אתמול בערב הוא מצץ לי, הוא שאב, הוא נשף, הוא עשה לדגדגן שלי כאלה דברים מטורפים שהאורגזמות נגמרו בהשפרצות קלות, מסתבר.. כן, כזה טוב הצעצוע החדש שקניתי. עוד שאלתי אותו אחרי שהייתי חייבת לנוח מרוב אורגזמות, דמעות, רעידות ויותר מדיי רטיבות, למה לעזאזל עם מכשיר כזה אנחנו צריכות גברים?!
אז למה אני מחזיקה 2 גברים בחיים שלי, ברמת תחזוקת קשר כמעט אם לא יומיומית? אולי כי גם הצעצוע הכי שווה בעולם לא יעניק לי את הרוך שמעניק מגע שפתיים.. אולי כי בן אנוש יכול לענות על צרכים שמכונה עדיין לא.
מדוע אם כך עדיין חסר לי משהו.. איזה ניצוץ של חדשנות? ריגוש אחר לחלוטין..
אני מבינה כבר זמן מה שאני חיה את החיים שתמיד רק פינטזתי עליהם. החיים שאפילו לא באמת האמנתי שניתן לנהל מחוץ לסרטי פורנו וספרי פנטזיה.
אני הולכת כל יום לעבודה שאני נהנית ממנה במקום שאני אוהבת עם אנשים שעושים לי טוב. גם אם זה אומר שאני קמה לפנות בוקר כל בוקר (ולא אוהבת את זה). למעט עוד ספרה אחת במשכורת ותוספת של כמה וכמה ימי חופשה בשנה- חוץ מזה החיים שלי פנטזיה. יש לי שני גברים בחיי שממלאים לי את כל הצרכים המיניים שלי ברמות מטורפות. כל אחד ממלא תפקיד אחר בחיי מהפן המיני וכל אחד מהם מבצע את תפקידו ברמות כמעט מושלמות, עד כדי כך שלפעמים אני... שבעה. כן, אני מוכנה לכאורה לוותר על לגמור, להצמד ללהתפנק ולפנק כי האורגזמה פחות קריטית לי, היא הרי כבר ככ מוכרת (לא משנה שבסוף מתפתה לתחושה וגומרת בכל זאת בפעם המי יודע כמה..). הבעיה שלי היא שהתנוחות מוכרות מדיי (מענגות ונוחות ככל שיהיו). הצעצוע אותו צעצוע. המיקום אותו מיקום. הפנטזיה אותה פנטזיה. הצורך אותו צורך. העונש אותו עונש. החינוך אותו חינוך.
חסר לי משהו. פנטזיה חדשה, מגע חדש, צעצוע חדש, גיוון שלא עולה בדעתי או עולה ונחבא.. כמהה לחוש באיזה ריגוש מיוחד. אני נשמעת נוראית. אני יודעת. האם באמת ניתנו אגוזים למי שאין שיניים?
מיום ליום אני מפתחת דיסטאנס שרק הולך וגדל מהרעיון של ההריון, האימהות וכל שנקשר בזה. לילית מתחזקת. אני מרגישה אותה נועלת בשקט בשקט מגרות מסויימות ומחביאה את המפתח. הצד הרומנטי כמעט ונעלם. חוסר השקט מאפיין חזק בתקופה הזו. הצורך להגביר ריגושים, להעמיס על הגוף, למתוח גבולות, הנפש מתחננת לשבירה של המציאות כפי שהיא ועליית מדרגה. סוג של LEVEL UP שכזה.. מעין דיגדוג פנימי כזה שנייה לפני שינוי משמעותי שאחריו לא יורדים חזרה למטה כי נק' הפתיחה כבר גבוהה יותר. מחכה לזה. מחכה להפתעות, לריגושים. לפרפרים האלה בבטן, לרטיבות המטורפת שנוזלת ממני ככל שקרב רגע המגע..
לו היה לי זמן להשחיל משהו חדש, ודאי הייתי מנסה משהו שמזמן לא עשיתי. אישה למשל. מתחיל לדגדג לי משהו בפנים כבר כמה שבועות.. לא יודעת אם ברמת החד פעמי או רב פעמי אבל כן לחוות שוב אישה. עבר הרבה זמן. ואם אני זו ש"עם המכנסיים" במיטה עם כל מי שתחתיי, אז מה זה כבר משנה אם זה גבר או אישה? אז כן, זה חשק שאני מקווה להתנסות בו שוב בקרוב מאוד..
בקלות רואה עצמי צופה גדולות מהשנה הזו, ומגשימה לא מעט, הכל תלוי בגישה, במאמץ ובפרטנר שפוסע לצידך לאורך הדרך.. למזלי, מעט אלה שחובקים עולמי הינם יחידי סגולה. וכך, השמיים הם הגבול, רק צריך להביע את מה שרוצים, לא לפחד לרצות, לא לפחד להגיד, לא לפחד לעשות את הצעד, לא לפחד לעשות את הדרך, לא לפחד להגשים פנטזיות ולו כדי לפנות מקומן לחדשות..
אז כשאני שואלת את עצמי מה מצבי החברתי/רגשי/אינטימי... התשובה דיי פשוטה It's Complicated.. :)
סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה סקס סמים שינה עבודה
החיים שלי. אני עטופה במחשבות על החיים שלי כל יום כל היום. עסוקה בלמצוא רגעי נשימה בין לבין. רק לא לעצור, לא לעצור ליותר מדיי זמן, להקפיץ את הכדורים באוויר, שכלום לא יפול. ובערב בכל ערב מתנתקת. מעשנת, משחקת, מזדיינת, מושכת אשכים, מכה ישבנים, טיזרית על כל פיסת עור פנויה, מעשנת את עצמי ונותנת ללילית את כל המרחב. מדי פעם יש לי ערב חופשי עם עצמי. ולפעמים בונוס זמן איכות עם החבר באמצע שבוע.
גמלה בליבי החלטה שהשנה הזו אני אטפל בשני כיוונים בחיי ואתן להם את מלוא הרצינות ותשומת הלב שלי. הבריאות והעבודה. עם העבודה זה רק דורש ממני להשאר על השגרה ולא לוותר לעצמי. יש עליי עיניים, הבנתי את זה. ועם הבריאות אני מיתזזת בין פרופסורים מזדקנים, מחייכת להם במתיקות, נותנת להם למשש לי את הבטן, מכבדת כילדה קטנה וטובה ומקבלת יחס של מלכה. אוהבת את המשחק הקטן הזה. אני יודעת מה אני שווה ומה אני יכולה להציע. כל אחד מאיתנו משחק את המשחק. אני פשוט בוחרת ברגעים האלה בדמות אחת, אחרת. החיים שלי כאלה עכשיו.
אני לא מי שהייתי לפני הניתוח. אני מבינה את זה עכשיו. לקח לי זמן מה עד שהפנמתי מה קרה לי. משהו קרה לי. אני השתניתי ואני לא מדברת על השינוי הפיזי שקשה להתעלם ממנו. הסמנכל אצלנו הוא אדם מאוד חברותי. הוא שובר דיסטאנס מהר מאוד עם אנשים. איתי, כך ראיתי וכך נאמר לי ממקורביו, הוא מתקשה בכך. בכלל הוא בקושי מישיר לי מבט לעיניים. ואני אוהבת את זה. ואז יש את הבוס הישיר שלי. יש בו משהו, בחנון הקטן הזה, יש בו משהו שפשוט עושה לי את זה. לא בקטע הפיזי דווקא. כאילו בעולם אחר היינו יכולים להתחבר ברמות אחרות. איתו הדיסטאנס נשבר כי הוא בעצמו ככ חברותי שאי אפשר שלא להתאהב בחמוד הזה. אתמול מחשבה עליו השתחלה לי בזמן שגמרתי.. הפתיע אותי. מצד שני זה לא הפריע לי בישיבה שלנו היום. להיפך, הרגשתי קרובה.
אני לא מי שהייתי לפני הניתוח. האופי שלי כרגע יותר מעז. יותר מתעקש, פחות מתרצה או מרצה. לא באה ממקום של מרדנות ילדותית כי אם דווקא עוצמה בוגרת, מודעת, נחישות. מקבלת לאיטי את החיים שלי- כפי שהם. כזו אני עכשיו. הילדה הטובה שדופקת חשבון לכולם איננה עוד. אני לא זורקת זין על כלום שלא מעניין אותי. לא עושה מה שרע לי רק כי מישהו אחר מתעקש מתוך הרגל. אז נכון שאנשים נעלבים. יש דאמג' קונטרול בכמה מקרים, אבל בסך הכל הגישה של לשים את עצמי לפני אחרים- עובדת. ומאחר ואני טיפוס מנומס בבסיסי, הכל טוב. עדיין מנסה לפענח כל מיני חלקים אחרים בתוכי, חידה קשה לפיצוח, אבל אוהבת את הרגעים האלה כשאני מגלה דפוס התנהגות חדש. כמו לקרוא פרק חדש בספר.. משהו חדש לחבק בתוכי.
לצערי הדרך לתובנות האלה הנה דרך של מאבקים פנימיים רבים, מלחמות עקובות מדם כנגד היצר של ההרס העצמי, מאבק להשאר במקום הנכון, להתנהג נכון, לעשות מה שצריכה, לטפל בעצמי, לתת לעצמי יותר אהבה, חמלה. השוטרת הפנימית נלחמת גם בי וגם בקול הפנימי שמתעקש למרות הכל לפרגן לי על ימים טובים, על הצלחות, גם אם ההצלחה היא כיבוש הפחד. השוטרת לא תנצח. לא היום. בכל יום מחדש.
..ואז הוא נשכב ככה עם הראש שלו בין הרגליים שלי, אני עם הסגריה, המאפרה והמחשבות, והלשון שלו פשוט מתמקמת. מהרגעים האלה שהמח עובר ריסט. רגעים שאני כולי בו. בגוף שלו ובתענוגות שניתן להפיק יחד. וישנם רגעים שאני מתנתקת מקיומו. באותם רגעים הוא שם לעשות לי נעים נטו. אני שם כדי להנות ממה שיש לו להציע. ואני אוהבת את זה. יום שלם עסוקה בלעשות נעים לכל העולם בקרבתי, מחייכת, מוותרת, מכבדת, אדיבה. ואז בהבזקי רגעים של החיים האלה אני זוכה לפרוק את כל השאר החוצה. ולעשן. ולהשאר רגועה.. רק מרוגע ושלווה נעבור את התקופה הקשה. ואחרי זה, הגרף יתייצב מעט, ואז נחשב מסלול מחדש..
אין על החיים האלה.. לו רק ידעתי לאן הדרך לוקחת אותי, אולי יכולתי למצוא את המסלול המהיר ביותר לשם. חבל שאין לנו ווייז על החיים. מצד שני הייתי מפספסת הרבה הרפתקאות ושיעורים של החיים שבדרך, בכל הסמטאות הקטנות שבכל מצב אחר לא הייתי עוברת דרכן.. כמה כאלה הנחתי מאחוריי.. הצעת הנישואין המהירה, הבלגי הגרוש שהתגייר, המליארדר שולח הידיים, הישראלי במסיבה בווגאס, כל החוויות ששכחתי וכל אלה שעדיין לא הגשמתי.. תוהה מה תביא עימה 2018..
אני ככ אוהבת את הרגע הזה כשאני בחדר האמבטיה, מסירה מעצמי את החלוק, ראשית פורמת את לשונות החגורה, פותחת את המעיל רק בחלק העליון וחושפת מחשוף V עמוק, אז מסיתה ידיי לצידי הגוף ופשוט נותנת לחלוק להחליק לאורך גופי וגבי עד שהוא צונח על הרצפה. יש משהו במגע המלטף הזה לאורך העור.. הוא מעורר בי משהו מיוחד, בדומה לתחושת מגע ידו הגדולה של גבר לאורך גופי.. מחשמל, עוטף, ממכר, מנחם. במקלחת מתמסרת למים הרותחים, מקרצפת עם פילינג ריחני את כל הגוף, מתענגת על התחושה המתגרדת הזו.. אולי זו הסיבה שאני גם נהנית במיוחד ממגעם של זיפים כנגד עורי.. ללטף פנים (או ראש) עם זיפים קטנים שובבים שמעבירים במגעם בי את כל אותן צמרמורות נפלאות, כמו אלה שעולות בי כשהבל פה נמצא קרוב קרוב לצווארי, לתנוך האוזן, תחושת נשיפת האוויר כנגד העור.. מצמרר ומרטיב בו זמנית. במיידי.
יוצאת מהמקלחת, נעטפת במגבת ומנקה ביד את האדים מהמראה. מסתכלת על הדמות שמולי. תחילה בחטף תוך כדי התנגבות, ואז נעצרת ומשירה מבט בוחן. למולי נגלית אישה צעירה. עור לבן כמעט נטול קמטוטים, עיניים עמוקות מעוטרות בפס שחור דק, אף קטן, שפתיים משוחות באודם אדום שכבר החל לדהות לאחר היום שחלף, שיער אדמדם אסוף למעלה ברישול. מבלי לדעת עליה דבר וחצי דבר יכולתי להתאהב בה בקלות. היו כמה שנפלו בקוריה. לא יודעת אם נחשבים ברי מזל או לא. בגוף הזה תכופות מתחוללות סערות. המים יותר סוערים מלא סוערים. עם השנים ניכרת עלייה בכשרון להעמיד פנים חיצונית שהכל מצויין- בצורה המושלמת.
ומבפנים מלחמה. האלים והטיטאנים נלחמים זה בזה. אחת מכל אחת. חווה ולילית. לרוב מתנגחות ולעיתים אחת מנצחת לתקופה את אחותה, ואז הכל מתבלגן. לקח לי הרבה זמן להבין שכשהן מתקיימות זו לצד זו על אף העקיצות בינהן, אז אני מאוזנת. אך כשאחת מהן משתלטת, ולוקחת את זה לפינות בעייתיות- יש בי כשל מערכתי. הדרך לחזור לאיזון היא תמיד להבין מי ניצחה, מה קרה בינהן, ואיך להשיב את זו שנפלה חזרה על רגליה. ככל שזה ימהר לקרות כך האיזון ישוב על כנו. הכל מבולגן, ובמפתיע אני מוצאת חן בכל הבלגן הזה. הצבעים המעורבבים.. יותר עניין יש בכאוס, למרות שהנפש מחפשת את השקט והסדר. אור וחושך, שחור ולבן, הפכים צמודים חזקים מדיי זה מול זה, או במקרה הזה, זו מול זו..
מצד אחד אני יכולה להבין חשש של גברים מסויימים מלהתקרב אליי, אני יכולה להבין את זה גם כשמכירים יותר חלקים הזויים במי שאני ולא יודעים איך לאכול אותי. מצד שני, אני גם לחלוטין מבינה את אלה שנופלים שבויים לרגליה של האישה במראה, גם לאחר שנתקלו בדחייה כזו או אחרת. הבעיה היא שאף גבר שאכיר - לא יוכל לנבא על איזה צד שלי הוא יפול. אין בי הרי דמות חזקה אחת. אם נפל בידי לילית השדה המפתה- לדיראון עולם הוא יישפט לפי חוקיה וחשקיה והאופן בו נתפס בעיניה באותו רגע שהכירו. אם נפל בידי חווה הרומנטית חסרת התקנה- לא משנה מה ישתנה במערכת היחסים שלהם, הלב שלה תמיד יכמה לביית אותו. תמיד. סטטיסטית מה הסיכוי שיפול לידיי הגבר הנכון לדמות הנכונה שתשהה בי באותו זמן? ולכן גבירותיי ורבותיי רווקה בת 38, עושה מה בראש שלה, עם מי וכמה שבא לה, לא דופקת חשבון לאף אחד חוץ מלמצפ(ו)ן הפנימי שלי.. [חוץ מלגבר אחד ספציפי ברגעים מאוד ספציפיים כשאת לא מעזה להגיד לו "לא" כי זה יעלה לך בעונש כואב ומופלא]
שזה אחלה כמובן. עד שעולה בי חשק בחיבוק. ואז למי משלל הדמויות בחיי, שמשרתות את 2 הצדדים שבי, עליי לפנות? ברגעים אינטימיים אישיים כאלה מעטים מאוד האנשים שיענו על צרכיי. מעטים מאוד האנשים שאסמוך עליהם שבכל מצב נתון שלי בטוב וברע - טובתי תהיה בראש מעייניהם. על פחות מכף יד אחת ניתן לספור אותם. קומץ, אבל אנשים של אש ומים. מודה שבורכתי.
אך האם אין מקום לנסות להכיל גם מעט מהורוד ולא רק מהציני החופשי ומאושר? האם המרדף אחר הריגוש תמיד יכוון את הדרך?... האם יכול להיות יעד אחר? ואולי צריך רק להחליף מסלול?..
כמעט שקופה, כמעט בלתי נראית, כמעט מרגישה איננה הרבה כלום, המון ממנו, וברגעים המתים צפים זכרונות
בתקופה האחרונה חושבת הרבה על האקס, לא יודעת אפילו למה היא חזר לי למחשבות הוא היסטוריה רחוקה אבל תקוע לי בראש ולא יודעת למה. היו כמה רגעים שהתלבטתי אולי לשלוח איזו הודעה אבל ירדתי מזה. אין מה לחזור לאחור.
בין רגעי הכלום מרגישה הרבה דברים, רובם לא קוהרנטיים חלומות עמוסים לעייפה בפעילויות, ומציאות אטומה וקפואה בתקופה האחרונה מעטים הרגעים שאני מחוברת לעצמי או יודעת לאן פניי מועדות הימים מתערבבים לעיסה אחת, שום דבר לא מרגיש נוח או ודאי. אולי רק הוא. וגם זה..
הכל מתערבב יחד השקט, הספק, החשש, התהייה, המשאלה, החלום, הכמיהה
פעם חשבתי שלהשלח לעמוד מול הקיר זה עונש מחמיר. העונש הקשה באמת הוא ללכת להביט במראה, עמוק לתוך עצמך, ולהודות בהכל. סוג של וידוי מול הכומר רק בלי מחילה חיצונית. אולי תסלחי לעצמך. לא אם יש בך משהו פולני. סוף השבוע שלי לא נגמר. הנה, המילים הכתובות יוצאות מהבפנוכו לבחוץ, וכל אות שנכתבת וכל מילה שנקראת בראשי, מעבירה לי צמרמורת לא נעימה, מן כאב לא נעים בבטן הפנימית. עשית. לא עשית. סבבה, הביטי לתוך עינייך, own your doing ותמשיכי הלאה כמו לפני כן. לא לטבוע. לא לתת לסוס לשקוע בביצה הטובענית. לא להכנע לקולות המשתקים. לא יודעת על מה ולמה הם חזרו.
לא בטוחה באיזה מקום הכאב הפיזי התחיל להתערבב עם הנפשי וסיבך לי את הכל. לא תיקשרתי עם איש מחוץ לרדיוס הקרוב במיוחד, שממנו לא יכולתי להמנע. כל השאר דממה. וזה לא הזמן הנכון לשקוע, או להוריד ראש. רק שהקול החזק קצת נעלם, דמם, ואני לרגע לא הסתכלתי ואיבדתי את המסלול. כך, 3 ימים, בבית. משחקים, פרקים, סמים, טלפון בMUTE ממוצש. והיום יצא לי טוב, הסוללה נגמרה והמכשיר כבה. עוד מזל שבדקתי כי קיבלו פניי עשרות הודעות. בעוד אני.. נהניתי מהשקט מחד ואכלתי לעצמי את הראש מבפנוכו מאידך. רק אני מסוגלת לתת לעצמי מה שאני רוצה ועוד להתחרט על זה תוך כדי.
אז זהו. 3 ימים שהרגישו לי כיממה אחת ארוכה נראה שמסתיימים, אני נעלמתי מהעולם והכל הרגיש numb.. חתיכת טיימאאוט. אפוף עשן מסביב לשעון. לא זזתי מילימטר במשך כל הימים. כולי קפאתי. הכל אצלי נעצר, רק בחוץ השעון זז. אבל עכשיו נגמר הזמן וצריכה לחזור לציויליזציה ושוב קופאת על מקומי. איך עושים את זה?... איך עושים מחדש את הצעד הראשון?..
שבוע לא כתבתי. זה מה שאומר התאריך של הפוסט הקודם. לי זה מרגיש יותר. זה לא שהיה כזה שבוע פורה. חזרתי מסופש מאוד פעיל ונחתתי לשבוע שהשתבשה שגרתו. אמצע השבוע התחלתי לכאוב פיזית, למחרת עדיין התעקשתי, לקחתי כדורים ולו כדי ללכת לטיול מהעבודה, למחרת עם הכאבים הלכתי לעבודה בגלל ישיבה שבסוף נדחתה ברגע האחרון להיום. כל שבוע שעבר זנחתי את הכלבלבון. הוא ילל לי מספיק היום, אכל לי את הראש עד שנבחתי עליו חזרה. זה הרגיע אותו במיידי. וטוב שכך. אנשים קולטים ממני רק וייב חיובי ואופטימי וחזק משום מה, אבל כמו שאני יודעת להסדק ולהתקפל לתוך עצמי, כך אני גם יודעת להתפרץ ולכעוס, אפילו שזה ככ נדיר שגם יחידי סגולה לא זוכרים איך אני נראית ומתנהגת כשאני כועסת. כזה נדיר. כמו שלג מערבית לאריאל.. אתה תדבר אליי יפה ולא תעקוץ, לא אכפת לי מי אתה ומה אתה- Don't poke the bear!!! ובטח לא כשהיא במחזור!
אז מה בכל זאת קרה סביבי לאחרונה?
איזו בת דודה שלא מזמן התחתנה (שאני ויתרתי על התענוג הזה בזמנו) הולכת לארגן לכולנו ברית אוטוטו. כן, אני עוד מפנטזת שההזמנה שלי תלך לאיבוד בדואר.. בשנים האחרונות אני לא מוצאת שום עונג בחתונות ובריתות. פעם אהבתי מאוד. הרומנטיקנית שבי הייתה עומדת הכי קרוב למאורע ובוכה בוכה בוכה. רצה בסוף החופה לשתות מכוס היין כמו הרווקה המזדקנת שהרגשתי. עם השנים משהו בי התחספס. הילדה הנלהבת התמתנה לחדי קרן ודינוזאורים לכל היותר. במקומה הגיעה המבוגרת בת ה-עוד-שנה-וחצי-ארבעים, זו שמעריכה את הלבד, בלי גבר באותו מתחם 24/7, זו שנהנית מהשקט קצת יותר מהרעש שרדפה רק לפני עשור. זו שלא מוכנה לסטוצים מפגרים כי כבר מכירה את הערך שלה ושל הסקס שלה (והוא יקר ערך!!), מכירה ככ טוב את הגוף שלה והחשקים שלה והאיכויות של סקס טוב באמת.. האישה הבשלה הזו עם השריטות לאורך הנפש. אני אוהבת אותה. אבל היא לא אוהבת את שאר העולם שמביט בה באירועים כאלה בחצי חמלה והרבה "בקרוב אצלך". כן כן, מכירה את הבדיחה, נאחל להם באזכרה שבקרוב אצלם..
בעבודה רשמית קבלתי אור ירוק למעבר מעובדת זמנית לקבועה. אני מאמינה שהם מהר מאוד קלטו שהם מתעסקים עם מורעלת. למרות שבלי קשר אני נחשבת נכס. וכרגע בית החולים הרוויח. בכל בוקר שאני מגיעה לעבודה אני מרגישה מידה של שליחות, בעצם העבודה במרכז שעוזר לאנשים. לעבוד במחלקה הספציפית שאני עובדת בה העניק לי את הזכות לעבוד עם ותחת אנשים מדהימים. מהסמנכל החתיך לבוס החנון טוב הלב, מהמזכירה הוולגארית במידה לרוסייה המבוגרת האליטיסטית. אני אוהבת את האוירה המשפחתית מאוחדת לצד המקצועיות, הרב גוניות הדמוגרפית בצוות העובדים בבית החולים.. כן, מרגישה שזכיתי. הלב שלי מרגיש שליו. כאילו מצאתי לי את הקן שלי. וזו תחושה ששכחתי בשנתיים האחרונות..
החלטתי לעשות לחבר שלי מתנה ליומולדת הבא שלו, ליצור עבורו ציור גדול שיכיל בכשרון וחן את מגוון האהבות שלו שמייצגות בעיניי את רוב היפה שבו. הדמיון, הפתיחות, התעוזה, החדשנות, הרדיפה אחר האמת בכל אמצעי אפשרי זמין, לעיתים מרגש לעיתים מצחיק, תמיד מעורר השראה ומלמד אותי דברים חדשים שטרם חשבתי עליהם.. במשך רוב הזמן שאנחנו מכירים הוא היה בעבורי בעיקר דמות אינטימית מינית. כן חבר ידידותי וזה אבל בעיקר העולם המיני האמיתי החופשי והפרוץ. ואז בחודש-חודשיים האחרונים שאני חווה דברים ומרגישה דברים ומתבגרת לאיטי לתוך החיים האלה דרך חלומות קטנים וגדולים.. משהו השתנה לי באופן שבו אני רואה אותו. לא יודעת מתי זה קרה אבל לאורך הרגעים משהו השתנה. הוא בעיניי יקר ערך יותר מכל אדם אחר שאני מכירה שאין לי קשר דם איתו. לא ברמת ההצהרה. ברמת ההרגשה הפנימית. משהו בידיעה שזה הדדי רק מעמיק את החיבור. משהו בחיבור הזה משריש בי רוגע, אמונה, תקווה, חיוניות. כל הציורים שבעולם לא יספיקו לתאר או להשיב מנגד.. ועדיין משהו בי בוער בתוכי לתת לו משהו שאני אצור. משהו מעצמי. המחשבה על זה ממלאת אותי כל פעם מחדש באור וחום פנימי. אין ספק שזה הרעיון הנכון.
העשבים ממלאים את הערבים שלי, התרופה המושלמת. לא נוגעת יותר באלכוהול שלא באירוע חברתי. לא לוקחת כדורים נגד חרדה או דכאון. זה רק אני והעשבים שלי. נחה מדאגות בערבים, ישנה מעולה בלילות, קמה רעננה לעבודה, נותנת את כולי, כולם מרוצים. בערב חזרה לעננים. כמעט שלמות. [איך זה אמור להשתלב עם בכי תינוק ברקע?].... [זה לא].
ואם בתינוק עסקינן, הוזמנתי בשבוע שעבר למפגש של נשים יחידניות במרכז בריאות האישה. המדריכה היא יועצת גנטית, מקסימה ומתוקה במיוחד, כן בסדר הייתי עושה אותה אבל נניח לזה עכשיו. מלבדה היו עוד 5 נשים. בחורות. עלמות חן. הרגשתי בקבוצת תמיכה. ומאחר ואני הייתי החדשה, נזכרתי בכל הסרטים על קבוצות התמיכה שהגיבור תמיד שותק ומקשיב- כמו שהייתי כל חיי - והחלטתי להיות בדיוק ההיפך. הדהמתי את עצמי. מי שמכיר אותי יודע כמה זה נכון. קשה לי במפגשים ראשונים עם קבוצת זרים ועוד כאלה שמגובשים. אבל החלטתי לקפוץ על זה. ומיד אחרי זה הפרד ומשול. בתוך שעה יצרתי קשר אינדיוידואלי עם כל בחורה בנפרד שם. בכל מקרה, 2 בהריון. ועוד 3 בתהליכים, בין אם הבדיקות או כבר לאחר קניית הזרע ולפני ההזרעות. הנושא שכמעט לא העלו - ואני דחפתי לשיחות האישיות - זה הכאב וההתאבלות על הרעיון של המשפחה הגרעינית. זה מעין הפיל שבחדר. הידיעה מראש שאת הולכת לעבור משהו לבד, מתוך בחירה, ושזה באמת לבד, והנה לך כמה שחוות את זה, לכי תתמזגי, מינגל, תכירי את מי שאת הולכת להפוך להיות. שבץ.
כשיצאתי מהקבוצה וצעדתי לעבר הבית, הוצאתי מהכיס ג'וני שהכנתי מבעוד מועד (חזיתי את הנולד) ונתתי למחשבות להתמסמס לפני שיווצרו מחשבות עומק שדורשות גם מעשה ולא רק מחשבה. לא זנחתי את הרעיון לחלוטין. אבל בוא נאמר שאני פחות מתמסרת לרעיון בעיניים חצי עצומות כמו קודם. הרצון להיות אמא לא נעלם. אבל.. לא חייבים עכשיו להחליט. לא חייבים עכשיו לעשות. לא חייבים עכשיו. כלום. היום קבלתי מחזור סוף סוף אחרי פרק זמן תקין, אחרי חודשים של בית זונות. במחזורים הקודמים כל פעם שקבלתי שקעתי לדכאון. היום לא. זה אפילו לא עבר לי בראש כמשהו שמצריך מחשבה נוספת. להיפך, פינה לי סופש למלא סקס.
משהו בי משתנה. שוב. זה מאוד מרגש בעיניי, כי זה תמיד כייפי בעיניי לגלות בעצמי עוצמות חדשות ותכונות חדשות שלפני כן היו רדומות או לא היו. אני אוהבת את הטעם של העוצמות האלה. אני מתעקשת להביט קדימה בגב זקוף ולב חמים, אם כי קצת נאיבי. מתעקשת לראות את הטוב והמאיר מסביב. מישהי כמוני לא מסוגלת, רוצה או צריכה להתמודד עם השחור שבחוץ. הכאב של האנושות שאני מצליחה לחוות הוא אכזרי לא פחות מכל החדשות והאסונות בנפש. ועדיין מאמינה בטוב שבאדם. במקביל, בכל פעם שמשהו מעצים אותי אני מרגישה כלביאה שואגת. מעומקיי. זה ממכר. מצד שני, שינוי גם אומר הרבה לא נודע. דברים יקרו, אנשים יבואו וילכו. רגשות ינבטו יעלו ויצנחו. הצד הפחות חינני בשינוי, הכאבים. ברגעים הראשונים שאחרי הכשלונות, בחוסר האונים הקטן שמציץ לו ברגעים שונים. את החלקים האלה אני מנסה לעבור עכשיו בעדינות, צעד צעד, לנשום, בזהירות. יום אחר יום. בשאר הזמן שואפת לתוכי את הרגעים הטובים, בונה עצמי עליהם בכוחות שיש ושאין. לביאה, דרקון.. חד קרן..
