כל הזמן בשליטה, כל הזמן בכוננות ספיגה. בעבר זה לא תמיד היה ככה, וכשזה לא היה ככה חיפשתי את השולטת שבתוכי, כדי לתת לעצמי את תחושת השליטה שחסרה לי. לשמחתי היו הזדמנויות וזה עשה את שלו, זכיתי להכיר אנשים מעניינים שהוציאו ממני את התובנות גם כלפי עצמי על חשקים שלא הייתי מודעת לקיומם. בימינו הכיוון שונה. התפקיד, האחריות, השיעבוד והשיפוט העצמי הסובייטי הזה, מעוררים בי את החשק העצום למצוא דמויות בטוחות להניח נפשי וגופי עליהן בבטחה. להתמסר לחלוטין באמונה ושלווה. לשחרר. לדעת שיש מי ששומר עליך, דואג לך לזמן מה, לפני שתצטרך שוב לקום ולתפוס את הכסא הגדול.

שנים שידעתי על התופעה של מנהלים וסמנכ"לים שביום יום עוצמתיים ובחדר המיטות רק מחפשים את ההכנעה והניוש. כזו ניגודיות. הבנתי את זה רעיונית אבל לא בפועל. מסתבר שזה ככ אחר כשאתה מוצא עצמך בפינה הזו בעצמך. זה הופך אמיתי. זה מתחיל ממקום תמים לחלוטין, אתה מוצא עצמך נמשך לדמויות חזקות, האינסטינקט כמעט ומתרפק על הכוח שלהם, לנשום את העוצמה שלהם מעורר בך עוצמות נוספות שחסרו לך באותו זמן. מהמקום התמים זה עובר למקום המודע. זה המקום בו קורים קסמים. אלה הרגעים שאני יודעת שחלק ממני, החלק הנשלט שבי מת לצאת החוצה.

כמתחלפת, לעיתים אני מתקשה במעברים בין קיצון אחד לאחר. בין להיות חזקה ודעתנית בעבודה, לבין הכמיהה להיות המחוזרת, הזורמת, המסכימה, הנסחפת, המצייתת. לעולם לא במאה אחוז, תמיד קצת מורדת, ומשלמת על זה חח.. המעברים אינם תמיד חלקים.. אבל כשאני מרגישה שזו תקופה שהחשקים דורשים להיות כזו, אני מריחה דמויות עוצמתיות ממרחק. קשה להסביר את זה. הרדארים מתחדדים, חוש הריח הזה מתעצם, וכל נוכחות כזו מרטיבה. כאילו הגוף מגיב למה שהנפש מצביעה בפניו על מה שנחשק באותו זמן נתון. כמו הקרייבינג לבשר כשיש מחסור בגוף..

למען הסר ספק, לא כל דמות דומיננטית או בעלת מיקום היררכי גבוה תעשה את זה, בטח לא לי. הבוס שלי לא באמת מייחם לי את הביציות. הבוס שמעליו נראה טוב אבל לא הייתי יורדת למרגלותיו גם לו היה חלק מהעולם הזה שלנו. אני חושבת שזה יותר משהו שאדם משדר מעצמו. אופי. לא מסכה. או שאתה כזה או שאתה לא. החבר שלי למשל הוא פשוט כזה. הוא יכול להיות בתקופה הכי נמוכה שלו, ועדיין מבט אחד, משפט וחצי, ואני אסמיק, אני ארטיב, אני פשוט אתמסר בלי לחשוב פעמיים. זה תמיד היה ככה, גם כשלא היה שום טייטל ביננו, גם כשלא היה עדיין כמעט כלום ביננו. הוא תמיד היה כזה ואני תמיד הלכתי שבי אחרי הכח הזה שלו. לטוב ולרע. גם אז וגם היום.

אני יודעת שיש את כל העולם הזה גם בין נשים. נחשפתי לזה פה בכלוב בכל מיני בלוגים בשנים האחרונות. אבל רק בימים האחרונים אני נחשפת למשהו כזה במישור מעמיק יותר, קרוב, ולא רק ע"י קריאה פסיבית של בלוג. מי שעוקב אחריי מספיק זמן יודע שהייתה תקופה קצרה שחיפשתי באופן פעיל את הבחורה שאוכל לשוב ולהתנסות איתה, אבל אחרת, להתחבר ולחוות, כן גם את העולם הזה. החיפוש היה עקר. למעט גבר או שניים שהחליטו שהם אישה ואכזבו מאוד, לא היה משהו באמת מעניין. לא היה חיבור עם אף אחת גם כשכבר התחלנו לתקשר. ואני.. בלי חיבור בין אישי לא מרטיבה, לא בין הרגליים ולא במח.
ואז היא באה. בפרק זמן הקצרצר הפכה לי את הכל, טרפה את כל הקלפים והותירה אחריה בכל פעם שהלכה חיוך בלתי נשכח מול עיניי. 

נשים..
מצד אחד אני גאה להיות דו מינית. זו חווייה יוצאת מן הכלל להיות מסוגלת לחוות רעיונית, פיזית ואירוטית את שני המינים ולהנות משניהם. מצד שני אני זוכרת גם את הקשיים. לא רואה עצמי חיה שוב עם אישה בזוגיות מקבעת. מודה. גברים אני מסוגלת "לסבול" יותר. אבל אני עדיין זוכרת את הימים הראשונים עם האקסית. קודם החברות הרגילה שלא רמזה בכלל על העומד להתרחש, ואז.. כשנכנעתי לדחף ונישקתי אותה. היא רעדה לי בידיים כמו עלה נידף ברוח. זה הפתיע אותה, גם האקט וגם כל מה שזה חולל בתוכה. גם בי. זה היה קסום ומעורר. למצוא את הדרך למיצוי מיניות עם אישה נטו, בלי זין ובלי אגו, זה היה מרתק ומסקרן. לא היה לזה תחליף. הבעיה שבדיוק כמו שגדול הקושי למצוא גבר שיהיה לנו חיבור טוב איתו ואיזה קליק ראשוני, עם נשים זה נראה לי עוד יותר קשה. אולי זו הסיבה שלא הייתי עם אישה ברמה אינטימית מאז. לא אחת על אחת בכל מקרה.

עם האקסית עוד החלפנו טבעות באיזה שלב. זה ריגש והלחיץ אותי בו זמנית. אבל כמו שידעתי אז איתה, כך ידעתי גם עם האקס. אני לא חושבת שאני מוכנה לטבעת חנק על האצבע. מאף אחד או אחת. מוכנה להתמסר ולהשתייך אבל לא כדת משה בישראל. אני הכי טיפוס של זוגיות, כל מי שמכיר את נפשי (הרכה) יודע, אני הכי זורמת עם רומנטיקה וקוצי מוצי, מתמסרת ומתחייבת, טוטאלית עד הסוף. כל זה עד הרגע שבו אני קולטת ששמו עליי אזיקים וירטואליים ומונעים ממני את האפשרות לטעום ולחוות עוד אם וכאשר עולה בי הרעב למשהו קצת אחר, נוסף.. זו אחת הסיבות לדיסוננס הפנימי שלי שחוזר ומתהפך בתוכי בלי סוף, קרב אינסופי וחסר תוחלת, אני תמיד שואפת לזוגיות ואמון ובטחון בין אישי מוחלט, אך לעולם לא רוצה להיות כבולה עד יומי האחרון לאדם אחד, לשגרה של סקס עם מישהו אחד, לחיבוקים ארעיים, לנשיקות שנעלמות או משתנות. הרעיון הרומנטי המושלם של סינדרלה הוא אולי מה שמחדירים בנו מגיל אפס, ואכן הוטמע גם בי כהלכה, אבל קשה להתנהל ביום יום באופן שסותר את כל מה שהנפש האינדיווידואלית שלך רוצה. אתה חייב לעצמך להיות נאמן לפני הכל למי שאתה. תמיד יש פשרות. אתה יכול להיות הפרפר הכי גדול, ואז הכרת מישהי והיה חיבור, אתה כן תצמד אליה, אתה כן תבנה מערכת יחסים, פשוט תשמור שיהיה לך את האאוטלט. אם תהיה חכם תדע להגיע לאאוטלט הזה בלי להסתיר בלי לבגוד באמון ובלי לשקר.

אני לא באמת הייתי מודעת לשני הצדדים האלה בתוכי במשך רובו המוחלט של חיי. כיוונתי עצמי לזוגיות המונוגמית שחינכו אותנו אליה. אבל החיים הוכיחו לי שוב ושוב שלהתנהל בדיוק לפי מה שחונכנו אליו - מכבה אותי. אני כן יכולה לקשור עצמי לאדם ספציפי בלב שלם ואוהב, הלב את שלו יכתיב, ואני אלך בעקבותיו. תמיד ולפני הכל. אבל עם הזמן גיליתי שזה מתקיים רק בתנאי שהתנאים מאפשרים לי להיות מי שאני באמת מרגישה נכון להיות. האקס לא עמד בזה. לא מאשימה אותו. גם לי קשה לא פעם. אני קנאית. מודה. יש בי צד רכושני. קשה לי לדמיין את הגבר שלי עם מישהי אחרת. לכן לא רואה סיטואציה שבה אוכל להביט בזה קורה מול עיניי, אלא אם אני בין זרועות אחרות במקביל. קטע שכזה. אני מצידי משתדלת לא להאבק בתחושות הלא נעימות האלה, אלא לנסות לעדן את זה, לרכך, להחליק, למצוא את עמק השווה בייני לעצמי, ביני לתחושות, ביני למציאות. לא תמיד זה בר ביצוע. שואפת לנק' שליטה טובה יותר בעצמי בתחום הזה, אבל מודעת לכך שזה עשוי לקחת נצח. יתכן שגם לא אצליח להתגבר על התחושות האלה. כך או כך העיקר להיות מודעת.

ואז היא באה. לאט לאט הצליחה להחדיר עצמה לתוך היום שלי. יצאה מעולם הלילה שאליו רבים נסחפים, שרדה את עולם היום, וזרחה באורה. לביאה מטורפת. אתם מדמיינים לכם לביאה מול חד קרן? או שיקרה טבח או שתהיה הרמוניה שלא נראתה כמותה.
כבר הרבה זמן שמשהו בתוכי מחפש משהו.. אחר. מגוון, שונה, מסקרן. (הפוסטים השונים יעידו על כך).. אני חושבת שהימים האלה הוכיחו שהכל אפשרי בעולם שלנו.. הסקרנות, אין כמוה להדליק בנו את כל האורות המהבהבים, כאורות חג מולד. רגע של בטחון הופך לרגע של חשש הטרף מול הטורף, ואז חזרה לתחושת הנינוחות.. וגר זאב עם כבש.. כזה?

לא יודעת מה ילד יום, אבל ברגע זה ממש, כשהראש שלי נגרר שוב ושוב לכיוונה במחשבותיי, אני לא יכולה שלא לתהות מה ימים יביאו. והסקרנות.. את הסקרנות אני אוהבת. ממש! מחייכת בתוכי כמו גיימר מול מבחר משובח של משחקים. It's gonna be good!

 

 

 

לפני 6 שנים. 27 באוקטובר 2018 בשעה 19:52

הוא שוכב עם אחרות כשהוא נמשך ואוהב אותן

אני שוכבת עם אחרים כשיש בי צורך פיזי לא מסופק

של מי יותר קשה לעיכול? לא בטוחה..

בשניהם יש מן הסדיזם אחד כלפי השני

 

ככ הרבה הזדמנויות, ככ הרבה פיתויים סביבי,

ככ קל לי להתחבר לחלקים שזקוקה למימוש, לרצות לתת להם פורקן ממשי

לפעמים צריכה גוף נוסף אחר רק לניצול המיני ההדדי

התכתבות מהנה ולאחריה פגישה בעלת שיחה מעמיקה לפני, 

אחריהן הרבה מגע עור ושפתיים, אצבעות ולשון, כוחניות פיזית מתונה,

יצירת רטיבות מחודשת וניצולה המלא..

 

יש המון יתרונות בזוגיות, לעיתים אפילו בשגרה שנבנית.

חסרונות השגרה בזוגיות- היעדר ספונטניות, היוזמה הקינקית, והגעגוע לשינויים וגיוונים.. 

 

המיטה הזו מזמן לא חלקה חוויות מעוררות סומק..

הגיע הזמן. הגיע זמני. הגיע זמנה של לילית.

 

 

לפני 6 שנים. 27 באוקטובר 2018 בשעה 16:31

דילדו אחד נעוץ מאחור, מרחיב
דילדו שני מלפנים ישר על הג'י
ואקום על הפטמות, כאב מעקצץ
ויברטור על הדגדגן, שוב ושוב ושוב
להרטיב את הסדינים עד שנגמר האוויר..

אם אין אני לי מי לי.

 

צריכה עזר כנגדי לעיתים קרובות יותר..