כתבתי פוסט שלם והעלמתי אותו מדפי ההסטוריה. אני מניחה שיש דברים שצריכים להשאר נסתרים, כמו שיש קרבות שיש לנהל שלא על גבי הפלטפורמה האינטרנטית. הצלחתי במו ידיי לאכול לעצמי את השבת בסרטים. ולא מהסוג ההוליוודי. האם זה השלב שאני אומרת לעצמי שאף גבר לא שווה את הסרטים האלה?
כותבת מוחקת כותבת מוחקת
בראש מנהלת קרבות עקובים מדם, צועקת משתוללת, כל מה שבעולם האמיתי בחיים לא אעשה. ואז מתוך הכעס באה לכתוב לו בוואטצפ ושניה לפני עוטף אותי עצב נוראי על התחושות האלה. מוחקת הכל ומרגישה את הלחץ הנוראי הזה בחזה.
אני לא אחזיק מעמד בתסריט הזה עוד זמן רב. אני מרגישה את התזוזות בתוכי. תזוזות של עוד רגע ויהיה לי ככ לא נוח שאני אקום ואלך. בין אם בהפגנתיות או בקול ענות חלש. הוא יאבד אותי והוא לא יודע. האם הוא יכול לעשות משהו כדי שזה ישתנה? זה משנה? למה שמשהו ישתנה כשהוא מקבל את כל מה שהוא רוצה כי אני לא מסוגלת שלא להגיש לו את כל מה שרק נשמתי מאפשרת לי, על מגש כסף. מרצון, ממסירות, מנאמנות עיוורת ומוחלטת. הנשלטת שלו.
ופתאום זה מעקם לי את הלב. וזה כואב. אלוהים מה זה הכאב הזה. בכוחות מותשים פונה לזה שעוטף אותי כבר חודשים ארוכים, זה שאוסף אותי אליו כשאני מתפרקת, זה שמתמסר לי כשאני במלוא כוחותיי.. והוא, החמוד שלי, זה שלא זוכה למספיק קרדיט בבלוג הזה (וחבל), העמיד לי מראה מול הפנים.
שאלות לעצמך מול עצמך- מה הוא נותן לך איזה צרכים הוא מספק מה זה עולה לך האם זה שווה את זה האם את חייבת לירוק דם בשביל להמשיך את הקשר האם אפשר להיות פחות אכפתית ומסורה ולקבל אותו דבר
וזה גרם לי לחשוב. מה לעזאזל אני עושה?..
אני יכולה להשיג את מי שרק ארצה. למה אני מתעקשת על מישהו שלעולם לא יוכל להתיישב בתוך השבלונה שאני זקוקה שתתמלא..
ואז מחשבה אחרת נכנסת לה פנימה, לחזור לאתרי הכרויות? לתת לעולם לחזר אחריי קצת? לחזק לעצמי קצת את האגו. לעטוף עצמי במי שגורם לי להרגיש הכי טוב בעולם. כן.. שינוי, אני צריכה שינוי.
התחלתי לכתוב פוסט כבד ורציני, חוצה לבבות, על החלום שלי להיות אמא ועל כמה שכואב לי להגיד שירדתי ממנו. רציתי לכתוב על האקט הלכאורה מינורי של לחזור לבלוע גלולות אחרי זמן רב, אבל אז הייתי צריכה לספר על הגוש בגרון שנבנה בתוכי שנייה לאחר הבליעה.. הפגנת חולשה היא לא הצד החזק שלי כרגע. כמו שעמדתי לצידו הערב קפואה ושקטה, לפני שנסע לשים אותי בבית ולהמשיך למסיבה. הראש שלי מסוחרר מרוב מחשבות, והוא הרגיש משהו. הוא שאל מה קורה איתי ומה עובר עליי ועל מה חושבת, אבל כמנהגי בקודש בכל הנוגע לאישיוז שיש לי איתו (שיודעת שלא ניתן לפתור בשיחה) פשוט מחייכת חיוך קטן, לא מישירה לעיניו מבט ליותר מ-2 שניות וממלמלת בקול הכי יציב שיש בי באותו רגע שהכל בסדר, I'm fine שזה בעצם הקוד הכי שקוף לאני הכי לא fine בעולם, אבל בוא נעמיד פנים שכן... כל פעם שזה קורה ברור לשנינו שאני משקרת. ועדיין.
אני אוהבת שהוא מאושר בדרך החיים שבחר, ובכלל שטוב לו. אני גאה בעצמי כשאני מסוגלת להטמיע עצמי במשבצת שהוא צריך ממני. אבל אז ישנם הרגעים שהבסיס שלי חזק ממני. הצורך בחיבור הזוגי, הצורך בשייכות.. גם אם יודעת שהוא לא מושלם, בעיניים שלי הוא לרוב עדיין השולט החזק, הדומיננטי המוביל, וזה ודאי מה שהוא עבורן, ההן. גם אם עבורי הוא הרבה מעבר. הן לא יכנסו למשבצת שלי, גם אם אני בעצמי לפעמים מתקשה להכנס לגמרי אליה. מכעיס לי כשאני חלשה. שאני לא באמת מקבלת באהבה את קיומן. שאני לא באמת משלימה עם זה ששעה אחרי שנשק לי, השפתיים האלה יטעמו אחרת. אבל שותקת. כי זה לא יעזור לדבר על זה. אז אני לא מעיקה עליו עם הסרטים הקטנים שלי, והוא זוכה להנות מכל העולמות.
מה איתי? לא באמת מצפה לתשובה. האושר שלי בידיים שלי. לא טוב לך במקום מסויים? לכי. את רוצה משהו? תשיגי אותו. בעצמך.
כבר כמה ימים שאני מרגישה שמשהו חסר לי, חסר ומציק שחסר וזה לא מניח.. אני מרגישה את התשובה על קצה הלשון ומפחדת להגיד בקול רם. להודות שזה מה שחסר לי, יהיה כואב מדיי. והדמעות בימים אלה קרובות מדיי לקצה. אז מדחיקה את זה עמוק פנימה. אני מודה שהחיזורים בעבודה מצד "אב הבית" מנעימים את ימיי שם. הוא לא הטיפוס שלי חיצונית (נמוך ורזה, גוף של ילד), הוא לא מתיישב לי עם הפטישים השרוטים שלי, וכדי לזיין.. ובכן, לא צריכה להתאמץ או להתפשר כדי להשיג זיון. לא לפני כמעט 40 קג ולא עכשיו. אז החיזורים זה כייף, החיבוק הצמוד בגשם בפינת העישון, כי הוא רואה כמה קר לי. כן. נעים. אחלה תשומת לב. אחלה ליטוף אגו. אבל.. בפנים משהו כבה לי.
אני מתחילה לספוג את המחיר של חוסר האיזון בין חווה ללילית. מיום ליום הבור מעמיק, מיום ליום אני מתאמצת למלא אותו ביותר אנשים, ביותר סקס, ביותר פינוקי לילית. אבל זה מתחיל להרגיש ריק. חייבת לאזן את זה. מישהו יציב, חזק, נחוש, שידע בחוכמתו כה רבה לתת לי בדיוק את הפינה ההיא שצריכה למלא.. הדבר הקטן הזה שחסר לי כמו אוויר לנשימה...
ואז יש את הבסיס.. אני מתחלפת, מאמינה שתמיד הייתי, אם כי באופן מובהק בשנתיים האחרונות. הייתי מחליפה צדדים כל כמה ימים או שעות, ועכשיו אני תקועה על מוד שולטת כבר כמה חודשים. לא מצליחה לשחרר, לא מוצאת את הפינה ההיא שבה הייתי מנתקת הכל בתוכי ומתמסרת. כמהה לשוב לזמן מה לפינה ההיא, לשחרר את המושכות לידי אחר לזמן מה. כטרף בידי השולט.. להיות לאחר. ללמוד לשחרר חזרה.
אין מספיק סמים למחוק את מה שאני מרגישה עכשיו.. בנוגע למחזור ששיבש לי תכניות על עוד סקס, בנוגע למסיבה נוסח סדום ועמורה 2.0 שהחבר הולך אליה הערב בלעדיי, בנוגע לתחושות שלי על הגוף שלי לאחרונה.. הרשימה ארוכה.
אין מספיק סמים..
ואז אתמול.. אתמול היה לנו ככ הרבה סקס! כולל אנאלי מפנק במיוחד, אבל אני רציתי עוד, והצקתי לו.. אז בטון גברי אופייני: לכי לנשלט שלך שיספק את צרכייך כי גמרת אותי.
מה יהיה?!
אני צריכה גבר חזק שיעמוד בדחפים, ברצונות, בחרמנות הגואה..
כמה גברים צריכה אישה כמוני כדי למלא את החלל העמוק שרק מעמיק..?
אז מסתבר שמסיבה נוספת בפתח. סדום ועמורה במלוא הדרם. לילית כבר משנסת מתניים. חווה מבועתת. מתלבטת אם להציע לחבר שילווה אותי או לא. מתלבטת אם בכלל ללכת בעצמי או לא, בכל זאת היו כמה שעדיין לא נישקתי ועדיין לא מיזמזתי... ואולי ללכת עם מישהו אחר שאני מכירה ומתאים לאוירה שמתנהלת שם? אין לי שום כוונה לבוא איתו כזוג כדי להצמד אחד לשנייה. לא חשבתי שאני כזו עד המסיבה הקודמת שהלכנו יחד. מסתבר שכשאני במסיבות האלה אני הכי עצמאית בשטח. אלכוהול וידיים ושפתיים ופלירטוטים עזים והופ חצי ערומה בג'קוזי, יד אחת בכוס של בחורה אחת, יד שנייה על זין, עוד זין אחד בפנים ושפתיים צמודות לבחורה אחרת. כמעט כל חלק בגוף נוגע בגוף אחר. עצמאית בשטח, לא אוהבת שמגבילים אותי.
לילית מתענגת מרגע לרגע על עצם המחשבה על מסיבה כזו שוב.. אולי בגלל זה הם אוהבים אותי בכל המסיבות האלה, מודעת ויודעת ועדיין נטולת כל עכבה, חסרת מעצורים, במסיבות האלה, ברגעים האלה- מרגישה הכי טבעי ביקום, הכי אני.. ללא מסכות, ללא העמדת פנים, פשוט סקס ומגע ונטרול שאר העולם. אוטופיה..
לאחרונה אני מרגישה קצת פרנואידית.. משוכנעת שאנשים מסויימים רוצים להרע לי. כל מיני כזה. אני ודאי יוצאת מדעתי.. לא רק זה. מקבלת ממנו וייבים של מתח מוזר ביננו אבל יודעת ש99% שאין כלום וזה בראש שלי. ואז מישהו כתב לי שאני פשוט צריכה אהבה. ומשהו בתוכי זז בחוסר נוחות. כל השנים להיות או זו שאוהבת יותר או זו שנאהבת יותר. לעולם לא שניהם בו זמנית במידה זהה. תמיד מישהו מרגיש מקופח, תמיד מישהו חש קנאה לשני כי הוא אינו בטוח באהבה שהוא מקבל. ככה מרגישה לאחרונה. כל אהבה שניתנת לי אינה מרגישה לי אמינה. לכולם יש אג'נדה.
לחיות עם תחושות כאלה.. it has its toll on a person..
חברים מהמסיבה שהייתי בה הציעו לי להצטרף ולפגוש אותם מחר בדאנג'ן. חזרתי לנק' הפתיחה. האם ללכת? את מי לצוות אליי (כנהג ובעיקר מלווה)? האם זה לא מסוכן לי מדיי? חוויות כאלה מוציאות ממני 100% לילית. היא לא דופקת חשבון לאף אחד. אין לה אלוהים.
אולי בגלל זה היא קצת מפחידה אותי..החלק הזה בי מפחיד אותי.. אולי בגלל זה אני ככ זקוקה, עכשיו יותר מתמיד, לעוגן.. העוגן הגברי החזק שלי..
מוצאת עצמי בימים אלה מנסה לברוח לתוך המוזיקה שלי בכל הזדמנות שניתנת לי.. כל הפסקת סגריה בעבודה, גם אם אין מספיק כאלה, מחפשת פינה שקטה לשמוע מוזיקה ולעשן עם הקפה. אחרי כל המעמסה המוחית במשרד... אבל לאחרונה משום מה אנשים תופסים אותי כדי לשבת איתי לסגריה. בגלל שאני האדם החברותי שאני, לא דוחה אותם מעל פניי.. אחד מהם הוא "אב הבית" בבניין, בעבודה. באמת בחור חמוד, בעולם מקביל יכולתי להתאהב בו, לעשות לו 2.4 ילדים עם 5 כלבים חתולים ושאר בעלי כנף ומשק, כזה אוהב חיות הוא.
..אבל לילית לא רואה בו אתגר. הוא קטן וקומפקטי. וכאדם אין ספק שהוא עם לב טוב מדיי. אז אולי לחווה? ובכן, חווה דחוקה ככ עמוק, עסוקה במלחמת הישרדות יומיומית, שלא להחנק תחת משקלה של לילית.. אין בה אף פינה פנויה להתאהבות. הרגש תחוב עמוק עמוק פנימה. הפינה היחידה שמכילה רגש ככ עוצמתי נמצאת בתווך בין חווה ללילית. My kind of Purgatory.. שם נמצאת האהבה הספק בריאה, ספק מועילה, ספק מפרה... לחבר. שלי. סוג של.
המקום הזה באמצע בין שתיהן הוא המקום הכי רגיש שלי. זו נק' התורפה. עקב האכילס. ובמקום הזה תמיד ימצא הרגש הכי חזק והכי קיצון. הוא תמיד יגיע בשילוב עם דמות שהציתה בנו את הרגשות האלה. כן, לכולנו יש מישהו בחיים (או היה) שמהווה את נק' החוזק ונק' התורפה. מישהו שמחזיק את הלב שלנו ביד שלו, בין אם נרצה או לא. קיומו מעמיד בפניך כמה אפשרויות. כל אפשרות תסיט אותך (ולא אותו) למעלה או למטה, לדרך אחת או לדרך אחרת לחלוטין, רק תבחר. זה לא באמת משנה.. הקיום שלו בחיים שלך יכול לשנות את מסלול חייך לכל כיוון. כזה הכח שיש בידיו. גם מבלי שינצל אותו. בדומה ל crossroad demon, לא משנה מה תבקש ממנו ומה תקבל- בסופו של דבר נשמתך תהיה בידיו.
מפחיד.
מעצים.
מרעיד.
מרגש.
It humbles
לא כולם חווים את זה במודעות. אבל אני יודעת. אני יודעת טוב מאוד איזו עוצמה יש לו עליי. בהרבה יותר מכמה שהוא חושב שיש לו. לו ידע ודאי היה עוד יותר נזהר בלשונו ובמעשיו איתי. ואולי עדיף ככה שאינו מבין. למרות אהבתו הייחודית אליי, אני ממשיכה לטעון שהוא יכול להכיל אותי רק עד גבול השפיות. ואולי טוב שכך, להותיר איזו פיסת נשמה ברשותי, למכור לשד אחר..
לילית כמלכתם - אשת אשמדאי - ידעה תמיד להוציא מגברים את השדונים הפנימיים שלהם, לסחוף לדרך הרעה, לפיתוי, לאיבוד שליטה. היא גם זו שמעודדת השחתת זרע לבטלה, אגב. אני לא יכולה שלא לחייך כעת על חווייה קטנה שלי מלפני כ-15 שנים שעלתה לי פתאום בזכרון. בזמנו זו היתה עבורי חווייה מעט טראומתית, היום זה מעורר גיחוך. התכתבתי עם איזה בחור צעיר בן כעשרים מהשרון הצפוני. באיזה שלב קבענו להפגש, עלינו אליי חנון כזה במבט ראשון. לא היה לו איך לחזור הביתה אז נשאר לישון אצלי. הוא אמר שאין מצב בעולם שנשכב אז שאקח את זה בחשבון. אני חושבת שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהרגשתי את לילית. היא לקחה אותו כמטרה. מלאכת הפיתוי לא ארכה זמן רב. הוא ברח לשרותים ומשום מה החליט שהרעיון הכי טוב זה לעטוף את הזין העומד שלו במיליון שכבות נייר טואלט כהגנה מפניי. זה לא עבד.
באיזה שלב לאחר ליטופים, חיכוכים וחשיפות קלות, כשהבאתי אותו עד הפתח למערת הפלאים הוא בעצמו חדר והדף עצמו שוב ושוב ושוב כנגדי, ממלמל לעצמו השד יודע מה על זה שזה חטא ושאני חייבת להפסיק עם זה. להפסיק עם מה? מה אני עושה? שוכבת על הגב עם רגליים מפוסקות ומחייכת אליו חיוך זדוני של ניצחתי אותך וגרמתי לך לזיין אותי כשאמרת שזה לא יקרה? אתה זה שמזיין ובכל הכח.. כשגמר הוא הדף אותי ממנו והתכדרר באחת מפינות החדר בוכה. אני עוד עמדתי שם המומה קלות, מנגבת ממני את הפאדיחה שלו, והוא התרומם אליי, שלח ידו לעבר תליון שהיה לצווארי באותם ימים (חמסה קטנה), תלש אותו ממני, השליך לצד השני של החדר והטיח לעברי שאני אישה רעה, שאני כוח האופל. טען כנגדי שהשחתתי את כוחות האור שבתוכו עם כוחות האופל שלי. כן. בדיוק במילים האלה. ואז קם והלך, מזל שלא טרק את הדלת ב5 בבוקר. יפ. סיפור אמיתי.
ואז הערב, הירקן שלי, כפרעליו, שמחזר אחריי כבר חודשיים, אחרי ישיבה בספסל ואחכ המשך שיחות בטלגראס, כותב לי "אין אין את פשוט בלי לעשות כלום עושה את זה. נוכלת קטנה." זהו, בכזו קלות הבנאדם נתן לי את Sto'Vo'Kor שלי.. מחמאה שאין שנייה לה. מבחינתי I've achieved Awesomeness!!! 😄 כן.. אני אשכיב אותו. הוא רק יעבוד קשה בשביל זה. ילד חמוד..
זו תקופתה של לילית. אני יודעת שעליי להשיב לחווה את כוחה לפחות באופן חלקי, אבל כל פעם שהיא צצה היא מכאיבה לי. היא מזכירה לי את כל הדברים שבעולם מקביל רציתי והשגתי, הבעל עם הילדים והתוכי. לילית מגנה עליי בהדחקתה. לא חושבים על משהו אמביוונלטי- פחות מסתכנים בכאב לב. הימים האחרונים חווה מפגיזה אותי מבפנים. לדעתי היא הרגישה. ידעה שזה יבוא. וכשהמסיבה הזו פתחה צוהר לעולם של סדום ועמורה מהסוג שאני אוהבת להשאב לתוכו, היא שלחה קריאה לאוויר העולם, מעין אקו שלא הפסיק להדהד בנשמתי, סוג של hail mary בנסיון נואש להשיב את הנפש הרכה שלי, להמנע מחטא, להצמד לטוהר ולחלום הורוד, לחדי הקרן והלבבות של וולנטיין בחודש הבא. אני מרגישה את המאבק שלה בי מבוקר עד ערב. לתת לחווה את מבוקשה אומר לפרק לגורמים את החיים שלי הנוכחיים (שבניתי בעמל וכאב רבים) ולהתחיל מהתחלה. זה לא מסתדר עם תכנית ההשתלטות של לילית. כלל וכלל לא. היא.. היא כובשת עם הדברים הכי מפתים, הכי מענגים, הכי מבטיחים.. לא סתם כיכבה במסיבה הזו.. היא תכבוש את העולם. המצודדים בה לא מבינים שכדי להשאר אני במקביל להתחזקות שלה מצריך גבר חזק, עוגן של ממש, מישהו שימרכז אותי. אחד שאפילו היא תקשיב לו. ולמצוא מישהו שישמור על עמדת הכוח מולי, מולה ויתמרן בשתינו בהצלחה יתרה לאורך זמן- קשה.
זו תקופתה של לילית. ללא ספק.
Something’s got a hold on me, yeah (oh, it must be love) Oohoh, something’s got a hold on me right now, child (Oh, it must be love)
Let me tell you now I got a feeling, I feel so strange Everything about me seems to have changed Step by step, I got a brand new walk I even sound sweeter when I talk
הימים האחרונים מוזרים לי. החיים מבחוץ זה אחלה. סקס, והתחרמנות, ואורגזמות, מוזיקה, סרטים, עישונים, חברים, בע"ח, טיולים, אוכל טוב. הכל סבבה וטוב. דאגה אנושית. ברגעים מסויימים הוא דואג לי ונוזף קלות כמו הורה. ברגעים אחרים הוא מהתל ומשתטה איתי כמו עם אח, יש את רגעי המאהב.. כ"כ אוהבת את הרגעים האלה. דוקא בגלל הרגשות השונים שהוא מרעיף עליי אני לא יודעת לעכל אותו. ככ הרבה זמן, שנים, ולא יודעת לעכל אותו ממש..
ואולי זה לא רק הימים האחרונים שמרגישים לי מוזר. היה לי שקט בפנים עד שזה נשרט. איפה שהוא בין המודע לתת מודע ידעתי על קיומה. ואז לפני שבוע ומשהו כשהיה אצלי הוא פלט את שמה כחלק ממשפט, השחיל את השם. התנהגתי כאילו לא שמעתי כלום. כאילו לא נאמר כלום. זה צבט לי קצת בבטן אבל לא מחץ אותי. כי ידעתי. ואני, אני הרי מתנהלת בדיוק באותו אופן. היה לי קל- כך נדמה לפעמים- לולא היו רגשות מעורבים. אבל אני מבינה באותה מידה שללא הרגש לא הייתי נשארת איתו. כל גבר שהכרתי בחיי והתאהבתי בו, אם הרגש לא ניתן בחזרה במידה מינימלית עד מספקת, הייתי נשברת אחרי זמן מה והכל היה מתפורר ביננו. אני חייבת חיבור רגשי. אבל באמת שיכולתי להנות מחיים פחות כואבים לולא עניין אותי איך היא מוצצת לו.
אין סיבה - בכלל בכלל - אבל אני מרגישה פחות נוח עם עצמי בימים האחרונים. פיזית. לא רק הנפש מתנדנדת. ההתנהלות המינית הבוטה במסיבה, החוויות המופלאות שהיו בדיוק כפי שחשבתי ואף יותר, הפופולאריות שצברתי שם, החום העוטף, ואז ברחתי להם כמו סינדרלה קצת לפני 4 בבוקר למונית שחיכתה בחוץ לקחת אותי אליו. הוא הדליק לי מראש את הדוד למקלחת חמה. הדליק את הסדין החשמלי. פינק אותי בוודקה שאני הכי אוהבת, פירגן לי על החוויות במסיבה, הרצנו צחוקים על למצוא סאבית לצרף אלינו, והוא ציין כמה כייפית אני כשאני שותה. חייכתי. או צחקתי. לילית זרמה. חווה נשרטה.
פגשתי חברים שלו שטרם פגשתי עד כה. את הבחור אהבתי ממש, חנון מקסים, ילד טוב. הזכיר לי את אחיינים שלי. הבחורה הרגישה לי כל הזמן כמו בסרטים המד"ב כשמבחוץ דמות אנושית ומבפנים חייזר או משהו. מתוקה להפליא, במילים והגייתם. מראה החנונית שכל גבר שפוי היה מת לזיין. במבט ראשון חיבבתי אותה. ואז התחלתי לקבל וייבים משונים ממנה. שקעתי לפינה של המחייכת ומקשיבה ופחות פעילה בשיחה. הרדארים שלי הבהבו ללא הרף. לא יודעת אם היה בינהם ממש משהו אי פעם או לא, אבל החיבור שלי אליו יצר בי רדארים חזקים. ואני יודעת להריח מרחוק אישה שבוערת בה להבה כזו או אחרת כלפי הגבר שלי. גם אם הוא לא רק שלי.
לפעמים הקנאה מרגישה לי חולשה. לפעמים עוצמה. זה לא באמת משנה. חלק מהזמן הייתי עסוקה בדיאלוגים בתוך הראש שלי עד שנהיה ממש רועש ופניתי להשתיקם. הוא אוהב אנשים שבורים, סדוקים. כמו שאני אהבתי את כל הכלבלבים העזובים. הגברים הנשואים האלה שלא קיבלו מספיק השד יודע מה מהאישה שלהם. המבוגרים שחיפשו פרגית להתנחם בין זרועותיה כדי להרגיש פחות זקנים. רק לכל המיליונרים המבוגרים לא הצלחתי להצמד. אותי לא קונים ככה. לא בבסיס כספי. גברים חכמים זיהו את החולשות הפנימיות, את הצורך למצוא מישהו לטפל בו להעניק לו, הראו לי חולשה ואני מיהרתי לעטוף ולפנק, לטפל, להעניק - בתמורה סופקו צרכים אחרים שלי. הוא אוסף לחייו יצורים סדוקים. הוא אסף אותי. אני אוספת כלבים עזובים. אני אספתי אותו.
במסיבה הכרתי הרבה גברים וזוגות, אחד מהם היה הגבר שנתן לי טרמפ. היתה לנו אינטראקציה מינימלית יחסית במסיבה אך במפתיע קיבלתי שלל הודעות שעות ספורות אחכ על כך שמצאתי חן בעיניו ושלולא היה איתה היה מקדיש לי יותר תשומת לב חמה, טרח לציין כמה פעמים שאהב את הגוף שלי והאנרגיות שלי והיה שמח להפגש רק שנינו מתי שארצה. הרבה מחמאות זרמו במהלך השבת בוואטצפ מחברי הקבוצה ההיא. ורק אני לא לגמרי הייתי סגורה על עצמי פתאום. התמונות שצילמו שם יצאו בחלקן טובות ובחלקן.. חלקן סחררו אותי לפינות שאני לא רוצה להיות בהן. בכלל הראש שלי לא מתפקס מאז חמישי בבוקר כשקמתי תזזיתית. הכל מסחרר, הכל נראה מושך והכל מעורפל קצת. נעלם לי העוגן..
כל המשקפיים הורודים שהיו לי על אנשים סביבי חדלו לתפקד. רואה את כל אלה שהערצתי כבני אנוש. את אלה שאוהבת כאנשים נורמלים. וזה בסדר עם חלק וזה מוזר עם אחרים. איתו זה מאתגר. רואה אותו בחולשותיו. כל חולשה מעוררת בי משהו אחר. עם חלק מזדהה. חלק עוטפת, חלק רוצה לעזור כאם. חלק מצחיק כאחות, חלק מחרמן כמאהבת. ומדהים אותי כל פעם מחדש, עד כמה הלב הרחב הזה יכול להכיל אותו על כל חוזקותיו וחולשותיו ועדיין לפנות מקום למישהו נוסף כשמתדפק לו אורח..
אולי זה לא כזה ברור מאליו מה שאני מרגישה ומה שאני זקוקה לו בכל קשר בין אישי, ובטח אינטימי. לא כולם השכילו ברבות השנים להבין שכימיה היא לא רק זרימה מיוחמת או שיחה חייכנית. חיבור יכול להווצר בכל מיני דרכים. אבל אתה מרגיש את זה במיידי כשזה קורה. זה לא תמיד עונה להגדרה התאהבות, למרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, לפעמים זו פשוט כימיה חזקה במיוחד. החיבור הזה בין שני אנשים שרק לפני זמן לא רב היו זרים. כמה מופלא עולם כזה, מלא בכל האפשרויות. נותר רק לקוות שכשיווצר החיבור הנכון- נשכיל לשמר קיומו..
מהרגע שהתעוררתי הבוקר הרגשתי משהו שונה. התעלמתי והתארגנתי לעבודה. הציקה לי המחשבה על מסיבה שהוזמנתי אליה הערב. כל כולי הבעתי בתוכי התנגדות. שום דבר לא בא לי טוב. מצאתי בשניות מיליון תירוצים ללמה אין לי מה לחפש שם. ההתנגדות הפנימית התפשטה לכל מיני כיוונים. התווכחתי עם נהג המונית בבוקר על זה שהוא בחר מסלול ארוך סתם מתוך חלם. הייתי אומרת לו שהוא חסר כל חוש כיוון והתמצאות אם כנהג מקומי הוא לא מבין מהי הדרך הקצרה לכביש המהיר אבל שיהיה.
כשהגעתי למשרד התחילה התנגדות לאישה הרוסייה המבוגרת שיושבת מולי וממררת לי את החיים בכל יום מהיותה סובייטית אמיתית עקשנית ונעולה בדעתה.. (שלום אמא..). ביום יום אני מתנהלת איתה מצויין, אני הכי מסתדרת וכולם מחזיקים ממני על זה כי עבורם היא בלתי נסבלת. היום הגעתי נטולת יכולת התמודדות איתה. בשארית נימוסיי הסברתי לה חצי בעברית וחצי ברוסית שבורה שעובר עליי בוקר לא טוב ושאני לא במוד טוב היום. לשמחתי החכימה להתרחק מעט.
הגוף לא איחר להביע חוסר שביעות רצונו והתחילו שוב הכאבים ואבד התיאבון. נו כמו כל יום רע. הקפה התחלף בתה ורק בסוף היום חזרתי לקפה כשהתחלתי להרגע. בדרך לתחנה התלבטתי אם לרדת לים או לנסוע הביתה וללכת ברגל עם המוזיקה והעשן הסגול.. בדרך הביתה התחרטתי שויתרתי ככ מהר על הים, אבל ההליכה ברחובות העיר בשמש המדהימה הזו עשה לי ככ טוב..
אחת התובנות שעלתה בי תוך כדי הליכה, וממש הדליקה לי נורה מעל הראש, היתה התובנה שאם הבפנוכו שלי מביע התנגדות כזו חריפה בעניין המסיבה אז אני חייבת להתעמת עם זה. לא להכנע לאנרגיות שמונעות ממני. הרציונל מצא מספיק סיבות למה לא. בין השאר הרעיון של לתפוס טרמפ עם אחד המוזמנים, זר לחלוטין. ואני לא בת 16.. בגילי מודעים יותר מדיי לכל הפרוורטים מסביב. Note to self- לא לשכוח את הספריי..
זה פחות הדאגה של לא מכירה אף אחד שם (חוץ מאחד) כמו זה שאצטרך במקביל גם להיות במצב של לשמור על עצמי בכך שאעקוב על הנעשה סביבי, אך בו זמנית עליי גם להתמזג עם כל הפינוקים (אלכוהול, עשבים, ג'קוזי) יחד עם מלא אנשים חרמנים, דו מיניים (עד פה לא נשמע ככ רע)- ...אך ווניליים עד כאב. בדסמ בינהם היא מילה שמסמיקים ממנה. הצלפות ושוט נחשב מושג ספק מגרה ספק מביך. ואני ככ מעדיפה את הקריצה המיוחדת בתוך העולם שלנו הבדסמי לעבר אלה שלא מבינים את הקסם הרב שטמון בעולם הזה, הפוטנציאל האדיר הבין אישי, האינטימי..
דעתי בעניין מתנדנדת בשעה האחרונה לאחר שאתמול אמרתי כן והיום אמרתי לא, ועכשיו אולי כן? בדיוק מאותה סיבה שאני לא אוהבת את זה שאני הולכת לשם בגפי, אני לא הולכת לדאנג'ן. לא אוהבת להכנס לגוב האריות בלי סמוי לא רחוק ממני. איזה באדי גארד. מישהו ששומר עליי Gots my back..
That's being said.. אני יודעת שאם יש כזו התנגדות פנימית - יש פוטנציאל רב בסצנה הזו לשיעור טוב לחיים. אז מה עושים? מגלגלים, מעשנים, נרגעים, שעתיים שנצ, מקלחת, להתייפייף ולא לאכזב 3 אנשים זרים שמשום מה מחכים שאגיע.
מצד שני................. אם תגיע הצעה טובה יותר אני לגמרי זורמת ;)
