Bigger on the Inside

לא מרגישה שייכת. לא לפה. לא לשום מקום. לא לאף אדם. לא במציאות ולא בדמיון. רק חלל עמוק וריק.

כל אחד מהם ירד למפגש אחד בעשרה ימים במקרה הטוב. בודד לי.

כל יום בפני עצמו. משאלות לב מתאדות. מסכות על הפנים ועל השפתיים. הכל הבל הבלים.

בסופו של יום חסר החום והמגע. כל יום נהיה קצת יותר קר. זה לא נעים לי.

הוא ביקש אופטימיות.. יהיה בסדר. הנה :)

משהו בי משתנה. משהו קורה ואני עוד לא יודעת אפילו להסביר את זה. יש לי גברים מדהימים בחיי. אבל לאחרונה, אחד מהם מאבד את זוהרו, ויורד מגובה האולימפוס. השני, הוא חבר מסוג אחר. בכלל הוא טיפוס.. אבל הוא איך שהוא, עושה לי טוב עכשיו, איש לא מתקרב לזה. אני מוצאת עצמי מתקשה לתקשר עם החבר הותיק כבעבר, ומוצאת עצמי מוצאת שפה משותפת יותר דווקא עם השני. 

משהו בפנים השתנה. הודעתי בקבוצה שאני לא אגיע למסיבה הקרובה, לא הרגשתי צורך להסביר למה. קשה לי בתקופה האחרונה כל חיבוטי הנפש. כל הזעזועים שאני חווה אחרי כל מפגש כזה. משהו בתוכי דוחה את לילית ממני לאט לאט. אני מרגישה את זה. ואני אשקר אם אגיד שלא מרוצה מזה. 

כן את סוג של כוסית, כן את לוחמת אמיצה ושרדת ככ הרבה בשנה וחצי האלה, כל שכן התקופה האיומה מלאת המכאובים והבדיקות שממאנת להסתיים.. כן, את יודעת להראות טוב ואת יפה, כן את יכולה להזדיין קרוב לודאי כמעט עם כל מי שתרצי להשכיב. כן. אבל את הלב הריק זה לא ימלא, לא משנה כמה אורגזמות יהיו שם. 

אולי מעט התפכחתי מהאהבה שלי אליו. אולי הבנתי שוב משהו שהבנתי כבר קודם. אולי הפעם זה הזיז משהו. 

גם לי מגיעה אהבה. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.

בימים האחרונים הראש מתחיל להסתדר. קשה להסביר. מאז שנשברתי והלכתי לרופא ביאוש והתחלתי לקחת בהוראתו הורמונים.. משהו בפנים השתתק. מדהים אותי כל פעם כמה שאנחנו בסופו של יום מכונה שסובלת מתקלות מעת לעת.. כן.. צריכה לתחזק את המכונה הזו שלי טוב יותר.. חמודי שלי אמר לי היום שלדעתו שאני צריכה לחזור להתאמן. אין מנוס. מה גם שזה עושה לי טוב.. צריכה להתאפס על החיים שלי בככ הרבה חזיתות.. ובמקביל לעבוד על עצמי שלא להלחץ מכל זה ולו כדי שאצליח לתפקד את מה שצריך לתפקד.

הרצון לברוח תמיד קיים, החרדה מכל שטות תמיד סביבי, ואז יש את ההתמודדות עצמה, המאבקים לצמיחה, המלחמות הפנימיות של צד אחד מול צד נגדי, כל אחד מושך לכיוונו.. הקרבות שלי מדיי בוקר לקום מהמיטה, ללכת לעבודה, לתפקד. אני כן יכולה להגיד שההרגשה היא כאילו השמיים מתחילים להתבהר אבל עדיין מעונן. הערפל נהיה דליל יותר, אבל עדיין הראות מוגבלת. החושים מחודדים. הגוף דרוך לכל סכנה שלא תופיע. וגם אם לא מופיעה באמת, המוח חושב שכן, הוא מזהה סכנה ומור ללחץ וחרדה מכמעט כל מצב.. ככה זה מסביב לשעון. נסו לדמיין עצמכם חיים עם הרעש הזה בראש והחרדה הזו בבטן. זר לא יבין..

מאז שהכל התעקם גם החשק המיני שלי משובש. הגוף עדיין מגיב כמובן לכל מי שהגיב אליו לפני כן, הנהר ממשיך לזרום למגע שלו, ומשחקים יביאו לאורגזמות, אבל.. אני לא מרגישה את הרעב או את התשוקה עד שלא נמצאת כבר בתוך הסיטואציה עצמה. מאוד קשה לי להכנס למוד הזה. זה מרגיש מוזר, משונה, קצת מפחיד אפילו.. אני לא כזו בדכ. אבל.. חייבים להתאים עצמנו לזרימה, להתכופף כערבה עם הרוח.. ולכן מכניסה עצמי לסשנים, לאקט, למגע, לחיבוק, לליטוף, לליקוקים.. מתמסרת לחדירות, להצלפות, לנשיכות.. מעניקה חום, עוטפת, מחבקת, נושקת, מכילה.. 

אני חושבת שככל שהזמן עובר אני מצליחה סוף סוף ליצור יותר איזון בין שני הגברים בחיי. המיקום שלהם בחיי משתנה לאורך הסקאלה בכל יום שחולף. לעיתים הרגשות מעמיקים, לעיתים סוערים, המגע מרגיע, המילים עוטפות.. כל אחד מהם הוא אחר, אך מה שבאחד חסר עבורי, מעניק/מכיל השני ולהיפך. ונדמה שהעולם יכל להיות מושלם אילמלא השדים שעפים סביבנו.. סביבי. בראשי..

כבר שנים מלווה אותי איזו בדיחה על הצדיק שנכנס לים ומתחיל לטבוע.
הוא קורא לבורא עולם ומתחנן שזה יציל אותו ממוות. בתוך דקות מופיעה סירת דייגים וזורקת לו גלגל הצלה.
הצדיק מתרעם עליהם שאינו זקוק להם כי השם יצילהו. הסירה ממשיכה הלאה וכעבור זמן קצר מגיע מסוק חילוץ.
שוב הם מציעים לחלצו והצדיק מסרב להעזר בהם בטענה שבורא עולם- רק הוא זה שיציל אותו. 
אותו סיפור קורה עם ספינה של משמר החופים. לבסוף אוזלים כוחותיו והוא טובע.
מגיע לשערי גן עדן, נעמד מול אלוהיו ומקונן, מדוע לא עזרת לי בשעת צרתי? הרי קראתי לך והתפללתי ואתה יודע איזה צדיק אני..
ענה לו אלוהיו: ומי לדעתך המשיך ושלח לך אנשים לחלץ אותך? אתה סרבת לעזרתי..

היום נפשי זועקת. עדיין. שוב. ודווקא היום מתקשה להעלם לתוך השחור הפנימי.
כל הזמן דמויות שונות מחיי שולחות לי הודעות. כמו זרקורי אור בתוך חשכה.
וזה לא נעים לי. זה מסנוור לי. מלחיץ אותי כל ביפ וכל התראה, כל רטט.
מפחדת מהיקום. והידיים שכעת נשלחות חזרה אליי.... אייני מצליחה להזדקף ולאחוז בהן.

תן בי את הכח, תן בי אמונה.. תן בי.. 

המח לא נרגע. הלב לא שקט, מצטמקת לתוך עצמי.מתרחקת מהסביבה יותר ויותר. עוד בוקר בבית. לא יכולה להושיט יד למי שעזר עד כה. הוא רעל כרגע. מנסה עם אחר, גם הוא לא בטוח. גם הוא אומר לי את מה שקודמו אמר ימים לפני כן.. רואה שאת סובלת, לא יודע איך לעזור לך.

אני לא באמת יודעת איך מישהו מבחוץ יכול לעזור עם מה שאני בעצמי לא מבינה. אני יודעת איך זה מרגיש לי מבפנים. אני יודעת איך זה גורם לי להתנהג. אני מזהה שוב את סממני ההרס העצמי ומתחננת בתוכי שזה יעצור אבל לא מצליחה לבד. לא מצליחה ליצור קשרים בריאים. לא מצליחה למצוא מישהו נקי להאחז בו לקצת, להעזר בו להשאיר ראש מעל המים, מספיק כדי שאאגור כוחות להתרומם בעצמי ולהלחם. להלחם על עצמי, מול הרופאים, הכירורגים, הפרופסורים, מכוני הבדיקות, הבדיקות, הכאבים, הדימומים, התסכול, תחושת אין אונים.

מייחלת לפינה משלי, פינה בטוחה. פינה שלא יהיה בה כאב. יום אחד.. אלוהים.. יום אחד בלי כאב. בלי כאב פיזי, בלי כאב נפשי, בלי כאב לב, בלי לכעוס על עצמי, פינה בה יש חמלה ואהבה, חום והכלה, אמונה ותקווה. פינה שבה הכל עוד אפשרי. אין שום דבר שבלתי אפשרי. קשרים בין אישיים שמחזקים ומפרים. דמויות חזקות, אמינות, כאלה שמעוררות השראה להיות יותר, הרבה יותר והכי טובה. 

המח לא נרגע מסביב לשעון. הפחדים לא מפסיקים. לפעמים כשנהיה ממש רע, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שתרה בעיניה בפחד אחר הוריה במקום הומה אדם, מחפשת את היד הגדולה שתתפוס בידי ותוביל אותי. לא את כל הדרך, לא עד הקצה, אבל מספיק כדי להזכיר לי את הדרך, להשיב את השה התמים חזרה לעדר, להחזיר לחיק המוכר והאהוב, הבטוח.

חסר לי חיבוק חם ועוטף כמו מים להולך במדבר. חסרה לי אהבה כאדם שלא הכניס מזון אל פיו ימים ארוכים. חסרה לי תחושת הבטחון, ויותר מאלה חסר לי הקבוע. עוגן אחד.. עץ. שורשים. 

התעוררתי הבוקר הרבה לפני השעון הישר לתוך התקף חרדה. 

חושבת על אלוהים. כל משחקי חווה ולילית.. לא יכולה שלא לשמוע קול פנימי שזה העונש(ג) שלי. אם לשאול משהו קטן מעולם המיתולוגיה, זה מרגיש כאילו עפתי מדיי גבוה והכנפיים נשרפו. לא כולנו נועדנו להיות בגבהים המטורפים. ואולי כמו עולם המשחקים, לתת פטיש בראש לבובה בכל רגע שהרימה ראשה מהחור. אז הנה העזת והנה הבום. 

רוצה למחוק את המח. לפחות להשתיק אותו. הוא לא מספיק להבהב ולשאוג ולהרעיש כמו רבבות אנשים מנוקזים לאוזן אחת.. 

השקט האחרון היה כשהייתי עמוק בסאב ספייס. לא הייתי בו חודשים. 

אני לא מצליחה למצוא דרכי החוצה. מושיטה יד למעלה, מביטה אל על. הבור יכול ברגע להפוך לקרקע יציבה, לאחו רחב ידיים, קסום כמעט.. אם רק אעצום עיניים ואדמיין שיש לי מחדש את כל מה שאיבדתי. האם איבדתי אותך? מעולם לא היית באמת שלי. גם כשבחרתי לדעת שזה לא כך, התעקשתי לנכס אותך אליי. זה מרגיש לי כאילו איבדתי אותך. כל ההווייה שלי מתאבלת על משהו שיש לי ואין לי בו זמנית. יכולה לפנות אליך. אתה תהיה שם עבורי. אבל לא יכולה לפנות אליך כי צריכה להתנקות מכל מה שאתה מעורר בי. צריכה להתנקות מהקנאה האיומה ששורפת אותי ומכלה שאריות נקיות אחרונות של אהבה. צריכה לנקות את הלב. להבריא אותו. כדי שאוכל להמשיך הלאה ולפתוח את הלב מחדש. כדי שמישהו אחר יזכה להכיר את אותה יפעת שאתה הכרת לפני שנים. שמישהו אחר יזכה להנות מהרוך, תמימות ואהבה שיש לה להעניק. לי להעניק.

רוצה להתרומם. להשאר למעלה. 7 בבוקר, אני בבית בפיג'מה. כבר הצלחתי להרוס לעצמי. העבודה תחכה.  החיים לא ימתינו לנצח. ההתרוממות תצטרך להיות בכל הכח ובעקשנות. המלחמה לא באמת תיגמר. היום זה הוא. מחר זה הרופא. מחרתיים העבודה. יום אחרי ההוא, אחכ המשפחה. ככה זה יהיו קרבות בכל פינה. כל עוד השקט לא יחזור פנימה, יהיו רק קרבות.
כל דרך תבלבל, כל פסיעה תכאיב.
ביקשה נפשי לעצור לצד הדרך.. 
ואולי.. אולי משהו טוב יקרה היום בכל זאת?..

אני מבינה הבוקר בחדות את הסיבה שאנשים נהנים ממני במסיבות האלה. את הסיבה שכולם מתים שם על "הראש" שלי. את הסיבה שמוודאים שאגיע. הגברים רוצים אותי שם. הנשים הזורמות גם, ואז יש את אלה שמגיעות עם הגברים שלהן כנראה שלא לגמרי מרצונן או בעקבות חוקים בתוך היחסים שלהם ואז על פניו הכל טוב. על פניו, עד שקורה קטע כמו אתמול. באמצע המסיבה כשאחת הנשים באמצע המסיבה, כשהייתי על תקן דיג'יי, כולה קטנה ורזה, חמודה כזאת, נראית שברירית, אבל בפועל ג'דאית קטנה, ניגשת אליי וצועקת עליי בטון תוקפני במיוחד דרך המוזיקה שאתרחק מבן הזוג שלה. לרגע לא הבנתי מה נסגר, הרי אנחנו במסיבה חופשית.. ובכלל מי התקרב אליו, הוא זה שבא ונצמד לגוף ולשפתיים שלי, לי היה מגוון רחב של דמויות, אני לא אשמה שבן הזוג שלך נדלק לי על התחת ועוד אחכ שולח לי הודעות שנשמור את התשוקה שלו אליי ביננו. כן, את זה היא לא יודעת. היא גם לא תדע כי אחרי הסצנה אתמול אני שומרת ממנו מרחק. לא שווה את זה.

כל החווייה הזו, כמו המסיבה עצמה, יצרה בי תחושות לא ברורות..
ראשית תחושה כאילו נכנסתי באמצע זוג נשוי. יש סיבה שאני מתרחקת מנשואים. לא מוכנה לקחת על עצמי להרוס לאף אחד אחר שום דבר.
אם הייתי רוצה להרוס חיים אני יכולה לעשות את זה בדרכים אחרות. 
שנית, חשבתי על ההקבלה הסימבולית בין מה שכתבה לי הבוקר בהודעה שחיכתה לי כשהתעוררתי, לבין כל הבלגן שלי עם החבר לאחרונה. אחרי התנצלות ארוכה והסבר היא סיימה במילים שהיא מצטערת אם פגעה בי אבל שהיא פשוט לא מסוגלת להכיל את הגבר שלה מנשק נשים אחרות. גברים כן, נשים לא. לא קשה לי להבין אותה, להיפך ואמרתי לה את זה. אני יודעת עכשיו שבזמן שאני נהניתי, באותו חדר איתי היתה בחורה אחת שאכלה סרטים. סרטים שאני מכירה מקרוב. ההקבלה הזו נגעה בי. ולא בלב, כמו בבטן הרכה. 

משהו בפנים התעקם. לא במהלך המסיבה כי בה הייתי מסוחררת מדיי בין כל האנשים.. אבל בבוקר שאחרי 4 שעות שינה.. כשהתעוררתי מיובשת, מסוחררת, הנגאובר אכזרי ועם הרבה כאב לב. לא ברור לי למה אבל פתאום השתחרר כל הבכי שלא יצא ממני במהלך השבוע עם כל התהפוכות שעברתי.. הכרית נרטבה. 

לא גמרתי למעלה משבוע. הגוף רעב. הלב מורעב על סף התייבשות.
הגוף יכול לבוא לידי סיפוק אם רק ארצה, אבל משהו בפנים לא מניח..

צריכה חיבוק..

מסיבה

מסיבה

מסיבה.. !

הערב משחררת כל עכבה

לילית יוצאת לשחרר כל רסן

לאגור הרבה תחושות גוף

לנקות את הנפש

להתמסר, להרגיש, לחוות..

הבפנוכו השלים עם מה שאני צריכה לעשות.
זה לעצמי. לטובתי. אני אעשה את מה שצריכה לעשות לטובתי.

לא כדי לשרוד - אלא כדי לחיות!

כשאת מוצאת עצמך בפינה, הקירות מרגישים כאילו סוגרים עליך, ובפניך רק שתי אפשרויות.
תזכרי שאת זו שצריכה לנצח. הדרך שלך היא הדרך שצריכה להכתיב את חייך ולא דרכו של אף גבר בעולם כולו.

שילך ויזיין את כולן. שיהנה ויטרוף את החיים והעולם שסביבנו.
שיהנה מכל אשר יש ליקום להציע לו. שיכבוש כל פיסגה ושיאהב.
שתמיד ימשיך לאהוב. גם אם בדרכו.
רוצה עבורו את הטוב שבטוב. אבל עכשיו צריכה לשים את עצמי מקדימה.

אם אני רוצה גבר משל עצמי, להרגיש נעטפת על ידו, שלמה, מלאת השראה...
אז אני צריכה לחשב מסלול מחדש.

אני מבטיחה לך שתצאי מחוזקת מהר מאוד.
אני מבטיחה לך שיהיה לך טוב יותר.
שלא יכאב ותחזרי לחייך. 

רק בבקשה, קחי אוויר.. נשימה עמוקה ילדונת, וצאי לדרך חדשה..

אז נכון.. מזמן לא אמרתי לך, גם לא מול המראה, אבל חשוב שתזכרי.. אני כן אוהבת אותך.
למרות כל קפל ולמרות כל צלקת או שערה לבנה.
אני אוהבת אותך גם כשאת רעה ועוקצנית וגם כשאת טובה או זנותית..
תמיד ולעולם.. את הראשונה שלך. אז תלחמי על עצמך לפני כל אחד אחר.

את תראי, העצב מהר יעלם מליבך..

השמש החמה והאהובה תשוב לזרוח, החום ישוב לעטוף את העור..

הכל יסתדר.. הכאב בסוף יפסק..

עוד קצת, עוד טיפה, להפתח לכל עבר. מתחת לזרם מים חמים, להחליק כל פיסת עור חשופה, חלקה, להמרח בסבון ריחני, להתענג על תחושת המים הרותחים על העור המצטמרר.. מנסה לא לחשוב על כלום.. מתרכזת במגע המים על עורי.. מעבירה אצבעות בשיער.. צריכה לצבוע השבוע.. לא לחשוב עליו. לא לחשוב עליו. חושבת עליו. לא לחשוב עליה אצלו במקלחון. לא לחשוב לא לחשוב. פאק. עכשיו מדמיינת אותו מזיין אותה במקלחת. מתלבטת איך זה מרגיש לי יותר, כמו אגרוף לבטן או כמו סכין חדה? מתקשה להחליט.

חושבת לעצמי שהייתי מעדיפה שיזיין אותה מאשר שיסשן אותה.

חושבת לעצמי שיפעתי של פעם הייתה חוטפת שבץ מהמחשבה שמילים כאלה יעלו בי. אבל זו האמת.

חושבת לעצמי שאם יש לו את ההיא, ההיא והזאתי, לא פלא שכשמגיע תורי, אני מקבלת חצי כח סוס.
כוסאומו, אם רציתי גבר בחצי מיכולתו וקיבולתו המינית הייתי מתחתנת ומקטרת על בעלי תוך זיון המאהב.
אני רווקה כדי להמנע מהפינות האלה. אבל מרגישה שמקבלת שאריות.

לפעמים אני חושבת שהיקום לא מבין איזה מזל יש לאנושות שאני קונפורמיסטית. ברובי.
בעולם מקביל אני רוצח סדרתי מתוחכם ואכזרי. כמו הולמס, למשל..
ואז עינויים, הרבה מהם, דאנג'ן משלי. מהסוג הבאמת כואב. ואני אתענג על כל יבבה.
עדיף מהכאב שלי. הכל עדיף מהכאב שלי. 

התימני הקטן מהעבודה הצמיד אותי אתמול לספת העור שלו, נמרח עליי כאילו אני המנה הראשונה בסעודה שלו, כשהרחקתי אותו ממני בעדינות כדי ללטף את הכלב שהתעקש להכנס ביננו, הוא הסתכל עליי, תחב יד אחת בשערי ושנייה מאחורי גבי ואמר במבט חודר "את ככ חושנית". חייכתי לעצמי. מה הוא בכלל יודע... אז אחרי שנתתי לו לנשק אותי, הרחקתי אותו מעט, העמדתי לו את הזין בתאורים, מדיי פעם שפשפתי עצמי כנגד המכנס שלו, נתתי לו לגלגל עיניים ולרייר, לנסות לנשוך לי את הצוואר ללא הצלחה..
בסוף לקח אותי הביתה עם ביצים כחולות. 

היום אחרי הפסקת הסגריה השנייה שלנו הוא משך אותי לאיזו פינה בבניין, בכניסה למקלט, נצמד מאחור לישבני, שלא אפספס את הזין הקשה שלו, מעצם הקרבה ביננו. זה לא ריגש כמו שהייתי מצפה, זה היה קצת מצחיק אפילו. בייחוד כשעברו חבר'ה מהעבודה ותהו מה אני עושה איתו באיזור ההוא.. כשיש לי בן זוג, לא?.. אה רגע, ואני גם בריבים איתו בימים אלה, לא?.. 
בסוף גם שארית העולם יבין שזה שאני נראית ילדה טובה, זה שאני מחייכת ואדיבה לכולם, זה שאני ממהרת לעזור היכן שניתן אך גם יודעת להעמיד במקום במבט שאינו משתמע.. מאחורי החזות מסתתרת מישהי נוספת, שונה, הופכית, שרק מחכה לשעה הזו ביום שתוכל לפרוץ החוצה..

בעולם המושלם שלי, אני יכולה להתפזר בין גבר אחד עיקרי ובודדים נוספים לסגירת פינות קינקיות, אבל הגבר שלי- רק שלי. אלא אם אני שם. העולם המושלם שלי עדיין לא קיים סביבי. אבל אני אבנה אותו. אני אשיג אותו. ברגע שאמצא את הפנייה הנכונה.

דרוש מורה דרך אמיץ, חם, עם כוחות על להתמודד עם איזו שדונת.. :)

אתמול היה לי יום סוער רגשית. פתחתי במלחמה בחזית הכי קרובה לליבי. תקפתי אותו בכל הכח. הורדתי מחסומים, העלמתי צנזורה פנימית. הוא התכחש לרוב ההאשמות שהטחתי בו. לא מופתעת. גברים נדירות רואים את הבעייתיות בעצמם. אבל כשאוהבים אז אוהבים את כל הגוונים. החברות הבסיסית האמיתית והכה עמוקה שלנו היא הדבר היחידי שיכול לשרוד את הסופה שמתחוללת בקירבי. לילית עוקצת, מתחכמת, אין לה אלוהים (תרתי משמע), ובעיקר אין לה מה להפסיד. אין לי מה להפסיד.  או שאחוש נאהבת, מיוחדת ומעל שאר הנשים שנכנסות עם הפה שלהן על הזין שלו- או שלא אהיה.

כל פעם שעולה בי תהייה לגביו שאני יודעת שהתשובה עלולה להכאיב לי- בעבר הייתי ישר סותמת את הפה ומדחיקה כדי לא להתמודד עם תשובות שיכאיבו לי. ואילו היום אני מתעמתת עם זה ואיתו. שואלת את השאלה שיהיה קשה לענות עליה מבלי לפגוע. הוא תחילה בוחר להתעלם. אולי בעיקר משום שלילית מחפשת להתעמת. היא מחפשת את הטריגר. משהו שיאיץ את השינוי לכאן או לכאן. ואז הלך על האמת בפנים. כן הוא הולך לסשן עכשיו מישהי וכן הוא יודע שזה עושה לי רע אז הוא מרגיש חרא.

מוכנה להשבע שבאותו רגע הרגשתי 2 דברים בו זמנית. הנאה סדיסטית מהסבל שלו והמצפון המתייסר שעלול אולי לפגום במעט מעט בהנאה שלו ממנה, ושיברון לב מוחלט מהצד השני. בעיניי הסשנים איתו הם אחד הדברים הקדושים. הזכים. הידיעה שהוא מעביר אקט ככ אינטימי עם מישהי זרה.. כסכין חדה בבשר. רציתי להכאיב לו באותו רגע. אבל דווקא לילית היא זו שעצרה מבעדי. איחלתי לו הנאה מוחלטת. אני את שלי אשיג בדרכים אחרות ממש בקרוב. יש יותר מתחלפת מזה? 

אני מודעת לזה שנהייתי יותר כלבה לאחרונה. זה השלב הבא של השינוי עכשיו. אני עובדת על עצמי לא לתת לצד הרך לגווע. אבל ככל שחושבת על זה, גברים תמיד רצו את לילית יותר, חשבו שזה החלק היפה שבאישיותי, המיניות, הפריצות, המוכנות לנסות הכל לפחות פעם אחת, המודעות העצמית והרצון לחוות יותר..  אנשים לא מבינים שלילית יפה ואטרקטיבית רק בגלל אורה של חווה לצידה. טוב ורוחב הלב של חווה הם שהעלו את חינה של המפלצת המפתה. ועם דריסתו הכמעט מוחלט של החום ורוך הלב.. חלקי המפלצת עולים.
הרצון לשוב לימים של לזיין ולזרוק בקצב של יום אחרי יום, בוערים בי, אבל כנראה שחלק ממני עדיין מתעקש להיאחז באנושיות שלי, הרוך החום, החיבה האמפתיה, האימהיות החמלה שבי כלפי האחר..
אז יודעת מה הוא הולך לעשות בשעות הקרובות.
מעשנת עצמי לדעת, מפלרטטת עם מי שעושה לי נעים, מנסה לבחור לי טרף חדש.. ואולי.. אולי אני בכלל מייחלת לטורף אכזר?

יום חמישי המסיבה המיוחלת. מתלבטת על הבגד, כמה חושפני, כמה קל להסרה, כמה קל להזזה, כמה קל להרטבה... השדונת שבתוכי לא יודעת נפשה מרוב עונג. כל זין שאתיישב עליו, כל ציצי שאלטף, כל לשון שאתלקק איתה, כל גוף שאתחכך בו..  כמויות האלכוהול, העישונים.. בשביל הרגעים האלה לילית נושמת. אלה החיים שתמיד רציתי. וכל זה עוד נחשב הכי לייט שאני יכולה להיות. מפחדת לפעמים להשאב לעולם הזה. היו ימים שעם הגבר השולט/הדומיננטי הנכון יכולתי להגיע ככ עמוק ונמוך.. 

מישהו אמר לי פעם שכגודל עוצמתי כמלכה, כך נאמנה וטוטאלית אהיה כנשלטת. יש בזה משהו. 

אולי צריכה לנצל את המומנטום, לחתוך קשרים עם חצי עולם, לצאת לדרך חדשה של מאבקים ונצחונות. בסופם אהיה חזקה יותר. נאהבת על ידי החזקים. נעטפת על ידי החושקים. אולי הגיע הזמן שאנסה להשיג את מה שאני רוצה מבלי שיהיה כרוך בזה כאב על בסיס יום יומי..
אני מרגישה רעידת אדמה מתקרבת. הוא לא יאהב את זה.

אתמול היה לי יום סוער רגשית. כן. כמו הסופש שקדם לו. היום היה לי יום לוחמנות אחרת. המטרה מקדשת את האמצעים. לא לוקחת שבויים. מעריצה את הגבר שיהיו לו הבייצים להתעסק איתי בימים אלה.. 

מתה לפגוש אותו..