Bigger on the Inside

בזמן האחרון מאז שלילית צצה אני מרגישה שהצד הגברי באישיות שלי הולך ומתחזק. אמנם אני עדיין נמנעת מלתקוע גרעפסים או להפליץ ליד אחרים, אבל בשאר הדברים.. ובעיקר בפן הרגשי מיני.. אני מרגישה הולכת ונהיית גבר. ואני דווקא אוהבת את זה. להיות אישה עבורי הוא אתגר. המראה עובד לטובתי אבל פנימית נפשית להיות אישה זה מייגע. כל ההורמונים האלה תחת עולם שמנוהל באופן מאוד שמרני ומכניס לנו לראש מגיל אפס איך אישה אמורה להתנהג ולהרגיש. קרוב ל40 שנה בעולם הזה ולמעלה ממחצית חיי נאבקתי בהתנגדות הפנימית שלי להיות מבחינה מינית המוכר והידוע. בגיל 14 וחצי כבר הייתי באורגייה הראשונה שלי. בגיל 12 כבר ניהלתי שיחות אירוטיות בטלפון וכתבתי מכתבים אירוטיים.. שירים אירוטיים.. ואני הייתי חריגה. בתקופתי להיות עד כדי כך מתירני מינית היה להיות שונה. היום אני יכולה להיות אני בלי לשים זין על מה חושבים עליי ואיך זה נתפש מהצד. אני יכולה לבחור להסתיר את זה בחדרי חדרים או לצאת במופגן לעולם. בתחית העשרים שלי נחשבתי פרובקטיבית. בעיקר חיצונית כדי למשוך אש. היום אני חיצונית אלגנטית אבל מבפנים עור וביריות ועקבים ומחוך ושוט וחבלים וכיסוי עיניים ואורגזמות.. היום אין לי צורך בהפגנתיות של ההנאות הגדולות בחיי. 

בשבוע האחרון מצאתי עצמי חווה כל מיני רגעים אירוטיים מגוונים שמעוררים בי המון תחושות. הביטחון עולה בתור דבר ראשון. התחושה משכרת. הכלבלבון החדש שלי מספק לי רגעים רבים של הנאה. חושף אותי לעולמות שונים של פטישים שונים שטרם יצא לי לחוות. להכיר בגדול, לחוות ממש, טרם.. וזה מדליק וזה מרגש קצת ומחרמן המון..

השבוע למשל גיליתי על כמה דברים שעושים לי את זה. דברים שלא חשבתי עליהם עד שהגעתי לסיטואציה, ולהביט כאילו מהצד על כל הנעשה.. פרייסלס. גם התחלתי לצלם בין לבין רגעים יפים, תנוחות שיפות לתחושה אך עוד יותר יפות לצילום. כמו למשל, כשאני שוכבת על המיטה ונשענת לאחור, מעט ישובה כנגד הקיר/כריות, רגליים ישרות, כשאחת הרגליים ממוקמת בדיוק בין רגליו של כלבלב ותיק שעומד מעליו על שש, ואני מציצה ממקומי לעבר הזין העומד הזה והביצים התפוחות, מרימה רגל, מחככת אותה בהם, ומכל העברה כזו של הרגל, בין אם בעדינות ובין אם בכוח מסויים כנגד איבריו, הטפטופים ניגרים לאורך ירכי עד מתחת לברך. מטפטף כ"כ יפה, כ"כ מעורר תיאבון, כ"כ מזמין לפיתה חזקה וחליבה נוספת.. סתם כי יכולה. בסוף הוא גמר לי על הירך בלי שנגעתי בו בכלל. אדיר!

היה בהזדמנות אחרת רגע עדין אך משכר לא פחות. הכלבלבון החדש הגיע, התמקם בצמוד לרגליי, ישוב על הרצפה, אני עסוקה במחשב, מציתה עוד ג'וני. מביטה אליו, מחייכת, מלטפת שערו וחוזרת לעיסוקיי במחשב. חיבוק רגליי הופך לליטופים ולנשיקות ונשיכות עדינות עדינות, אז הסית גופי מעט לכיוונו ופיסק רגליי. בתוך רגעים פנים נצמדו לכוס שלי דרך המכנס, אויר חם ננשף לעברי, נשיכות קלות ומשחקים טיזריים ארוכים. אני נשענת לאחור, לוקחת עוד שאיפה, נעים לי.. 

עוד רגע ועוד רגע.. אני עומדת שעונה על השולחן עם הפנים ס"מ מהמסך, מציתה ג'וני, שולחת הודעות בוואטצפ, רגליים מפוסקות והלשון שלו חופרת עד בלי די. מדיי פעם עולה לישבן ואחרי ליקוק יסודי חוזרת מטה לגמוע את כל הרטיבות הבלתי נגמרת הזו. וכל הזמן הזה עסוקה בעיניי עד שאצבע קרירה חודרת לתוכי.. אנחה נפלטה מגרוני.. הטלפון נשמט מידיי לשולחן. במקביל הוא התרומם והחדיר לתוכי את הזין שלו. בשלב הזה עברה בי מחשבה משעשעת, אז הרמתי את הטלפון מעט שישען כנגד השולחן והפעלתי וידאו. לא הייתי בסיטואציה כזו מעולם. ואהבתי את זה. מאוד.

רק אתמול לפני השינה צפיתי בזה. מחזה מעניין. לא רע אפילו. לא רואים פנים, החזה שלי מתנועע, שד אחד מאיים להתאבד אל מחוץ למחשוף, שתי רגליים לבנות, מאחוריהן שתי רגליים כהות יותר ומאחוריהן מיטה.. המעט שרואים ממנה. התנועות, האנחות הקלות, ההפלקות העדינות, ולבסוף גיכוח שלי לפני שכיביתי את הסרטון. 

היו עשרות רגעים שונים בשבועיים שחלפו.. כל רגע מיוחד בו למדתי על עוד תופעות ופטישים וניתנה לי ההזדמנות לחוות ברמה שאדע באיזו רמה זה עושה או לא עושה לי את זה. ובסופם של ימים ארוכים ועמוסים לעייפה בכל טוב, עולה בי געגוע דווקא ליד הגדולה ההיא שאני ככ אוהבת, זו שיודעת בדיוק מתי, היכן ובאיזו עוצמה.. זו שמחמיאה לי ומביכה אותי בו זמנית. עולה הגעגוע להתמסר, למסור שליטתי לאחר, ולנוח. 

לכמה וכמה אנשים היה מה להגיד לי על הפוסט הקודם בין אם בגלל ערבוב הסמים והאלכוהול או הקוק בפני עצמו.. אף אחד לא דיבר על הסקס, על הזרימה של שני אנשים בוגרים. אחד מהם הגדיל לעשות ופירסם הערה ברוח הדברים האלה. התלבטתי לרגע קט ומחקתי. לשנייה וחצי עוד התלבטתי, ש.. אולי לא כדאי למחוק כי.. שלא ייעלב.. ואז תפסתי את עצמי וניערתי את עצמי. בבלוג שלי אין דמוקרטיה. הדיעה שלי היא הלך הרוח. החוויות שלי הן הדרך. אלו שנכתב כאן עליהם צריכים לחוש בענווה לנוכח הזכות לחוות אותי. ככה מדברת מלכה.

להרים מבט, ללכת בגב זקוף, כל מה שחלמת לפני עשרים שנה מונח על מפתנך.
כל הניסיון שרכשת ברבות השנים פורש לפניך מבחר עצום של אפשרויות. נותר רק לשלוח יד ולקטוף.
פשוט, לא?

אבל משהו חסר. משהו לא לגמרי מתלבש טוב. ואני לא מדברת על המגפיים המדהימות שלי..
אני חושבת שאני צריכה לחזור לסצנה אקזביציוניסטית יותר.. להזיז את גלגל הזמן עשור לאחור. או במילים פשוטות אני צריכה קהל ואנשים וחברה והזדמנויות להוציא את הכייף ממני החוצה לעולם. להוציא את הסקס מחדרי חדרים. לחשוף אותו לציבור. לפחות גאוגרפית. פנטזיה אחת היא לפגוש כמה מהגברברים האלה במסיבה.. ולעבור אותם אחד אחד במהלך הערב.. ככה בפרץ של נוסטלגיה הורמונלית.. הזוכה בתואר האורגזמה המשובחת ביותר של הערב יקבל פרס: אותי ועוד בחורה שאבחר לשלישייה מענגת 😄 במבצע רק החודש!

חיוך פרוש על שפתיי.

הייתי אצל הפסיכיאטרית שלי היום. תנו לי לספר לכם, לכם- האנשים הזרים שלא יודעים מי אני, היכן אני גרה, איך אני אוהבת את הפיצה שלי או מה מספר חשבון הבנק שלי לתרומות למען הקהילה... :)  אז הייתי לביקור הרבעוני. באתי לבושה בקפידה, לחלוטין ייצוגית. מה שנקרא במסכה הכי טובה שלי. ואז בקול רגוע הסברתי לה שהיו שבועות קשים. שהיו חומרים שלא היו צריכים להיות. שעשיתי דברים. סיפרתי לה שמאז הפסקתי את הכדורים. שזנחתי את האלכוהול ועברתי לגראס. סיפרתי לה שכרגע זה מה שעושה לי טוב. אז היא אמרה שאם ככה כרגע לא נמשיך עם הכדורים ההם כי הם יתנגשו עם הגראס. כן. אבל להשיג לי אישור זה כבר יהיה בלתי אפשרי. פפפ..

בדרכי חזרה הביתה היום עברתי אצל הירקן למלא מצבורים של התרופה האולטימטיבית נגד דיכאון וחרדות. את הדרך ממנו הביתה עשיתי ברגל. בודקת את הסחורה במחצית הדרך. עד שהגעתי הביתה המחשבה היתה רחוקה מלהיות צלולה. זה היה מופלא.
אגאדיר קפצו לבקר עם אוכל למאנצ', ואיזה משחק במחשב שעוזר למח להמחק באלגנטיות. זה כייף, אבל אני צריכה אינטראקציה חברתית. הגיע הזמן לחדש מפגשים.

לוקחת נשימה עמוקה, פוקחת עיניים והכל מסנוור. הכל קצת מסתובב והרבה מעורפל. מסתכלת סביבי ולמרגלותיי. אני יושבת על אסלה, יש עליי גרבונים וביריות, עקב גבוה להחריד, וחשק בלתי נשלט להטיל את מימיי. שולחת יד, אני עם חוטיני. מזיזה הצידה ומשחררת..
מרימה מבט, מולי וילון אמבט צבעוני להחריד כאילו נלקח מהסבנטיז. לכמה שניות לא היה לי מושג היכן אני. 

מתרוממת, מנגבת, מיישרת את השמלה, נזכרת שלפני שעה או שעתיים הייתי למרגלות האסלה, מחזיקה לו את הזין בזמן שהוא השתין. הוא אמר, אני זרמתי משועשעת. ובדיעבד אהבתי את זה. זה היה אחר, זה היה אירוטי, זה היה פרברטי, זה היה מושלם. מביטה למראה, ילדה יפה ומחוקה. המסקרה קצת זלגה מהדמעות שזרמו לי מקודם כשהחליט שאני מתאימה לו לגרון עמוק. אני ככ לא..

יוצאת לסלון, הוא יישר לנו בינתיים עוד כמה שורות דקיקות של קוק. בראשי חוויתי קריצה עדינה לווגאס הזנותית. כייף. עושים עוד לחיים, וודקה עם מיץ אננס.. מעורבב במידה הנכונה. הוא יודע איך לספק את החשקים שלי. ג'וני שמן מונח על המאפרה ממתין, ערמת קוק קטנה ליד, וודקה טעימה מולי.. הכל ככ מושלם שאני מרשה רק למחשבה טורדנית אחת להכנס וגם זה לשבריר שנייה ("כמה יהיה צריך כדי לשבור את הגוף הזה..? מואה הא הא הא") כך שבשאר הזמן לילית מאחורי ההגה.

הראש מנסה לדלות מהזכרון את כל הדקות שחלפו עד לרגע זה. עוצמת עיניים לרגע ומתאמצת. עולה בי רגע שלי עומדת על 6 על כסא רחב, ואותו עומד מאחור מצליף בי קלות (הוא אינו מכיר את יכולותיי האמיתיות) בין חיכוכים לאצבעות.. והמשיכה שלו לישבן שלי. שוב. (מה יש לגברים מהישבן שלי בזמן האחרון?- לא שמתלוננת, אבל מה קורה..) ו...הופ חמקה לה אורגזמה שלא תכננתי. חזקה ככל שהתחילה, היה לי ברור שמגיע לי לחוות אותה בשיאה.. אז נתתי לאנחות והגניחות הרמות שלי להתפזר בחלל הבית.. זה תמיד מגביר את העונג :)

רגע אחר עולה לראש, כשנשכבתי על הספה ורציתי תשומת לב מגבר עייף. הרמתי עליו נעל עם עקב, הנחתי על ירכו. רגל שניה פתחתי לרווחה. הכל חשוף למעט חתיכת חוטיני שחור ומיותר. בשניות ההתנהגות שלו עברה שיפט והכל התמקד בהנאה שלי. מצאתי עצמי שוכבת לצידו על הגב והאצבעות האלה שלו חופרות בי בעדינות שהולכת וגוברת. שולחת יד, חייבת לנצל את הרגע... ושניות אחכ אורגזמה התפרצה ממני במלוא תפארתה. הוא לא עצר. אז המשכתי גם. עוד 2 הגיחו אחריה. רגעים של שלמות.. שלווה.

פעמיים במהלך הערב/לילה ניסיתי לשכנע אותו שנקום וניקח מונית לדאנג'ן. הוא הסכים לזה רעיונית, וגם זה בתנאי שאני מוצצת לו שם לעיניי כל. אבל כך או כך, רק מפעם הבאה. הפעם היה עייף מדיי. ואני רק רציתי שהמסיבה לא תיגמר.. הנה, עוד ערב חלף, הבוקר כמעט עלה.. מי יודע אילו הרפתקאות נוספות ממתינות לנו מחר..

אלה החיים. נשיפת האוויר מהריאות בתחושת חופש. כאלה בדיוק. ואני.. אני ממשיכה בניסוי שלי וחיה מיום ליום. ביום חרוצה בעבודה, משחילה הודעות וואטצפ לוודא שהגחלת עודנה בוערת אצל מי שחשוב. אחה"צ מתנהלת בין הליכות, לפילאטיס, לדיקור, להתמסטלות מול איזה פרק או משחק אהוב. החיים שלי סוף סוף מתחילים לתפוס צורה של משהו שאני יכולה לחיות איתו ולהנות ממנו. השבח לאל. חח

אמרתי לה היום בשיחה לפני הדיקור שאני הגעתי לנקודה בחיים שבה אני מודעת לכך שאני משתמשת באנשים כמשאב. לא בצורה רעה חלילה, כי זה סותר את האדם שאני, אבל כן במובן חברתי/מיני. שנים שומעת את המשפט שאף אדם לא יכול לענות על כל צרכיו של האדם שמולו. לקח לי הרבה שנים להפנים את זה שאני שונה ועל כן לא באמת מחוייבת להתאים עצמי לשבלונות של החברה בה אני חיה. כן במחוייבויות כלליות, לא ברמה האישית. שם מותר לי להיות מה ואיך שבא לי. ומי שלא טוב לו, לא יקח בזה חלק. פשוט. אז הכרתי בכך שיש לי צרכים שונים. ניסיתי ארוכות מדיי להשחיל אדם אחד לתוך כל השבלונות הללו. זה לא עבד. לחלקן הוא לא התאים. עם כל אהבתנו, לפעמים אנחנו צריכים לאפשר לאנשים אחרים להכניס לחיינו את מה שאנו זקוקים לו ולא יכולים לקבל מזה שהיינו רוצים. החוכמה היא להבין שזה לא מצביע על כשלונו של איש. כל אחד מסוגל למה שמסוגל. 

וכך בחיי כרגע נמצאים כמה גברים בו זמנית. כל אחד עונה על צרכים אחרים שלי, בין אם פיזיים או לא. ונוח לי. שקט לי באופן יחסי. אף אחד לא דורש תשומת לב מוגזמת או מטביע אותי בה. עם כל אחד מהם מתקיים דיאלוג פתוח ובריא. כל אחד יודע שהוא אינו היחיד, וכולם יודעים על עליונותו של אחד מהם בהיררכיה. במעמקיי ליבי, במקום בו מסתתרים החשקים הכמוסים, תמיד רציתי משהו כזה. זה לא היה אפילו קרוב לבר ביצוע. ועכשיו זה אפשרי מסתבר. אז למה לא בעצם?

מתחילה להפנים שאני יכולה לחיות אחרת מהשבלונות שהכניסו את השאיפות והחלומות שלי אליהם כשהייתי ילדה. לא חייבת למצוא בעל להתחתן, לא חייבת משפחה בשביל ילד, לא חייבת רק גבר אחד, לא חייבת גוף לבן וחלק מציורים, לא חייבת להיות ילדה טובה כל הזמן. לא חייבת להיות משהו רק בגלל שאומרים. רק בגלל שאחרים כן. לא חייבת.  וכך נגלה לעיניי החופש האמיתי.    להיות אני כפי שאני. בלי להתחשב ברעשי הרקע.

מעניין שעם האוכל בא התיאבון תקף גם בסקס. יותר חרמנות מסביב לשעון מעוררת חשק נוסף ועוד קצת ועוד טיפה ומדיי פעם התפרצויות של אורגזמות ולפעמים רק אדג'ינג אכזרי.. געגוע לכף היד החזקה.. געגוע לתנוחות האהובות.. געגוע בכל רגע ביום.. לסקס. למגע. לאנדורפינים. לריגוש המדליק הזה.. 

כמה מכם באמת קראו את מילת הכותרת? ;)

ימים מעניינים עוברים. אני נצמדת למוטו החדש שלי של לחיות מעכשיו לעכשיו ומהיום למחר לכל היותר. רמות הסטרס ירדו. לא לקחתי את הכדורים שלי מאז שחזרתי לעשבים, ולמרות זה, מרגישה טוב. מרגישה אנרגיות מדליקות ונעימות (בו זמנית) מהחבר, מה שגרם לי במפתיע במקום להקשר יותר בחרדה, דווקא בשיחרור.. אני מניחה שהסופש האחרון וכל מה שהכיל עשה לי טיפה יותר טוב, ויותר בטוח, בעצמי ובנו. ואולי מתוך אותו ביטחון שחררתי קצת את הרסן, והפחד נחלש. כולי תפילה שזה רק יוביל לתקדימים נעימים..

כך, בעוד החבר ממלא את צרכיי השונים (בעיקר תרבות הפנאי) בדרכים מקוריות וברוח רעננה ומחודשת, הבחור השני מבצע נאמנה את מטלותיו לאורך גופי.. אני שוקלת לחקור דרכו ובעזרתו כל מיני חלקים נסתרים בעולם הפנטזיות. ואיכשהו בינו לחבר, העולם שלי מתחיל להתמלא. מהפן ההורמונלי לכל הפחות.. בעבודה שוב נחמד לי. וכשלא מסתכלת רחוק מדיי אז מרגישה ממש שלווה ואופטימית. תזכירו לי שוב למה דוחפים לנו תרופות נוגדות דכאון כשכל מה שבנאדם צריך זה מריחואנה??

בתקופה האחרונה האנאלי חזר לככב אצלי משום מה. זה אפילו חדר לי לחלומות. תרתי משמע. אולי בגלל זה כשסוף סוף זין ממלא אותי בכוס, ממלא עד קו הרחם.. אני מרגישה כאילו הרכיבו משני חלקים את השלם המושלם וכולו בי, נעוץ בתוכי. כמו כדור אור ענקי שהווייתו במרכז הגוף שלי מאירה לכל עבר. כמו הזייה חח.. חומר טוב קניתי הפעם.

החלטתי לחיות את החיים שלי. כאילו לא נשאר הרבה מהם. לעשות דברים קצת אחרת מאיך שהייתי עושה בעבר. להעז. לעשות בכל יום לפחות משהו אחד שמפחיד אותך, או לכל הפחות הופך לך את הבטן.. רוצה להרשם לאיזו סדנא. רוצה לחזור לפילאטיס (הערב כבר הייתי). רוצה להתחיל להנות מהפאקינג גוף שהשגתי בשנה ומשהו האלה.. התחלתי להזכר כמה סקסית הרגשתי בבגדי חורף, וכעת יכולה לחוש בזה מחדש. מפנטזת שנים ארוכות על מגף גבוה. נראה לי שעכשיו יכולה באופן רשמי למקם עצמי עם הגשמת הפנטזיה הזו.. המגף, התחתון והחזייה, מעיל הגשם הארוך שמכסה את העור הצח מתחתיו.. עור שצמא למגע יד גדולה וחמה.. לדמיין את הגבר שלי מתקרב אליי כך, מתכופף אליי, מסית את שערי, טומן שיניו בעומק צווארי. מעביר בי צמרמורות. אוסף אותי בזרועותיו הגדולות, מצמיד אליו, שאוכל להסניף את הריח המשכר הזה. 

יד נשלח לקדמת המעיל ופורמת כפתור כפתור. מביטה בעיניים מכורות בידיים האלה, פועלות נמרצות בצמוד לגופי, וכל שמפריד ביננו זה בד.. פותח את המעיל, מרחיק אותי מעט ממנו, בוחן בעיניו ולבסוף חיוך ערמומי נמתח על פניו. יד אחת נשלחת לתחתון, יש שנייה לחפש פטמה.. הגבר שלי יודע מה עושה לי טוב, הוא יודע על איזה כפתורים ללחוץ, מה להגיד ומה ללחוש, על מה להתבדח ועל מה להרצין. הגבר שלי יודע כל נקודה בגוף שלי ועדיין נהנה להביט בי משתאה כל פעם מחדש איך נכבש שיא חדש..

הבנתי שעבורי הדרך לנצח את העולם הזה ולשלוט על החיים שלי זה דרך לחיות כל יום בפני עצמו. לא להביט קדימה, להתרכז בכאן ובעכשיו. אז כל יום מתרכזת מחדש בחשקים שלי, בסיפוק כל הצרכים שלי. מוצאת עצמי נהנית מספורט כמו ששנים לא חשתי. להתרגש מהדברים הקטנים. להצליח בהבלחי רגע להציץ לתוך עולם מקביל שבו קורים דברים כמו שחשבתי שרציתי, ולו כדי להזכיר לעצמי שהמציאות שלי היא לא ככ רעה :)

יום מוזר, מאוד הורמונלי ואמוציונלי. הרבה עבודה וישיבה אחת באמצע. אתמול הפך אותי אז היום כבר לא קמתי למוד העליז אלא לבילבול פנימי. מסביבי חלק שמו לב, אני פחות. ובסוף היום, במסע לעבר הבשר שרעבתי אליו, ואחכ בבית, מרוחה, מעושנת, נושמת לרווחה.. חופש.

היום לא הייתי קרובה מדיי לאף אחד מהם. הייתי עסוקה בלנסות לפענח את מה ששרף בבשרי.. הבלבול מהכל ואיך שאני מרגישה בקשר לדברים. היום בקשתי ממנו שישקר לי. שאני לא רוצה יותר שום רמיזה לקיומה של אף אישה אחרת בחייו מלבדי. סוג של. במיטה זא. סביב הזין שלו. תחת הזרועות שלו, סביב האצבעות היפות שלו. בקשתי שישקר לי כדי שלא ארגיש שוב את מה שאני מרגישה כשהמח שלי נפתח לתמונות שהדמיון החולני שלי מריץ יד ביד עם העוצמות הרגשיות שבוערות בי גם ככה כאש לוהטת עצומה משתלחת בשדה קוצים יבשים.. בכל הנוגע אליו, ההווייה שלי יוצאת מסינכרון. כמו משולש ברמודה. כן, הוא משולש ברמודה שלי. 

בשלוש הזדמנויות שונות בשבוע וחצי האחרונים חזרתי בי ברגע האחרון מהחלטה של אקט דרמטי ואינו משתמע לשתי פנים. שלוש הזדמנויות שונות כשכבר היה לי בראש טקסט חצי מוכן, רהוט אך מחורר, על איך שהלהבה שורפת חזק מדיי לפעמים, ככ חזק כמו צונאמי של אש מכלה יבשות ומשמיד כוכבי לכת, ואיך אז אין ביכולתי לעשות דבר מלבד להכנע לסערה הזו שבולעת ומשמידה מבפנים החוצה. 

ואולי צריכה להתמודד עם זה? חשבתי על זה גם. אולי אני כן צריכה לשמוע. אולי הלב צריך להשבר כדי שאנתק את חבל הטבור. אני לא יודעת. מרגישה אותו בתוכי במעמקיי. הרבה מעבר לסקס או לסמים. הבעיה שעמוק פנימה אני זאבה.. ואני צריכה את הזאב שלי לעצמי. לכל הפחות ברמה הרעיונית. הוא לא זאב עכשיו. הוא הרבה דברים אבל לא זאב. ואני.. אני צריכה חיית טרף אכזרית לצידי, הקלייד לבוני שלי, הפרטנר שלי לפשע ולעולם האמיתי.. שיוך. אני מחפשת שיוך. בטבעי אני נמשכת אחרי היכן שהלב שלי נמצא.. והלב שלי מפוקס עליו כבר שנתיים.. לא מצליחה לשלוט בזה. אז לפעמים משתעשעת עם הרעיונות של לעשות רק מה שטוב לי אבל ה-כ-ל מה שיעשה לי טוב. בלי לפחד מההשלכות. לא מציאותי אבל משעשע לפנטז..

אמא טבע באה שוב לבקר אותי, כמו סופש שני אצל הורים גרושים. סופשבוע עם אבא וסופשבוע עם אמא. כושלאמא שלה. עוד מזל שהספקתי לפני כן להזדיין מלא. היצור האימתני הזה משביתה את השמחות במיטה שלי. משום מה בימים האלה של החודש (או יותר) אני הרבה יותר מחפשת את המגע. זה פחות הרגש או הרעיון של האורגזמה או הסקס, זה יותר המגע נטו. רבות מאיתנו גם ככה מרגישות מצורעות מינית בימים האלה (אני מרגישה ענקית, אוף שום דבר לא יפה עליי היום, אף אחד לא אוהב אותי) עטופות בתחושה מטופשת ונאחזות בכמיהה למגע מגבר, על אף ולמרות. כמיהה לחיבוק. חיבוק שיהפוך לליטופים לאורך חלקי הגוף, מתוחים יותר או פחות, נשיקות קטנות, ורטיבות מתגברת בין הרגליים..

רוצה שיגעו בי, גם עכשיו, שייחרט בי כמה אני מואר ומאירה גם בימים בהם לא מרגישה עצמי כך. שייחרט בגופי.

יש בי אהבה יחידה במינה בעולם כולו לאדם יוצא דופן. אהבה שאני מנסה לקצץ כנפיה ולהכילה בתוך כלוב. אולי הייתי צריכה לשחרר אותה לחופש האמיתי שלה כבר מזמן. אבל נקשרתי ולא יכולתי או רציתי לוותר. ועכשיו.. עכשיו האהבה הזו היא חלק ממני, כבר עמוק בפנים. הלב כבר נלקח בשבי האוייב. את איש מת מהלך. אבל בינתיים תלכי להזדיין. כלבה טובה.

יומני היקר שלום,

חלף לו יום נוסף. המפלצת ירוקת העיניים שוב יצאה לחופשי בערב. החבר רמז שיש לו תוכניות להערב, מהסוג שאני לא מסוגלת לשמוע עליהן כי הקנאה תאכל אותי חיה. בהתרסה עניתי שאיזה יופי, אז לשנינו יהיה ערב דומה. ההתקפה כמגננה.. טריק מלוכלך. הוא היה קול ונונשלנטי, התעניין על מי למה וכמה. אני לא הייתי מסוגלת לשאול אותו את אותו הדבר. מסוג הדברים שהמילים לא יצליחו לצאת לי מהפה אלא כדי לשמוע את עצמי מתפרקת מבפנים תוך כדי. אז לא. לו רק יכולתי לסלק אותו מהראש שלי ברגעים מסויימים.. 

שעה אחכ כדי לפקס עצמי על מי שחשוב כרגע - אני והאורגזמות שלי, עברתי מחווייה לחווייה עם הפינוק הגברי החדש שלי.. רכבתי על פניו בתחילת הערב, והורדתי אותו אל בין רגליי לפני ששלחתי אותו הביתה. רכבתי על הזין שלו. רכבתי על האצבעות שלו. הוא ליקק לי כל חריץ וחריץ, מפליא בעומקיי. אחכ בלהט הרגע הוא סובב אותי לסשן דוגי אנאלי ארוך ומטורף שהביא עימו כמה אורגזמות מתפרצות.. מי חשב.. הפסקתי לספור אותן מהר מאוד.. מנגד העמקתי בו את התסכול שלי מהאחד, והעמקתי את העונג בו, החדרתי בו כאב.. ופרחתי על כאבו. סדיסטית קטנה שבי.. וכששכב לבסוף מרוח על המיטה עם התחתונים שלי על הפנים שלו, עלה בי חיוך מתוק. הייתי חייבת לתעד.. פשוט יפה..

איך מפעם לפעם הוא יוצא אחריי יותר ויותר שבור פיזית? 

מהיום אני על תקן מדריכת כושר!

בוערת בי להבה חדשה כבר כמעט שבוע. להבה מופלאה שבוערת כ"כ חזק, משכיחה את השדים ההם ומעוררת בי לחיים חלקים ממני ששכחתי כיצד זה מרגיש לחוות אותם. קסום ומטריף בו זמנית. אדם שרק לפני זמן קצרצר היה זר, ולמרות זאת הצליח להרים אותי בנעימות מלמטה- שעה אחר שעה, יום אחרי יום, לאגף את נפשי על בסיס יומי עם חיבוק מילולי, לחבק עם נוכחות וירטואלית צמודה בהתאם למינון הנדרש בעורקיי, וברגע האמת לעטוף אותי במגע חם רטוב קשה ומעורר, ולהעניק לי את הפינה המיוחדת הזו של כל החשקים האחרים, הכמוסים או הלכאורה בלתי מושגים, שנזנחו ונדחקו, ורק כעת מצאו פורקן.

ואיזה פורקן הוא מספק, ואיזה צרכים הוא ממלא.. התחושות מוכרות מימים נושנים, למרות שכבר חשבתי שאבדו ולא ישובו.. ופתאום כאילו שב טעם נשכח אך מוכר. והכל שקט ורגוע ושליו, העצב פינה מקומו, החיוך לא יורד מהפנים, הבלגן מצא את הסדר הפנימי, וללא דרמות וללא בריחה, רק הטמעה מוחלטת של התחושות הנעימות תוך שמירה על המחשבות בפוקוס על החיובי ולא השלילי.. כאילו שיכול היה להיות בי מקום להכיל כעת את השלילי, כעת כשהוא מפזר מסביבי כ"כ הרבה נצנוצי אור ומפרה אותי בכמות שלא חשבתי שאוכל שוב להכיל.. אני מניחה שכעומק הבור בו הייתי נתונה כך הגבהים אליהם אני נוסקת..

בשבוע האחרון עברתי לתזונה חדשה. שיחות צמודות לאורך היום, לא להפסיק להרגיש את הצד מהצד השני, הכי מנטאלי.. ומי בכלל הוא הדומיננטי?? רגע ככה ורגע ככה, לא בהפרש של שעות, אלא בהפרש של דקות.. פעם למעלה ופעם למטה. ובכל כיוון ובכל רגע הכל מסתחרר כמו ענן פרפרים צבעוניים שמכסים את השמיים עד האופק.. ועדיין היה צד אחד שבלט בו יותר, ומשך ממני את הצד שמנגד ובום נוצרה כימיה. אחרי תקופה ארוכה שלי בתחתית הוא צץ ופשוט נשא אותי אל כס המלכות שלא ידעתי שיש לי.

קשה לתאר את ההרפתקאה הזו בדרך שלא תכיל שברירי רגעים מענגים.. רגע בלתי נשכח כשאני שכובה על המיטה, שעונה מעט על כרית, ג'וינט ביד אחת, מאפרה ביד שנייה, רגליים מפוסקות, והראש שלו טמון שם היטב, מתלקק ומתפנק ומדיי פעם מגניב אליי מבטים חמים. רגע מכונן.. ה-69 המפורסם.. חנקתי לו את הפנים עם כל המיצים שניגרו ממני והוא לא הפסיק ללקק הכל במרץ.. מידי פעם קיבל ליקוקי זין, דרכי להודות על העבודה הטובה שעשה.. אתה רואה כמה אני טובה אליך?..

"מתי שאת רוצה

כמה שאת רוצה

איך שתקבעי"

אחרי העלאת זכרונות קטנטנים ומחרמנים כאלה, כותב לי דברים כאלה ומוחק לי את המח. באותו רגע כל מה שאני רוצה זה להקפיץ אותו לפה במיידי. 15 דק' והוא יהיה כאן. יסיר את המעיל של האופנוע, יתן בי את החיוך המתוק מתוק הזה וזהו. מאותו רגע אני מכוונת מסלול מחדש.. אחרי הודעות כאלה כל מה שאני רוצה זה להרגיש שוב את הידיים האלה מטיילות עליי, אוחזות בי בכח, הלשון שחוקרת במסירות נפש בכל חריץ שלי, עד שאני רואה כוכבים.. להביט בחיוך המתקתק הזה עם השפתיים הרכות והחמות האלה שלא יודעות שובע. מזמן לא נתקלתי במישהו שאוהב להתנשק כמוני..

לא שואלת שאלות מיותרות, מתענגת על התשוקה של הכאן והעכשיו. נהנית להרגיש נחשקת וסקסית ומפתה באופן שונה ממה שחוויתי בזמן האחרון.. להביט על עצמי מהצד שמנגד, לא כנועה, אלא מתהלכת זקופה וזורחת. זה מה שאמרה לי לפני שעתיים שכנה שעצרה אותי ברחוב, מסתבר שהיא לא ראתה אותי עידן ועידנים, והיה חשוב לה לציין כמה אני נראית טוב וכמה שאני זורחת. כן.. טוב לי, וכשטוב לי אני זורחת. קרני שמש וקשת צבעונית זורחים לי מהתחת.. חחח

אלה ימים מענגים במיוחד, הסקס והמחשבות המלוכלכות, החום והייחום האינסופי, הרעב שבא על סיפוקו כמעט מדיי יום בצורה כזו או אחרת, בתנוחה כזו או אחרת.. הרטיבות שלי, הטפטופים שלו.. אלה בהחלט ימים טובים, והגיעה השעה להתענג בסיומו של עוד יום כזה..

היום היה יום טוב. היה יום טוב בעבודה. מאוד פרודוקטיבי, כמו שלא היה מזה זמן רב. 2 הפסקות סגריה על פני 9 שעות עבודה. לא קרה לי כבר שבועות.. אולי חודשים אפילו. הספקתי להתגבר על בק-לואד של 3 ימים ועוד קצת. התרחקתי משיחות סמול טוק עם הבנות, התרכזתי בעבודה שלי. לא נתתי לשדים רגע אחד לחדור. אפילו הפסקתי אחרי 2 כוסות קפה + אחד שחור. לא הגעתי לחמש שש. בכל פעם שמחשבה ניסתה להכנס חזרתי לעבוד. זה החזיק את רוב היום.

בדרך הביתה, עם מוזיקה באוזניות התחילו לחלחל לי מחשבות לא נעימות. הקנאה שאני שונאת שקיימת בי כלפיו, התביעה שלא עושה לי טוב עם תהפוכותיה ועדיין לא ברור איך ואם נמשיך. אחרי המחשבה השלישית החלטתי ליישם את אחד מהכלים של הפסיכולוגית ולעצור, לזהות את המחשבות השליליות והמשתקות, לקטלג אותן ולהניח אותן בצד. זה עבד לזמן מה.

החלפתי אוטובוס, בדרכי לדיקור, לנסות לאזן את המערכת שלי בדרך אחרת, פחות קונוונציונלית. לא יודעת כמה מאמינה כמו בעבר אבל desperate times call for desperate measures. התיישבתי ליד בחור אחד, איפה שהוא על קו התפר בין גיק לחנון אם לשפוט מהמראה בלבד. שמנמן כזה, משקפיים, צמוד לטלפון חדשני ומדיף ריח מעורב של זיעה קלה עם "בושם" שהתחיל לאבד את חוזקו. לא יודעת מה עשה לי את זה בזה אבל בעשרים דקות האלה זה לצד זה באוטובוס משהו באף שלי התמקד על הריח הזה. משהו בריח הזה העניק לי שלווה פנימית. ריח של גבר. ריח של בית. קשה להסביר..

השיחה לפני הטיפול מאוד עזרה, קשה להסביר, אבל כשהיא ספרה לי דברים שהיא חשה כשעברה את הטראומות של עצמה, משהו בי נרגע. הכאב הדומה של האחר נתן לי מרגוע, כאילו בעצם זה שהיא באמת יודעת איך זה כשאני מרגישה כלואה בתוך גוף שלא מצליחה לשלוט בו, משהו בזה נתן בנפשי מעט מרגוע. תחושת לא לבד. המחטים באיזה שלב הפכו שוליים. כשנשכבתי על המיטה על הבטן בלי חולצה, והיא פתחה לי את החזייה, ממששת לי את החוליות כדי למצוא את הנקודות לדיקור כל מה שחשבתי עליו זה כמה התגעגעתי למגע הרך.

בדרך חזרה הביתה מחשבתי נדדה לכך שמשהו בתוכי מסרב להמשיך להצמד לכאב. אני יודעת שזה דבר והיפוכו- אני של עכשיו ואני של לפני כשבוע, אבל.. לא מעניינים אותי משחקי השליטה. אני רציתי בכאב כי רציתי להעניש את עצמי. ואני לעולם לא יכולתי להכאיב לעצמי כפי שאחרים הכאיבו לי. אז נתתי להם את הכבוד. ועכשיו? רוצה מגע חם, לוטף. רוצה מרגוע וביטחון. דבר והיפוכו אבל מותר לי, מסתבר. מותר לי להרגיש הכל.

אחותי נתנה לי טרמפ הביתה. היא מאוד קשובה אליי ושומרת עליי במהלך היום (בהודעות), יותר ויותר מאז שהתחלתי והמשכתי להפתח אליה. כנראה שיש מי שמסוגל להכיל את הבלבול והפחד שלי מבלי שתיווצר בי התחושה שאני מהווה מעמסה, גם אם התחושה הזו היא שלי בלבד. אני נורא מבולבלת ככל שמתווספים רגעים של שליטה והגיון ואמונה. אם כי הפחד לא נעלם. הוא צועד לצידי ולפעמים משתלט עליי בדמות התקפי חרדה. אבל היום היו פחות. כאילו לכמה רגעים יכולתי לנשום וזה היה מוזר. זה עדיין מוזר כי אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם מחשבה רחוקת טווח. אני עדיין שורדת במעבר מרגע לרגע שאחריו. מעכשיו לאחכ או מהלילה למחר בבוקר. בשום פנים לא מעכשיו לשבוע הבא כשהכל עוד יכול להשתבש. כנראה שככה זה בהתחלה.. הצעדים הראשונים של ראש מעל המים בלי לייחל למוות.

באחד הפרקים שראיתי הערב אמרו ש- We're as sick as our secrets. ואני חולה. אני יודעת שאני חולה, אבל הסודות שלי.. האם יש לי סודות?.. לא יודעת אפילו מה משך אותי במשפט הזה. הדפים הוירטואליים ספג את כל הסודות שלי. כעת או בעבר. ומה שלא נספג שם עבר לאוזן אנושית. תמיד הייתי ספר פתוח, או לפחות אוהבת לחשוב ככה. נזכרת איך הוא הופתע כשסיפרתי לו באחד מרגעי האלכוהול שלי (נכנס יין יצא סוד, לא?) שכילדה הרביצו לי. לא בצחוק, לא בכאילו, חגורה סובייטית אמיתית. הוא הבין פתאום את החשש שלי משימוש בחגורה בסשן. זה פחות חשש, אני מניחה, יותר כמו איזה מחסום שחסך לי לספר זכרון ילדות שהיה יותר קל להתעלם מקיומו, להתייחס אליו כאל חלום רע. למעלה מ-30 שנה אחכ אבא שלי הוא אחד האנשים היקרים לי. מה שהיה היה, לא נוטרת טינה. אולי כי אני פשוט כזו, כפי שאמר לי יותר מפעם אחת, אני טובה מדיי. תמיד מתעקשת לראות את הטוב בכל אדם. מוכנה לסלוח בכל הזדמנות שנראה שמגיע.

אז למה רק לעצמי אני לא מסוגלת לסלוח? למה רק עם עצמי אני לא מוכנה להיות עדינה ומבינה? למה את עצמי אני ממהרת לשפוט לחומרה? התשובה שתמיד נתתי היא שאף אחד בעולם לא יוכל להכאיב לי כמותי. אבל האמת היא שאני לא יודעת למה. אולי לא מאמינה שמגיעה לי הסליחה. אולי כי אני גם חושבת שאני טובה מדיי ושבעולם הזה הטובים משלמים ביוקר, והרעים נחים על זרי דפנה. לפעמים מפנטזת על להיות רעה. נדלקת מהמחשבה, אבל מבינה שזה אבוד מראש, או לפחות כל עוד היומניטי סוויצ' שלי עדיין פעיל. ואולי פשוט לא מאמינה שמגיע לי טוב. כי כשבא טוב בדרכי אני נכווית חזק וכואב. ואם אי פעם היה משהו במשפט "הנכווה ברותחין..", אז אני הראשונה ליישם את זה. עם השנים הרומנטיקנית שבי מתה. הרגתי אותה כי החלומות שלה הרגו אותי. ויש גבול לכמה לב אחד יכול לספוג.

דווקא כעת, מעומקו של הבור אליו צנחתי שלא באשמתי, אני מבינה כמה אהבה וחמלה וחום וחיבוק של ממש מכניסים בריאותיי אויר, ומפיחים בי שברירי תקווה. רוצה להאמין שהלב שלי יפתח שוב. למי שבאמת ראוי לו. רוצה להאמין שברגע הנכון עם האדם הנכון אני ארשה לעצמי להרגיש שוב משהו אמיתי. שאני ארשה לאחר לאהוב אותי כי אני אאמין שזה מגיע לי באמת ולא סתם מניפולציה להשיג ממני משהו. רוצה להאמין שכל האור שפיזרתי על העולם כשזרחתי, ישוב לעטוף גם אותי בבוא הזמן. רוצה להאמין שיש מישהו אי שם בעולם שיש בו מקום להכיל אותי ואת הלב שלי. רוצה להאמין בזה ובזכות שלי לאהבה. אומרים שאהבה מביאה אהבה, חבל שלא אמרו שכשאתה מבקש לך אהבה כדאי שתדע לבקש את האהבה הספציפית שבה אתה חושק. לא כל אהבה היא אותה אהבה. והייתם חושבים ש-38 שנותיי בעולם הזה ילמדו אותי דבר או שניים על אהבה..

היום היה סוג של יום טוב. Hell, יחסית לימים שעברתי בשבועות האחרונים היה לי יום פאקינג מעולה. אז למה עדיין מחפשת מקום לברוח אליו? זרועות להתחבא בינותן, חיבוק להטמע לתוכו...? אולי כי הדרך עודנה ארוכה ורבה, ואני מחפשת לשם שינוי באופן אקטיבי את החום להיאחז בו, התקווה, האמונה, האנושיות שאני כה רעבה וצמאה לה.. 

 want you to come on, come on, come on, come on and take it, Take it!
Take another little piece of my heart now, baby! 
Oh, oh, break it!
Break another little bit of my heart now, darling, yeah, yeah, yeah.
Oh, oh, have a..
Have another little piece of my heart now, baby,
You know you got it if it makes you feel good, Oh, yes indeed.