נושמת לרווחה. הצונאמי עבר ונותרתי שלמה. רגע לפני שכל השדים יצאו לחגוג על גופתי החלטתי לעשות מעשה ולהקשיב לו. התלבשתי, נעלתי נעלי ספורט, לקחתי את כוס המשקה ביד, כי רוסיה טובה לא שופכת אלכוהול, סגריות בתיק ויצאתי לדרך. התחלתי ללכת. שמתי מוזיקה באוזניים וצעדתי. שלחתי הודעה לאחותי ותוך כעשר דקות הגעתי אליה. עלינו לגג, אני עם כוסית של ייגר (הוודקה נגמרה), והסגריות מתחילות במירוץ. הסברתי לה. פתחתי בפניה הכל, את כל מה שהסתרתי בפגישתינו שעברה. הכל הכל ללא צנזורה ומבלי לייפות את הדברים.
אחותי הגדולה.. בילדותי לא התחברנו, ואילו בבגרותינו התאחדנו לכח אחד. אני הרגשית, היא הרציונלית. היא הדאגנית אני המעופפת. ואיכשהו אני קבלתי את החרא הזה. אבל השיחה עשתה לי טוב. ישבנו על הגג, באויר הפתוח, דברנו. לקראת הסוף אחרי שבעלה בא, בלבל את השכל והמשיך הלאה לעניניו, חזרנו לנושא השיחה. ואז היא החליטה לפקס אותי. למצוא לי חזית אחת בחיי שאוכל להביט עליה באור חיובי או לפחות לא של סוף העולם. הלכה איתי על התרחיש הכי הכי שלילי וגם לו מצאה לי פיתרון בר התמודדות. באותו רגע שראיתי ניצוץ של אור בחשכה שלי התחלתי לבכות. אבל זה היה טוב..
כשיצאתי ממנה אחרי שעתיים, שינסתי מתניים ובקצב מהיר כאילו רודפים אחריי ליצנים עם סכינים שלופות, הארכתי מסלול שיכל לקחת עשר דקות למסלול שלקח לי חצי שעה. התחלתי אותו חצי מעורפלת וסיימתי אותו פיכחת ואפופה באופוריה קלילה של "יהיה טוב". לפני שהלכתי היא אמרה לי, תחזרי להסתכל על החלזונות והפרחים, זה עושה לך טוב.. אל תתמקדי בדברים הרעים שמסביב. היא מכירה אותי.
חזרתי, דפקתי מקלחת טובה, לקחתי כדור ובדרכי למיטה. מחר אני קמה לעבודה כי ככה החלטתי. אני אהיה כמה שאהיה, אני אעשה כמיטב יכולתי, אולי לא אהיה מושלמת, אבל אעשה כל שביכולתי לפזר חיוכים על האחרים. כבר מזמן גיליתי שנתינה מעוררת בי חיים. אולי זה המפתח. אני אתחזק לאט לאט, ואולי לא יהיה מנוס מטיפול מורכב יותר ואגרסיבי יותר, שינוי כדורים, הליכות יומיות, מה שיעזור.. אבל ולו למען הסובבים אותי.. מגיע להם אותי במיטבי.
אני יורדת לבינתיים מרעיון האימהות, עד שאגיע שוב לאיזון, אבל אולי כדאי לאמץ תחביב חדש. חשבתי על ללמוד הגנה עצמית, איזו אמנות לחימה כזו או אחרת, משהו שיחזק לי את הגוף ואת הביטחון. משהו להתפקס עליו. לא יודעת, זו מחשבה שצצה כבר לא פעם ראשונה במוחי ואולי כדאי להעביר את זה מהמילים למעשים. לא יודעת.
אני כן יודעת שמחר יום חדש. ומחר אני אנצח את הפחדים. לפחות אחד או שניים מהם. מחר אני אהיה חזקה יותר, כי לאוהביי מגיע לקבל חזרה את היפעת שהם אוהבים. ולי.. לי מגיע לחזור לנשום, לחזור להאמין בטוב שבעולם, לחזור להאמין. תקווה. הוא הבטיח לי שיהיה טוב יותר ומילה שלו זו מילה.
לילה טוב ושקט שיהיה לנו. תודה למי שקרא את כל הפוסטים האחרונים, למי שהגיב, למי שחיבק מרחוק, למי שתמך ולמי שרק קרא ושתק כי לא תמיד יש מילים מתאימות. הלב מתרחב בזכותכם. תודה!
היום הזה התחיל סביר. הבאתי עצמי לקום מהמיטה, אפילו להתלבש כדי לצאת מהבית. אז נכון שזה היה שעה וחצי מאוחר יותר מבד"כ אבל הצלחתי להגיע לנקודה הזו. בשלב הבא יצאתי לרחוב וכל מה שידעתי זה שאין מצב בעולם שאני מגיעה למשרד. אז הלכתי לבית קפה קרוב לבית והתיישבתי שם לחשוב. הייתי הלקוחה הראשונה ולא היה אכפת לי. הזמנתי לי קפה וכריך לאחכ. האם ללכת לקנות בלוק ציור ולהתחיל לעבוד על פרוייקט חדש שיאפס אותי או סתם לשוטט ברחובות?.. סמס על דבר דואר עזר להחליט. סיימתי את הקפה, תחבתי את הכריך לתיק והלכתי לקנות סגריות. משם אוטובוס לאסוף את הדואר מחו"ל ומשם לבית קפה אחר שאוהבת. העיקר לשבת בחומה של השמש, בין אנשים ולא בחושך שבחדר שלי.
לקח זמן מה אבל אחרי שיחות טלפון עם כמה מהעבודה שדאגו לי, הצלחתי לפנות מקום בשחור שלי לכמה נקודות אור. לשם שינוי לחשוב על דברים חיוביים, לנסות לארגן דרך פעולה שבעזרתה אוכל להרים את עצמי. זה לא היה 100% אבל נראה שהגעתי לנקודת התחלה, וזה כבר היה בהרבה יותר טוב מהשבועות האחרונים. אפילו הבליחה לי מחשבה של לא לשתות אלכוהול היום. עוד מחשבה על זה שאולי בעבודה לא כזה נורא בסה"כ, כי אוהבים אותי. אפילו מחשבה על זה שאני תמיד יכולה ליתר בטחון לחפש מקום עבודה אחר בינתיים, ולו כדי לא להרגיש חרב מונחת לי על הצוואר. להחזיר לעצמי תחושה של שליטה.
לקראת הצהריים חזרתי, התחלתי לעשות דברים בבית, להרגיש מועילה. להרגיש בתנועה. לבשל. אקט שבעבר היה אמנות בעיניי ומקור לשלווה. אבל אז באמצע הדרך קבלתי מייל מעורכת הדין שלי על זה שהגיע כתב הגנה מהדמות שאני תובעת. לקרוא את המילים הנוראיות האלה שלו חתך בבשרי כאילו היתה זו סכין של ממש. ציירו שם מפלצת. וממקומי הנמוך כרגע ראיתי איך העננים השחורים יורדים לכיווני וערפל סמיך ושחור עוטף, ואין לי אוויר ואין לי ראות קדימה ואני לא מסוגלת לנשום ואני מאבדת את האשתונות.
ברגע הזה הוודקה תפוזים חזרה לגרוני. המחשבות האיומות חזרו לשוטט בראשי, ולולא כמה אנשים שעדיין חשוב לי לחיות עבורם, הייתי מזמן הולכת למטבח ממלאה לי ימבה של אלכוהול ומורידה לגרון את שארית הכדורים שיש לי (וידוא הריגה), הולכת למיטה ורק שולחת לה לפני זה הודעה שאני הלכתי לנוח (כדי שלא תנסה להעיר אותי). ואם הייתי מתעוררת חבל ואם לא אז יופי. תכנית שהרצתי לי בראש מדי יום כבר שבועות, וכל פעם משהו עצר אותי. כולל ניסיון חלקי שיכל להצליח לולא התת מודע שלי היה עסוק בלנסות להציל אותי תוך כדי משיכת תשומת ליבו של היקר לי..
אני יודעת שבמצב אחר, לו לפחות כמה חזיתות היו שקטות אצלי, ודאי הייתי נלחמת בהגיון אל מול הפחדים, אבל אני מרגישה במלחמה כוללת. במצב בעבודה, במצב הכלכלי, במצב הרגשי-רומנטי-עלק, במצב הנפשי, במצב הפיזי, במצב ההורמונלי.. הרשימה אינסופית. מתאמצת לחשוב על דברים שלפחות בהם טוב אצלי עכשיו, איזו חזית אחת שלפחות בה הכל בסדר. אחת. אין כזו. ומפה הקושי לעמוד בגב זקוף.
זר לא יבין. אדם שמעולם לא התמודד עם דכאון קליני או חרדה לא יבין, איך אני מסוגלת כלפי חוץ לצחוק ולחייך אבל למות מבפנים. זה סודה של המחלה הזו. היא המחלה השקטה הקטלנית האמיתית. ולצערי, מי שאינו חווה את זה לעולם לא יצליח להבין את זה, ולא משנה כמה אמפתיה יש בו. לא משנה כמה אהבה יש בליבו, זה מהדברים שאם לא הרגשת, לא תדע איך זה מרגיש.
כשאני אומרת לאנשים קרובים שאני מרגישה לבד, כשאני כותבת בבלוג שאני מרגישה בודדה, זה לא בגלל שאין סביבי אנשים בכלל או כאלה שאכפת להם בפרט, אלא משום שאין סביבי אנשים שמבינים את מה שאני עוברת, באמת מבינים ובאמת יכולים לעזור לי מהמקום שהם מכירים על בשרם ונפשם כי היו שם למטה בתחתית כמוני וטיפסו חזרה למעלה.
בשלושת הימים האחרונים לא לקחתי כמעט אף כדור שאני צריכה לקחת. כל ההתנהלות הטובה שלי בשבוע שעבר כאילו הלכה לטימיון. יש לי ידיד טוב שמתמודד עם סרטן שחזר לו, והפעם זה סופני. נאמר לו שיש לו כשנה, אלא אם איזה טיפול ניסיוני יצליח להאריך זמנו. הוא מפחד למות, אומר לי את זה כל הזמן, אבל ממעמקי התהום שלי אני לא יודעת איך לנחם אותו, אז משננת לו את כל המילים והמשפטים שאמרו לי כדי להתחזק, אולי עליו זה יעבוד. הוא נאחז באהבה שלו אליי כאוויר לנשימה, ואני לא נאחזת באף אהבה. אני לא נאחזת בכלום, למעט התעקשותו של קול פנימי פיצפון שמסרב עדיין להכנע, ולו מהמחשבה שאולי אולי זה ישתפר בהמשך. זה הדבר היחידי שמונע ממני את נקודת האל חזור. כבר לא בטוחה אם זה מפחיד אותי או לא. חוששת מעט מהיום שבו לא יהיה אכפת לי יותר. זה יהיה היום האחרון.
לא רוצה להפוך לסטטיסטיקה, לא רוצה לוותר על מה שאחרים נלחמים להשיג. אבל הרגעים היפים מתמעטים. הרגעים האופטימיים כמעט ונכחדו. ומיום ליום השחור תופס יותר ויותר מקום על חשבון הדברים היפים והחיוביים. ואני עייפה, אני ככ עייפה מהכל. רוצה לחסוך את זה מכל אוהביי, רוצה לחסוך להם את הכאב שכרוך בזה אבל אני באמת לא יודעת כמה עוד אצליח למשוך. עוד כוס נמזגת עד סופה.. הכל ככ מיותר, קשה שלא לתהות למה אני מתאמצת בכלל.
I seen the sun comin' up at the funeral at dawn The long broken arm of human law Now it always seemed such a waste She always had a pretty face So I wondered how she hung around this place
החלומות ההם תמיד מתרחשים באוירה זהה. משהו שהדרך הכי טובה עבורי לתאר אותה היא אחר צהריים חמים של יולי בשלהי שנות השבעים של ישראל. מנגינת חליל כלשהו מתנגנת מהאופק, משהו שנע בין הסגנון הבדואי של סיני לבין הישראליות הבשלה.. השמיים תמיד כמו תמונה ישנה דהוייה בגווני חום צהוב. המדבר בשיא הווייתו. חלומות סוף העולם שלי. יש משהו מעייף בפשטות הזו לנגד עיניי, ועדיין בכל פעם הגוונים נעים מעט. האנשים מתחלפים, לעיתים בכלל שומם. אבל תמיד אותה אווירת שישי אחה"צ עייף מחום יולי אוגוסט. בעולם אחר אני קבלתי את מה שייחלתי לו והשממה והפשטות מילאו חיי. הסתפקתי במה שהיה ומה שחסר נתמלא בלב. בעולם הנוכחי לעולם לא יהיה לך מספיק, והשממה.. היא בעיניי כחלום בלהות.
הפסיכולוגית הגדירה את המצב שלי כדכאון עם חרדה כללית וסממני OCD בשילוב עם נטייה להתמכרויות. המילים נטיות אובדניות לא נאמרו בצורה גלויה למרות שזה היה באויר. יכולתי בעולם מקביל להיות גם זונה, למכור את גופי תמורת מנות סם שהיו בבוא הזמן מוחקות אותי. לאיש לא היה אכפת ויופיי היה נמחק עם הזמן. לא הרבה היה נשאר מאחור להזכיר חלומות אבודים. המציאות הצבעונית הולכת ונצבעת באותם גוונים. ואולי איבדתי את המשקפיים הורודים, או הכדורים הסגולים, ואולי העלה האחרון של הוורד נשר, וכעת נותרה רק החיה..
אני משתנה בחודשים האחרונים. אני שמה לב, אחרים שמים לב. לא ידעתי לשים את האצבע, ומי שכן יכל לזהות, לא היה בחיי כשזה קרה פעם שעברה בעוצמה דומה. אחרים לא מספיק רגישים אליי. וכך מסתבר שהכל חזר. באפריל 2015 משהו בי התפרק וזחלתי על גחוני לבקש עזרה. כמעט שנתיים של יציבות שפתאום התחילו להתפרק. כשאמרתי לה שאני לא מצליחה להבין מה היה הטריגר, היא ענתה בשלווה שלא תמיד יש טריגר. התחושה בתוכי היתה שוב של חוסר אונים. שעה של דיבור מהיר וחסר סבלנות. כמו בסרטים ההם. הידיים מתעסקות זו בזו, המבט לרוב מושפל או מביט לאיזה נקודה לא ברורה מאחוריה. ולמרות הכל השפה רהוטה והמח כאילו צלול. לא פלא שאיש לא יכל היה לזהות עליי כלום. עם השנים פיתחתי מסכות מאוד טובות. בעוד ברגשות כלליים אני שקופה וישר מזהים אם טוב לי או רע לי, כשאני באמת רוצה להסתיר את הסטייט אוף מיינד שלי אני אמנית. "מלהסתכל עליך לא הייתי מנחשת את מה שאת עוברת" חייכתי אליה, כן אני טובה בלהסתיר הכל מאחורי חיוך צחור ומבט עצוב בעיניים.
הפעם הלכתי צעד קדימה ולא הסתרתי ממנה כמעט כלום. סיפרתי את המחשבות לפני ואחרי אותו ערב. תיארתי לה מהזוית שלי ושל האחרים. היא ישבה כולה קשובה. "את רצית ממנו תשומת לב, דרשת אותה, אחרת למה בעצם כתבת לו את כל מה שאת עושה, בידיעה שהוא יגיב אליך". "לא באמת ידעתי שהוא יתייחס. גם לא באמת האמנתי שהוא יבוא". זה גם לא נעשה במודע, האלכוהול כבר השתלט בשלב ההוא. הסברתי לה שזה משתיק את הקולות. היא הבינה. או העמידה פנים שהבינה. ואני מעט התרככתי. אני לא תחת התקפה ואין ממה לברוח. באותו רגע. זה מה שאמרתי לעצמי.
המסיבה בשישי היתה נהדרת, אבל אני התנהגתי לקיצון. נטשתי אותו בערך עשר דקות מהרגע שנכנסתי, למעט כמה רגעים שדרש את תשומת הלב לאיפוס. היום אני מתחרטת, כבר למחרת התחרטתי. כי יודעת שזה ממש לא מי שאני, והוא הבין, אבל בי זה עדיין כואב, כי להרגיש את השינוי בהתהוותו זה עוד דבר אחד, ברטרוספקטיבה לא יכולה שלא לתהות מתי האלכוהול התחיל להוציא את השדים במקום לרסן אותם בפנים, באיזו נק' זמן איבדתי שליטה.. בהתחלה זה היה עדין, מצאתי עצמי מהר מאוד על גבול השתוייה, והרבה מעבר. התנדנדות לא צפוייה בין כסאות. היו כמה שהתיישבתי עליהם בעודם מלטפים אותי. הוא צפה מהצד, רק משגיח שאני בסדר ומודעת. הפסיכולוגית שראתה את הסימנים טענה שזה לא נקרא שהוא שמר עליי. הסברתי לה שהיא טועה. הוא נהג בצורה הכי נכונה שניתן היה לנהוג. אני הייתי מאושרת באותו רגע, מהסיבות הלא נכונות ועתידה להתחרט, אבל לו מנע ממני את זה, זה היה מתפתח לפינה מאוד לא טובה ביננו. האם הקומנפליקט הזה שווה את זה? לא. לכן נהג הכי טוב שיכל. שמר שאני מודעת. ושאיש לא עושה לי דברים אסורים.
באיזה שלב התחילו לבדוק עליי שוט שהכין אחד החברים, בעצם אפילו 2 שונים. עד עכשיו הירכיים שלי עם פסים סגולים. בכל פעם שנזכרת עכשיו באותה נק' זמן כאילו צפיתי בעצמי מהצד, קופצת לי תמונה של איזו נערה שברחה מהבית ומצאה עצמה מוכרת עצמה בתמורה לאבק השיכחה. 'לא מרגישה כאב, תכה אותי. אני אהיה להיט הערב'. בעיניי זו הנק' הכי נמוכה שיכולתי לדמיין, אותה נערה אבודה ברחובות. מוכרת הגפרורים הקטנה שלי.. וכך בתוך מספר ימים בת הים האבודה הפכה למוכרת הגפרורים. סינדרלה כבר מזמן נעלמה מהאופק.
הפסיכולוגית טוענת שהכל מתחבר באיזו נקודה לסכימה שיש לי עם נטישה. הפחד מנטישה. אולי מהמקום הזה גם באה הקנאה שלי אליו. קנאה שמונעת ממנו את הכייף האולטימטיבי ללאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אבל אתה יודע, ככל שחושבת על זה, אם תוציא ממני את הקנאה ונעבור להזדיין תוך הרצת סיפורי זיונים שחווינו עם אחרים.. מה יותר פרנד זון מזה? אתה באמת רוצה לתחוב אותנו לפרנד זון? יצא לי לתהות בייני לעצמי, מה באמת היה שורד לאורך זמן אם היינו מוציאים את הסקס והתשוקה מהקשר שלנו. היינו מתראים אולי פעם בחודש, כמו עם שאר החברים..
אולי אתה גם צריך להודות בפני עצמך שמה שיש ביננו ייחודי דווקא בגלל כל המרכיבים שאנחנו מכילים בקשר שלנו. תוציא מרכיב אחד, האם המכונה תפעל באותו אופן? אתה מתעקש שכן. אני טוענת שלא. אני טוענת שאם תוציא את התשוקה ממני אליך מחוץ למשוואה, ישאר לנו משהו אחר. כי אני בחורה (למרות שנוח לנו לחשוב שאני איפה שהוא באמצע). כי אתה גבר. כי בדייט הראשון שלנו היה ברור ששנינו כיוונו להגיע למיטה ולבלות, אחרת זה היה נגמר אחרת. אבל בגלל שאתה היית אתה ואני הייתי אני, דברים התחילו להתפתח באופן שלהם. והיום.. אנחנו כאן.
לקח לי שעות ארוכות להתנקות מהאלכוהול שצרכתי במסיבה, היום והלילה התהפכו, ולבסוף נשברתי בצהרי היום כשהוא ישן ואני נחתתי על הרצפה עם המוזיקה והדמעות שלא הפסיקו לזרום. כל הזמן חונקת את הקולות כדי שלא ישמע ולא יתעורר. שלא יתפוס אותי בחולשתי. היה רגע שדמיינתי עצמי חוזרת אליו למיטה לחיבוק כדי להרגיע את השדים אבל לא רציתי שיתעורר משינה מתוקה לתוך הסרט שהייתי בו. לא הגיע לו את זה. לא מגיע לו למען האמת שום דבר ממה שאני עוברת לאחרונה. ואני יודעת שזו ברכה משמיים שזכיתי בו בחיי בתקופה קשה כזו, כשדווקא היציבות המחשבתית והלוגית שלו היא אחד הדברים הבודדים שמצליחים לקרקע אותי מעת לעת. הוא אולי התרופה שלי אבל אני מרגישה דיי כמו הרעל שלו וזו תחושה שקשה להלחם בה. בין אם היא נכונה או לא.
אמרתי לה שאני מרגישה שאני מאבדת את דעתי. שהשפיות שלי ספק בי וספק.. היא הזכירה לי כלי התמודדות מהעבר. ביקשה שאתחייב לכל מיני פעילויות קטנות. אמרתי סבבה. יום 2 עדיין לא ממש קורה. אף אחד לא מבין את התחושה הזו שאין לך שליטה על החיים שלך מסיבות לא ברורות. כשאתה רואה את הכל מתפורר לך בין הידיים ונע ונד בין אלוהים אדירים תעזרו לי לא ליפול מהצוק לבין מה הטעם הכי כולנו נמות.. אמרתי לה שאני במסלול של הרס עצמי. היא הנהנה. אבל זה לא המשיך מעבר.
אני יודעת שכבר אמרתי את זה לפני שבוע אבל כעת זה נכון יותר מכל יום אחר בחיי מעולם. המשימה היחידה שלי כרגע היא לקום בבוקר ולצאת לעבודה. כל השאר מינורי ולא חשוב. קודם כל לצאת מהמיטה, לצאת מהבית, להגיע למשרד ולא לאכול את עצמי חיה מבפנים כמו שאני עושה מסביב לשעון.
במהלך היום בכל רגע של פיכחות רצה לי בראש רשימה של כל הדברים שבהם כשלתי היום. לא רואה את החיובי, רק סופרת את השליליים כפרס נוסף שהתווסף לארון הגביעים הפרטי. אני יודעת שצריך לעשות את ההיפך אבל כאילו איבדתי את הקול הרציונלי שאומר לי להשאר בצד הנכון של החיים. הקולות השליליים חזקים מתמיד, מוצאת עצמי נכנעת להם, זורקת זין. מתקשה לתפוס שליטה מחדש. לא נתנו לי שום דבר מעבר. ואני.. אני תוהה ביני לעצמי כמה זמן אצליח לשרוד את זה לבד.
הכאב מהווה עבורי מפלט לא בריא, אני יודעת, אני בורחת אליו כדי להעניש את עצמי. שוב שולטת מלמטה, משתמשת בו כדי לפגוע בעצמי. כמו לחתוך בבשר החי, כמעט תרתי משמע. וכשהוא בא מאחוריי וזיין אותי ככה בעוצמה, וידע שהוא מכאיב לי.. הכאב היה עוצמתי ואני נשכתי שפה, לא אמרתי לו להפסיק, לא מנעתי ממנו את ההנאה שבשריטה המופלאה הזו, לחשתי לעצמי בראשי שזה העונש שמגיע לי, שאספוג את הכאב שמגיע לי. נאנקתי מכאב ולא דברתי מעבר. שיעניש אותי. כשהוא גמר עברו בי 2 מחשבות בזו אחר זו. הראשונה ששמחתי סוף סוף לשמוע אותו נאנח בכזה עונג כמו שמזמן לא. המחשבה שבאה מיד אחכ, היתה תודה אלוהים שלקחת ממני את הכאב. כשהוא יצא להתקלח אני עוד עמדתי שם חצי נשענת על המיטה, כל גופי רועד, בחשכה הזו, וניסיתי לאסוף את עצמי מחדש. אני מבינה עכשיו שניצלתי אותו בצורה מסויימת. הוא הגיע אמנם לסיפוק, אבל אני הגעתי לכאב שהגיע לי. ואחכ כשישן אני התמוטטתי לבכי של שעה. כי הבנתי שאני על סף איבוד צלם אנוש ואיש לא יכול לעזור לי יותר. גם לא הוא.
אני רוצה להאמין שאני אצליח כמו רובוט מחר להכריח עצמי להגיע לעבודה ואעמיד פנים שהכל בסדר בזמן שאני הולכת ונשרפת. מרגיש קצת עצוב שבתקופה שבה הכל היה אמור לפרוח בחיי, אני נובלת. כאילו הראש עדיין באותו מצב חצי הכרתי של אותו ליל שבת.. כשלא הפסקתי למלמל בעקשנות i'm fine. אבל אם חייבת להודות באמת.. i'm not fine.. אפילו לא קרוב..
Bad girl, drunk by six Kissing someone else's lips Smoked too many cigarettes today I'm not happy when I act this way
יום שהתחיל מאושר והתהפך לקראת שעת הצהריים בגלל משהו בעבודה. אני יודעת שלולא 2 האנשים שלי המצב היה קיצוני יותר. ישר כשזה קרה כתבתי לו, והוא שהיה באמצע דברים משלו עדיין היה שם בשבילי. כאילו ידע שבאותו רגע הרגשתי את השמיים נופלים עליי. הוא הזכיר לי את מעלותיי גם כשמיאנתי להתעודד וכמו תמיד לא ויתר לי על עצמי. הבחירה שלו לגשת אליי ברוך ולא באגרסיביות היתה הבחירה הכי נכונה שיכל לעשות אי פעם כלפיי. זה כל מה שהייתי זקוקה לו, בדיעבד, תזכורת איטית אך עיקשת שאני שווה את הכל וצריכה להפסיק לשכוח את זה כל פעם שדברים נהיים לא יציבים תחתיי.
כשסיימתי את העבודה ירדתי וקניתי אלכוהול. בבית דחפתי את זה למקפיא. אבל החלטתי שאני לא אתן לזה לשלוט בי. ואולי אלה הכדורים שעובדים. לא מחפשת להרוג את עצמי. כרגע. רק נעימה לי הידיעה שזה קיים למקרה ו..
בית ריק. בצהריים כשדברים התהפכו המחשבה לחזור לבית ריק בין 4 קירות נורא הפחידה אותי. לכמה רגעים לא סמכתי על עצמי אחרי מה שעברתי השבוע. אבל אחכ נזכרתי בסיפורים שהם סיפרו לי, מה שהיה באותו לילה, כל החלקים שאני פשוט לא זוכרת. שילוב של כמות בינונית של אלכוהול וכמות בינונית של כדורים, והכל השתבש. חלקים שלמים שנמחקו לי מהתודעה ושברירי הזכרון לא תואמים את המציאות שהם חוו מסביבי. אני לא זוכרת פחד, אני זוכרת שלווה, והיסטריה שלהם מסביבי. כעת זה רק זכרון לא נעים ששומר עליי מלעשות שטויות.
הכביסה תלויה, יושבת בתחתונים מול המחשב, שומעת מוזיקה ושומרת על סטטוס קוו עם עצמי. כל רגע שבו אני לא צוללת למטה הוא רגע טוב. כל שעה שאני שולטת בעצמי ובהחלטות שלי זו שעה טובה.
מישהו הציע להפגש. סרבתי. אני יודעת שזו היתה התכנית אבל לא רוצה. אין בי שום חשק לראות איש. הימים הסוערים שעברו עליי, והרגעים המטרידים היום, מבריחים אותי לספייס השקט שלי. הייתי נותנת הכל תמורת חיבוק. להתכרבל לתוך חיבוק גדול. להרגיש מוגנת לזמן מה.
מבריחה מחשבות רעות. מרגישה את השורשים הלא יציבים. הם מפחידים אותי נורא. ארבע הקירות.. אבל אני אנצח אותם.. מקווה.
"את ילדה גדולה" כתב לי, ואני הראש שלי סחף אותי לפינה של ליל אמש, אל הספנקינג חסר הרחמים. עד עכשיו כואב לי לשבת.. "כן, ילדה גדולה, עם צד אחד של הישבן סגול וצד שני פחות. לטיפולך המסור אודה." עונה בטון טיזרי מוכר ומתחצף. "אודה אדוני..." ענה. שתי מילים. שלוש נקודות. זה כל מה שהיה צריך. משהו התחיל לקרות לי בין הרגליים.. "לטיפולך המסור אודה, אדוני" כותבת ומרגישה את הרטיבות מתחילה לזרום.. מתרגשת כמו בתולה.
ביום יום אני לא מרגישה הכי בנוח להיות בעמדת הנשלטת, למרות שאני יודעת ששנים ארוכות זו הייתה אני. אך כמו בכל שאר תחומי חיי אני הבחנתי בשינויים גם בחשקים שלי. הגבר שחיזק והאדיר את המלכה שבי, מצליח לרסן את השולטת מלמטה, מצליח להכניע את המרדנית, לאט, בכבוד מוחלט, במתינות, ברוך ובעוצמתיות, משלב את כל האלמנטים, פורט לי על נימי נפשי, היחיד שמצליח להוריד אותי כנועה ומתמסרת מתוך רצוני החופשי באופן מוחלט. הכרתי שולטים בחיי, בייחוד בשנה האחרונה, הכרתי מכל הסוגים, אבל אף אחד לא הצליח להכנס לפינה הזו שמכיר אותי ומזהה את החשקים שלי עוד לפני שאני יודעת כיצד להשיג את מבוקשי. אני לא צריכה להביע את רצוני בעונש. הוא יודע שחטאתי. אני יודעת שחטאתי. ולהבדיל מכל הקדושים הדתיים והמעונים, לעונשו של זה אני כמהה ומייחלת. גם כשכואב. גם כשמתוק וגם כשצורב. גם למכה, גם לסטירה, גם לנשיקה. מצמרר אותי..
הוא שלח לי תמונה של היד שלו. זה הספיק. לא צריך מילים. התחתונים נספגו. הייתי בהפסקת סגריה באמצע יום עבודה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על ליל אמש, על הסגולים שיש לי על הישבן ומתחתיו על הירך, על התמונות שצילם כשישבני חשוף למצלמה, על המסיבה שאנחנו הולכים אליה מחרתיים ועל כמה הראש שלי הולך רחוק יותר ממה שאני אעז לבטא בקול. פנטזיות קטנות שלא מעלה על דל שפתיי, אולי כי מאמינה שמסוגל להגשים אותן אם יבחר. אולי כי חולמת להגשים אותן ובו זמנית נחרדת מעצם קיומן. מהרגעים האלה שאת מרגישה שכמה שאת אישה חזקה, מקננת בך שפחה קטנה, זונה חצופה, אחת שרוצה לשבת למרגלות אדונה, לחבק את רגלו ומדי פעם לחכות למבטי אישור מצידו. אישור להיות. אישור לגעת, אישור להתרומם לעוצמות ישנות, אחת שמתה למצוא עצמה איתו באיזו פינה בין אנשים מפשילה מעט את השמלה ומתיישבת לו על הזין..
כשהתחלתי לדמיין את המפגש הבדסמי הזה שאנחנו הולכים אליו, לראשונה יחד לאירוע מסוג כזה, לאחר שניערתי מעצמי את כל הפחדים (רק על ההתבגרות הזו מגיע לי צל"ש), התמונה הראשונה שעלתה בי זה אותי באה כאישה החזקה והמפתה, אותו לצידי נעול בכלובון ורק שנינו יודעים את העוצמות האמיתיות החבויות ביננו. אלה שמכירים אותי בקבוצה הזו יודעים שאני מתחלפת עם דגש לעבר דמות השולטת, למרות שאחרי המפגש הקודם הבנתי שאני סופר לייט לעומת הדמויות הנשיות הדומיננטיות שהיו שם. לעומתן אני עדינה מדיי, מנומסת מדיי, לא פרובוקטיבית מספיק (חחח מי היה מאמין שהמשפט הזה יאמר עליי לאור מי שהייתי לפני עשור וחצי). אולי זו הסיבה שנשלטים רבים נתפסים עליי. אני סוג של פורנו רך כל עוד השדים כלואים ותחת שליטה. כשלמעשה, בתוכי בוערת להבה רבת עוצמה, חזקה ושורפת, שאני לא משחררת לחופשי, אלא ברגעים מיוחדים במיוחד, בין אם כדומית או כסאבית.
אך משהו ניעור בי משנתו מאז הסשן האחרון שלנו, ואז שוב אתמול.. ופתאום המחשבות הלכו לכיוונים אחרים והתמונה שינתה פניה. הדמות שעלתה בעיניי רוחי כזו שתגיע למפגש הזה, היא אחרת. לא המלכה הרעה, אלא הפרוצה. היפיפייה התורנית של האדון שלי. אף לא אחד מהנוכחים ידע את עומק הקשר שלנו (שזה מתוק כסוד מופלא בפני עצמו), אך למראית עין האנרגיות האלה יוחצנו ויהיו מוחשיות לכל הנוכחים. מהר מאוד גם הזרים המוחלטים ירגישו את הדומיננטיות שלו, את היותי נתונה לחשקיו. הגברים יקנאו בו, הנשים יקנאו בי. ניצחון מוחלט. הוא מכיר אותי ויודע מה אני צריכה כדי להגיע לפינות האלה, הוא יודע איך לזרוע בי ביטחון מוחלט כשאני לחוצה, הוא מזהה בי את הלחץ עוד לפני שאני מבטאת אותו והוא משקיט לי את הקולות באלף דרכים, בין אם כף היד הגדולה שנשלחת ונוגעת בי, מעבירה חום ותחושת ביטחון, ובין אם כוס משקה מחוזק. הוא עוקב במבטו, קורא את החדר עוד יותר מהר ממני, מזהה את האינטראקציות בין הדמויות החשובות ויודע לפלס את הדרך.
באיזה פנטזיה נידחת במעמקיי ראשי אני מדמיינת אותו מכוון אותי למעשים שאני לא הייתי נוטה לעשות, לאנשים שלא הייתי ממהרת לגשת, למגע שלא הייתי ממהרת ליזום. בראש שלי זה אחד הדברים שמדליקים בי את כל הטירוף הפנימי, הגבול הדק, ההליכה על הקו הזה בין כן ולא, בין מוכנה ללא רוצה, בין אתה לא תגיד לי מה לעשות לבין כן אדוני אעשה כל שתבקש.
אני מאמינה שבכל אישה חזקה באמת, בין אם תחכים להודות בכך בפני עצמה או לא, קיימת האישה הסאבמיסית שמחכה ומייחלת לגבר שיסרסר בה. בכולנו קיימת זונה קטנה ומלוכלכת שרוצה לאבד כל שליטה, ולחיות לפי תכתיב גברי דומיננטי מוערך ונערץ. התובנה הזו מעלה בי רטט שקשה לתאר. הפנטזיות האלה מעלות בי תשוקות שכבר כמה חודשים נעלמו מחיי. הוא תמיד נחשק בעיניי אבל התגעגעתי לשולט שבו, לא רק הגבר הדומיננטי, אלא הדמות הבדסמית שבו, זו שכבשה בי חלקים כמוסים והכירה לי עולם שהתרגשתי לחקור. כשהיה נוהג לתת לי טיזרים מילוליים לגבי הדברים הקטנים הכמעט חולניים שנוכל לעשות, שיוכל לבצע בי, העונשים שאני עלולה לחוות אם.. וכאשר..
וכמו חזרנו לימים הראשונים, הריגוש מתחיל להתעורר בי. הרגשות משנים צורה וכיוון, האוירה הרומנטית מחליפה מקומה לאירוטיקה טהורה, לחרמנות סוערת, לתשוקה פרועה וחסרת רחמים.. אני אוהבת לנעול אותו, אבל עוד יותר מכך אוהבת כשהוא קשה איתי, הזאב הגדול והנורא.. אוהבת את הרגעים הקטנים האלה שיכולה להיות האישה הקטנה שלמרגלותיו, נטרפת כשהוא מרים אותי ממנו או אליו ואני לא מבינה מאיפה הכוחות שלו, לא מבינה שדברים השתנו בי במהלך השנה, לא מבינה שככל שהוא יותר כזה אני חשה בקלות יותר את המוכנות להתמסר לחלוטין. כחומר ביד היוצר, כל שתבקש לו יהי.
ככל שנסחפת יותר לעומק הפנטזיות, ככל שמרשה לעצמי יותר להפתח ללא חשש לחשקים כמוסים, גם אם לא וורבלית, ככל שנכנעת ומתמסרת, אני חשה יותר מוגנת בין זרועותיו, לצידו, תחתיו, האדם היחיד שיכול להכניע אותי לחלוטין, לנצל את כוחו עליי ועדיין שומר על החוקים, על הגבולות, מעניק לי את המעבר ההדרגתי בכל פעם שמתקרבים לחציית גבולות שלי. הוא לא מוותר על הגמשת הגבולות, פעם סטירות היו קו אדום, היום.. טירוף ברגעים מסויימים. אני אוהבת את המשחק הזה שהוא מנהל, מעין פלירטוט עדין אך עיקש, עם הגבולות שלי.. אני אוהבת לדעת שכל גבול וכל חומה שהרמתי במהלך השנים יפרצו על ידו בשלב זה או אחר, אם רק אמסור עצמי בידיו. אכנע מרצון. ואני לא מסוגלת שלא.. זה מתוק מדיי, זה מפתה מדיי..
מעבירה יד לאורך הישבן, מרגישה את האזור הכואב, מתייחמת.. הייתי ילדה רעה והרווחתי כל אחת ואחת מהצלפותיו.. ואז הילדה הרעה שבי, המתחצפת רוצה להתחיל מחדש, אני אחצה קו, אתה תכעס, אתה תעניש, אני אכאב ואשוב להתחנן לעוד, יותר חזק בבקשה, עוד בבקשה, עוד.. בבקשה. ועם כל הצלפה שתכאב, אדע כי הרווחתי את העונש שלי, ובכל הלקאה תובע אהבה, ובכל מבט רציני יזרום לי נהר בין הרגליים, ובכל אצבע שחודרת אני ארצה לכרוע על ברכיי, ובכל התכופפות אני ארצה לפנק את הזין המושלם שלו, בכל חשיפת מחשוף אני אדמיין את הלשון שלו מרטיבה ואת שיניו מתעללות לי בפיטמות, בכל פליק על הישבן אני אדמיין אותו חודר לתוכי ומחנך אותי מחדש.. סלח לי אבי כי חטאתי, נכנעתי לתשוקותיי הפנימיות, חשקתי בזין שלך, חשקתי בידיך הגדולות, חשקתי במבטיך החודרים, חשקתי בעוצמתך.. הענש אותי אדוני.....
הוא שאל למה הפסקתי לעשות ביד. לא ידעתי מה לענות לו. השרביט מונח לו בין כל הכריות שעל המיטה, אבל אין לי חשק. כמו להביט בסרטי פורנו ולפהק. חסר לי איזה גירוי מאוד מסויים, מאוד מיוחד. לא מישהו שידחוף עצמו לתוך חיי בכח ולא מישהו שיתרפס לרגליי. הדרישות..
לפני שנה ומשהו עוד לפני הניתוח, חברה שלי החליטה להכיר לי גברים מבוגרים עשירים. או בעברית שוגר דדי, חח.. הצלחתי להניע אותה מרובם למעט אחד שעוד זרמתי ונפגשנו. הבנאדם לא הוריד את הידיים שלו ממני. וחצי מהזמן דיבר איתי על איזה מגניב שאני הולכת לעשות את הניתוח וכמה שאני אהיה חתיכה וכו' ושות'. הוא עצמו לא היה להיט. לא מהגברים שעושים לי את זה, אם כי לאחרות אולי כן. בסביבות גיל 60 אולי קצת מעבר. כמויות הכספים שהבנאדם מגלגל בחודש אני לא אראה עד סוף ימיי. מחזיק מסעדה משגשגת באיזה מקום בארץ שהוא לא איזור השרון, מלא נכסים ורכבים ומה לא, חי על הקו של ישראל וחוצלארץ. אבל כנראה שמשהו פגום בי, כי זה לא עשה לי כלום. הדיבורים שלו על כל ההון שברשותו לא הדליקו אותי, ורכב הפאר שנסענו בו לא חירמן אותי. העברנו ערב חביב במרינה שלאחריו לקח אותי הביתה, ומאז התחמקתי ממנו. לימים היה ניתוח, היתה החלמה, היתה הירידה במשקל והופ הגענו להווה. הוא התקשר מאה פעם בחודשים האלה אבל לא הזיז לי.
היום הוא שלח לי הודעה בוואטצפ. "היי יפעת, מה שלומך? איזה כייף לך שאת יפה. אפשר להזמין אותך לארוחה? אשמח לשמוע ממך". מצאתי עצמי מחייכת לעצמי. לא הבנתי את ההודעה הזו. איזה כייף לי שאני יפה. נפלא. זה הזכיר לי את השיחה עם החבר הטוב אתמול בלילה כשישבנו בפארק והברווזים גיעגעו לנו ברקע, "את שוכחת שאת לא מי שהיית קודם. את יכולה להשיג את כל מי שרק תרצי. למה לעזאזל את מבזבזת את הזמן על מישהו שלא אוהב אותך?" לא, כי המיליונר המזדקן הזה בודאי אוהב אותי אהבה עזה. פפפפפ.... צחקתי לעצמי בשקט, שהרוסיה מולי בעבודה לא תתחיל לשאול מה מצחיק אותי.. לבסוף עניתי לו בהודעה חזרה שארוחה נשמע אחלה ושידבר איתי כשיתחשק לו. (איך שאני מכירה אותו זה יקח לו עוד כמה שבועות, אז הכל טוב).
מדהים אותי כל פעם מחדש איך שכששקלתי המון נורא התפדחתי לאכול ליד אנשים, גברים בעיקר. כזה חוסר ביטחון היה לי. הייתי ככ שרוטה.. ודווקא היום, אני מרשה לעצמי להתענג על האוכל, גם אם לא הרבה ממנו, אבל מתענגת עליו. לא זורקת זין על מי שנמצא איתי. ואם יוצאת לאכול עם גבר אני לא אקח סלט עשבים, כי אני לא ארנבת. תביא לי בשר איכותי! ככה קונים אותי :)
אני זוכרת תקופה שהייתי עושה ביד כל יום. הרגשתי כמו גבר.. מצד שני גם הרגשתי מצויין רגשית. האנדורפינים זרמו. היה הרבה יותר סקס ממה שחשבתי שיכולה להכיל והיה לי טוב. הרבה דברים השתנו. אין מספיק סקס. ואולי אין מספיק גירויים? לא יודעת.. הביצה או התרנגולת? מתגעגעת לימים של המתירנות המינית שזרמה לי בדם. לא כדי לרצות מישהו, אלא מתוך צורך פנימי, איזו בערה. ואז.. אומרים שעם האוכל בא התיאבון. אולי הגיע הזמן לעשות משהו בעניין. אני לא בטוחה. מריצה רעיונות בראש, מנסה לחשוב על דברים חיוביים לנתב את האנרגיות שלי לתוכם. כי הנה, פוסט שלישי בערב אחד, ללא אלכוהול, ללא כדורים, ללא סמים. ומפוסט לפוסט נהיה יותר שקט מבפנים. מקשיבה לאיימי וויינהאוס ומשהו לאט לאט נרגע.
בא לי על גבר גדול וחזק. בא לי להריח את העוצמה שלך לצידי. בא לי לצאת איתך מחוץ לארבע כתלי הבית, אתה עם הקסם הגברי שלך, אני נוטפת סקס, בשבילי ולכבודך. שיסתכלו עלינו ויחשבו עליך שאתה כנראה גבר גבר אם תפסת לך מישהי כמוני. אתה עם הריח המשגע הזה שאתה שם עליך שמחרמן אותי כל פעם מחדש, אני עם השמלה והעקבים, להרגיש סקסית ונחשקת ולא רק להסתובב בבית עם חולצה ותחתונים מול המסך הגדול.. רוצה שתגרום לי להרגיש נחשקת, שתוציא ממני בלי כל מאמץ מיוחד את התחושה הסקסית הזו שלא יצאה מתוכי מאז ווגאס.. אחחח... מתגעגעת לתחושה הזנותית הזו של ווגאס.. אולי אז גם יחזור השרביט.. זה יהיה נחמד.. מישהו שיוציא ממני את כל הדברים המייחמים האלה.. מישהו שעד סוף הערב, בחוץ, כל מה שיעניין אותי זה באיזו פינה נידחת אני פותחת לו את המכנס, מפשילה מעט את השמלה, ללא תחתון מתחת, ומתיישבת על הזין המופלא הזה.. כי יכולה, כי זורקת זין על המסביב, כי חיים רק פעם אחת.. כי אני הכי אני כשאני נוטפת סקס.. ואיכשהו שכחנו מלילית וזה כזה ביזבוז.. הגיע הזמן להתפרע קצת! זורם?
שוב ערב. אחרי הסטאנט האחרון שלי הם רוקנו לי את האלכוהול מהבית. הבריחה נהייתה בלתי אפשרית. אני צריכה למצוא עשבים. או פשוט למצוא פיתרון לשעות האלה. אין לי מושג מה יש בשעות הערב שמוציא אותי מאיפוס. אני דיי משוכנעת שזה הכל בראש. מסתכלת על ספריית הספרים שמחכה לי. ממשיכה ללכת תוך התעלמות מהספרים. אין לי סבלנות. מכינה לי קפה ומתפללת שזה לא יפגום לי בשנת הלילה. חושבת לראות פרק של משהו ומאבדת עניין כבר באמצע המחשבה. חושבת לשחק משהו במחשב או בפלייסטיישן ושוב מאבדת עניין.
הצורך הזה למלא את השקט. למלא את הריק הזה במשהו ולו כדי שלא יהיה למחשבות מתי לחדור לתוכי.
חשבתי שזה נובע ממקום של עייפות, ושמנוחה תועיל, אבל הלכתי לשים ראש לשעה ורבע ועדיין קמתי גראמפי. החלפתי כמה מילים עם בת דודה שלי וחזרתי לפינה שלי השקטה. שמתי מוזיקה במגוון טעמים ועדיין לא מצליחה להתנתק מחוסר הסבלנות. משהו לא שקט בפנים. עובדה, פוסט שני בערב אחד (כן כן, יתכן שפיספסתם את הקודם?).. המצב חמור.
אם היה עכשיו לפנות בוקר הייתי פשוט נוסעת לעבודה. גם ב5 בבוקר. כל דבר רק לא לחפש את עצמי.
לא בא לי לדבר עם אף אחד. בא לי לדבר איתו. לא בא לי לדבר איתו. בא לי לרוץ. לא בא לי לזוז. בא לי לצעוק. בא לי לשבת בתוך דממה. בא לי להתמסטל לאור אולטרא סגול עם פינק פלויד ברקע..
יום חמישי הקרוב הבית מתרוקן עד ראשון בערב. ארבעה ימים של רק אני והכלב הזקן והאנטיפט שלי. אני לא אשקר אם אגיד שאני קצת חוששת מזה, מעצמי לבדי בין 4 קירות. אמרתי לה שבשישי אני בטח הולכת איתו לאיזו מסיבת בדסמ של חברים. אז היא השביעה אותי שאם ככה ביום חמישי בערב אני מביאה לפה גבר כלשהו. לא משנה מי ולא משנה מה אני הולכת להביא גבר ולעשות סקס, כמו בימים ההם שלפני האקס המפגר. בחיי, בת דודה שלי מסרסרת אותי. היא החליטה (עוד לפני הדרמה של אותו לילה) שאני חייבת לחזור לעצמי, למי שהייתי לפני שהתחלתי לעבור את ה.. דבר הזה שאני עוברת לאחרונה. והמחשבה על מגע כרגע לא מעוררת בי עונג אלא דחייה. מרגישה צורך עז ללכת מכות. נשמע פסיכי אבל זה מה שמרגישה. כאילו צריכה להוציא כעס ואגרסיות. על מה? על מי?
מכירה כמה אנשים שיכולה להושיט אליהם יד ולדבר. אבל לפעמים נמאס לי לדבר. כועסת עליו. כועסת שבמקום לדבר איתי ולחבק אותי הוא לקח אותי למיון. עשית את כל הדרך עד אליי.. יכולת פשוט לשבת איתי לבד בשקט בין ארבע קירות, לחבק אותי, ללטף, לתת לי שקט פנימי.. רוב הסיכויים שהייתי נרדמת לך בידיים ומתעוררת בבוקר מבולבלת, אבל.. היה מה שהיה, ועכשיו הכל מבולבל בבטן. האהבה עם הכעס, האנטי עם הכמיהה, הטירוף עם חוסר האונים.
לפחות אני יודעת דבר אחד, עם כזו נפילה תלולה ועמוקה... הצמיחה אמורה אחכ להיות מדהימה. הולך להיות אדיר!!!
התחושה האיומה הזו בבטן כשאת יודעת בדיוק מה את חייבת לעשות, את כמעט רואה את זה בבהירות - את הלפני, תוך כדי ואחרי. כמעט מסוגלת לחוש על השפתיים את טעם הכאב, החמיצות של הלב. הכאב הזה שעוטף לך את הלב רק מהמחשבה. עוד לא מעשים, רק מחשבה. כמו זיעה קרה כשהחרדה עוטפת, רק סביב הלב, כאילו כל האיברים הפנימיים נמצאים בין קיפאון לשריפה. ואין לך לאן להמלט כי השכל אומר לך לא להקשיב ללב אלא לשכל. לעשות ואז להתמודד. לעמוד בפרשת הדרכים ולבחור לפנות לצד שנוגד את הלב. רק בגלל הסיכוי שזה יועיל לך בטווח הרחוק.
כשפתחתי את הבלוג הזה, הפוסט הראשון היה על אגדות ומשאלות. הזכרתי שם את בת הים הקטנה, הסיפור המקורי ולא דיסני:
"אנדרסן לימד אותי שיש בעולם אהבה שהיא ככ חזקה ועוצמתית ואלטרואיסטית ובמקום לשמוח על יופיו של זה, כאבתי את כאבה הבלתי נתפש של בת הים. הצעירה שהלכה בעקבות ליבה אחר הגבר המושלם בעיניה, ויתרה (...) וצעדה בעקבות הסיכוי הקלוש לאהבה. בסופו של דבר הוא בחר באהבתה של אישה אחרת, וכשבת הים קיבלה הזדמנות להציל עצמה ממוות על ידי רצח אהובה- היא העדיפה למות. אתם מבינים, הוא לא אהב אותה, הוא העדיף אחרת, הוא הפך לה את הלב לאבק והיא עדיין אהבה אותו ממעמקי נשמתה, חייו עדיין נחשבו בעיניה יותר מאשר שלה. השפחה האולטימטיבית. כל כולי בא לזעוק עליה שהיא חלשה וצריכה להיאבק על עצמה, ולמרות הכל, קול קטן בתוכי יודע שעם האדם הנכון, ברגע הנכון, יכולתי להיות בדיוק כמוה." (20.12.16)
חלפה כמעט שנה מאז הפוסט ההוא. הרבה קרה בזמן הזה. הלב התרחב והתכווץ. הלב הכיל עוד אנשים ונפרד מחלקם. הלב המשיך לפעום והמשיך.. כי היה לו constant אחד.. ומה אם הוא לא היה? איך דברים היו מתפתחים? איך היה לחיות ללא האהבה הזו? ללא הכאב הזה? איך היה לחיות ללא הקנאה והפחד להנטש? לא יודעת לענות על זה.
אני השתניתי בשנה הזו בכל כך הרבה מובנים. הבולט הוא בגוף, אבל להערכתי השינוי המשמעותי היה בתוך תוכי. מרגישה כמו בת הים שלקחה על עצמה שינויים מכל מיני סיבות, שויתרה על דברים, שבחרה בדרך מסויימת וכל הזמן הזה חלמה שדברים ישתנו יחד איתה. אבל כמותה, גם אני מתחילה להתפכח. אני מתחילה להבין שזה כנראה לעולם לא יקרה. רק עכשיו, טיפשונת שכמותי, אני מתחילה להפנים שאין לי שליטה על הכל. לא רק על אחרים. אני לא שולטת באהבה שלי. היא שם בכל עוצמתה בין אם ארצה או לא.
בחודשים האחרונים גם למדתי איך זה מרגיש כשאוהבים אותך יותר ממה שאתה מרגיש חזרה. הרי תמיד רציתי שיאהבו אותי בעוצמה, אבל משהו היה חסר. זו לא תחושה נעימה כמו שהייתם אולי נוטים לחשוב. לי זה העיק. תחושה איומה אפילו. שבנאדם אומר לך שהוא אוהב אותך ואתה לא יכול לענות לו את זה חזרה כי אתה יודע שאתה לא מרגיש את זה כמוהו. אתה אוהב אותו כאדם, כחבר, כידיד, כמכר, אבל לא כמו שהוא אותך. ורק ברגעים ההם הבנתי באמת.. כשאתה נאהב בצורה חזקה ועמוקה זה בהתחלה כייף ומחמיא אבל באיזה שלב זה כבר לא נוח. כן, כשזה לא הדדי, זה לא נוח.
כשאתה בצד האוהב, כשזה בוער בך, כשאתה מוכן להקריב עולמות עבור הצד השני, כשאתה משנה את ההתנהגות שלך כדי להתאים עצמך למה שאתה חושב שהיו רוצים שתהיה.. פה אתה נופל. פה הטעות האמיתית. אתה מעניק תנאי נוחות לצד השני בעודך הורג את עצמך לאט לאט. עוד טיפה ועוד טיפה וגם הסלע הכי חזק ישבר. פתאום אתה מוכן לוותר על דברים שקודם לא היית מעלה על דעתך לוותר עליהם. אתה מוכן להתפשר על מה שהיה אבן יסוד בהווייתך. אתה אומר לעצמך שאם תיתן למושא אהבתך עוד קצת זמן ואהבה הוא בסוף ירגיש כמוך. אבל כל הזמן הזה אתה מתנהג כמו שהוא רוצה או צריך, ולמעשה.. בכך משריש את המצב שלא רצית בו מלכתחילה. אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתנה. במו ידיך יצרת סטטוס קוו. ועכשיו לשנות את זה.. כמעט בלתי אפשרי וזה הופך את הבטן. זה קרב אבוד בינך לבין עצמך. ונורא הוא הרגע שאתה מבין שנפלת למלכודת שטמנת בעצמך. ומאותו רגע, כל דקה היא לחץ וחרדה ופחד ומתח, הרבה מתח.
גם החברים אבל בעיקר הרופאים אמרו לי, אם לא תורידי את רמות הלחץ והמתח את לא תיכנסי להריון בחיים, ולא משנה מה. לא משנה מה נעשה, הגוף ישאר לא מאוזן, כל עוד הנפש נמצאת בסערת רגשות מתמדת. מסביב לשעון. סלע ענקי שיושב לי על הלב ועל הריאות ומצב בלתי נגמר של התקף חרדה. התקף חרדה אחד ארוך. אז ישבתי אתמול עם חבר שהסביר לי שהמערבולת שאליה נקלעתי איננה הגורם לבעיות שלי אלא סימפטום. אקמול לא יעזור, גם לא פלסטר. ולהאשים את חוסר האיזון הכימיקלי במח גם לא יעזור. צריך לטפל בבעיה מהשורש. לבסוף הוא אמר לי "שחררי מחייך את מה שמכאיב לך". ואני בכיתי. הוא אמר לי שאהבה חד צדדית אין בה כלום, היא כאבק ברוח. ואני שהרגשתי את דבריו כי ידעתי בליבי כמה זה כואב, הרגשתי את הבום בלב ובבטן ובכיתי. ישבתי מולו, מקשיבה ובוכה. לא בכיתי ככה כבר זמן מה.. אבל הבנתי את מה שאמר. הלב נשבר אבל הראש הבין. ולכמה דקות אחרי הבכי, הסלע קצת הורם ויכולתי לנשום. היום הסלע חזר.
אהבה היא דבר מופלא, לעיתים אלטרואיסטי, לעיתים קסום. אבל כשהיא חד צדדית היא הורגת. מרעילה אפילו. קנאית וארסית. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות שפוייה, אני רוצה להיות אמא (בלי עזרה של אף גבר, כעת מבינה יותר מתמיד), אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. כי אני אני, כי מגיע לי, לי- ליפעת מגיע שיאהבו אותי בדיוק כפי שאני. לא פחות מלכל אדם אחר. ואז מגיע הרגע שהתובנה מגיעה לנקודה שבה המעשים מפגרים מאחור. כי זה יכאב, כי זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי או בלתי נתפש.
כל מה שרציתי, כל מה שבקשתי היה חיבוק. ואהבה. אבל כנראה לא במקום הנכון או הזמן הנכון. ואולי לא מהאדם הנכון... וכעת מה נותר? להזרק אל תוך גלי הים? או לעזוב עם הפיות לאגדה אחרת?..
נפגשתי הערב עם חבר יקר וותיק שלא ראיתי זמן רב. ישבנו לשיחה ארוכה, ברובה בכיתי. יצאתי ממנה מזוככת. אפילו הקולות בראש נדמו בסופה. הגעתי לתובנות שיובילו למעשים בימים הקרובים. מעשים שהולכים להכאיב לי בקרוב. להכאיב מאוד מאוד. אבל אני חייבת את זה לעצמי. הגיע הזמן שיפעת תחשוב רק על יפעת.
אז מחר יום חדש ועימו דברים לעשות ולשנות. לפתוח דף חדש. הרבה דברים הולכים להשתנות, אבל מתחילים בצעד קטן. קמים בבוקר ונוסעים לעבודה. אחכ מתמודדים עם ההחלטה ומבצעים אותה. הכאב הולך להיות על גבול הבלתי נסבל, אבל אני מוקפת אנשים שאוהבים אותי ואני אעבור את זה. אני חזקה. אני חייבת.
