היה סופשבוע. מאתגר. מאוד. אבל היקום שוב הוכיח את כוחו ביצירת הזדמנויות לשיפור והתגברות. רשת בטחון בדמות חברים ותיקים וחדשים הצילה אותי. אין לי מילים אחרות שיוכלו לתאר בפשטות את מה שהם עשו איתי על פני שעות, בחלקים או במרוכז. לו יכולתי לחבק כל אחד מהם, לא רק עם זרועותיי אלא בעיקר עם הלב שלי, הייתי.
הדרך עוד ארוכה להתגברות המשבר הנוכחי, אבל עכשיו מרגישה פחות לבד, פחות חסרת אונים, ויותר אופטימית.
פעם לא הייתי טיפוס של בוקר, הייתי ציפור לילה כל חיי. עם העבודה האחרונה הפכתי דברים כשמתחילה לעבוד ב6 וקצת על בסיס יומי. אולי מהסיבה הזו, אפילו כעת כשעודני בחופשת המחלה, ולפני הטיול שצפוי מחרתיים בלילה, דווקא שעות הבוקר הפכו להיות נקודת החוזק שלי.
וכך הבוקר שוב קמתי לתוך חיוך קטן בלב. מתכננת כמה צעדים קדימה, דואגת להופעה מתוקתקת ויוצאת לרחובות עם גב זקוף ובטחון. היום יהיה יום טוב, כי ככה החלטתי.
החיים שלי הופכים מיום ליום לרכבת הרים פסיכית. יום למעלה, יום למטה. אתמול היה למטה. בתחתית.
יצאתי להליכה של חצי שעה בבוקר כדי לשחרר אנרגיות. כשהרגשתי שמתחיל לכאוב קיצרתי את המסלול וחתכתי הביתה. הכל היה דבש. הרגשתי גיבורה. עד הצהריים היה יום טוב. אחכ היה טריגר ובזה נגמר לי היום הטוב. מאותו רגע הכל התחרבש והסתחרר. שיתפתי את 2 האנשים הכי קרובים אליי, אז הם דאגו שלרגע לא אהיה לבד.
עד הערב הכל התחיל להסתחרר משליטה. התנתקתי מהעולם והסתגרתי בבועה שלי, פניתי מיוזמתי לראשונה מזה למעלה משנה לחבר מאוד מאוד ותיק שיודע בדיוק מה אני עוברת ולכן נראה לי היחידי שיבין ואולי יוכל לעצור בעדי מלעשות שטויות. התכתבנו למעלה משעתיים אבל זה לא עזר מספיק, בכיתי תוך כדי הקלדה. באיזה שלב נכנעתי והוצאתי את הוודקה מהמקפיא. אחרי 4 שוטים קטנים הבנתי שזה לא יספיק, אז ניגבתי דמעות, החלפתי לבגדי ספורט קצרים, שמתי נעלי התעמלות, ירדתי למטה עם שליש כוס חד פעמית, התקשרתי אליו ויצאתי לצעדה. עשינו סשן פסיכולוגי-חברי שלם של להבין מה עובר עליי ומה יכול להיות הגורם, לנסות למצוא פתרונות.. שעה וחצי חרשתי את העיר שלי. רוב המסלול מעורפל בזכרוני, בתחילתו עוד התנדנדתי. 6 וחצי קילומטרים שאני בקושי זוכרת. קצת אחרי אחת וחצי בלילה הגעתי הביתה, חיבקתי אסלה ואחכ פשוט צנחתי.
אחת המסקנות שהחבר הותיק הגיע אליה לקראת סיום שיחת השעה וחצי הליכה שלי הייתה שבסופו של יום כמו רובנו, גם אני, כמהה לחוש נאהבת, והיעדר תחושה זו אוכלת אותי מבפנים כמו חיידק טורף. לחוש נאהבת זה לא אותו דבר כמו להיות נאהבת בפועל. יש לי אנשים שאוהבים אותי, המון, אבל האהבה שאני זקוקה לה וכמהה אליה איננה. החיזור, תשומת הלב, התחושה הזו כשמישהו מביט בך ורואה את כל החן שלך עם השריטות ואוהב אותך למרות ואף על פי. להביט בעיניו ולראות את האמת שלו. הוא לא צריך להגיד אפילו מה הוא אוהב בי או כמה, העיניים חושפות את האמת, ועדיין המילים יאמרו, כי כמו כולנו גם אני צריכה מפעם לפעם לשמוע שאני נאהבת, שאני יפה, שאני סקסית. בין אם אני מאמינה בזה או לא. כי זה נכון..
חבר שלי אגב, לא מהמבטאים את זה. "את לא צריכה חיזוקים מאחרים, הכח נמצא בתוכך, תתמודדי עם זה, את מסוגלת גם לבד". להגיד משפט כזה למישהו במצבי.. לא הכי חכם, ולא משנה כמה זה נכון. הנה רק לפני 8 חודשים מצאנו עצמנו במיון.. ואז חושבת על מה שהחבר הותיק אמר לי אתמול בלילה, אם הוא לא טוב לך אז שחררי, את צריכה להכניס לחייך מישהו שיתן לך בדיוק את מה שאת כמהה לו. גם החום והרגש, גם הבדסמ.. הכל. הבעיה שזה יותר מורכב מזה..
הבוקר קיבל פניי האנגאובר פסיכי. התחלתי עם קפה והמשכתי לסידורים שונים- העיקר לא לבד. באיזה שלב ההנגאובר עבר. רק השקט עדיין לא חזר. שעות הערב מתקדמות במהירות לעברי, ועימן הפחד שלי משידור חוזר.
ביום יום כמעט שהפסקתי לאכול. לא הרעבה מכוונת, ממש לא. אין לי תיאבון ולא יכולה לאכול בכח כי אז מקיאה. התקפי החרדה דואגים לזה. מרגישה שמתקיימת על אדי דלק. מצד אחד צורכת רק כ500 קלוריות ביום, מצד שני טוחנת הליכות כמה שרק הגוף מאפשר (מבלי לקרוס בפועל) ולו כדי להזרים אנדורפינים. כי סקס אין. ולא יהיה עד שלא אתפוס עצמי בידיים ואפסיק להיות מסוכנת לעצמי. מותשת. המשקל ממשיך לצנוח. ירדנו מתחת ל70. לא שקלתי ככה מאז כיתה ז'. והאם האושר והאהבה העצמית מציפים אותי? לא.
מרגישה בקצה של האחורה של הראש שזה לא ימשך לנצח, שיש מלא פתרונות אם רק אצליח לחשוב רגע בצלילות ולא מתוך לחץ. מדהים אותי מיום ליום לגלות כמה אנשים במדינה ובעולם בכלל סובלים מדכאון קליני או חרדה. כולנו רודפים אחר איזון. מעטים האנשים שלא חווים את זה ועדיין יכולים באמת להבין את מה שזה עושה לנו, בלי שבכלל רצינו או בקשנו את זה, הרי בסופו של יום הבעיה היא במח. ביולוגי לחלוטין. הרבה מפחדים מתוויות ואיך יראו אותם. דווקא בתחום הזה אני זורקת זין על מה יחשבו. העיקר להמשיך לעבוד על עצמנו ולהאבק כל יום ויום עד שנצליח להגיע לימים מאוזנים. חצי שנה היה לי שקט מזה, והנה הכל צף חזרה כשהפסקתי עם העשבים. השקט נעלם והרעש מחריש אוזניים.
איך לעזאזל חזרתי שוב לפינה הישרדותית, מלחמת קיום?...... מייאש..
לאחר חודשים ארוכים מדיי של עירפול חושי וגופני מהעשבים הרפואיים, כשהשימוש העיקרי היה לשיכוך הכאבים, וביננו, סטלה לא רעה, ולא פחות חשוב מזה להשקטת הקולות הפנימיים בראש שלי, אלה שמאוד רועשים לי בראש ובעיקר צועקים עליי מבפנים, החלטתי לעצור.
הכאבים כעת לא מה שהיו, האמת שכמעט ואינם, למעט ברגעי מאמץ. אין לי דרך אפילו לתאר איזה משחרר זה כשלא כואב כלום אחרי שנה של כאבים מטורפים שהתחזקו בחצי שנה האחרונה.. אף רופא לא לקח אחריות, אף רופא לא הציע דבר מלבד משככים וכימיקלים (עד שמצאו מה שמצאו וניתחו). אני סרבתי בתוקף להרוס לעצמי את הכבד ושאר איבריי הפנימיים עם הכימיקלים שלהם לאורך שנה של כאבים ולכן בסופו של יום נאלצתי לבחור באופציה הבריאה יותר, אך המאוד יקרה....... הבעיה שאחרי חצי שנה כזו של עישון, יום יום, מאחה"צ ועד הלילה (על מנת להתגבר על בחילות ולהיות מסוגלת לאכול, לישון בלילה ולא להתעורר מכאבים), הצריכה שלי הפכה פסיכית, בעיקר בגלל העמידות שפיתחתי. לכן כשמצאתי עצמי מפרקת עשרה גרם בשבוע הבנתי שאני בבעיה ושהגיע הזמן לעצור.
אז שישי בבוקר היה העישון האחרון. זהו, נגמר. אני מתעקשת להתמודד למרות הקושי הפסיכולוגי (הרי הרגלים קשה לשבור, בעיקר כשאלה הרגלים רעים).. אבל אז אט אט הצלילות החלה לחלחל יותר ויותר. הגוף התנקה וכל מה שהצלחתי לשמור רדום בתוכי וממוסך צף חזרה. ביג טיים! שלושה ימים של התקפי חרדה מסביב לשעון, קשיים לישון, אנרגיה שלא יכולה לבוא לידי מיצוי כי עדיין אסור לי להתאמץ או להרים מעבר ל-4 קג.. כל ניסיון שלי לנצל את האנרגיה, לפעילות שאינה סקס, נגמר כעבור פחות משעה בהתשה מוחלטת (סקס לא באמת מעייף, רק מחדיר עוד ועוד אנרגיות). תכל'ס, רק אורגזמות מצליחות למלא לי מחדש את המצבורים. אז מה עכשיו? נחליף התמכרות נפשית אחת באחרת? מצד שני, סקס ואורגזמות לא יכולים להזיק באף צורה :)
ככה זה אני מניחה.. הדרך לגדילה אישית עוברת דרך התמודדויות ואתגרים שלא תמיד זימנו לעצמנו. ועדיין במחשבה רחוקה קדימה, זה לטובה, הכל לטובה. רק לנשום, לא להכנע לחולשות פנימיות ולהתמודד בגבורה עוד יום ועוד אחד.
שבועיים בבית. נחה. גם. הספקתי ללמוד כמו תינוק מחדש להתהפך במיטה, ללכת זקוף, התפרים התמוססו.. חזרתי לבשל, לאפות, לצייר, לראות סדרות, לשחק במחשב, לשחק בפלייסטיישן, להזדיין עם החבר. כן זה גם חשוב..
אמרו לחזור לכושר לאט, בהדרגה. המכון יחכה. אבל הסקס.. ההורמונים גואים אבל בינתיים מסתפקת בחבר המפנק במינון יחסית גבוה, אני עוד לא מוכנה לקראת העולם החיצון, יודעת שהגיע הזמן לחפש לי מישהו חדש נוסף, לא יכולה להניח את כל הביצים בסל אחד.. אז בינתיים מתחזקת, מתאמנת, אוטוטו מחליקים אל תוך עידן חדש..
העיקר שיש יצרים ויש סיפוק.. אם כי מודה.. חסר לי הריגוש. צריכה למצוא עזר כנגדי..
לפני 16 שנה בעודי סטודנטית מן המניין, כשכל חיי האמיתיים נסבו בעולם האינטרנט ה"צעיר" יחסית, הכרתי את המיתולוגי שלי. איכשהו משהו בו ייצג את הטעם שלי בגברים כי היום במבט לאחור, רוב האהבות שלי נראה שנבנו סביב אותה תבנית, 1.75 מ', שפתיים בשרניות, שמנמן אבל במידה, עיניים בהירות ו...גרוש. כן, התבנית שלי ברורה. על כל פנים, הוא היה הקשר הרציני הראשון שלי. עד אז התנהלתי מסטוצים לסטוצים, עומלת על להרחיב את ניסיוני המיני, במחשבה מטופשת שבין כה מי ירצה שמנמונת כמוני כשיש את כל היפות מסביב שרוצות להתמסד, נתתי לעצמי להנות. נגיד. צברתי ניסיון, אין ספק. כך כשהכרנו כבר הייתי מאוד יעילה מינית.. לנצח אזכור את השיא של 24 אורגזמות שלי בערב אחד.. עד היום השיא הזה לא נשבר..
הקשר איתו בדיעבד היה גם הארוך מבין כולם. כמעט שנתיים מרגשות וחווייתיות לצד מטרידות וכואבות. כשהכרנו הוא היה פרוד, לימים גם עבר את מדרגות הרבנות וכאב את הפרידה הזו מגרושתו כאילו מישהו הכריח אותו. בימים ההם האמנתי באהבה בצורה הטהורה מכולן. היפעת ההיא איננה עוד. אבל אז.. אז הייתי מוכנה להעלים עין מהקשר המאוד מיוחד עם גרושתו. האמנתי שהאהבה שלי אליו תספיק לו ושפינוקי הגוף יספקו אף הם. אבל הייתי בת עשרים וכלום, תמימה.. מה ידעתי על העולם..
אני זוכרת את היום שהוא התקשר וסיפר לי שהתנפח לו כדור טניס על הצוואר. אני זוכרת את המהירות שבה הריצו אותו בין רופאים ואיבחנו את הסרטן שלו. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שממש נתקלתי סביבי במישהו שחלה בסרטן. כמובן שהיו רבים ואחרים מאז, גם במשפחה, שרובם לא שרדו את המחלה, אבל באותם ימים איתו זה היה חדש לי. אמנם זה הפחיד אותי אבל לא באמת הבנתי את המשמעות של זה. לא הלכתי איתו לטיפולים, הוא בעצמו אמר לי שעדיף שלא אתקרב עם הנפש הרכה שלי, אבל לחיות איתו כמעט 24/7 בעודו עובר את מה שעבר, הטיפולים ומה שעשו לו, השיער שנשר, ההקאות.. כל מה שעבר עליו השפיע גם עליי. הארוחות המשפחתיות שהיינו עושים אצל ההורים שלי והוא באיזה שלב באמצע נאלץ לעזוב את השולחן וללכת לשכב כי חש ברע, בהמשך לטיפולים שעבר..
כדרך להתמודד עם העולם הזה והחוויות שנילוו אליו, עשיתי מעשה ולראשונה בחיי פתחתי בלוג באחד הפורטלים הפופולריים דאז, קראתי לו במזל סרטן, ושם חלקתי את הקושי שחוויתי. אגב, אין טעם לחפש אותו בגוגל, נאלצתי למחוק אותו כבר אז, לאחר דרמה מטופשת של אנשים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. מסיבה זו אני לא אכנס כאן לפירוט הקשר ההוא ומעלליו, אבל אני כן אציין שאת המחלה שלו כזוג שרדנו, אבל הבגידה שלו בי עם הגרושה שלו, כבר היתה נק' אל חזור. שלל המתנות שהביא והרעיף עליי אז לא עשו דבר מלבד הדגשת חומרת המעשה. ועדיין מכל הדברים ומכל החוויות שהיו לנו, נתפסה בזכרוני דווקא אותה שנה של מלחמת הקיום שהוא עבר. וגם לא כולה, אלא החלקים הלא נעימים שבאו איתה.
הכלתי את כולו, על הכאב והטוב והרע, הכלתי אותו ונתתי לו את נשמתי. זו הדרך שהכרתי בחיי, אהבה נותנים בחינם, ולמי שנזקק נותנים עוד יותר. תמיד האמנתי שאנחנו פוגשים אנשים בחיינו כדי ללמוד מהם או ללמד אותם. כמורה רוחני ולא כדמות מתנשאת. לעורר השראה באחר, לחוש השראה על ידי אחר.. הוא הביא לתוך חיי את העוצמות שאדם מגלה בעצמו כשבן הזוג שלו במחצית הדרך לתחתית התהום. על זה אני מניחה שאודה לו לעד. על הזכות להיות מסוגלת להעניק לקרובים לי את שיצטרכו, אם וכאשר. ובאותה מידה ההכרות עם המחלה הזו ממקור כמעט ראשון נתן לי המון תובנות על הסיטואציה הזו. לא שבאמת חשבתי אי פעם שאני אהיה סטטיסטיקה גם ככה..
אז הבוקר השתחררתי הביתה מבית החולים. ניתחו, חתכו, הוציאו. עכשיו הכל נקי. לכאורה חזרתי לשגרה. הכאבים חזקים אבל מהיותם כאבי בטן הם מוכרים.. קל לחיות עם מה שמוכר.. וכעת נותר רק להחלים.. להרגיש שוב אדם שלם.. תקין..
עוד חמישה וחצי ימים אני אקום בבוקר, אקח איתי תיק ארוז מראש, אסע לעבודה, ובמקום לעבוד אכנס לחדר ניתוח. בחיי שלא התגעגעתי לכל מה שאני הולכת לעבור בתקופת ההחלמה הקרובה..
וכך בין שיגעון לטירוף רגשי עם הרבה תחושת לבד שקשה להעלים, מתזזת לי.. בין רופאים ובדיקות והכל לבד. לכל הרופאים למעט האחרון הלכתי לבד. לכל הבדיקות. כל התהליך הזה עובר עליי בבדידות הפיזית הזו. אנשים תומכים מרחוק, לעיתים מגיחים לחיבוק ובשאר המילים הכתובות. הצורך העז לתת לעצמי לפחות פורקן פיזי, לא בא לידי ביטוי ממיליון סיבות שאני אמנע מלפרט כי רובן אינן נוגעות אליי אלא לצד שמנגד. הבוקר קמתי עם תחושה עמומה של בדידות, עם התובנה שאני צריכה לחפש לי מישהו חדש. לבנות מבראשית מערכת יחסים מאוד קרובה ואינטימית.. ואז נזכרתי בניתוח. הלבד יאלץ להשאר לעוד זמן מה..
הפסיכולוגית יעצה לבכות. לשחרר את המועקה שמצטברת ומיום ליום רק מתחזקת בביטוייה הפיזיולוגיים. לא מצליחה לבכות, הסברתי לה. כל היום לפי הטריגרים אני מוצאת עצמי עם גוש דמעות בגרון אבל הדמעות לא מצליחות למצוא דרכן החוצה. משהו נתקע. הקול של "יראו, פדיחה, תתנהגי בהתאם.." עושה את שלו. אין פורקן. אפילו בסשן האחרון עם החבר, שהיה ככ עוצמתי והרגשתי כאילו עוד רגע כולי מתייפחת (כמו שקרה בהרבה מקרים) אבל זה נתקע אפילו אז. ניסיתי לשכנע עצמי פשוט לעשות ביד. יותר מדיי זמן והיא הייתה חמקמקה מדיי. רק הרגשתי טעמה והיא התאדתה. אז אם לא נשחרר, מה עכשיו?
עכשיו צריך לאגור מלא כוחות, ובגב זקוף ליישר את הכתר ולצעוד לעבר לוע הר הגעש..
מביטה למעמקיי, רואה את הימים הישנים עטופים בהילה שחורה-אדומה, בלדת רוק עוצמתית ברקע כפס קול, אני מבינה אותך עכשיו, נאנחת חרש.. את המשיכה שלך למעיין הנעורים.
שאיפה עמוקה, זוכרת את הפעם הראשונה שלי קבוצה של חבר'ה, עשן סמיך, טעם עשבי, חווייה מוזרה, ברובה נשכחה, פרט לרגע אחד בו בלילה בין עצי הפרי המיתולוגי זיין אותי, שתל בי את האהבה לטבע..
חשבתם פעם שלו קיבץ אלוהים את 10 המכות יחד על מצרים, אולי התוצאה היתה מגיעה מהר יותר? היה נחסך לנו כל הקטע בהגדה לפני כן עם הרבנים שישבו לשבור את הראש עליהן, לו רצה באמת להוריד את מצרים על רגליה הוא יכל להפיל הכל יחד, או זו בצמוד לזו, ירייה אחרי ירייה עד וידוא הריגה ושחרור עמו. אבל אפילו הפרשנים הסבירו את זה בכך שהייתה מידה של חשיבות להתעללות הזו. אולי לא במילים האלה. אבל במקום להוציא ישר להורג הוא בחר בשיטה הסדיסטית יותר. אם כבר עינוי אז עד הסוף. זה אלוהים. לא שעינוי עליון היה דבר זר בתנ"ך, לאיוב הוקדש ספרון שלם. הדת שלנו מכוערת כשמביטים בה דרך עיני הקיצוניים. אני בוחרת להצמד לדת כפי שנתפשת בעיניי. גם כשבראשי ספר ההסטוריה, רב הז'אנרים, על פני כל ספריו, הם רקע דתי, האמונה שלי היא בטוב. האלוהים שלי הוא לאו דווקא האלוהים שלך. ואם אתה בא מהמזרח יש לך מלא למכביר, רק תבחר. כל חיי האמנתי באל רחום וחנון. אבל השנה החולפת החלה להעלות סדקים.
נשכבתי על המיטה אחרי המכה הנוכחית, כאובה, לא בטוחה איזה חלק בגוף כואב יותר, עצמתי עיניים, מנסה להבין מה אני אמורה לעשות עם עצמי, התחלתי לחשוב, לא זוכרת אפילו מה, כל מה שהרגשתי בשלב הזה הן דמעות זולגות מהעיניים לאורך הלחי עד הכרית. לא הרגשתי אפילו שאני בוכה. זה מזמן לא היה לנו. רק מעגל מאוד מצומצם בחיי האמיתיים יודע בדיוק מה שאני עוברת. רובם בכלל לא סביבי גאוגרפית. וכך, עם כל יום שחולף בכאב, עם כל יום שעובר לבדי אני מגלה עד כמה אנחנו יצורים חברתיים. הלבד שלי הורג אותי. אז אני מעסיקה את עצמי.. הראש לא תמיד פונה למקומות הנכונים ואני כבר לא מרגישה שיכולה לפנות למי שפניתי בעבר. דברים משתנים גם מסביבי.
אני צופה בימים אלה בסדרה של נטפליקס שמעוררת בתוכי הרבה מדיי שדים רדומים. תחושות מוכרות במידה. מצוקות התיכוניסטים הרגישים ובריונות בימי בית הספר. התככים, הרוע, חוסר היכולת של הקורבנות לשתף אחרים ולו כי "הם לא יבינו אותנו". הסדרה מצויינת, אבל אני מצאתי בה טריגרים רבים עבורי. הצפייה נהייתה קשה לי מפרק לפרק ובכל זאת ממשיכה. כאילו ברגע שאגלה את מה שצריך לגלות, אז אמצא גם את השלווה שלי עצמי. את האמת שלי.. באחד הפרקים, שחקן המפתח צועק כנגד אחת הדמויות הבריוניות "למה אני?".. בסוף הוא גם חרט לבריון את זה על הרכב. אני לא יודעת איפה הרכב של אלוהים מחנה. ולא חושבת שפתק בכותל ירוויח לי מענה. אז מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה להיות קורבן. באף צורה. לא מאדם ולא מגורמים עליונים. אבל כמה זמן אפשר להלחם כנגד הרוחות הרעות הנושבות?..
בשנים האחרונות דווקא ממקום של אמונה גיליתי שבין אם הוא קיים או לא, ציניות שהחיים הובילו אותי אליה העלתה בי ספקות בליבו הרחב של אחד אלוהינו.. אפילו עכשיו לא מסוגלת להשתלח לחלוטין, לשאת את השם. החינוך שהכניסו בנו כלפי הדת. בתי הספר, הסביבה.. מצחיק אותי איך בדברים מסויימים אני ככ קונפורמיסטית ובאחרים.. כאילו נולדתי לאפלה. אוהבת את הרב גוניות הזו שלי בדרך כלל. בזמננו זה הסופר פאוור שלי, זה הדבר היחידי שמונע ממני לאבד שפיותי או להרים ידיים מהעולם. היכולת בהתאם לסיטואציה נתונה להכנס לנעליה של לילית ולתת לעצמי קצת הפוגה מהעולם הדורס, לתת הזדמנות לרוך ולתקווה.
אבל אז כשחושבת על כל הגברים שהרצתי בחיי בחודשים האחרונים, איך משישה לשלושה וכעת מתחיל להסתמן שרק אחד באמת נשאר בקרבתי, זה מלחיץ, זה מדאיג, זה מפחיד. גורם לי רק לרצות להאחז בנותר בכל הכח. מנטרלת את זה מדיי יום. לא להתעלק. להודות על מה שיש. גם אם רק פעם בשבוע, מועטה ככל שתהיה, החיבוק הזה, השיחות הארוכות, לא מנסה לפתור לי את הצרות או להמעיט מערכן. לא מטביע אותנו בהן, לא מתעלם מקיומן, מזכיר לי שכמו תמיד יש לי איתו את הפינה הבטוחה, היכן שמותר להרגיש, ומותר לבחור ברגיל או בשונה, ומותר לבקש ואם מבקשת לרוב גם מקבלת. ואם יש לי בעיה אני יכולה לפנות אליו ותמיד ימצא אפשרויות לפתרון, תמיד בשלשות, 3 אפשרויות, 3 דרכים, תמיד מעורר לוגיקה ופרקטיקה. כי כזה הוא, אין בעיה שאי אפשר למצוא לה פיתרון. כזה הוא, קצת וולקאני, קצת קלינגוני ולמראית עין גם אנושי.. היום אצל רופא השיניים כשזה התחיל להסביר לי משהו ופתח דבריו בכך שיש 3 אפשרויות בעניין מסויים, נמרח לי חיוך קטן, והרגיע אותי, הזכיר לי את הפינה הבטוחה. אז נשכבתי לאחור ונתתי לחלק הלא נעים לעבור. סמכתי עליו. כי כזו התנייה נותרה. שלשות הן לא דבר רע.
קשה לי להסביר למה נותנת לפעמים לשטויות להכנס לי לראש, אולי בגלל חוסר האמונה לאחרונה, אבל אחרי ככ הרבה חודשים של כאבים ורופאים ובדיקות וימי מחלה, הספיקה מילה אחת שאמר איש אחד, וכמו אבן שזרק הטיפש לבאר, המחשבה נשתלה וכעת השם ירחם, היא לא מניחה. "תקשיבי אולי עשו עליך איזו עין רעה?? איזה קללה? זה לא יתכן כל מה שאת עוברת בשנה האחרונה.." בפעם הראשונה צחקתי בביטול, בפעם השנייה זה היה רק חצי גיחוך, בפעם השלישית התחלתי לתהות אם אני באמת מקוללת או שסתם אי שם יושבת מישהי (כי רק נשים באמת זונות) ועם בובה מסמורטטת מקש היא נועצת מחטים ומלחששת כל מיני מתחת לאפה.. מעין באבא יאגה..
אני לא רואה את הסוף עדיין. אבל בהמשך השבוע נפגשת שוב עם מומחה חדש. ואולי סוף סוף נתקדם לקראת קרקע יציבה. לפחות באחד הדברים. ככ רוצה את חיי בחזרה. רוצה זרועות רחבות ובכלל גוף חם להתכרבל לתוכו, רוצה בערה מרגשת בלב, פרפרים בבטן, רטיבות מיוחמת בין הרגליים, ראש טוב - ולא שום דבר אחר! כל כולי זועק להקלה.. לקצת ורוד, או לפחות איזה סגול קטן ומלטף.. להפסיק להיות חבוטה כמו ישראל ויותר רגועה כמו קנדה.. רוצה חיים נורמליים מחדש. רוצה לכתוב לכם על סקס מטורף, על אורגזמות, על פרטנרים, על מסיבות והילולה. לא על מה שכואב ומועך. אבל הנה עוד חלק מפתיע.. לא מרגישה שיכולה לשתף את העולם שלי בכל זה.. הנה, הפכתם להיות הכותל שלי.. ואיפה אלוהים?... האם יש תכנית גדולה מעלינו? תקווה?
12 שעות, 3 גברים עברו במיטה שלי. זה היה נחשב הישג לו גמרתי יותר מפעם אחת. אבל למרות העובדה המצערת הזו יצאתי ממש מרוצה, כולם גמרו, עוד לקוח מרוצה מבית יפעתי. כפול 3. שני בוגרים ואחד עם החלב על השפתיים בן 22.. אלוהים.. שכחתי כמה זה טעים כשזה עדיין צעיר.. לא ניתן להשוות לבוגרים הבשלים מהבציר המשובח, אבל עדיין יש משהו ככ מפתה וטעים.. פתאום זה היכה בי, הבנתי את הקוגריות.. עכשיו כל מה שצריך זה ללמד אותו את כל מה שאני יודעת ולהוריד אותו למרגלותיי. אחחח... הבשר הזה.. הריח, המגע, הטעם.. השפתיים האלה.. הזין הזה שעומד קשה כמו טיל עצום גם אחרי שכבר גמר עלינו כמו ממטרה.. אלוהים.. הוא כולו נרגש, נלהב, מוכן לעשות הכל כדי לרצות את זו שצעירה מאמא שלו בשנים ספורות. המטעמים שאני הולכת לעשות ממנו. הישיבות המעושנות שנעשה מבלי שהכיס יסבול.. וזה ידוע לשני הצדדים והכל טוב. מעין יחסי תן וקח. ושנינו מרוויחים ריגוש, כימיה הזוייה וסקס פסיכי.. הדברים שאנחנו מפנטזים לעשות עם מוכנות מוחלטת כשאנחנו תחת השפעה...
היה רגע אתמול שחשבתי לעצמי שהנה, אני חיה סרט פורנו. יש לי במסיבות הסקס האלה שלי את הקטע של להשאר עם השמלה עליי (התחתונים לא רלוונטיים) ונעלי העקב.. ביום יום או בסשנים הפרטיים שלי זה לא קיים, שם מעניינת אותי הנוחות, אבל במסיבות האלה אני מוצאת עצמי נכנסת במכוון לדמות הזו כי היא הכי זורמת לי. הרי גם ללילית פנים רבות. יש משהו בזה שמדליק אותי.
לפני כל מסיבה אני מזכירה לעצמי. מזכירה את העוצמה שיש בי היום, שאני לא מי שהייתי בעבר. מזכירה לעצמי שאני אישה יפה חזקה סקסית. מזכירה לעצמי שאני לא מתחרה באף אחת. ורק אז מהמקום הבטוח הזה אני הולכת לראות אנשים, ונותנת לעצמי להיות אשת סדום. למעשה אני מוצא עצמי הופכת להיות מי שתמיד רציתי להיות ולא הרשיתי לעצמי בכל השנים האלה מכל הסיבות הלא נכונות. כעת, נראה שמצאתי לי את האנשים שלי להיות אשת סדום במחיצתם. עם אף אחד מהם אין לי תחושות של קנאה. sharing is caring... זו תחושה מדהימה!
מתחילה את שעות הפינוק חבוקה ומתחרמנת עם 2 נשים נוספות, מלא שפתיים ולשונות, אצבעות ופטמות.. מצחקקות ומרכלות, שוב לשון שוב שפתיים ולרגע לא חושבות על כלום מלבד איך לפתות איזה עובר אורח הסלון שיגיע להתענג ולענג אותנו. לא היינו צריכות להמתין זמן רב כשהופיע הנהג הצעיר והסקסי שלי ופשוט הצטרף אלינו. הוא הדהים אותנו ביכולות התימרו שלו, אפילו אני מזמן לא הופתעתי ככה.. יד אחת שלו מענגת לי את הדגדגן (רגע לפני שעברה לחפור בבחורה השלישית), יד שנייה שלו חופרת בין רגליה של זו שלצידי, שפתיו מתענגות על שפתיה של השלישית וכל הזמן הזה הזין שלו נהדף בעוצמה לתוכי (ומעניק לי 4 אורגזמות קולניות) ובכל פעם שהוא נהדף לעומקי אני נשכתי את הציצי של זו שלצידי. היא הגיבה בקולניות מתענגת עם כל נגיסה ואני לקולה הגבתי בצביטת פטמה, בעוד השלישית שולחת ידה דרך המחשוף אל מתחת לחזייה שלי..
ככל שגבר הקצב והאורגזמות בייני לבינו הבנות החליטו ללכת לשתות בסלון להתפנות לגברים אחרים ולפנות לנו את המיטה. כמו שפינו מקומן הוא התרומם מהזוית בה שכב וטיפס עליי, אני כבר הייתי שבעה, אבל משהו בזוית שבה הוא חדר ובקצב ובעוצמה השאיר אותי כל הזמן בתחושת על הקצה. זה היה נפלא. באיזה שלב הוא התחיל למלמל שהוא לא יחזיק עוד הרבה, אישרתי לו לגמור ותוך שניות הוא גמר.. ברגע שגמר הופיע לידי לצד המיטה הבחור הצעיר השני בקבוצה, ערום כביום היוולדו מגיש לי את הזין שלו. הושטתי ידי בעוד הנהג הסקסי מתלבש ומפנה מקומו במיטה. הוא שם את הקונדום בזריזות ואני המתנתי מחוייכת ברגליים מפוסקות עם נעלי העקב השחורות, הייתי ככ מוכנה לקלוט את הזין הזה.. כולי נוטפת.. מתענגת על המחשבה של האיברים האלה שעברו בגופי ועינגו אותי.. סוטה קטנה.. כשגניחותיו הידהדו והוא התעלף לידי הסטתי אותו ממני וקמתי לאיטי, סדרתי את השיער במראה ויצאתי לנשנש משהו. כשיצאתי החוצה חיכו לי אחת הבחורות מהחדר והנהג הסקסי שלי.. המבטים והחיוכים הקטנים בין שלושתינו היו מתוקים מדבש..
בדרך חזרה היה ביננו מתח מיני מיוחד, למרות שהיינו יחד 3 פעמים רק לפני שעה, ועדיין היה המתח הזה בנסיעה. כשעלינו על כביש 1 היד שלו כבר טיילה אל בין רגליי. בטבעיות פיסקתי רגליים והסטתי את השמלה והתחתונים, הוא המשיך להפליא ביכולותיו הרב פעולתיות, אמנם נהג לאט יותר מאשר בנסיעה הלוך, מה שמאוד עשה לי טוב, אבל האצבעות שלו לא עזבו לי את הכוס כל הדרך הביתה.. מזמן לא הרגשתי כזה ריגוש.. להיות סיטואציה הזו לא היה אמור להוציא ממני את מה שהוציא, והנה.. תחת מעטה ערפילי עדין, הריכוז השקט שלו בנהיגה, כאילו היד שלו אוטונומית ואינה קשורה לשאר הגוף. כולו מרוכז בנהיגה, אחת לכמה דקות מעניק לי מבט מרוצה ומשיב עיניו לכביש. ידו לרגע לא עוזבת אותי. אני מזהה בו פוטנציאל אדיר למתחלף אבל גם כשולט היה יכול להתענג, יש בו משהו מהתבונה של דום אמיתי. אני מריחה את זה ממנו.
התחושה הבוקר היתה של שחרור ורעב בו זמנית. רוצה להמשיך עם מסיבה אינסופית. (למרות שהגוף ככ עייף..) יש משהו בכל ההתנהלות הזו סביב הסקס והעונג והאינטראקציה האירוטית הבין אישית שאני מוצאת מושך.. ממכר. כמו דלק לנשמה.. הסיבה לחייך בבוקר, הסיבה לחייך לפני השינה. הסיבה לחייך במהלך היום..
החלפתי בפייס לתמונה חדשה, מאוד ייצוגית ותמה. תמונה באמת יפה. יש בה את כל הטוהר שאין באשת סדום. ולמרות זאת אוהבת את שתיהן במידה שווה. השירותית, חייכנית, צייתנית, מכבדת, באותה מידה כמו את המפתה, המסרסת, הסדיסטית, החודרת. אוהבת את היכולת המופלאה לחוות את שני הצדדים.. החיים הטובים.
