אני מחשיבה עצמי כאדם קונפורמיסט, תמיד הייתי. שומרת על החוקים באופן אפשרי מקסימלי, מתרחקת מכל אוכפי החוק (ולו משום שהמערכת כבר מזמן הוכיחה עצמה כמושחתת) ולחלוטין לא ראיתי עצמי לעולם זקוקה לעורך דין. בתרחיש בלתי אמין בעליל אולי כן לו הייתי מתחתנת ומתגרשת אבל איכשהו גם את זה לא מסוגלת לדמיין. מה לי ולתרחישים האלה??
בכלל, אני אדם ששואף לכמה שפחות עימותים. כך שבימים אלה כשאני מוצאת עצמי נלחמת מול חברות תקשורת ושאר נבלות כדי לבטל חיובים ומנויים, מבחינתי זו יציאה חדה מאיזור הנוחות שלי. שונאת להיות במקום של כעס, ושונאת עוד יותר כשמכריחים אותי להתעמת ולאיים במכתבי עו"ד, ולדרוש את מה שמגיע לי על פי חוק. שונאת את שיטת "מצליח" שבהן נוקטות כל החברות, שונאת את הדריכה על האדם הקטן, ושונאת עוד יותר התנהגות בריונית. סבלתי בחיי מספיק מאקטים של בריונות כלפיי. אקטים שלרוב הכניסו אותי למוד מתגונן, משתבלל, קורבן. זה אחד הדברים הראשונים שחבר שלי עזר לי להלחם בהם. להלחם בבריונות נגדי, ולא משנה מי היה הבריון. לעמוד על שלי, לא לוותר. לחלוטין אחד הדברים שלנצח אוקיר לו עליהם תודה..
ולמרות כל אלה, היום מצאתי עצמי בבית המשפט בתל אביב. בצד התובעת.
לו היו אומרים לי אי פעם שאני אמצא עצמי בפינה הזו הייתי צוחקת בביטול. מה לי ולזה. קונפורמיסטית, לא? אבל, לפני שנה וחצי נעשה לי עוול. עבדתי במקום מסויים, בתקופה שהייתה קשה לי בפני עצמה, והתנהלות המעביד בייחוד כשהחליט לפטר אותי באופן שבו בחר, לא הייתה נכונה, בטח לא חוקית. ההחלטה להלחם על צדקתי הייתה לא פשוטה, אבל תחושת חוסר הצדק והעוול הייתה קשה מנשוא. נדחקתי לפינה שבה הבנתי שאין לי ברירה, אם אני רוצה שייעשה צדק, צריך להלחם עבורו. אז לקח כמה שלקח, אבל מתוך תחושת אי צדק איומה החלטתי לעשות את מה שמעולם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעשות. לקחתי עורכת דין והלכנו על זה.
ימים ארוכים ורגעים ארוכים של חרדות ליוו אותי בחודשים הארוכים לקראת היום הזה. לא היה לי ספק בצדקתי, וזה שהחוק לצידי, אבל לקרוא את ההכפשות שלו בכתב ההגנה (שהיו עלילות שווא מן הסתם, ועדיין הכאיבו) רק שיכנעו אותי שלבריונים אסור לוותר. עצם היותו אדם קמצן מטבעו רק הבהירה לי דיי מהר שהוא יעשה את המקסימום כדי לא לתת לי שקל.
לראות אותו היום לא עורר בי כלום. לא כעס, לא שנאה, לא רחמים ולא כלום. אדם זר שלפרק זמן קצר היה הבוס שלי וסיים את זה בתחושת עלבון צורבת שלמזלי חלפה מאז. שנה וחצי אחרי אני נמצאת במקום עבודה שאני אוהבת ומוערכת בו, עושה משהו שמסב לי הנאה וסיפוק. מי סופר אותו בכלל. רק שתחושת חוסר הצדק שנעשה כלפיי היא זו שהניעה אותי.
מההתחלה טענתי בפני סובביי שזה לא הכסף שמניע אותי. נקבל כמה שנקבל. נמוך ככל שיהיה הסכום, העיקר שלא ניתן לו לעבור לסדר היום בלי שישלם על ההתנהלות שלו. בידיעה ברורה שכל שקל שהקמצן הזה יצטרך להוציא מהכיס שלו, יכאב לו ויבער, שלא לדבר על האגו העצום שלו שיקבל אגרוף.
בסופן של שעתיים, ברובן של משא ומתן הגענו להסכם פשרה. הוא ישלם לי כמה אלפי שקלים, בטח לא סכום גבוה כמו שפינטזו סביבי, אבל פי 2 ממה שהוא רצה והיה מוכן לשלם מלכתחילה. אני ניצחתי. על אפו וחמתו.
למרות ההלם שאני עדיין אפופה בו מעצם זה שאני חוויתי משהו שלעולם לא חשבתי שאאלץ לחוות (ומקווה שלעולם לא שוב), דבר אחד לקחתי איתי מכל זה. פעם ראשונה בחיי שעל בשרי היום חוויתי, הטוב ניצח את הרע. זה לא עניין של כסף, זה עניין של צדק. ובימינו, כשיש שחיתות בכל פינה, שמחתי לגלות שפה ושם זה עוד קורה. שלא תמיד רשע וטוב לו.
שלפעמים.. קרן אור אחת יכולה להעלים חשכה כבדה.
