אני אוהבת את חיים שפירא. אני מודה שלא הכרתי אותו עד לפני כחודש וקצת. העולם הספרותי שלי הכיל במהלך חיי עשרות על גבי עשרות של ספרים, מסודרים לפי נושאים בכוורת הגדולה שלי בסלון, שאת חלקם המינורי אכן קראתי ומאוד אהבתי. לא האמנתי מעולם בהשאלה מספריות. תמיד רציתי את הספרים שלי לעצמי. אז תמיד קניתי. כמו שאהבתי לכתוב, כך אהבתי לקרוא ורציתי אותם שלי. אז המשכתי לקנות מתוך הרגל, פעם בצומת ספרים פעם בסטימצקי, עם מבצע בלי מבצע, ובררתי אותם היטב לפי טעמי המשתנה בכל אותן תקופות.
הייתי קוראת בנסיעות באוטובוס לעבודה או ברכבת בתקופה שהייתי נוסעת הלוך חזור לאחד האקסים לחיפה.. אבל מעולם לא בבית. תמיד בחוץ, בדרכים או בבתי קפה. בבית היה מחשב שמסיח את הדעת, ואם במיטה אז נרדמת. כשהסתיימו הנסיעות ונעלם האקס, כשעבדתי קרוב לבית והנסיעות התקצרו, וכשפשוט דברים השתנו מסביבי- הקריאה הלכה ונתמעטה.. עד שלחלוטין הפסקתי לקרוא.
עדיין המשכתי לקנות לתקופת מה, להערים עוד ועוד ספרים פוטנציאליים בכוורת אבל הם רק העלו אבק, לפעמים החדשים הונחו על השידה ליד המיטה במערום אבל כשחלף זמן והם לא נקראו, וכשנמאס לי להביט בהם ולדמיין אותם מביטים בי בעלבון מופגן, פיזרתי אותם לתוך הכוורת עם השאר, וחדלתי באיזה שלב, בלי החלטה של ממש, להכנס לחנויות ספרים. אולי כי הבנתי שאני קונה תוך ידיעה ברורה שלפי המצב הנוכחי אין בתקופה הנראית לעין שום סיכוי שאני אקרא אותם, אז למה לקנות בעצם?.. בזבוז.
לפני חודש וקצת באמצע פגישה עם הפסיכולוגית שלי היא המליצה לי על ספר, על אנשים רגישים מאוד, ספר שאמור היה לעזור להתחבר למה שאני עוברת ביום יום ולתת לי כלים להתמודדות. ספר שהיה אמור לעזור לי להתחבר. הייתי סקפטית אם בכלל אקנה אותו כי הרי ראינו מה עלה בגורלם של קודמיו, אבל אז באיזה יום אקראי משהו בתוכי דחף ולחץ שאולי כדאי לפחות לראות במה מדובר. אז נכנסתי באותו יום אחרי עבודה לצומת ספרים ליד הבית ולהפתעתי אפילו מצאתי את הספר בקלות.
כמה ספרים לידו היה מונח ספר של חיים שפירא. "מחשבות לעת לילה". את המחבר לא הכרתי אבל השם קרץ לי. אז קניתי אותו ובגלל מבצע על שני ספרים לקחתי עוד אחד שרק בקופה הסבו את תשומת ליבי שגם הוא של שפירא. "קהלת". את שניהם גמעתי כמו אדם צמא אחרי שבוע במדבר הלוהט. כאילו לא עברו 5-6 שנים מאז הספר האחרון שקראתי, כאילו כל ימיי נועדו להיות עם ספר ביד. ונהניתי. בלעתי בשקיקה. עברתי את השואה הקטנה שלי תוך כדי וכל המילים והרעיונות וההגיגים וניטשה וקירקגור ושופנאואר- כולם יחד עוררו בי שאלות וספקות, ולמרות הכל לא יכולתי להפסיק לקרוא אותם.
קראתי בדרך הביתה מהעבודה, קראתי בבתי קפה אחרי עבודה רק בגלל שהנסיעה הסתיימה והייתי חייבת עוד קצת, אז כך כמעט כל יום קניתי קפה והתיישבתי לבדי עם קפה וסגריה בבית קפה זה או אחר, לקרוא עוד ועוד עד שנהיה מאוחר או שהראש כבר התמלא. בבית עדיין לא יכולה לקרוא אבל כך בשעות אחהצ מצאתי עצמי מסיימת ספר בחמישה ימי עבודה. אחרי 2 שלו ועוד אחד של מישהו אחר, גם כן פילוסופי, הלכתי וקניתי עוד 5 ספרים. הרגשתי כאילו רכשתי אוצר. מבינהם בחרתי להתחיל גם בספר של שפירא- דברים חשובים באמת.
הספרים האלה לימדו אותי הרבה, להטיל ספק, לשאול שאלות, לנסות להבין את העולם שסביבי ואת עצמי כחלק ממנו. השאלות שעלו בי, הספקות, הכל ביחד עוררו בי קול חדש ונוסף. קול שהתעקש לשרוד אבל לא ידע איך. לא בספר הראשון ולא בשני, אם כי באמצעו כבר התחלתי להרגיש שדברים נכנסים לסחרור שמחייב המשך פיענוח שרק ספר נוסף יוכל לעזור בכך.
כשהדרמה הרגשית שככה (אחרי הפוסט הקודם שהרי נכתב כשהכל היה עדיין מאוד טרי והעצב היה חשוף), כשטרחתי לבקש עזרה ולפתוח את זה מול הפסיכיאטרית והפסיכולוגית, הבנתי שהבעיות שלי (כמו של רובנו) מתחילות הרבה הרבה שנים אחורנית. לא רק האונס בגיל 19, (ואולי זה בכלל היה ב18?) גם האלימות בילדותי שתמיד בראשי נתקבלה כברורה מאליה כי "ככה זה במשפחות רוסיות" (FYI, זה לא).
אחרי ישיבה ארוכה עם הפסיכולוגית ועוד חצי ספר שלישי הבנתי שהפחד שלי מהרבה דברים נבע באופן ישיר מהרבה דברים שקרו לי מילדות ועד בגרות שמעולם לא ניתן להם מענה טיפולי, בין אם כי לא מדברים על דברים כאלה בכלל כי זה משהו שלא קורה לך אלא רק בעיתונים או בטלויזיה לאחרים וגם אז צריך להסתיר, ובין אם כי אנחנו לעולם לא פונים עם זה לגורמים רשמיים (אתה לעולם לא יודע מי מקשיב) כדי שחס ושלום זה לא ירשם באיזה מקום רשמי וידפוק לי את החיים בעתיד (מי אמר טראומות ק.ג.ב של הורים סובייטים ולא קיבל??).
על זה הם התגברו מהר מאוד אחרי ניסיון התאבדות לא מוצלח שלי בגיל ההתבגרות. בשביל זה הם כן הסכימו ללכת לפסיכולוג עירוני. אבל כמה שיחות שאמא שלי ניהלה עם הממונים שם לוודא שזה לא ירשם בשום מקום שעשוי לעבור אחכ הלאה, שחלילה לא יפגע לי בעתיד.. ככ הרבה פחד מהרשויות שנשאר ממדינה שעברה תקופות חשוכות למדינה נאורה שבעצמה עדיין לא באמת פיתחה נאורות משל עצמה. ככה זה דור ניצול ק.ג.ב בתוך ישראל של תחילת הניינטיז.
החיים שלי השתנו לחלוטין בין איך שהם היום לעומת מה שהיו לפני הגידול שמצאו, לפני הניתוח שהוציאו, לפני הכדורים הנוכחיים שמלעיטים אותי ביום יום על מנת לפקס את הראש ולהשתיק את עוצמות הרגשות שלי באשר הם. קודם רציתי לברוח לתוך הכוך שלי. סבלתי בעבודה וספרתי את הדקות לסיומו של יום כדי לברוח לפינה החשוכה שלי. היום אני פורחת בעבודה. מולטי טאסקינג כמו שידעתי להיות רק בתקופות ישנות וטובות. העבודה מוציאה ממני את הטוב שבי, את החזק והמוצלח, את העוצמתי והמאורגן, אני יוצרת סדר באי סדר, אם אי אפשר לתקן את כל המערכת, לכל הפחות אעשה סדר ואוציא מקסימום יעילות בכל מה שאני נוגעת בו. על כך אני מכילה גאווה עצומה בעצמי. גם אם לא אכיל באהבה את חולשותיי, גם אם אביט בעצמי במבט ביקורתי על כל דבר שלילי קטן כגדול, העבודה שלי היא מקור הגאווה שלי. כל משימה, כל דבר חדש שרק יכולה ללמוד וליישם, מחייה אותי, מעלה בי תחושת ערך עצמי כמו שנדירות חשתי. כל בוקר מתייצבת בעבודה ב6 וקצת ועובדת עד שהגוף נכנע לחולשותיו ודורש מנוחה. זה עושה אותי מאושרת. העבודה והנסיעה חזרה עם הספר בסופו של היום.
יחד עם זאת, הערבים קשים לי עדיין. לפעמים הקולות חוזרים בכל הכח לעת ערב, אז אני מחפשת את הבריחה חזרה לעבודה. ממהרת לקחת כדור וללכת לישון (לא שזה קשה לאור העייפות המצטברת) ולו כדי שיגיע כבר הבוקר לחזור לעבודה, למקום הבטוח שלי. קשים לי גם סופי השבוע שלי בבית. הפחד מהלבד עם עצמי והכמיהה הלא מוסתרת לחזור לעבודה, לזרז את הסופש שיגיע כבר יום ראשון, להתייצב בעבודה.. שם אני משוחחת בעליצות עם החברות, נהנית ממעט הפסקות סגריה (יכולה לעבור גם 6 שעות ללא סגריה, לעומת הקטר שאני בבית) או פשוט להטביע את עצמי במיליון דברים בו זמנית, להתרוצץ ממקום למקום, לעולם לא בהליכה, תמיד בחצי ריצה ממשימה אחת לאחרת. גם כשכעוסה על גורמים חיצוניים שמטרפדים לי את העבודה אני עדיין נהנית. אוהבת את העבודה שלי.
אבל בערב.. בזמן שלי עם עצמי, אם שקט מדיי, הראש חוזר לפעולה הרסנית. החוק היחידי בגלל הכדורים וחשיבות השגרה הוא שאין סמים ואין אלכוהול. לא מרשה לעצמי אלכוהול באמצע שבוע. ואוסרת על עצמי כל גישה לעשבים באופן כללי (לא שאם אהיה במפגש חברתי ויהיה אני לא אעשן, אבל בפירוש לא לבד עם עצמי). לא קונה. קבעתי חוק ועומדת בו. ללכת ראש בראש עם הפיכחות המירשעת הזו גם כשהיא מאיימת להטביע אותי.
העולם שלי מחוץ לעבודה אינו מכיל אנשים. עוברי אורח כן, אלה שיושבים סביבי באוטובוס ואייני שמה לב אפילו לפניהם. אלה שממתינים לצידי בתחנה. אלה שעוברים לצידי ברחוב. צלליות של אנשים. אפילו שותפתי לדירה מקבלת ממני תשומת לב רק כשאני במוד. התנתקתי מהפייסבוק לחלוטין (השבתתי את החשבון). לא מתקשרת מחוץ לעבודה עם אף אחד. את ההורים לא רואה למעט פעם או פעמיים בחודש אולי, גם טלפונים ביננו כמעט ואין, אולי וואטצפ פעם בשבוע וקצת. המזל שלי שהם אוהבים ומבינים שאני עוברת מה שעוברת בלי לדעת באמת מה אני עוברת. מבחינתם כשאני איתם אני אוהבת ומחבקת, וזה מספיק כדי לסמן שאני בסדר, אבל כשאני עם עצמי אני מטביעה עצמי בעבודה ולכן עייפה ולכן לא מתקשרת. זה מה שהם יודעים ומאמינים בו. זו העבודה מבחינתם, זה התירוץ שלי ואת זה הם מקבלים. כל סובייטי טוב יודע להעריך עבודה קשה. להטביע עצמך בעבודה, הרי ככה היו בעצמם כל חייהם. לכן מזוית ראייתם העבודה מאכלת אותי (באנגלית זה נשמע טוב יותר, consumes me) ולכן אני עייפה מכדי לתקשר. אני נותנת להם להאמין בזה. נוח לי כך. אבל עמוק בתוכי אני מרגישה ייסורי מצפון. מרגישה לא בסדר שאני לא מעניקה להם יותר מזמני. יודעת שיגיע יום ואתחרט על כך, אבל לא מסוגלת לתת להם יותר ממה שנותנת. לא מסוגלת להכיל אנשים. מלבד חבר שלי וחבר טוב נוסף, אין בי מקום לאף אחד ברמת תקשורת יומיומית. פעם ב.. בלית ברירה מעניקה מהאנרגיה שלי לפגישות או שיחות עומק עם אחרים, ולו כדי להוכיח קיום והפגנת נוכחות.
אני עובדת מול הים. קיץ שעבר ירדתי 3 פעמים בשבוע לחוף אחרי עבודה עם וודקה תפוזים וסגריה או ג'וינט עד השקיעה ורק אז נוסעת הביתה. והיום?.. בכל יום לפחות כמה פעמים ביום אני מביטה לכמה רגעים מחלון המשרד ורואה את הים. לשברירי רגעים עולה בי השתאות על יופיו של הים. אחת לכמה ימים עולה בי תהייה מדוע הפסקתי לרדת אליו אחרי עבודה. לא טורחת לענות לעצמי, כי בכל יום כשאני מגיעה לאפיסת כוחות כל שאני רוצה ומסוגלת לעשות זה ללכת הביתה, לחזור למערה שלי. my man cave רק בגרסא הנשית שלי.
חושבת בזמן האחרון שוב על נושא האימהות. כאילו הגיל הוא זה שמפעם בי, מהדהד בי. כל פעם שהמחשבה חולפת בי אני מתמלאת בחרדה איומה. בעבר הפחד היה מפספוס הרכבת אם לא אזדרז, ואילו בהווה זו חרדה מהרעיון עצמו. אני לא מפחדת שאכנס בטעות להריון כי אני דואגת לכך היטב בדרכים הכי פשוטות. רק גבר אחד, ועם כל האקטים שימנעו את זה. child proof.
בגללשאני מודעת לעצמי (לעיתים יותר מדיי) אני מבינה שמה שבאמת מטריד בסיפור הזה הוא הקיצוניות שאני עברתי בשנה האחרונה בנושא. שינוי חד מקצה לקצה. מכמיהה כמעט נואשת לאימהות (הרי רק לפני שנה עוד התייעצתי ישירות עם מנהלת בנק הזרע בעבודה, אפילו נכחתי במפגשים עם נשים שהחליטו לעשות ילד בגפן מתרומות זרע), עברתי לרתיעה מבועתת מהרעיון עצמו. אני? אמא? השתגעתם?? עם כל הסטטיסטיקה הזו? עם היקום האכזרי הזה שאנו חיים בו? להביא לתוך העולם הזה ילד?? איך אגן עליו כשעל עצמי אייני מצליחה להגן?
ובכלל, גם אם באורח פלאי הייתי מוצאת עצמי בחברת גבר שרוצה ילד, ויתרה מכך- רוצה ילד איתי, ונגיד והיה אפילו קורה נס והייתי מצליחה להכנס להריון בלי עזרה חיצונית, נגיד ונגיד ונגיד.. מי מבטיח לי שזה לא יקרוס עליי כמו מגדל קלפים? מי אמר שלא אמצא עצמי לבדי במערכה בוקר אחד כשיתחרט? או לחילופין מי מבטיח לי שזה בכלל יצליח, הריון? שום דבר לא ודאי או בטוח בעולם הזה. וכך הפחד גדול מהכל והרעיון עצמו מבעית בעיניי עד רתיעה מוחלטת.
אני אשקר אם אגיד שאין משהו מטריד בעבורי על עצם הידיעה שעברתי כזה שינוי של 180 מעלות בשנה הזו בנושא. מכמיהה אבסולוטית לחשש מובהק, דחייה מוחלטת. עוד זוכרת את הרגעים הנעימים עם האקס האחרון. עם הילדים שלו. החיבור שהיה לי עם הילדה שלו. כמו להיות אחות גדולה (מאוד מאוד גדולה), להתחבר למישהי שאני באמת באמת יכולה לשם שינוי להועיל לה ממרום גילי וניסיוני, להתחבר איתה ובעזרתה גם לילדה שבי, זו שהזנחתי לחלוטין וכמעט קברתי למעט דרקון פה וטי-רקס שם.. זה מאוד קסם לי, והחווייה הזו היתה יקרה בעיניי, ולזה אני כן מתגעגעת עד היום, אך בד בבד אני מפחדת מזה. מפחדת להכנס לפינה הזו, ללהקשר לילדים של אחרים, למצוא עצמי שוב כמהה למשהו רק כי הביולוגיה מכתיבה לנו הנשים את הצורך הזה לאימהות, למתן חום ואהבה למי שזקוק לכך, בין אם ילד או מבוגר.
זה נכון שחסרה לי התכונה הזו שלי. תמיד ידעתי שאני אימהית, הרבה לפני שעניין אותי להיות או לא להיות אמא. תמיד הייתי זו שדואגת לאחרים, שמטפלת בתינוקות של אחרים כי על הציצי שלי הם היו ישנים הכי טוב, כי אני לא התרגשתי מהזמן שלוקח להרדים אותם, ולהאכיל אותם ולשיר להם נראה לי הכי קסום בעולם. משהו אינסטינקטיבי וביולוגי ברובו, אני מניחה.. והיום, היום אני מוצאת עצמי מפחדת להרגיש את זה בתוכי.
מפחדת להרגיש אהבה ליצור אחרבאשר הוא, מפחדת להרגיש כמיהה לצאצאים, מפחדת להרגיש אהבה לאדם אחר, מפחדת להרגיש התרגשות, מפחדת להרגיש אובדן. וכל הפחד הזה הדליק בי את המנגנון היחידי שפועל בי בשלמות מערכתית מושלמת גם כשאני לא שלמה. הדחקה רגשית מלאה. התוצאה ניכרת כמעט מיידית. לא בוכה. לא חשה צער. מביעה השתתפות בצער כשזה מילולי, זה קל, מילים זה קל. חיבוק זה קל, חיוך זה קל. להסתובב בעבודה בעליצות ולהתבדח זה קל. לייעץ או לקטר, הכל קל. כל עוד זה שטחי. אין חיבור בין המילים להרגשה. אין הרגשה. לא עצוב, לא כואב, לא מרגש. מאידך, אין תשוקה באמת, אין את ההתפרעות הרגשית, האטרף האמוציונלי, הטוטאליות. לפעמים אני חושבת שהחבר שלי אוהב אותי ככה יותר, פחות דרמה. ואולי זה רק נדמה לי מבעד למסך הפיכח והאדיש הזה שאני מתנהלת בו. נוח להיות אדישה לדברים. מעטים הדברים שמעוררים לי בגוף תגובות רגשיות, אך גם אז, ההרגשה לא באה מהלב. לא מהבפנוכו. כשדמעה זולגת, כאילו חלק תת הכרתי הביא לקיומה, היא לא באה במתכוון, אני לא חשה אותה יוצאת מהרגש אל המעשה. אייני חשה כמעט בדבר. כשמשהו על סף הרגש כאילו נדלקת נורה פנימית ונלחצים כל הבלמים והכל עובר לטייס אוטומטי. השאר נכבה.
מעולם לא הרגשתי יותר חיה כמו שאני מרגישה בעבודה.
מעולם לא הרגשתי יותר רובוט מכפי שאני חשה בשארית זמני.