Bigger on the Inside

ימים של טירוף, המון המון רעש רקע ושום הגיון. רגעים של דממת מוות בין רגעים של טירוף מוחלט. כאוס. מרגישה כבקרבתה של סופת טורנדו, רק שהאדמה החרבה שרק לפני רגע פרחה, היא חיי שלי. באחת הבדיקות האחרונות (אחת מיני רבות) שעשו לי מצאו גוש פעיל על אחד האיברים הפנימיים. הסחרור שנכנסתי אליו קשה להסבר. בשלב הזה אין זה כבר משנה שפיר או לא (רוב הסיכויים שכן). הבטן מסוחררת, הראש נטרף, אני לא מצליחה לחזור לאיזון וקשה לי להביא לעבודה 70% מעצמי, כל שכן ה110% ממקודם. בא לי לדפוק את הראש בקיר. כאבים באים בגלים, אחרי שכבר הייתה הפוגה יחסית בתדירותם. אף מומחה לא יודע להסביר מהיכן הם באים ואיך להעלים אותם. כך או כך הגוש יכול להסביר רק חלק קטן מהכאבים, אז בכל מקרה הסאגה לא נגמרת כאן.

שני הגברים שלי עוטפים אותי בחום ברמות שבאמת לא יכולתי לבקש יותר.. התמיכה מסביב לשעון. מעט הקרובים ששתפתי גם עוטפים אותי עוד לפני שאנחנו בכלל יודעים אם יש סיבה לכל הטירוף הזה. הפחדים שלי אינם קשורים למוות. בכלל לא. ברור לי מאליו שהתרחיש היחידי שיתקיים הוא זה שבו אני עוברת מעל זה, מחליקה כאילו זה כלום. יש לי את כוחות העל טבעי לצידי.. חחח.. מכשפה רוסיה בקנדה חפרה לי בשכל לפני שנה בדיוק (פחות שבועיים שלושה) על שני דברים. האחד הוא שבריאותית לא יקרה לי שום דבר רציני ומובטחת לי אריכות ימים כל עוד אשמור על עצמי משטויות, והשני זה שאני חייבת לעשות ילד אחרת אני לא אוכל לחיות עם עצמי, כי זה הגורל שלי, להיות אם. אז...  אם היא טעתה לגבי המחלה אז אני אולי אהיה חולה אבל זה אומר שאין לי גרזן מצפוני צמוד לצוואר בעניין הילדים. אם היא צדקה לגבי המחלה, אני אולי אהיה בריאה כשור אבל אני צריכה להכין עצמי להשלכות של הבחירות שלי. אני לא יודעת אם אני רוצה להוכיח שהיא צודקת או שהיא טועה. באף אחד מהתרחישים אין ממש אושר. מצד שני, מי מאמין בימינו בכלל בכל השטויות האלה.. 

אז.... עשיתי קעקוע חדש 😄 ה-20 במספר. פעם ראשונה שיצאתי מהסטודיו בלי לשלם. אני מניחה שהשבוע נצטרך לטפל בעניין התשלום. אין בי שום רגש בעניין. אטימות מוחלטת. אז החלטתי והבטחתי וסיכמנו, ואני במילה שלי תמיד עומדת, בלי נסיבות מקלות. אז השבוע נסשן את הבחור. אני רוצה להגיד שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאעשה דבר כזה. אבל מי יכול להתחייב למשהו בעולם הזה..

ואולי הכל מתחיל ונגמר בחסכים שנצברים. כמות הסקס שאני חווה בשבועות האחרונים ירדה משמעותית. הייתם חושבים שעם שני גברים יהיה לי סקס עדלאידע.. אז זהו ש...לא. לא קרוב אפילו. שניהם יחד ממלאים מכסה של יזיז. אחד. גם אם נטען שזה זמני, מכורח כל מיני נסיבות איש איש בחייו, עדיין אני מוצאת עצמי מתוסכלת כשאפילו במעט הסקס שישנו אני לא מצליחה להיכנס איתם לפינות של טירוף חייתי, אין סשנים, אין מתיחת גבולות או השד יודע. יש הרבה רוך וחום ואמפתיה. יש הרבה אהבה וחברות ונתינה וזה מושלם בדרכו אבל ככ שונה ממה שאני צריכה כדי לשרוד את התקופה הזאת. בראש שלי אני מרגישה שהם עסוקים בלהיות לי אמא אווזה ושכחו להיות המאהבים, הסוטים הגדולים שלי. כבר כמה פעמים כמעט ואמרתי להם את זה. אבל לא הצלחתי להוציא את המילים. אולי כי אני גם צריכה את החום הזה. החיבוק העוטף וההבטחה לימים קלים יותר. ולא בטוחה שיכילו את שני הצדדים בעת ובעונה אחת. ואולי כן ואני סתם מתנהגת בטיפשות. 

עם דבר אחד אני לא יכולה להתווכח, וזה המחסור בתחושה של מיניות וסקסיות עוטפת את כולי. או במילים פשוטות, לא מרגישה סקסית.  חשבתי במשך זמן מה שזה נבע מהקשיים שאני חווה מעת לעת עם דימוי הגוף החדש שלי.. אבל הבנתי בשבוע האחרון שזה לא זה. או לפחות לא רק זה. זה יותר הצורך להרגיש נחשקת. הגבר שלי, החבר הכי טוב שלי, מרגיש לי יותר ויותר ככזה מיום ליום. ואם נמשיך ככה ונגיע לסקס פעם בחודש אני אתרגל גם לזה ועם הזמן יהפוך משהו נוסטלגי נעים וטיזינג הדדי. הזמן ביחד כייפי, עושים דברים כייפים, ואז קרה הרגע הקטן הזה שהוא מציע לי לבחור בין סקס לאוכל, ובלי לקחת אויר אני ישר בוחרת באוכל. לא צריך להכיר אותי יותר מדיי כדי לדעת שגם אם התחרות בין סקס לאוכל עשוייה להיות צמודה, הסקס אמור תמיד לנצח. משהו השתבש. זה נורא ואיום. הרעיונות שלי לפילפול לא יהיו טובים יותר משלו. אבל מרגיש לי שהוא מרגיש נוח להיות לי אם ואחות, מאשר שולט אכזר אך רחום, מאהב מטריף חושים.. ואולי הכל בראש שלי. אולי רק צריכה להסביר.. שוב הצורך הזה במילים.. צריכה לשחרר. לדבר ולשחרר.

אם דבר אחד למדתי מהשנה וחצי מאז הניתוח וההתמודדות שלי עם כאב והיחס של בדסמ לכל זה, זה שכשתגמר התקופה המסריחה הזו ואני אוכל להוריד את הנשק ולמוטט את החומות... אהיה הסאבית המושלמת. התמסרות מוחלטת ומתפרקות מוחלטת. חלק ממני כמה לרגע הזה, חלק אחד חרד. למצוא עצמי מתהדרת בסימני היד הזו על הישבן.. הסימנים הקטנים על פנים הירכיים.. געגוע אמיתי. החיבוק העוטף כשהכל נגמר והעולם לשנייה אחת באמת נראה מבטיח וכלל לא מאיים להתרסק עליך. אבל איך קמים אחכ?.. לאיזו דמות.. ואיזו מציאות?

ההורים שלי לא יודעים כלום. על הבדיקות האחרונות. רציתי לספר להם לפני ליל הסדר. אחותי התעקשה שלא. בינתיים נגמר פסח ועכשיו.. אני בין חוות דעת. הרוח יצאה לי מהמפרשים ולהלחם מרגיש לי מול תחנות רוח. אז למה לספר להם? מצד אחד ידאגו בכל מקרה. מצד שני לא בא לי על טלפונים יומיומיים לשאול לשלומי והאם יש אפשרות להקדים תורים ואם כן האם עשיתי את כל זה ואם לא אז למה לא וקדימה... פאק מי!!!!  רוצה לברוח לתוך מערה חשוכה ועמוקה, ובו זמנית מייחלת לצאת מהבור הזה ולנשום. לנשום לרווחה. 

לנשום ולשרוד עוד יום. ואחכ עוד יום. עד שיהיה קל יותר לנשום. 

יש משהו משכר בתחושה של גופות על גבי גופות של אנשים, מי נאנח, מי נרעד, מי גונחת, מי הודף, מי מתלטפת, מי מתלקקת..

מה שהתחיל כערב רגוע, כולנו בחוץ סביב שולחן קטן, מי מעשן מה, מי שותה מה, צוחקים, מרכלים, ומרגע לרגע ההערות המיניות רק הולכות וגוברות, יד לוטפת יד, מבט בוחן נעצר על דמות ועולה חיוך קטן, הגיע מהר מאוד לגופות ערומים או חצי ערומים ברחבי הסלון והשאר בחדר השינה, מי אקטיבי ומי כצופה חרמן..

אני מצאתי עצמי עוברת בכל התחנות, מחפשת אל מי מתחשק לי להצמד, את מי בא לי לטעום, ובמי רק בא לי לצפות כדי להתייחם קצת מפורנו בשידור חי. מצחיקה אותי האבולוציה הזו שעברתי.. רק לפני שנה הייתי במפגש בדסמי ראשון שלי דרך חברים, וכשהגיע החלק של צפייה בזוג שמשתולל בחדר לעיני כל, הייתי המומה. כל מה שחשבתי על עצמי ועל הפתיחות שלי התרסק לי בפנים ורק רצה להבנות מחדש נכון יותר כדי להיות כמוהם, יותר כמוהם. להיות פתוחה באמת, לא רק לחוות דרך האחרים. ובטח לא למצוא עצמי במצב שבו עדיין מפתיעים אותי ככה.. כל החודשים האלה שחלפו הציפו בי מיליון חוויות ואנשים, היום אני מביטה על המפגש ההוא ומבינה כמה ונילית הייתי, כמה רעבה אני היום לחוויות האלה, בין אם הן בדסמיות או פשוט סקס חופשי, דווקא בגלל שהתעקשתי לחוות יותר ולהתנסות יותר כדי להיות כפי שרציתי להיות, כמוהם..

דמיינתי איך אצל אחרים הכל פתוח וקל יותר, אבל הרגשתי חסומה, לא יכולתי אפילו להכיל את המחשבה להיות ככה ערומה לעיני הנוכחים, באמצע הסלון על ארבע, גבר אחד עם זין של פיל מזיין אותי, ואני עם ישבן מונף וגוף מוטה למטה, מוצאת עצמי פתאום מורמת מעט, מזיזים לי את השיער, אני קולטת זין מול הפנים, בלי לחשוב פעמיים הפה מתמקם עליו היטב, עולה ויורדת, ממשיכה לקבל את הזין המטורף מאחור, קולות גניחה נשמעים מעל ראשי, מרימה מבט, הנמצץ ממלמל דברים לא ברורים.. אני מפסיקה. הוא על סף בכי.. בתגובה מקבלת זין בהדיפה חזקה מאחור, לא צריכה מילה נוספת, השפתיים חוזרות לזין שמולי. לפעמים לא צריך מילים.. בעבר לא יכולתי להכיל דבר כזה בדמיון. ביום חמישי הגוף שלי חווה את כל זה ועוד זעק לעוד.

החוויות האלה נערמות לי בראש.. לצידי היה זוג עם גבר נוסף, האישה שכבה על גבה שעונה על בן זוגה שעקב במבטו כיצד הגבר הזר מזיין אותה כך מולו.. באיזה שלב היא עברה על ארבע והיינו זו ליד זו. בעלה המשיך לעשות ביד תוך שהוא צופה בבת זוגו מקבלת זין של גבר אחר. היה משהו בקטע הזה שחירפן אותי. גם אני רציתי בדיוק את הדבר הזה. להרגיש זין זר כשהגבר שלי מולי, בין אם צופה בלבד ובין אם חווה אותי תוך כדי שגבר אחר מזיין אותי. זה מדליק אותי..

מתהפכת על הגב, שומעת אותו שולף מעצמו את הקונדום, מתקרב ומגיש לי את הזין שהיה בתוכי אל בין שפתיי, מתלקקת לי.. הראש מעורפל, מרגישה שפתיים רכות מוצצות לי פטמה, בלב קיוויתי לאיזו צביטת פטמה שלא הגיעה, ואז אצבעות גבריות ארוכות מוצאות עצמן לתוכי ומרעידות בי עולמות.. שולחת יד אל בין רגליי, יש דברים שצריך לנצל בעודם חמים.. אורגזמה אחת, שנייה.. אלוהים.. מביטה הצידה אליה, שולחת ידי וצובטת את הפטמה שלה, היא גונחת לשנייה ואז ממלמלת שאני חזקה מדיי, שזה כואב לה. משהו בתוכי נדלק כמו אורות עץ חג מולד. הזיק הבדסמי שלי התעורר לרגע, האהבה לכאב של האחר ניצתה בי.. אבל נאלצתי לרסן את עצמי. להזכיר לעצמי מי האוכלוסיה.. אני חייבת עוד מזה..

מאוחר יותר אחרי גשם זלעפות שנקש על החלונות יצאתי להתאוורר בחוץ לסגריה.. הקור היה נוראי אבל הריח של האדמה הרטובה, של הדשא.. משכר. הראש היה מעט מסוחרר. אחת הבנות יצאה איתי, קשקשנו קצת. היא האישה היחידה שם שמעולם לא ראיתי ערומה לגמרי או באמצע סקס של ממש. כך שלמעט נשיקות וליטופים לא קרה ביננו כלום. אבל בפעם הראשונה שנפגשנו במסיבה כזו היא היתה המלאך השומר שלי כשהגזמתי עם השתייה ומצאתי את עצמי בהכרה חלקית וגם זו תחת מעטה של סרט רע במיוחד. היא דאגה לי, אדם זר. מאז היא קרובה לליבי, גם אם אנחנו לא מתקשרות מעבר למפגשים האלה. תרומתה האחרונה היתה כשסידרה לי את הראש בעניין הלהביא את אחד הגברים שלי למסיבות האלה, עם האנשים האלה. חוסר המשמעות שיש לקנאה. שיחה קצרה אבל משמעותית.

אף אחד מאיתנו לא נראה ביום יום דבר מלבד נורמטיבי. אנשים מכל תחומי החיים, רווקים וגרושים. יש מדי פעם גם זוגות נשואים, אבל מבחינתי הם יודעים למה הם נכנסים ואני אוהבת לחשוב שזה באחריותם בלבד. הזוג האחרון שערבב אותי בתוך סצנות הקנאה שלהם כבר לא לוקח חלק במסיבות שלנו, אם באתם לסקס חופשי אז כולם של כולם לכמה שעות. בקבוצת הוואטצפ שלנו אין יותר מדיי חפירות, לשמחתי זה ממוקד. אף אחד לא דוחף לך עירום או פרובוקטיביות בכח לפנים, אבל כשנפגשים נעלמים כל המסכים, המחסומים, המסכות.. אף אחד לא מנסה לדרוך על אף אחד או לקחת מישהו ממישהו. בסוף הערב כל אחד חוזר לחייו בדיוק כדי שהיו לפני כן, רק מסופק יותר, משוחרר יותר..

הגוף הזה שלי בוגד בי בזמן האחרון, בחודשים האחרונים. הבשורות לא נהיות טובות יותר מבדיקה לבדיקה.
אבל שום דבר לא ישבור ולא יכניע את הרוח הזו שלי. והגוף הזה ימשיך לספק לי עונג כל עוד רוחי בגופי..! 
והעונג הזה שלי.. העונג הזה, שווה את הכל. אלה הרגעים המושלמים של החיים..

לא גמרתי כבר שבוע. ולמרות זאת הרעב שלי מאוד מאוד ספציפי.. הרעב שלי מאוד גברי, מאוד חזק, מאוד עוטף, מאוד חכם ומתחכם, ומאוד מאוד חרמן עליי, תמיד.. אוהבת את מה שהוא מעורר בי.. להסתובב בימים החמים האלה בשמלה מתנפנפת, הרוח מלטפת בין הירכיים ומעוררת בי את החשק הזה שוב ושוב ושוב.. שבוע לא גמרתי.. כולי רעבה להתפרקות.. ככ הרבה הצעות שוות מסביב. אז למה אני מתעקשת על ספציפי?..

יום חמישי שוב מסיבת סדום ועמורה.. טוב שהולכת למכון, הובטחו לי הפתעות 😄 מקווה שזו תהיה חווייה בונה.. בינתיים ממשיכים לערוג לסיפוק הרעב, מימוש התשוקה ומתן הדרור לאנחות רמות מעוררות שכנים..

אהבה תמיד מפיחה בי חיים. הציפייה. הגעגוע. הכאב הזה בבטן. הרעב. הפגיעות. ההתמסרות. השייכות. מעולם לא חשתי ככ מלאה באהבה. בשנה וחצי האחרונות האהבה היתה בעיקר שלי. מהצד השני קבלתי משהו דומה אבל אחר שהחזיק אותי על הרף המינימלי ההכרחי כדי להצמד בהערצה מוחלטת. בחצי שנה האחרונה אט אט נבנתה בי דמות חדשה, בריאה יותר, נועזת, חזקה. האהבה הזו חיזקה אותי לאורך התהליך הזה, מיום ליום מלילה ללילה. מפגישה לפגישה, משיחה לשיחה, מאי הבנה אחת לאחרת, מסשן אחד לאחר, משבוע לשבוע.. משהו ניצת בי ולא כבה. נעים לי ככה..

אני יודעת שאתה קורא אותי.. וכתמיד זה מלטף אותי.
זוכר שהקראת לי בטלפון קטע מאחד הפוסטים שלי?
היה משהו ככ אירוטי ברגע הזה.. 
התמכרתי לגוף שלך ולטעם שלך
התמכרתי להתמסרות המוחלטת שלך
התמכרתי לפינה הבטוחה שאתה מעניק
התמכרתי לתחושה הטובה והבטוחה שאתה משרה עליי

תודה על הרגשות שאתה מפיח בי.. 

תמיד רציתי לחלוב, קראתי והכרתי בגדול אנטומית אבל מעטים הגברים שנתנו לי את עצמם במלואם להתנסות ולתרגל.. ואני, אני אוהבת להתנסות ולחוות דברים חדשים.. לשמחתי החמודון שלי לא רק יודע לקבל את כף היד שלי במלואה לעומקו, אלא גם זרם עם החווייה ונכבש בתוכה. וכשהזרם הלבנבן הזה יצא על הרגל שלי, כשהוא נרעד כולו שוב ושוב.. הרגשתי כאילו כבשתי איזו פסגת הר.

ראשית כי צלחתי. ועל הדרך הרסנו אורגזמה. מה יותר מושלם?

שנית, כי עכשיו אני יודעת איזה תבלין אקסטרה אוכל להוסיף כשאני אנעל את הגבר שלי בכלובון.
רצית לרוקן את הביצים, לא? הנה, התרוקנו. ממשיכים הלאה. אתה נשאר נעול.

איזה כייף. ללא גבולות.

אני זונה. סוג של. לא של כסף. אבל כן של תענוגות.
מתפרקת ברמות עונג מטורפות עם שני גברים קבועים מדהימים, שניהם ממלאים לי צרכים בסיסיים בצורה כמעט מושלמת,
מפלרטטת עם ההוא בעבודה, ברמת הליטופים והנשיקות והידיים מעל המכנס והיד בתוך החולצה,
מפלרטטת עם ההוא מהאתר הכרויות עם תוכניות לשישי אצלו בדירה ללילה של פינוקים,
מפלרטטת עם ה"ירקן" שלי, בחור בן 26, ממתק לעין ורך שפתיים - כך גיליתי הערב כשהביא לי את העשבים,
מפלרטטת עם הבלוגר מכאן, זה שמרטיב אותי כל פוסט (ויודע את זה), בא לי עליו בגלל המילים שלו, בלי לדעת מיהו באמת,
מפלרטטת עם המקעקע שלי שהציע לי קעקוע חינם תמורת זה שאסשן אותו.. (מאוד מפתה! כאב תמורת כאב)

אני זונה של מילים. תמיד כתבתי, החל מתפוז וכלה בסוכנות לאירוטיקה, אפילו הוצאתי עם חברים ספר שירים..
תמיד אהבתי את העולם הוירטואלי, הכתוב, בו המילים היו הנשק הכי חזק שלך, ובשדה הקרב הזה אני הייתי בין החזקים ביותר.
ניהלתי פורומי סקס שונים ברבות השנים בכמה אתרים גדולים יותר או פחות, הכרתי מלא גברים (ואישה אחת) בעזרתם. התראיינתי בטלויזיה וכתבו עליי בעיתון במסגרת אותם פורומים.. אני מוצאת עונג רב בעולם הוירטואלי הזה. תמיד מצאתי. אבל בזמן האחרון אני מוצאת עוד יותר עונג בעולם האמיתי. והמעבר מפה למציאות הולך ונהיה טבעי יותר, נוח.. מה שמקרב לתענוגות הבשר.

כן, הזדיינתי מלא. כמה? לא יודעת.. 3 ספרות.. תחשבו כמה ניסיון צברתי ;)

הראשון שלי היה בכיתה ט', איתו עשיתי שלישייה לראשונה בפאקינג גיל 14. איתו ועם חברה שלי, זו ש"גנבתי" אותו ממנה בכלל.. בקלות יש לציין.. ואיך לא? איזה נער בגיל ההתבגרות לא יסכים למכור את אמא שלו תמורת כוס חם ובתול, כל שכן את החברה הקטנה והגמלונית?? בתיכון כבר ניהלתי יומן, רשמתי מה עם מי ומתי, מהיכן בן כמה ומאיזה אתר או ICQ הכרתי אותו.. לא היה משעמם. דיי מרגש אפילו. ביום למדתי בערב נפגשתי עם דמויות שקבלו את הטלפון שלי ממישהו לא ידוע. אהה. פעם מישהו הציע לי 5000 ש"ח תמורת הגשמת פנטזיה שלו. מפתה ככל שזה היה, הפנטזיה הזו העמידה אותי בסכנה אז ויתרתי. קודם כל לדאוג למס' 1. אני.

לא יודעת להגיד בדיוק עם כמה גברים שכבתי בחיי. בהתחלה עוד ניהלתי רישומים במחברת ונתתי ציונים. הרגשתי כמו גבר זבל עם שלל נשים כמו חורים בחגורה, ואהבתי את זה. הגבר שבי אהב את זה מאוד. היום, לאחר כל השנים שחלפו, רובם יכולים לעבור מולי ברחוב או לעמוד איתי במעלית ולא אזהה אותם. מעטים נחרטו בזכרוני ממש. ואלה שנחרטו ממש, כבר היו לאחר שהספירה אבדה והרישומים נפסקו.. כן, עשיתי לעיתים בחירות מוצלחות, כך אחד שהכרתי באופן דומה הציע לי במפגש השני לצרף חבר. זו היתה השלישיה הראשונה והיחידה שלי עם שני גברים. היום אני כמהה לשחזר ולשפר.. עם הגברים הנכונים.. במקרה אחר הבחור שרציתי לזיין התעקש שרוצה רק עם עוד אחת אז גררתי חברה שלא באמת רציתי איתי שם באותו רגע ולו כדי לזיין את הסטודנט לרפואה בוילה ברמת השרון..

באותה מידה גם עשיתי בחירות שגויות וכך מצאתי עצמי בגיל 19 במלונית סוג ז' נאנסת על מיטה רועשת על ידי אידיוט צעיר שלא מכיר במילה תפסיק. תמיד שמעתי על אלה שמהטראומה מאבדות עניין בגברים ובמין. זה היה ההיפך מכל מה שאני ייצגתי בעיני עצמי, המיניות שלי היא אני, זה תמיד היה הגרעין, לכן החלטתי ללכת לקיצון השני כי על סקס אני לא מוותרת בגלל אף חלאה. אני חושבת שמהחווייה הזו התחילו ניצני הבדסמ שלי. אבל אני התעקשתי שלא להיות קורבן. מה שאומר להתעקש על מגע אבל להשתדל לברור היטב.

אף אחד לא ישבור אותי. רק לי יש כח על עצמי. אני בוחרת למי לתת להכנס לתוכי ולמי לא. ולא רק פיזית. לא נפתחת בימינו כמעט לאף אחד. לא הייתם מנחשים את זה במבט ראשון או שני. מאוד חייכנית ולרוב קשובה, אבל פחות נפתחת וחושפת. זה ממתין עד שאני באמת באמת מרגישה בטוחה. עם הגברים שלי אני מרגישה בטוחה. עם האהבות שלי אני בטוחה. לשאר העולם אני לא ניתנת לקרבה ומגע עד לאחר מסע תלאות כדי לבחון את זה שמולי.. למזלם זה שווה את זה.

ממממ.. אני אשכרה עושה ג'אגלינג בין 6 גברים בו זמנית. מי רוצה להיות מס' 7?

מלכה. וזונה. מתה על זה :)

הלכתי היום לים אחרי עבודה, לא עשיתי את זה מאז הקיץ.. משהו בשמש הזו קרץ לי. בכלל היה יום טוב. מזמן לא היה יום טוב.. זה היה כייף. בשש בבוקר כבר הייתי במשרד, הורדתי ראש והתרכזתי בשלי, קשקשתי עם ממי שלי וגם עם כל הזה וההוא בוואטספ במהלך היום- העיקר למלא את הרגעים הרייקים בתחושות נעימות. התמדתי בזה גם לכיוון רעיון הים.. 

אחד מאלה שמקשקשים איתי לאחרונה מאיזה אתר הכרויות הציע לבקר אותי בים, אז נתתי לו להזמין אותי למשקה. גבר מקסים. נראה טוב, מאמן כושר (לפי השרירים שלו הוא גר במכון), גבוה, שיער ארוך גולש ומיליון קעקועים.. מה יותר מושלם מזה? היה ג'נטלמן, לא שלח ידיים, כן נישק לפני שהתפצלנו. הוא לחלוטין משדר וייב של גבר של אישה אחת. ואני.. כל פעם שקלטתי ממנו את הוייב הזה התחלחלתי. כאילו מישהו בא במסווה של פרחים ופרפרים לקחת לי את החופש ולנעול אותי. שקלתי לנסות להקדים תרופה למכה בעניין המונוגמיות הבלתי אפשרית.. לא יודעת אפילו איך לגשת איתו לזה. 

3 גברים שונים הזמינו אותי לדייט. במילה הזו בדיוק. לשניה וחצי הרגשתי בת 25. כשזה ריגש מהפוטנציאל והפחיד מהבטחון הנמוך.. היום.. אני לא בטוחה מה ואם בכלל זה עושה לי. מרגישה שבשנתיים האלה נתתי לחלק ממני להשתנות, חלק ששנים החזיק את המהות של יפעתי. הרומנטיקה, האביר על הסוס/רכב גדול, האהבה האדירה כמו מהאגדות.. כל אלה היום אינם נתפסים כאמינים בעיניי.  ואולי אני מרגישה שחיי מלאים דיים כרגע, מלאים מכדי להכניס דמות שתנסה לשאוב את רוב הזמן הפנוי והאנרגיה שלי לעצמה. 

נאמנות. עם או בלי קשר לתובנות העצומות שעולם ה-בדסמ השריש בי, נאמנות הפכה למושג חזק וגדול יותר מאי פעם. כשאת למרגלות אדם באהבה והערצה.. כשאת מורידה אל בין רגלייך גבר שמביט בך באותה אהבה והערצה... החיבור אחד לשני נהיה חזק בצורה יוצאת דופן, הנאמנות אחד לשני בעולם הקטן שמכיל רק את שניכם היא בלתי ניתנת לתיאור.. יתכן שלולא החיבורים האלה של עולם הבדסמ כן היה בי חלל שרוצה להתמלא.. אבל בהינתן המצב כפי שהוא.. לא מסוגלת לחשוב אפילו על עצמי במערכת יחסים שבה המיניות הזו שלי אינה מככבת. רק וניל? בוא נמות וזהו. אני צריכה את החניקה מעת לעת, המשיכה הזו בשיער, הלחיצות האלה שמקפלות אותי בשנייה צמוד צמוד לגוף החם.. הספנקינג המדהים והמחרמן הזה.. האזיקים, הכלובון לזין, החדירות הכיפיות האלה לתוך גבר, הקשירות, המסיבות, המגע המיני החופשי... איך אפשר להתנהל בלי הממתקים האלה?..

כל מיני מחזרים שלפני כן אפילו לא הייתי אפילו חושבת.. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. גברברים בשנות העשרים, שלושים, ארבעים.. התחושה ממכרת ומעט מפחידה.. כמו לקחת איש פשוט ולהמליך אותו.. מרגש, חדש, מפחיד.. לא רוצה שיכבלו אותי. רוצה שיאהבו אותי. רוצה שיענגו אותי. רוצה שיפנקו אותי. רוצה שיאפשרו לי להגשים ביחד שלל פנטזיות, כייף פשוט כייף.. אבל שלא יגבילו אותי. לא רוצה שיכבלו אותי. לא רוצה שיגידו לי מה כמה מתי או עם מי להיות.
לא יודעת.. אולי זה משהו חולף. ואולי זה מה שיש וישאר, 
כך או כך, את כמה שנשאר מהחיים האלה אני מתכוונת להעביר בדרכים הנעימות והמענגות ביותר שרק אוכל להשיג.. :)

תובנות מתפתחות.
חברה מהעבודה, עם הנומרולוגיה שהיא כ"כ מאמינה בה, משוכנעת שאב הבית (בעבודה) הוא הנפש התאומה שלי ושנועדנו להיות יחד. היא רואה אותנו בהפסקות סגריה תמיד יחד, יושבים קרוב אחד לשני, היא יודעת שהוא שם עליי עין, והחליטה לקחת על עצמה לטחון לי את המוח שאני צריכה לעזוב את שאר הגברים בחיי (היא לא יודעת על הכמות בפועל) ולהתפקס על אב הבית. נכון שהוא חמוד ויש לו לב זהב, נכון שהוא חם עליי. נכון שהוא לא נראה רע. והוא מנשק לא רע. לא בטוחה לגבי הזין, מהמעט שמיששתי מעל הג'ינס נראית נוכחות פוטנציאלית. אה וכמובן שהוא גם יידע אותי שיש לו יכולות אוראליות מופלאות. טוב. בפני עצמו אין בו שום דבר רע. אבל.. לא נמשכת אליו בצורה שהוא רוצה. אני אוהבת את הגברים שלי רחבים. נמשכת לנוכחות פיזית. אוהבת שאוחזים, שחופנים, שעוטפים.. ואם מקלות דקים יגעו בי, לא תהיה את אותה תחושה או סערת פרפרים בבטן.. לא עבורי.

אז היכן התובנות אתם שואלים. הו, זה החלק היפה שהגעתי אליו בדרך חזרה ברגל הביתה. אין כמו צעידה מעושנת עם מוזיקה טובה כדי לנער את האבק מהתאים האפורים. כשהיא ניסתה להלהיב אותי על האהבה והפוטנציאל והיותו מושלם למערכת מונוגמית וכו' וכו' - אני לא מצאתי עצמי נלהבת כמו בעבר כשהיו מנסים למכור לי אהבה או זוגיות. הפעם.. הוא אולי יכל להיות מושלם למי שהייתי לפני שנתיים אבל לא למי שאני היום. המחשבה להגביל עצמי לגבר אחד, ועוד ונילי.. אני לא מסוגלת להכיל מציאות כזו. 

בלי קשר לזה שיש בחיי כרגע שני גברים שאני לא מתכוונת לעקור מתוך חיי- אף אחד מהם. כל תוספת גברית בחיי צריכה להיות מסוגלת להכיל את הידיעה שמונוגמיות אין פה. ואני בספק אם תהיה בזמן הקרוב.

ברגע שקלטתי את המשמעות של זה כאילו נדלקה לי נורה מעל הראש. רגע של הארה.
הצלחתי למצוא מקום שנוח לי בו, למה אני מנסה לנער את היסודות? אז מקבלת את זה שרוב העולם לא יבין. אבל מה אכפת לנו מהעולם? האמהות מנסות לדחוק בי להכנס להריון, הנשואות- להתחתן, ואני?.. אני רק רוצה להמשיך לחיות את חיי בדרכים שנעימות ומענגות עבורי, בלי כבלים שלא הנחתי על עצמי, או הניח עליי גבר חזק ומסוקס שבא לעשות לי מאוד נעים..
מי אמר שחייבים להשתייך לשבלונה הפופולארית? יש יתרונות בשני צידי המטבע..
רווקה עוד לא ארבעים, אוהבת סקס. מחייכת מכל מיני אנשים. מתענגת רק על הטובים ביותר. כאלה שמצליחים ליצור איתי חיבור עמוק. כאלה שיהיו רכים כשאני צריכה רוך וקשים כשאני צריכה עוצמה. הכל טמון בקריאה בין אישית, קשיבות וכימיה.

הימים מתבהרים.. אני מריחה שינוי קרב. 

העונות מתחלפות, הבגדים הקצרים מתחילים לשוב לקדמת הארון, החיוך בא קצת יותר בקלות כשהשמש החמה מלטפת את עורי.. יופיו של הים התכול ניבט מחלון המשרד.. חוזרים לחשוף עור, חוזרים להתרענן.  לנשום חזרה, לפרוח. נרשמתי מחדש למכון כושר. נראה כמה נצליח לשנות עד היומולדת.. ילדת קיץ :)

חזרתי לצייר, לעמול על הפרוייקט שלי כמתנת יומולדת לחבר.. זה היה קצת מלחיץ אחרי 15 שנה להרים עפרון ולהתחיל לעבוד על סקיצה ועוד בכזה גודל קנבס.. אבל באיזה שלב, עם המוזיקה ברקע, הג'וינט והמחק ביד אחת, העפרון ביד השנייה.. פתאום לכמה רגעים הרגשתי במקום הכי טבעי.. נזכרתי..

מאחר והבנתי שבכל זאת יש לי שליטה מסויימת על השינויים שאני עוברת בהתנהלות הנפשית והמעשית שלי, החלטתי להפסיק לשבת כצופה בצד ולעשות את מה שאני הכי טובה בו. לעשות סדר בין כל המטלות וההתחייבויות. פשוט לאט, בלי לרדות בעצמי, תוך בנייה יציבה של סדר יום חדש.. אורח חיים חדש. ואם משהו יתגלה כחסר, עובדים על להשיג אותו. 

סקס. ההורמונים שלי מטורפים. שניים באותו יום..? קטן עליי. החבר הרגיש את המצוקה ההורמונלית והפתיע אותי אתמול עם הגעה לא מתוכננת ואז הסתבר שגם הגיע נעול. לא ידעתי יותר אושר. לא תארתי לעצמי כמה חסר לי הוייב הדומי שלי עד אותו רגע..
ועם החמוד שלי (הגברבר השני) המפגשים שהפכו חד שבועיים (במקרה הטוב) רק פיתחו בי רעב גדול יותר בשילוב עם ההורמונים שהשתלטו עליי עם ההתחממות מסביב.. ההסתובבות במהלך היום עם תחתון רטוב בגלל מחשבות מיוחמות, הפלירטוטים בוואטצפ עם כל מיני שמגיעים אליי מכל מיני, הפלירטוטים העדינים עם אב הבית במהלך היום בהפסקות הסגריה.. ועדיין יש עוד להוציא, עוד לפזר, צורך לחוש עוד..

הגוף עייף וחלש אבל הבפנוכו רוצה לטרוף את העולם. הגיע הזמן לחזק את הגוף.
הגיע הזמן להפסיק לנבוח ופשוט לקחת ביס ענקי מהעולם הזה וכל מה שיש לו לתת. 
הגיע הזמן להתחדשות אנרגתית.. לנשוף את האויר ולחוש שלווה..

לאחרונה חזר לי התאבון. היו הורמונים, הלכו הורמונים, חזר החשק. בא לי לחוש בגוף נוסף צמוד לשלי, גוהר מעליי או הודף מאחוריי, מרים מסובב מכופף, לא משנה, רק כמה שיותר, זה החשק וזה הטעם וזה העונג והרצון והכמיהה.. בפועל פעם בשבוע בממוצע, זה אולי אחלה ונפלא (כי הסקס באמת מעולה) אבל צריכה יותר.

כנראה שהגיע הזמן להכיל גוף נוסף בייחוד לאור כל הזמן שהתפנה בין אחד לשני בעודם עסוקים בחייהם. אנשים חוזרים לחיי או מנסים לפחות, להזכיר את עצמם, הודעה פה ושם, ואני כמעט ומתפתה. חלק ממני שומר אמונים לגברים שלי, חלק אחר רוצה לבוא על סיפוקו כדי להמשיך לתפקד באופן האופטימלי. גם הפן הבדסמי התרוקן יחסית ממערכות היחסים האלה. וזה חסר לי. מדיי. חסרה לי תחושת המלכה כשהאחד לרגליי, ותחושת המתמסרת כשאני לרגלי האחר.

מתחילה לתהות אם אני נתקעתי בפינה נוחה זמן רב מדיי עד שהפכתי עבורו להרגל. אני שונאת את השלב הזה. הבעיה שאנשים שוכחים שכדי להשאיר להבה בוערת לא צריך הרבה, רק להפתיע מדי פעם, לגוון, להעז לעשות משהו אחר ממה שנהיה השגרה. רובנו נתקעים עד שככ לא כייף לנו שאנחנו הולכים למקום אחר. רמיזות לא עובדות. גם להגיד לא ממש עובד. זה השלב שבו אני צריכה לקחת את המושכות לידיי. חבל שדווקא עכשיו בא לי למסור את המושכות לידיים חזקות אחרות..