העישונים אתמול הפכו לי את המח ואת הגוף. פירקו אותי מהכל. 4 שעות השינה לפנות בוקר לא עזרו, שעה שעתיים נוספים אחהצ עדיין לא יישרו איתי קו. אני הפוכה. האורגזמות זכורות לי כמשהו מתוך חלום, חצי אמיתי חצי לא. בדכ זה עושה את שלו. הפעם הרגיש אחר. היה נחמד להשאר לישון במקום לתפוס מונית לפנות בוקר. היה מאוד אבירי מצידו לתת לי לישון במיטה שלו בעוד הוא נשאר בסלון את הלילה. לא חושבת שיצא לי דבר כזה עם אף אחד בעבר. הרגיש לי קצת לא נעים שויתר על המיטה שלו. אבל היה לי ככ נעים עם הכריות האלה... הן עוד יותר נעימות משלי..
לא היה לי בתכנון לעשן גם בבוקר אבל כשראה שאני ערה ומסתובבת קפה אחרי קפה הוא ראה לנכון לפנק עם גלגול נוסף. אני לעולם לא אומרת לזה לא. אולי הייתי צריכה. כל היום מאז אני מפורקת. המח לא מאופס. מצד שני אין דאגות. רק כבדות.
הימים האלה של כתיבה מוגברת פה, ההודעות שאני קוראת ונדירות עונה באתר השני, הבלוגים שאני נחשפת אליהם פה, של אלה שקוראים אותי (ואז אני סקרנית לגביהם), כל אלה מזכירים לי רגעים יפים של לילית. רגעים של להיות חופשייה גם בגוף ולא רק בראש ובנפש. היכולת להתחבר שוב למה שהגוף מתעורר ממנו, להביע, להרגיש ולהביע. אם לא תבקש את שאהבה נפשך, איך תמצא?
ההתעסקות הארוכה והאינסופית בתקופה האחרונה עם הנפש, הסיטו לחלוטין את תשומת הלב מהגוף. הגוף רוצה גם אאוטלט. אחר. אני חושבת שבזה אני בעצם מתרכזת בימים האלה. לתת את מלוא תשומת הלב למה שהגוף צריך. אולי הנפש תלמד משהו על הדרך.
לפני כמה פוסטים כתבתי שאני לא זוכרת מתי היו לי נשיקות של ממש בפעם האחרונה. מחשבה עמוקה וחפירה פנימה עזרה להזכר. האקס האחרון.. ההוא עם הטבעת.. בעצם בלי. חח הנשיקות שלו היו עמוקות, נצמדו ועטפו ובסופו של יום גם קצת חנקו. הדבר היחידי שאהבתי בתקופתו זה שהמשכתי להגיע לחבר של ימינו. הסקס איתו רק השתבח מבחינתי דווקא בגלל הסיטואציה. האחד "נשאר בבית" בידיעה ברורה שבת הזוג שלו הולכת לקבל זין של גבר אחר. גבר שהיא מאוהבת בו. קל זה לא היה עבורו. בדיעבד לא חושבת שקוקהולד היה חלק ממה שהוא יכל לחיות איתו, למרות שבהתחלה נתן לכך את ברכתו. הכל היה בידיעה ובפתיחות. לי הימים ההם עשו טוב. לפחות מהפן הזה, זה מה שעובר לי בראש עכשיו, מכל הדברים..
מנסה לחשוב מה יעורר במח שלי בימים אלה גירוי גבוה יותר. אולי אדמיין שאני נשואה וכל פלירטוט הוא אסור. מתגעגעת לטעם של חטא. לא יודעת לברבל למה. אולי זה הריגוש. אולי זה הפחד. אולי חוסר הודאות. הסקרנות הטבעית, הגעגוע, הכמיהה לטעם החדש. הדברים הקטנים שאנחנו שוכחים לתת להם חשיבות. הרעב. ההפתעה. להיות מופתעת ממש. זה מזמן לא קרה. בא לי.. מאוד..
רוצה להיות רעה כמו שאני טובה. מתגעגעת לטעם החטא. מאוד.
לא הרגשתי זין מנסה לפלס דרכו לעבר הרחם שלי כבר חודשים ארוכים. כבר כמה חודשים שאנחנו הפכנו נטו אנאליים. שנינו אוהבים את זה, כאב משולב בעונג.. הבעיה היחידה היא שכך הכוס שלי הופך למעשה לבלתי שמיש. רצה הגורל וגם עם גברים אחרים בחיי אין לי חדירות. כן סיפוק, אבל ללא חדירה. חודשים ארוכים של זה. בתולה מחדש. מבינה שהחיים שלי הם אמצעי המניעה הכי יעיל שיש לי. תוהה בייני לבין עצמי למה זה ככה.
מתגעגעת גם לירידות הטובות.. מהסוג שמעיף לך את הפוני.. ליקוקים שאיבות נשיכות מציצות.. רטטים רטטיים סביב הדגדגן.. ירידות טובות!!
מתגעגעת להתחרמנויות פומביות. כמו בני טיפשעשרה אחת לזמן מה..
בא לי יותר סקס של לפנות בוקר, מתוך חצי שינה, יותר שפתיים, יותר לשון.
רוצה יותר חזק, יותר גדול, יותר שולט.. הודעות חרמניות לאורך היום, להשאיר אדרנלין, אנדורפינים, שהכל ישתולל בגוף מרוב חשק..
יש ימים שאני שואלת את עצמי למה אני טורחת להיות נחמדה ולתת תשומת לב לאנשים מסויימים, קרובים ככל שיהיו, לא לכל אחד מגיעה החמלה שלי. בטח ובטח כשבאיזה שלב מוציאים עליי תסכולים שאינם קשורים אליי. ברגעים כאלה מעדיפה להתנתק. להתרחק. אני לא צריכה סביבי את הדרמות. בטח לא של אחרים.
שונאת כשמעירים אותי משינה. במכוון או שלא. אני ישנה גרוע. הכדורים שלוקחת גורמים לי לנדודי שינה, מה שמחייב אותי לצערי לקחת כדור לפני כל ניסיון שינה כדי לישון כמו בנאדם. (או לשתות אלכוהול במידה שתפיל. או לעשן משהו שכרגע אין לי.) אז ניסיתי היום לשים ראש לזמן מה והיא עשתה רעש והעירה אותי. קמתי עם כאב ראש. הפוכה. הערתי לה בנימוס מילה וחצי, השתדלתי לא לעוף עליה, בכל זאת לא עשתה את זה במכוון, ומה אז? אוכלים לי את הראש. כוסאומו. בא לי ברגעים כאלה לשרוף את העולם. לריב עם כולם. אבל צריכה לאסוף את עצמי, לעצור את עצמי.
יש רגעים שיש בי חמלה, הרבה פעמים מגיעה לה חמלה. אבל יש רגעים שאני צריכה למלוק לה את הראש. כן, לרוב נמנעת מזה. כשאני יודעת שאני קצרה ביכולותיי להכיל אני מתנתקת. מסתגרת בחדר שלי עם הסדרות שלי, עם הפלייסטיישן ומאוד לקונית כלפיה. שחררי ממני. לא יכולה שכובלים אותי. לא מעניינים אותי הסיפורים שלך. שחררי ממני.. הכרת גבר חדש, לא? עוד אחד שישבור לך את הלב, אז לכי תתכרבלי לתוך האשליות שהוא מאכיל אותך בהם ותניחי לי.
אומרת לעצמי שצריך להבין גם את החלשים באופיים. אומרת לעצמי שצריכה להבין שאנשים בעצמם עוברים דברים. צריכה להיות נחמדה ולתת לאחרים מפלט פעם ב.. אני שונאת להיות שק חבטות, ועדיין צריכה להבין את הצד השני, לנסות לחשוב על צידו השני של המטבע לפני שיוצאת למתקפת עולם שלישי. לפעמים נמאס לי להיות מתחשבת. אז ברגעים שמוצאת עצמי שחייבת, אז אני בתוכי אוכלת את עצמי וחופרת לעצמי עד שמכניעה את עצמי. שונאת את זה, אז גם שונאת את הסביבה. אותם ואותי על התגובה.
הפסיכולוגית שלי חוזרת כל זמן מה שאני צריכה להביע חמלה כלפי עצמי, לא פחות מאשר לסביבה. זה מעולם לא היה קל עבורי. להיפך. אולי דווקא משום שאני ככ קשה עם עצמי, הסבלנות שלי לתגובות של הסביבה נמוכה. כל מי שמכיר אותי, בעיקר בעבודה, מכיר רק את הדמות החייכנית החברותית העוזרת לכל מי שרק זקוק לכך. הפכו אותי לכותל המערבי שלהם, לשפוך בפניי את כל החרא שלהם. הם לא רואים מבעד למסכות שלי שיש גבול ליכולות הספיגה שלי. מתחמקת משיחות איתם אחרי שעות העבודה, זקוקה לשקט שלי עם עצמי. לשקט בכלל. בלי לחצים, בלי מתחים ובלי שטויות. אבל אז בבית, בסופשים השקטים שלי כשאני בבית ולא אצל החבר, השותפה מטריפה לי המאמא.
יש ימים שאני שונאת נשים. מאוד מאוד. מעולם לא שנאתי גברים כמו שאני שונאת נשים ברגעים האלה.
מדהים שלפני עשור וחצי הצלחתי לנהל שנה שלמה זוגיות עם אישה. מצד שני, הסבלנות שלי היום והסבלנות שלי אז היו בlevel אחר לגמרי. פעם גם היה ברור לי שאני אהיה נשואה עד גיל 30, ועם ילדים בוודאות עד גיל 35. פעם הייתי בטוחה בהמון דברים. היום לא בטוחה בכלום.
אתם מבינים, על בשרי גיליתי - החיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תכניות אחרות.
מה לא הייתי נותנת כדי לקבל הצצה לחיי בעוד שנה מהיום. בין אם כדי לקבל מעט תקווה או לחילופין ללמוד להוקיר את עכשיו למקרה וישתבשו הימים הבאים..
עליות ירידות עליות ירידות.. רכבת ההרים הזו מטריפה אותי. איך דבר קטן יכול להרים אותך כמו שדבר קטן אחר יכול להוריד אותך ככ נמוך. כל הזמן הזה להלחם בשדים שלי. כמו עכשיו שמנסה להוציא עצמי מסיחרור מסוכן..
ואולי דווקא הערב, התכניות שעשיתי יצליחו להוציא אותי מהפינות האלה. מקווה. כי כרגע רק רוצה חיבוק. לא להרגיש את הבור הזה בבטן שנפער רק כי בטפשותי/תמימותי אני נותנת לאנשים להתקרב קרוב מספיק כדי לפגוע.
יום חמישי. להשתחרר.. מקלחת מפנקת, קרם גוף ריחני על העור שמזכיר לי את ימי ווגאס הפרועים, מורידה שוט של ואן גוך, ונזכרת בחבר טוב שתמיד ידע להכניס לי פילפל ברגעים הנכונים.. שולחת לו חד קרן קטן בוואטצפ וכאילו לא עברו חודשים מאז הפעם האחרונה..
"איך את מחר?" "איך אתה רוצה אותי מחר?" "שאלה טובה, מה בא לך להיות?" "קלילה.. הימים שלי ככ רציניים ורשמיים ומסורים ועסקיים.. בא לי להיות קלילה וכייפית"
וכך תוך שניות התמלא לו מחר בערב/לילה 😄 'ושלא תמהרי ללכת מקסימום תשארי אצלי ... אפנק אותך בברקפסט' 😄 זה חדש :) להשתחרר..... חייבת להשתחרר, מהיום יום, מהשגרה, מהמוכר והידוע, מכל מה שהיה ויהיה.. הוא מושלם בדיוק לזה. לא ראיתי אותו כבר לפחות 4 חודשים. יש לנו קטע שכזה מאז שהכרנו כאן, כל כמה חודשים אנחנו נפגשים לישיבה ארוכה לתוך הלילה, המון אלכוהול (כמו שני רוסים טובים), מעשנים מכל הבא ליד, מעיפים את הראש ומסיימים באורגזמות. ככה הכי אוהבת.. מקשקשים על הכל עד שמשתרעים על הספות אחד לצד השני מעולפים ומחוייכים על הסטלה והשלווה.. מתה על הישיבות שלנו.. אין לי עוד אחד כמוהו, לא כזה..
מורידה עוד שוט. מפלרטטת כאילו אין מחר. ומחכה למחר בערב, כאילו לא היה כלום לפני ואין דבר עד אז.. התגעגעתי לתחושות שזה מעורר בגוף. שכחתי איך זה מרגיש להיות באמת אישה. להיות אני. להיות. להרגיש סקסית, להרגיש נשית ומיוחדת. להכין עצמי במיוחד לקראת מישהו, לכנס למוד של פיתוי לצד נוחות, עדין ומרומז, רגוע ונינוח, לצד מפתה ומפרגן, אין לחץ, יש רק שלווה ונכונות להיות באותו רגע. אין אתמול ואין מחר.
מקודם במקלחת עברה לי מחשבה, אני מתגעגעת לנשיקות.. זה ישמע מטופש, או לפחות כך זה מרגיש לי בראש, אבל לא זוכרת מתי פעם אחרונה ממש התנשקתי עם מישהו. לא סתם "נשיקת דודה" על השפתיים, אלא ממש תשוקה ושפתיים ולשון וטירוף ועוצמה ו.. כל זה. לא זוכרת. לא מתי, לא עם מי. כלום. ובעיניי זה החלק הכי עצוב. הדבר שתמיד ככ אהבתי ואיכשהו נעלם, התבטל. תשוקה בעיניי היא לא רק להזרק כנגד קיר או ארון או על שולחן בעבודה כמו בסרטים, אלא אפילו פשוט הנשיקה העמוקה הזו, התשוקה שנוזלת ממנה.. כל ה-DNA שמתערבב.. אלוהים זה חסר לי עד כאב.. לא יודעת אפילו למה זה נעלם. גם לא עם החבר, זה פשוט דעך ויצא משגרת החיים. יש אהבה יש אמון יש כנות יש אינטימיות.. אבל זה כאילו מעולם לא היה..
לאחרונה רק קלטתי כמה זה חסר לי. התשוקה, הרעב. לא יודעת איך ואם בכלל אצליח להשיב את זה לחיי אבל מרגישה שזקוקה לזה. איכשהו, מאיפשהו, לתשוקה הזו.. לרעב הזה, לצורך הבלתי נשלט.. הקרבה המסויימת הזו, הצורך.. אז עושה מאמץ, תופסת יוזמה, אוספת את הרגעים הקטנים.. כך לפחות מחר בערב, לכמה שעות, אשיב את לילית לתחייה, לכמה שעות אהיה שוב ה"אני" של פעם.. האישה, החברה, המפתה והמתפתה, אוכל לשחרר את השליטה מידיי לשם שינוי ולהתמסר לרגע. התגעגעתי ללילית.. תענוג!
יום אחרי עדכון הפרופיל בשני האתרים, אני מוצאת עצמי נכנסת ולו כדי למצוא שם עשרות של הודעות. עד פה אין שום דבר מיוחד. כל אישה יודעת שמספיק שתהיי אישה וכל בעלי הזין עטים עליך. כמו בצ'אט כאן בכלוב, כך גם שם. אישה הופכת להיות כאיילה מול אריות, טרף מושך ואטרקטיבי. אין בזה חדש. יפה או לא, חכמה או לא, יש לה ציצי, יש לה כוס, היא טרף. מאחר וכולנו מכירים את התנהלות הדברים, ומאחר ואני באמת מאמינה בזכותו של כל אדם להשמע, אני לא מוחקת הכל אוטומטית או מתעלמת. אני קוראת לפני.
כל אישה שאני מכירה מסביבי היתה מתעלמת, מוחקת, עונה בציניות, או מעלימה כל שאריות של בטחון בגבר שטרח וכתב לה. אני משתדלת להיות אחרת. אבל לפעמים אני נדהמת ממה שהולך באתרים האלה. יש סיבה לכל הרווקות הממורמרות. כן, גם אלה שפתוחות מינית ורעבות לקינק השונה. הבעיה היא שגברים באמת לא מבינים את חשיבות הפנייה לאינטלקט לפני המיניות המוחצנת. כן, הרבה מאיתנו רוצות סקס נטו, בלי השטויות מסביב כי לפעמים זה מה שמתחשק, אבל יש דברים שאני לא באמת חושבת שיש נשים שנופלות בפח הזה שמניחים מולן.
אז הודעות עם מס' טלפון ו"תתקשרי", מוחקת. פניות עם שם מלא עם הפנייה לפייסבוק ולו כדי שאצרף אותם- ביג נו נו. יש סיבה לכינויים שלנו, אנחנו אוהבים את האנונימיות שלנו, אני בהחלט. כל בני העשרים, תחילת שלושים, אם הצהרתי שהכיוון שלי בני 40+, האם באמת הבנת הנקרא שלכם ככ גרועה? ולבסוף, כמה תמונות של זין בחורה יכולה לראות? אצל כולם תמונות עירום, שם לפחות. שום מיסתורין לא נותר לחקור לתוך האדם. תחשבו בעצמכם, תראו מולכם אישה חשופת חזה, כמה באמת מעניין אתכם באותו רגע לדעת מי היא ומה היא אוהבת?? בדיוק.
כל אחד ואחד מהם, אכזבה של ממש.
אני חושבת שבהווה, הסקרנות שלי לגברים היא יותר בפן הבין אישי, להפתח למוחות חדשים, לחום אנושי שונה, חברות אמיצה שתוכל להתפתח למשהו אחר. בשנה האחרונה הצלחתי למצוא מישהו כזה כאן באתר. במשך תקופה משמעותית ומאתגרת שעברה עליי השנה הוא היה העוגן שלא חשבתי שאי פעם אכיר. גבר שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי. מסוג האנשים שהסיכוי לפגוש נמוך, וכאן בכלוב? בכלל סיכוי אפסי. ולמרות הכל.. חבר קרוב, איש אמון. נשמה ענקית. אוזן קשבת. גם היום. אחד הגברים שאני יותר מעריכה בחיי.
זה מה שאני מחפשת. כאלה. אנשים מיוחדים. גברים מיוחדים. כאלה שהנפש הענקית שלהם והרגישות שלהם מתעלה על השאר. אני מרגישה רעב לאנרגיות חדשות. משהו שמדיי פעם יסחוף אותי מחוץ לשגרה היומיומית. משהו שיגרום לי לעניין של יותר מיממה. משיכה פיזית תעזור ללא ספק. לפיתוי. פיתוי תמיד טוב. קצת משחק, קצת גירוי אינטלקטואלי. קצת אתגר. איש שיחה.
אני רוצה מישהו שיצליח לנער בי משהו, יעיר בי משהו רדום שגרתי, דווקא עכשיו כשהחורף קרב, כשכל מה שבא לך זה להסתגר בחימום ולהותיר את הקור בחוץ. פיתויים קטנים, רטיבות קלה, התרגשות הדדית, משהו חדש, כמו ריח הגשם שאופף את חוץ חלוני ברגעים אלה.. הגוף, הריח, המגע, החשק, הסקרנות, הפיתוי, הסיפוק הרב חושי..
עבר שבוע בלי כתיבה, לא ממש עמדתי במשימה שלי, הא? 😄 אבל הנה חזרתי. ואשתדל למלא את כל שלא היה.
יום רודף יום, מגיעה למשרד בחושך, בימים מסויימים גם חוזרת בחושך, ממלאת ימיי בעבודה כאילו מי ישמע אני בעלת העסק. מי חשב שכל שאני חיה בימים טרופים אלה באמת יהיה מנת חלקי. אני עוד זוכרת ימים שהמחשבה לקום ב7 בבוקר נראתה לי כמו עינוי שרק מזוכיסטים יביאו על עצמם. היום 5 בבוקר אינה מילה גסה. אך אליה וקוץ בה, אני קורסת מעייפות לפני עשר בערב. איך אני אמורה להכניס לחיי דברים נוספים, אנשים נוספים בתנאים כאלה? אני לא. לפעמים זה קצת מפריע לי, הרעיון הזה שכולם ככ פעילים ואני תשושה בסיומו של יום, ולפעמים אני פשוט חיה את חיי בדרכי ושלמה איתם. טוב לך? בריאה? עובדת בהערכה והנאה? מתפרנסת? אוהבת? נאהבת? מה עוד אדם צריך? מודה על מה שיש.
החבר אומר לי שכל ההתנהלות הזו עם העבודה ומחסור הכוחות לכל השאר מסביב, זו בחירה שלי בסופו של יום. אף אחד לא באמת מצפה/מבקש ממני לטחון כל יום 10-12 שעות במשרד. אף אחד גם לא מצפה/מבקש ממני לאכול תוך כדי עבודה ולעשות רק 2-3 הפסקות סגריה במהלך היום. זה אפילו לא שבתחילת כל חודש אני מקבלת 5 ספרות מופלאות לחשבון הבנק כמו בעבר הרחוק, ועדיין רואה חשיבות במה שעושה ונותנת את כל כולי לאחריות שתלויה על כתפיי בתפקיד שאני ממלאת במערכת. כל יום שלי מאוד דומה לקודמו, אולי לא כמות השעות או המטלות הספציפיות, אבל השגרה היא העוגן השפוי שלי, כל שבירה שלו מעלה את סף החרדות שלי, ומקשה על ההתמודדות, מסיטה את שיווי המשקל לדברים קטנים חסרי חשיבות שהופכים מעכבר לפיל.. הרבה בחיים שלי השתנה במרוצת השנים, אבל עם כל הקשיים והמינוסים שיש מעת לעת, אני אוהבת את חיי כפי שהם, בטח ובטח הרבה יותר מאשר בשנים האחרונות שחלפו עליי.
לפני שבוע הבוס הגדול קרא לי אליו למשרד באמצע היום, הבוס שלי גם היה שם. זה לא היה צפוי, מה גם שמס' ימים אחכ נקבעה לנו ישיבה, אבל קוראים לי אז מתייצבת. to make a long story short, הוא קרא לי כדי לספר לי ששמע עליי בחודשיים האחרונים הרבה דברים טובים וראה לנכון לקרוא לי לשיחת ח"ח, כי הוא מאמין שכמו שיש לתת ביקורת כך מן הראוי גם לפרגן. חייכתי אמרתי תודה ובסופו של דבר כשסיימו לקשקש, יצאתי משם והמשכתי לשאר המשימות שלי. לא נתתי לזה לעלות לי לראש. דפוקה ככה. מצד שני, תמיד טענתי שאני לא מחפשת את ה"כל הכבוד", רק שיתנו לי לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר, יתנו לי גב גם בהחלטות הפחות קלות ושסביבת העבודה תהיה נעימה ומכבדת. יש לי את כל אלה. אבל כן, זה נעים לדעת שמודעים לכל ההשקעה שאתה נותן.
השבוע משום מה ומשום מקום צצו לי בכל מיני חורים של המדיה כל מיני גברים שכבר זמן מה לא הייתי איתם בקשר ולא נפגשתי איתם. איך שהוא הם עדיין צפים ועולים, שומרים את המספר שלי.. מישהו אמר פעם שמאחורי כל ידיד מתחבא גבר שמחפש לראות איך הקשר הנוכחי של הבחורה יתפקשש כדי להיות זה שירים אותה ישר אל בין זרועותיו (או רגליו). עליי זה ככ לא עובד. בטח לא בימינו.
פעם קראתי באיזה מקום שהופעת אנשים אקראיים ברגעים לא קשורים זו דרכו של היקום לתת לנו הזדמנויות. הזדמנויות לחוויות חדשות. אם ננצל את ההזדמנויות הללו או לא, זה כבר נתון לשיקול דעתנו. אני מוצאת משהו במחשבה הזו, אבל לא מוצאת שום עניין בלהעלות באוב גברים שזמנם בחיי עבר וחלף לו לפני עידן ועידנים. מי שהייתי בתקופה שהם נכחו, אינו מי שאני היום. הדוגמא הכי טובה לכך היא הפרופיל שיש לי באתר הזה ובאתר סווינגרס. שניהם נפתחו לפני אי אלו שנים. בשניהם אני מעדכנת במקרה הטוב את הפרופיל אחת ל 6-12 חודשים. לאחרונה למשל נכנסתי לשם כי קפצה לי התראה על הודעה שקבלתי שם (למה לעזאזל?? לא דרכתי שם חודשים ארוכים), כשנכנסתי לפרופיל שלי שם לא התחברתי כמעט לכלום. שיניתי את רובו של הפרופיל, למרות שברור לי שהסיכוי שאענה למישהו שיפנה אליי שם הינו קלוש מאוד במקרה הטוב. אבל זה כן היה עבורי מעניין לראות את ההבדל שחל בי. בתפיסה שלי על החיים, על מי שאני ומי שאני רוצה להציג כלפיי חוץ.
הדגש על הבדסמ התחלף במשהו מעודן. הצהרת הרווקות התחלפה בהצהרה על זוגיות מאפשרת. החשש מפני כל מיני סתומים שבא לידי ביטוי ברשימת אילו תכונות לא מתאימות ולמי אין מה להתקרב אליי, התחלף בתאור קצר של מה יכול אולי לעניין. תמציתי ובטוח. התחושה הכללית שונה, האווירה שונה. פחות חששות על מה האחר יחשוב. העולם שבחוץ פחות מעניין אותי. הדשא של השכן יכול להשרף מבחינתי. מרוכזת במה שיש לי, ביעדים אליהם אני מנסה להגיע, מעטים ככל שיהיו, מפוקסת על שמירה על השפיות שלי, שמירה ופיתוח מה שיש לי, מפוקסת על להשאר ואף להמשיך להתפתח לכיוון של להיות אדם טוב יותר בתוך השלולית המזוהמת שמנסה להציף את מעט האור שמבצבץ ביננו וסביבנו. באמת מאמינה שאם אנשים יהיו פחות שיפוטיים על אחרים, ויביטו יותר פנימה לתוך עצמם, במאמץ להיות אדם טוב וחם יותר, בעלי חמלה ואכפתיות, העולם שלנו כבר יהיה טוב יותר. לעצור להריח את הפרחים, להביט על שבלול בין גבעולי הדשא הירוקים, לשאוף עמוקות ריח אדמה רטובה לאחר גשם חזק, יופיו של הים הכחול לאורך חופינו, קשת צבעונית בשמיים, לנסות להתחבר לכל הדברים שעשו לנו את זה כשהיינו ילדים, כל מה ששכחנו כשהתבגרנו- הקסם, התמימות, הטוב.
אתמול כשישבתי לסגריה על הספסל בפינת העישון מחוץ לעבודה יחד עם ידידי הטוב אב הבית, חלפו על פנינו זוג מבוגר. האישה מבינהם הלכה מאחור והאטה צעדיה ככל שהתקרבה אלינו, היא נעצה בי מבט שהחליף הבעות פנים ברגע, מתדהמה להלם למידה של סלידה, והכל תוך כדי שראתה את הקעקועים בכל מיני אזורים לאורך הידיים שלי. היד המצויירת עם הסגריה בין האצבעות עוררה בה מבט מבועת ושיפוטי. אני לא התרגשתי כי אני מזמן הפסקתי לספור את כל האנשים האלה. בורות היתה ובורות תישאר. אין לי כבוד או הערכה לאנשים חשוכים. אבל אב הבית, חברי הטוב, נעלב בשמי. לקח את זה קשה. במשך 5 דק' לא הפסיק להביע את דעתו על אנשים כמותה. היא כמובן כבר מזמן נעלמה מהאופק. נעים כשמישהו רוצה לגונן עליך. נעים עוד יותר להרגיש שהדברים הקטנים האלה כבר לא נוגעים בך יותר.
רק לא מזמן חששתי מכל התהליך הזה שאני עוברת, כל השינוי הזה. עצם הרעיון שאני לא מי שהייתי כל חיי, ולכן לא מכירה את האני החדשה שהופכת/הפכתי להיות, עורר בי חרדה ודיסוננס. היום, כמו תמיד בדיעבד, אני מחכימה להבין, יש שינויים שלוקח להם זמן רב יותר להתרחש, אבל בסופו של יום הכל בר חלוף, גם אנחנו, לכן כל שינוי מבורך, וכך אם בסופו של יום הלכנו לישון ואין בנו חרטות על היום שחלף - הכל טוב. אנחנו על המסלול הנכון.
מיליון מחשבות. פרקים שאני רואה מעוררים בי אמוציות. מחשבות. רגשות. שאלות. תמיד הייתי מאוד אמפתית. אבל כשאני ככה זה קצת סוחף. חושבת שוב ושוב על אימהות. רגע אחד תוהה אם כן.. רגעים אחרים כמעט בטוחה שממש ממש לא.
והייתה מחשבה אחרת שחזרה על עצמה שוב ושוב.
אני מרגישה שהחבר הצליח בדרכו המיוחדת וכנראה גם לא במכוון לביית אותי. חודשים ארוכים שלא נגעתי באף גבר אחר. הוא הכתיר אותנו בזוגיות מאפשרת. אבל הוא כבר זמן מה לא. ואני.. לא רוצה. ולפעמים כשלרגע חושבת שאולי זה יעשה לי טוב, מרגישה שזו תהיה בגידה. או לכל הפחות תירוץ עבורו לחזור לזה בעצמו.
אין שום דבר טוב במחשבות האלה, אין בהן טעם ואין בהן תועלת.
לא נוח לי עם הגוף שלי שוב. לא קשור לאף אחד. קשור לעצמי. כן מטפלת בעצמי לשם שינוי. הניתוח עשה את שלו מצד בריאותי אחד. אבל הכדורים עושים נזק אחר. תת ספיגה הביאה לחוסרים שהביאו עימם בעיות, ברובן פיזיולוגיות, ספק נוירולוגיות. מנסה לטפל בזה בעצמי לפני שנגיע לבלגנים רציניים מזה. לעצור את כדור השלג הרבה לפני זה.
רוצה מגע. רוך. חום. חיבוק. להרגיש שוב משהו מיוחד עבור מישהו שיראה בי משהו מיוחד, שונה. לא מובן מאליו.
רוצה להרגיש שוב את האור זוהר בי.
חזרתי לפייסבוק אחרי כמה חודשים. זה לא עושה לי נעים בבפנוכו ואפילו לא יודעת למה. פשוט רעל. כאילו הכל סתם. אנשים ממלאים עצמם ברעל. מסתכלים אחד על השני יותר מאשר על עצמם. כולם קנאים או ביקורתיים. אנשים לא טורחים להתאמץ בלהיות אנשים טובים לפני הכל. זה לא העולם שראיתי דרך העיניים האלה בעבר. מתגעגעת למשקפיים הורודים..
מייחלת לאדם שיצליח לחדור מבעד למסך הזה שלי, מבעד לחומות, מבעד לוילון. דמות שתצליח להשפיע, לגעת, לעורר משהו לחיים. משהו שיתן טעם לחיים מלבד השגרה שהטבעתי בעצמי כבר חודשים על גבי חודשים.
לא רוצה למות בידיעה שלא חייתי. ומהם החיים אם לא חוויות ורגעים?
הפסיכולוגית שלי נתנה לי שתי משימות. לכתוב בכל ערב. ולנסות מדיטציות, או יותר נכון mindfulness.. החלק השני מצליח לי אולי 2-3 דק' לפני השינה. לא הישג מרשים. החלק הראשון קשה עוד יותר. הפלייסטיישן והפרקים של כל הסדרות שאני אוהבת מושכים אותי יותר מאשר לשבת ולכתוב. על מה אני אכתוב? ניסיתי להסביר לה שאלכוהול עושה לי הרבה יותר מוד לכתוב, אבל אני לא עושה את זה באמצע שבוע.
אז מה, היא אמרה, תנסי. כמה שורות. תכתבי מה את חושבת, מה את רוצה מעצמך, מה את מצפה מהחיים שלך, איך היית משנה ומשפרת. כל השאלות ברומו של עולם שגם בימים טובים כשאני חוזרת הביתה ברגל עם סרטוני מוטיבציה ביו טיוב באוזניות לאורך כל הדרך עדיין לא מעוררים בי תשובות אלא רק עוד שאלות. על כל תשובה שיכלה לעלות, על כל רעיון שיכל לצוץ, מגיעות במקומם עוד ועוד שאלות. מה ואם ואיך ולמה.. כל מחשבה חיובית מנסה לעודד עוד כמוה, על כל שלילית מנסה להעלים ולהכניס חיובית במקומה. זה לא ככ קל כמו שזה נשמע בהתחלה..
האם הזוגיות שלי מטיבה עימי? האם אני צריכה יותר? האם אני רוצה יותר? מה אני רוצה? מה אני רוצה מעצמי? מה אני רוצה ממנו? מה אני רוצה להגשים? מי אני רוצה להיות? מה עליי לעשות כדי להשיג את זה? מה אם כל מה שיש זה כל מה שיהיה? מה אם כשיהיה משהו אחר אני אתגעגע לימים שהכל היה אחרת, פשוט יותר או מעניין יותר? מי אהיה אם דברים ישתנו? האם אוהב את עצמי יותר או פחות? מהם החלומות שלי? אילו שאיפות יש לי? למה כשאני מנסה לחשוב מה אני רוצה להשיג אין לי שום שבריר של קצה של מענה לעצמי? למה אני רוצה להתפתח אבל לא רוצה לעשות את מה שאני צריכה לעשות? למה אני לא מסוגלת לעשות צעד ראשון ולהתחיל לעשות מה שפעם אהבתי לעשות והיום נמנעת? למה טוב לי לבד ועדיין מתגעגעת לחברת אנשים? למה הכל תמיד מרגיש ומתבטא בשחור או לבן? למה אני מרגישה במידה שווה את הרצון וחוסר הרצון בילדים? למה אני לא מסוגלת לדמיין חיים שונים מאלה שיש לי עכשיו? למה אני מסתפקת בהווה ולא חולמת על עוד? למה לא זוכרת את תחושת התשוקה הבוערת בעצמות? למה הגעגוע לרומנטיקה מחלחל מיום ליום לאט לאט כמו פתיתי שלג.. ? מה אני רוצה מעצמי? מה אני רוצה מהסביבה? מה השאיפות שלי? לאן אני חותרת? למה קל לי יותר לחיות בבועה הקטנה שלי ולא להתפתח למשהו נועז יותר?
תמיד יותר שאלות מתשובות.. רוצה לפרוש כנפיים אך הן טרם הבשילו. רוצה לרצות יותר. רוצה להציב מטרות ולכבוש יעדים. לא יודעת מהם. לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל. אם כי.. מבינה שאין אדם שיוכל לענות על כל אלה במקומי. כמהה ליותר. לסיפוק מחוץ לעבודה. לאיזה ניצוץ אנושי. ריגוש, כמיהה לתחושות עזות חיוביות. פרפרים בבטן. רוצה חוויות חדשות אך לא מסוגלת לעשות את הצעד הראשון, בד בבד דוחה ניסיונות התקרבות חיצוניים. מייחלת למשהו שיעיר בי את הסקרנות, הרצון להתקרב לאדם חדש. רוצה להאמין מחדש במין הגברי, באנושות. בטוב שבעולם החיצון. רוצה את מה שמרגיש בלתי מושג. לא יודעת איך להגיע מפה לשם. את הדרך לשם עדיין לא מצליחה לראות.. גם לא בדמיוני. ממשיכה לנסות.. עד שזה יצליח.
