Bigger on the Inside

שוב מתהפכת לי הבטן, שוב השדים הקטנים יוצאים לטייל. שוב מתבאסת שאין לי ואן גוך במקפיא. שוב הולכת על האופציה הפחות מועדפת של הוודקה וניל. שוב חושבת על זה ששותה לאחרונה יותר מדיי, שמעשנת יותר מדיי, שצריכה לעשות דחוף סדר בחיים שלי לפני שאפשר יהיה להתחיל לשחק באמא ו.. רק אמא. לפני שעה וחצי הקולות כמעט הכריעו, התלבטתי לצאת להליכה אבל הכל כואב לי. החלטתי ללכת לצבוע את השיער ולהתקלח. עם הצבע על הראש הורדתי 2 שוטים ונכנסתי למקלחת. שמתי מוזיקה ברקע, מנסה לשטוף עצמי תוך כדי המקלחת שלא להכתים את הכל באדום. ממני, מהשיער.. מרגישה כאילו הצבע הזה שולט בראש שלי בימים האחרונים. HELL, על מי אני עובדת, בשבועות האחרונים.. 

מוזגת עוד כוסית, מציתה עוד סגריה, לוקחת אויר מלוא הריאות, גומעת את הוודקה ומעקמת טיפה את הפרצוף. השיר מתחלף ברקע, קליפורניקיישן.. נו שויין. מרגישה אבודה. רוצה מישהו שיפסע דרך הדלת, יחייך אליי חיוך רחב של געגוע, יחבק אותי בשתי זרועות גדולות ואחרי כמה שניות כאלה ילחש לי באוזן "ילדונת, את לא לבד". מדמיינת מישהו גבוה, רחב, לרוב רציני, אבל שומעת בקולו את החיוך, את החום, את הביטחון. ורוצה לשקוע בה. 

תפסתי היום את בת דודה שלי לשיחת "אם אני לא אשחרר הכל החוצה אני חותכת ורידים". תודה לאל שהיא קיימת בחיי. היא עצרה את הפרק שצפתה בו ונתנה לי לשחרר הכל. מרגישה טירוף, כל הזמן. מרגע פקיחת העיניים ועד עצימתן בלילה. ולמעט רגעים מטריפים בחלומות הזויים, שאר הזמן מרגישה מוטרפת ואבודה. מזמן לא הייתי ככ עמוק בתחושות האלה. הרבה חודשים עברו מאז הטירוף האחרון, מאז חוסר השקט הפנימי הזה. "אני זוכרת שהייתה תקופה שכל יום כמעט נפגשתי עם מישהו, מהכלוב, מסווינגרס, כל פעם היה פה מישהו אחר, את זוכרת?" והיא הנהנה בחיוך קטן, בטח שהיא זוכרת את הקולות והרעשים.. "מה קרה לי? מה קרה שהכל נפסק פתאום?? הרי זה נתן לי תחושת חיים וחיוניות.. למה הפסקתי את זה אני לא זוכרת.." היא הביטה בי בפליאה "היית עם האקס." וואלה על זה לא חשבתי. מחקתי אותו.. "אז למה לא חזרתי לזה אחכ?  אחרי ווגאס?" היא לא ידעה לענות.. גמני לא.

מוזגת עוד כוסית. הראש מתחיל להתעגל אבל לא מספיק.התחלף השיר, נירוונה עולה לצלילי  Smells Like Teen Spirit ואני מחייכת מבפנים.מורידה את השוט למעמקיי. באה להדליק סגריה, המצית מתה. מביטה בה בייאוש.. צריכה לבקש ממנו שימלא לי אותה. הולכת לחפש מצית אחרת. הכחולה מתה, תחי הורודה. מעולם לא ממש אהבתי טעם של אלכוהול. אבל זה משתיק את הקולות והפחדים. מרימה את הווליום באוזניות. מנסה לחזור בראשי בזמן לתקופה שקטה יותר. איכשהו שום זכרון לא עולה לי בראש. BLANK. שולחת לו הודעה, פתאום עברה לי מחשבה על המגבלות שלנו לסופש הקרוב.  אולי אני צריכה לבלות איתו פחות זמן, לתת לשדים להשתלט עליי לגמרי. 

גאנז מנגנים את גשם נובמבר ואני מנסה להתרכז במחשבות. תמצאי פתרון יצירתי הוא עונה והראש שלי מת. הדבר היחידי שבראש שלי זה העבודה מחר, התיסכול התמידי שמבעבע בי, חוסר השקט. הגוף כואב לי ככ. הגב, הבטן, הראש כבד. מודה שאני כועסת על עצמי על הרבה דברים. כועסת שאין לי את הכוחות להתמודד עם השדים בהצלחה רבה יותר. כועסת שלא מוצאת פתרונות לבעיות מפגרות ומינוריות.

מוזגת כוסית נוספת. הקיבה לא מתלהבת מזה. אני שמה עליה זין כושי אחד גדול. בולעת ומתחמם בפנים הכל. השיר התחלף לפו פייטרז. Learn To Fly. קצת מחייך לי את הבפנוכו. מוזגת כוסית נוספת.. כמה כבר היו לנו? חח למי אכפת.. סיגריה מדמואזל? דונט מיינד איף איי דו :)

הוא מנסה לשכנע אותי לא למות. מה הוא מבין. לפי איך שהגוף שלי מתנהג כרגע אני לא בטוחה שמה שאני רוצה יקרה או שיש לי בכלל את הזכות שיקרה מה שאני רוצה. מגדת העתידות התעקשה שאני אחייה עד גיל מאוחר. יכול להיות נחמד להוכיח לה אחרת.. חחח.. שולח לי הודעות נונסטופ מפריע לי לכתוב. הראש שלי רץ לכל עבר. האהבה מתחלפת עם אנטי. ואז חזרה לגיחוך. מורידה את השוט. אולי בא לי נירוונה שוב..

אבל הנה גאנז עם Sweet Child O' Mine ואני.. מחייכת. ובפנים רוצה לבכות. כשהשיר הזה יצא הייתי ביסודי-חטיבה.. בחטיבה הכרתי מישהו בשכבה שאהב נורא את הלהקה אז ציירתי לו את הלוגו שלהם, את אקסל רוז.. הייתי מאוהבת בו. זה לא נתן לי כלום. הייתי חנונית ברמות על והוא היה הפופולארי. היום הוא מתעסק בנדלן ולא נשאר זכר לתלתלי הזהב שלו. אבל אז.. היה זכרון מתוק.

הפעלתי את כל התחמושות שלי, דה ביג גאנז. משוחחת במקביל עם שני הגברים הכי קרובים אליי בחיי. ושניהם מנסים להניע אותי. אני לא מבינה מה הבעיה של אנשים עם מוות. נמאס לי להאמין בדת שהרבנים שלה מכתיבים שטויות שלפיהם אני אפילו לא זכאית לחצי מהדברים שאני חווה. נמאס לי להיות מי שלא חלמתי ולא רציתי להיות. אני לא ביקשתי את השדים האלה ואני לא רציתי בהם מהיום הראשון. אני לא מבקשת את כל העולם. לא מבקשת אפילו חצי ממנו. לא מבקשת עושר או להיות מפורסמת. רוצה להיות שקטה, רוצה להיות שלמה. רוצה דבר אחד. אחד שיעבוד. פעם אחת בחיים שלי רוצה שמישהו יאהב אותי כמו שאני אותו. או להיפך. לא קריטי.

Soul Asylum - Runaway Train.. אחחח איזה שיר.. כן אני היום בניינטיז.. הוא שלח לי עמוד שמדבר על להתמודד עם מחשבות אובדניות. החבר השני מנסה להציע לי לגשת חזרה לפסיכו ולדבר איתה. אנשים הולכים כעיוורים ולא מבינים. אני לא צריכה את המילים שלכם. אני רעבה וצמאה וגוועת ממש לחיבוק. למגע. לתחושת הילד בין זרועות אימו, תחושות של אני מוגן.. אני מזמן לא מוגנת. איך אני אמורה להגן על יצור אחר?.. לא פלא שהוא לא רצה חלק בזה איתי. על מי אני עובדת..

כוסית נוספת. מישהו סופר לעזאזל?? רגע סגריה. אמרתי לכם, מעשנת מדיי, שותה מדיי. ואולי לא נמות היום כי מחר יכול להיות אחלה. אולי הערב יש יותר מדיי הורמונים שמשפיעים לי על ההתנהלות. וכן, אני אקום מחר עם הנג אובר של הלייף. מצד שני, לפחות אקום, וזה ינחם כמה אנשים. אותי פחות אבל מה זה משנה.

לחיים!

כבר חודשים שאני מרגישה משהו מתבשל בתוכי. איזו תובנה של החסך בחיי שאני מרגישה צורך למלא. לא דיברתי על זה עם אף אחד עד לפני כחודש וגם אז עם אישה או שתיים. ואז החלטתי לעשות צעד לקראת ההגשמה. ומצעד של קבלת מידע זה הפך לצעד של מעשים. צעדים קטנים אבל חשובים. רציתי אותו איתי בזה בכל ליבי, כאילו שאם לא זה - אז לא רוצה. ועברו ימים ושבועות של מחשבות על כל דבר שיכול להשתבש אם אדבר איתו על זה כשאני יודעת בגדול מה העמדה שלו בנושא. חשבתי על כל תרחיש אימה אפשרי, על מה יגיד אם, ומה אענה כש.. והשקט שלי נעלם לימים ולילות ארוכים.. כל פעם כשחשבתי להעלות את זה בפניו נחרדתי וברחתי לתוך עצמי. פחד זה דבר חזק. אבל מאחר והחלטתי שהשנה אני מתגברת על פחדים, או לפחות מתעמתת איתם, אז הבנתי שאני חייבת לדבר. מספיק להחזיק בבטן.

פתחתי לבסוף את הנושא בפניו השבוע. אכלתי מעצמי סרטים רעים באותו ערב כי המחשבות לא הירפו.. ואז נמאס לי, שתיתי מלא וודקה, קשקשתי איתו מילה וחצי ולקחתי עצמי אליו באמצע הלילה על מונית תוך הבנה ברורה שרוב הסיכויים שלמחרת לא אגיע לעבודה (ושזה לא צעד חכם אבל אני חייבת להתמודד עם הפחד מהלא נודע). כל הדרך הנהג של גטקסי פלירטט ואני זרמתי כי הכוס שלי היתה מלאה והכל זורם טוב יותר עם וודקה. החלפנו בסוף טלפונים. דיי מיותר כי לא אתקשר לעולם, אבל היה מעניין.

כשהגעתי היה כייף כרגיל, אפילו חיכה לי מה לעשן מגולגל ומפנק.. באיזה שלב פתחתי וספרתי לו על השלב החדש שאני רוצה לפסוע לעברו. באיזה שלב אפילו הסברתי שלראות איך הוא עם הבת שלו ומה שזה מאיר ומוסיף לחייו נוגע לי בלב חזק ככ שאני לא יכולה להתעלם מהדחפים הביולוגים שלי. כשהמילים יצאו ממני הייתי משוכנעת שיבהל, אבל לא. הוא ניהל איתי שיחה רציונלית לחלוטין, דאג כתמיד להראות לי את הצד שמנגד. הראייה שלו בנושא, הצד שאני לא נוטה לחשוב עליו כשאני מרוכזת באאוטקאם שבראש שלי.

הוא הציג את כל הצדדים הפחות ורודים ברעיון שלי, ולו כדי לאזן את ההליכה שלי, הריצה אפילו, לקראת הנושא. לא ממקום רע, או של שכנוע להשאר זהה לדעתו, כפי שאולי ניתן היה לחשוב, אלא ממקום של איזון, העוגן שלי. כי הוא כבר גילה עליי, לא משנה מה, ברגע האמת אם אני מחליטה ללכת על משהו אני מתמקדת חדורת מטרה ומשיגה את זה. כמו שהיה עם הניתוח. אני מניחה שכבר אז הוא הבין שאם ננעלתי אז ננעלתי, אבל שלפחות כדאי שאכנס לזה מודעת לקשיים. אז השיחה עברה חלק יחסית. אבל מתוך שיכרות מוחלטת שנייה לפני הסקס לפנות בוקר זרקתי לו שאולי ירצה לעזור לי עם זה. כמו אדם שעבר יותר מדיי שטויות כאלה ולא מתרגש, ענה בקלילות שאנחנו צריכים לנהל על זה שיחה רצינית ובטח לא לפני סקס ולפני השינה. להפתעתי לקחתי את זה בקלילות שיכורה והמשכנו לסקס המפנק. התמקדתי בגמירות שלו ונתתי לערב לעבור בלי כאלה משלי.. הראש לא היה מפוקס.. הביתה חזרתי רעבה.. בונה את הרעב למימדים אחרים, שיחד עם כל המחשבות והשדים שלי יצרו בפנים סכר שאיים להתפרץ אם רק יגעו..

אתמול בין כל המחשבות לעירפול צהריים נפלה בחייקי הזדמנות נוספת. אז לקראת הערב הזמנתי והוא בא. דאגתי להיות אטרקטיבית במיוחד, עם שמלה שחורה עטורת שסעים עד למעלה ומצב רוח טוב ללוות אותה, אך למרות הכל, לא הצלחתי לראות איך אני משחילה את הנושא הזה לפני שהגיעו החברים.. העשן והאלכוהול שצרכתי במהלך הערב דאגו לערפל אותי מספיק כדי שלא אחשוב על זה יותר. אז ניסיתי לפתות אותו, כי סקס עושה לי פיין טיונינג והוא יודע את זה. חשבתי שעם השמלה המשוסעת הזו, ועם ההבעה המפורשת שהזין שלו יהיה שלי הערב, חשבתי שזה יהיה קל ממה שזה היה.. כי את הסקס שלי קבלתי רק למחרת.

אין לי מושג מה נכנס בו אבל פתאום אחרי (יותר מדיי) שבועות הוא החליט לסשן אותי. עבר ככ הרבה זמן מאז שהייתי בצד הכנוע.. המתמסר.. אבל מהר מאוד גיליתי שזה כנראה היה חסר לי הרבה יותר ממה שהייתי מוכנה להודות עד לאותם רגעים. מהר מאוד מצאתי עצמי רכונה לפנים על ברכיו. הישבן שלי הפך לאדום-סגול. גם היד הגדולה שלו, גם השוט שראיתי בהמשך כשהורדתי את כיסוי העיניים.. היה חם, היה מטורף, היה כואב, היה מרגש.. מהסלון למיטה, על ארבע, מתרגשת ומפוחדת בו זמנית.. אחכ כשהתהפכתי והיה בין רגליי עם כל הצעצועים והאצבעות וההצלפות.. האורגזמות שלא חוויתי ימים ארוכים התפוצצו בקול גניחות ואנחות רמות.. ואז כשהתחלתי להרגע הגיעו דמעות. הן פשוט זרמו מעצמן. התחושות היו עצומות מכדי לתאר. הגוף לא נרגע דקות ארוכות מהרעידות.. והוא נשאר צמוד, קרוב.. הראש שלי היה ריק.. כאילו פינה מקום למשהו חדש..

ואז אני הבנתי. כשחזרנו לסלון לסגריה, זה אשכרה היכה בי, הוא פשוט לא מתאים לתוכנית שלי. הוא הרבה דברים עבורי, הוא הרבה חום ואכפתיות, הוא פינה בטוחה, הוא מקום להגשים את הקינקי והנחשק, הפינה להחבט כהלכה, להרגיש משוייכת, האדם היחידי שאני מרשה לו להשאיר עליי סימנים.. הוא מסמל בחיי את החופש והכייף, הפינה לברוח אליה. הבנתי שההחלטה הנכונה כבר גמלה בי אפילו בלי שממש ישבנו לדבר על זה. מה שאומר ששוב המניאק הסקסי הזה צדק. הוא צדק, אפילו מבלי שעוד ידע (כי אני עדיין לא הבנתי באותו רגע), כשאמרתי לו לפני שעזבתי שלא הספקנו לדבר על הנושא ההוא.. צדק שאין לנו באמת על מה לדבר כי מסתבר שהנושא was resolved. או במקרה הזה was about to ברגע שהדקות חלפו, ועד הנורה הדולקת מעל הראש כשיצאתי ממנו.

אני רק עכשיו מבינה את מה שהיקום ניסה לרמוז לי במיליון דרכים בשעה שעיניי היו עצומות לרווחה. לכל אדם יש משמעות קיום אצל האחר, אחרת לא היינו זה בחיי זה. וזה ידוע. אבל כל הזמן שאני הכרתי אותו לא ידעתי לשים את האצבע. מה הוא עבורי? חבר טוב? יזיז? מאהב? אהבת אמת? אב אופציונלי לילדיי? כל התיוגים הבלתי אפשריים בשעה שהוא נמנע בכל דרך אפשרית מלתייג אותנו כמשהו. כלשהו. הוא היה בטלפון היום לרגע קטנטן עם חבר שאני לא מכירה וממש בתחילת השיחה היה קטע מוזר.. החבר שאל משהו ואותו רק שמעתי עונה "אני עם... עם... " ידו עברה בשער ראשו כמנסה לחשוב מה לענות ואז העביר את נושא השיחה. אני מבלי להרים מבטי מלמלתי לעצמי seriously??.. יכולת להגיד שאתה עם ידידה או משהו.

אני אפילו לא יודעת למה התייחסתי לקטע הקטן הזה מלכתחילה, טפשי. אבל זה הפך אותי. הוא שאל אחכ אם אני בסדר, הנהנתי שכן. הוא שאל אם אני בטוחה (כי הוא ככה רגיש אליי) וליטף בכף ידו את לחיי, וכמו בבדיחות על נשים (שכל מילה מהן אמת) עניתי בחיוב, לא במילים אבל במבט קטן מחוייך ומרגיע. כמו אם לבנה, כמו אישה לבעלה, הכל בסדר דונט וורי. למרות שכלום לא היה בסדר. והקלות של הרגע הזה, הקלות של ה"אני בסדר" כשאני לא, זה סוף סוף ניער בי משהו שעורר בי משהו אחר ובינתיים הייתי הפוכה. ממקום רגיש ומכיר הוא פשוט קם, גילגל לי אחד ומסר לי. הוא יודע איך להשתיק לי את השדים. כשקצת נרגעתי וזמננו הפך קצוב הוא הציע קוויקי. לקח לי בדיוק 3 שניות להחליט לכיוון חדר השינה ומיד. אני מכורה לזין הזה.. זו חולשה שלי.. לרכב מעליו, להרגיש אותו נעוץ קשה וחם בתוכי כשידיו הגדולות תופסות את נקודת ההשקה בין הירכיים לישבן.. זה פשוט מעיף אותי לפינות מתפנקות.. הידיים האלה שאוחזות בעוצמה, מדיי פעם סוטרות לישבן האדום עוד ממקודם, מזכיר לי כאב מתוק שרק גורם לי לנטוף עליו יותר ויותר.. (הסדינים והמגבת ליד יעידו..) לאחר שגמר כמו הנינג'ה שהוא הותרתי אותו בחדר לאסוף את עצמו והלכתי להתלבש. הטרמפ שלי עמד להגיע.

כשיצאתי ממנו והבטתי בעיניים מזוגגות על השקיעה האדומה כתומה כחולה הבנתי את החשיבות שלו. עבורי. ואם אני אנסה לגרור אותו לתוך משהו שהוא לא מוכן אליו אני אפספס את כל הפואנטה. אז שחררתי. בדרך חזרה ספרתי לבת דודה שלי שהבפנוכו שלי החליט. אני אשאיר אותו בתור מה שהוא. אני לא צריכה לפתוח את זה יותר ממה שכבר. אני יודעת שכשיגיע היום הוא יהיה לצידי כחבר הטוב שהוא, הוא ימשיך לתת לי פינה חמה ובטוחה ורגעי כייף ותשוקה חסרת מעצורים.. אבל את המסע שלי לאימהות אני אעשה בעצמי. לבדי. כי בסופו של יום, רק אני לי.

חשבתי לעצמי היום, שפעם היו לי הרבה יותר חברות נשים. נכון שגברים תמיד הקיפו אותי ממיליון סיבות ורובן ודאי בכלל לא הסיבות הנכונות, אבל איכשהו עם בנות זה היה מורכב. היחסים עם נשים בכלל עבורי הם דבר מורכב. גם אם נתעלם לחלוטין מהשנה שבה היתה לי אקסית וכל מי שסביבי כבר דימיין אותי עם אישה לשארית חיי, לי היה ברור שזו פשוט חברות נפש שעברה קצת מעבר לחברות רגילה לתקופה שבה זה התאים, היינו צעירות והרפתקניות. אף אחת מאיתנו לא היתה לסבית, אבל משהו חיבר אותנו. שתינו היינו עם עבר שרוט, שתינו חווינו התעללות מינית בשלב מסויים בחיינו, אני ע"י אדם זר, היא ע"י אדם שהכירה, חבר של המשפחה. שתינו ברחנו לעולם המיני כדי לקבל חום ואהבה שלא ניתנו מהסיבות הנכונות, וזו עם זו בנינו חברות אמיצה. 15 שנים מאוחר יותר יש לה משפחה משלה, ואני עדיין בגפי, אבל כבר לא תמימה ולא משתמשת בסקס לחפות על כלום. התבגרתי.

הסקס הראשון שלי עם בחור מהכיתה המקבילה היה לאחר שפיתיתי אותו לעברי, הרחק מהישג ידה של חברה. חברה שהייתה מאוהבת בו. חברה שאחכ שכנענו אותה להצטרף אלינו לשלישייה. חברה שאחכ יצאתי גם עם אח שלה ובגדתי בו עם החבר הכי טוב שלו. אני לא יודעת להסביר אפילו היום מדוע נהגתי כך כלפיה או כלפיו. גחמות של ילדה בת 16.. ואולי לא מצאתי סיבה לחפור לעומק הזה לאחר כמעט 22 שנים.. לא יודעת איפה היא היום וזה גם לא משנה.. אין בי זכר למי שהייתי בגיל העשרה או אפילו תחילת העשרים. 

רק בתקופת התואר הכרתי פה ושם נשים שהפכו חברות וחברות האמת היו דווקא אלה שהכרתי אונליין בתקופת הפורומים. ניהלתי כמה פורומים של סקס בפורטלים ידועים דאז שחלקם כבר נשתכחו מן העולם, הייתי אושייה, התראיינתי בטלויזיה עם טישטוש פנים וכמה כתבות לעיתונים ואחרי תרגיל עוקץ שעשו לי אנשים רעים פשוט הורדתי פרופיל ועברתי להיות יפעתי. פשוט יפעתי. אנונימית למחצה. החלטתי שסקס זה יופי ותשומת לב זה אחלה אבל אני צריכה חום של ממש ולא סתם, מערכות יחסים רציניות ואהבה ולנסות להגשים פנטזיות ורודות. עברו כמה אקסים, כל אחד בתורו שבר לי את הלב אחרי תקופה ארוכה ואחרי כל אחד הייתי צריכה תקופה ארוכה עוד יותר כדי להחלים ולאסוף את השברים שלי מהרצפה. אבל החברות שעשיתי אז עודן בחיי בצורה כזו או אחרת, רק שניתן למנות אותן על כף יד אחת. את הגברים היה קל יותר לאסוף. עד שגם בהם מאסתי. הכל איבד משמעות. הקסם אבד. האמונה באהבה הלכה ונטשטשה..

לימים הכרתי מישהו דרך בלוג שכתבתי באתר אחר, התכתבנו ארוכות והיה חיבור מיוחד. איכשהו הדברים התגלגלו והגעתי לבלוג של אשתו. קראתי אותה ומשהו הקליק. לא יכולתי לעשות לה את זה. אפילו שלא עשינו כלום אני ובעלה ומעולם אפילו לא נפגשנו. פניתי אליה והתחלנו לשוחח, לבסוף התנצלתי בפניה על השיחות האינטימיות איתו, והיא מיוחדת שכמותה בכלל לא לקחה את זה לפינה הנפגעת, כי הרי לא באמת קרה משהו, והפכנו חברות. נכנסתי לקומונה שהם כתבו בה ושוב עולם הסקס תעתע בנו. היא היתה מינית כמוני ועולם הפלירטוטים עשה את שלו. אני זוכרת איך נפגשנו איזה ערב כמה חבר'ה אצלי בדירה, באיזה שלב היא התמזמזה עם אחד ואילו אני עם בעלה. אף אחד לא התרגש יותר מדיי מהמצב ולא ראה בו משהו יוצא דופן. היה זה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו נוסף. 

בערב הראשון שנפגשנו יצאנו לבר, הם הזמינו אותי, זה היה דייט עם זוג, מוזר במיוחד עבורי, אבל היה כייף ואני התנדנדתי בסופו (אחרי 22 צ'ייסרים) כאילו האדמה רעדה, עשיתי כל מהלך אפשרי עליה אבל היא לא נכנעה לי. עד היום לא יודעת אם הניסיונות מולה היו כדי להשיג אותו דרכה או להשיג פשוט אותה. אבל שבועות אחכ מצאנו שלושתינו עצמנו בחדר השינה שלי. רק לא מזמן קראתי באחת הקבוצות בפייסבוק ששלושתינו חברים בה, שאני האישה היחידה ששכב איתה למעט אשתו. הייתה אינטימיות מיוחדת באותו ערב, הנשיקות המשולשות. בלי קנאה, בלי מעצורים, רק כייף.

מאז לא התקרבתי לאף אישה. לא עלו בי גם הדחפים. מה שהעלה בפניי את התהייה כמה נכון לקרוא לעצמי דו מינית.. אז הפסקתי עם ההגדרה הזו. מבחינתי אני סטרייטית עם נטייה להרפתקאות בסצנה הנכונה. פעם עשו לי את זה הסרטונים של נשים אחת על אחת, היום זה לא נוגע בי בכלל. אבל אני כן יכולה להביט על מישהי אפילו מרחוק ולחשוב לעצמי כמה שהייתי רוצה לטעום את השפתיים שלה. להצמד, להרגיש.. לא כמשהו פורנוגרפי, אלא פשוט משהו יפה ורך. היו גם מחשבות של שליטה על מישהי אבל הן חלפו, כי יש בי לאחרונה יותר מדיי קונפליקטים בין השולטת לנשלטת. מצד אחד חשה אגרסיות שעליי לשחרר לחופשי, מצד שני רוצה להתכרבל לתוך גוף אחר. והקונפליקטים האלה מסובכים ומתסכלים לא פעם.. הצורך הזה בחום..

לפעמים זה קל יותר כשהסיטואציה לא אפשרית. כמו מישהי מהעבודה, או מישהי שרואים במקרה באיזה מקום ארעי כמו חוף הים או באוטובוס.. אבל לרוב זה הכי נקי. נטול מיניות. אולי בגלל שבמשך שנים ראיתי בנשים מתחרות שלי ולא חברות ברית. לה היה חזה יפה יותר, היא היתה חטובה יותר, לה היו עיניים יפות יותר- הביטחון שלי לא היה בשמיים, גם כשהיה אמור להיות. והיום? לא ברור. המושבעים עדיין דנים בנושא. את לא תגעי בגבר שלי ואני חברה שלך. את נוגעת בגבר שלי ודמך בראשך. מה זה אומר עליי?... רכושנית מאצ'?.. כנראה.

היום אני יודעת להגיד שאני חשה בחסך הזה של חברה לעומת חבר טוב או ידיד. נשים יכולות להיות קנאיות זו לזו, זה נכון. אבל נשים יודעות להיות גם חברות נאמנות במיוחד. אחווה שקשה לדמיין עד שאת לא חלק ממנה. ולפעמים... לפעמים אני מרגישה את החוסר הזה..

בתקופה האחרונה אני פוסעת במשעולי הלא נודע, הרבה חשכה שאני נלחמת בה בשיניים ובציפורניים (ע"ע הפוסט הקודם), הכפלתי על דעת עצמי את המינון של הכדורים ונראה לפחות ביומיים האחרונים שזה מאפס לי את המערכת מספיק כדי לשוב ולתפקד בצורה האופטימלית. שוב חברותית ושוב מפזרת אור ואהבה וחיוכים ותומכת בכל מי שנראה שזקוק לזה סביבי.. ואז.. אז מגיע הערב. ופתאום חסר לי איזה חיבוק או חיבור או משהו אחר שעדיין לא הגדרתי לעצמי. חסרות לי שיחות אנושיות. חסר לי משהו שימלא את החור הזה שיש לי בבטן, בלב. ורק לאחרונה אני מתחילה להבין מה יכול למלא את זה ומפחדת לדבר על זה בקול. אז משתפת כמה בנות מהעבודה, בודדות, שאני סומכת עליהן. אחת שייעצה לי והפנתה אותי למישהי שתוכל להגשים לי חלום, ואחרות שפשוט העניקו לי מילים חמות ומידע שחסר לי. אפילו פניתי לאמא שלי, חזרה לפינה החמה הבסיסית ונתקבלתי בחום ואהבה ותמיכה אינסופית. אבל כל פעם שחושבת על זה בערב בא לי לברוח מרוב בעתה מוחלטת, ואילו במהלך היום שלמה עם עצמי. תהליך פנימי שרק החל ואני כולי מבולבלת ולא יכולה לדבר עליו עם אף אחד כמעט. ברגעים האלה חסרות לי החברות האלה, לשבת איתן, לגמוע אלכוהול כאילו אין מחר, לקרוע את הלילה ולהחליף חוויות ומחשבות ורעיונות לגבי ההמשך.. מישהי שתלך איתי יד ביד..

אני יודעת שמהמקומות הנמוכים אני אצמח גבוה והטוב ממתין לי ממש מעבר לפינה, רק צריכה את היד המושטת שתעבור יחד איתי את הטירוף הזמני הזה, ולו כדי לקצור את הפירות האלה יחד. לא חושבת שהחבר ידע לאכול את הכל. זה יגיד לשבור את הסטטוס קוו המושלם שלנו. ואולי.. אולי הגיע הזמן לשינוי. איתו כחלק מזה, מחוץ לזה או פשוט לצידי, אבל משהו הולך להשתנות.. שינוי יכול להיות מפחיד, אפילו מאוד. אבל.. שינוי אומר צמיחה, ואני חושבת שעם כל הפחד שעוטף אותי, אני מוכנה לשלב הבא, אני רוצה לצמוח שוב. להיות אקטיבית, לעשות את השינוי ולא להמתין שיקרה בעצמו. אז הנה, לחיי השינוי שבדרך, לחיי החלטות אמיצות, לחיי חברויות חדשות, לחיי זניחת הישן לטובת החדש והמשודרג, לחיי חדשנות, לחיי אהבה עצמית כמו שמגיע לי..

מרגישה לא אני הערב. אפילו הפסקתי פרק של סדרה שאני אוהבת על ההתחלה כי הרגיש לי אפל מדיי. אני דווקא אוהבת אפל. ככה אני מתמודדת עם הפחדים שלי מהלא נודע. זו הסיבה שאוהבת סרטי אסונות, נותן לי תחושת שליטה על העולם שסביבי. אבל הערב זה הרגיש לי אפל. אפל מדיי. הקולות נהיו רועשים מדיי הערב ולא ידעתי מה לעשות. התחילו לעבור לי מחשבות חשוכות. מחשבות שאני חווה רק כשאני לא מאוזנת. אבל לקחתי את הכדורים, הייתי ילדה טובה. אז למה הם עדיין פה?..

אני מתגעגעת לאלכוהול ולעשבים. יש בהם עבורי מרגוע, הם משקיטים לי את הרעשים. אבל אני מונעת מעצמי את זה עכשיו, גם כלכלית ובעיקר מהפחד להתמכר למשהו שלטווח הארוך יאבד את הכייף וישאר כמשהו תלותי וחסר כל ערך. ובכלל, אם אברח לא אתמודד. אם לא אתמודד לא אחכים. ואם לא אחכים לא אצמח. אז פשוט נמנעת. 

החלפתי כמה התכתבויות עם אנשים שעשו לי בהתחלה נעים אך הבור לא הפסיק להתרחב תחתיי. עצרתי את הפרק ויצאתי מהחדר. לקחתי כוס מים, 2 זאנקס ועצרתי לנשום. מחר יום חדש. עוד חצי שעה לא ישאר זכר לקולות האלה. התמונות האפלות שמתרוצצות לי בראש יידהו. לפעמים רוצה לכתוב אותן, את כל המחשבות השחורות, הכהות. לתת להן דרור. ולפעמים מעדיפה להשאיר את השדים קבורים עמוק בתוכי.

הגוף שלי משגע אותי. הימים ההם חלפו ועדיין ההורמונים משתוללים, כל החיבורים, כל הנוירונים, הכל מתפוצץ לכל עבר ושועט במהירות מטורפת. קול קטן באחורה של הראש מצחקק לעברי ומזניק תמונות של סכין ודם זורם לאורך הידיים. קול אחר לוחש לקום ולצאת לרחובות. קול אחר מציע למצוא מישהו אקראי, להזמין שיבוא לשתות איתי עד אובדן חושים ואז להזדיין מתוך עירפול מוחלט וחוסר מודעות. להתעורר בבוקר ללא זכרון ברור. הקולות שונים וחזקים. ובינהם אחד קטנטן שלוחש בשקט להחזיק מעמד עוד קצת כי הכל יעבור. מחר בבוקר את תרגישי מבוכה שבכלל הרגשת ככה. סמכי עליי שזה יעבור..

להיות ילדה טובה, להתחשב בזולת, להיות תמיד נעימה ומנומסת, לדאוג, בעיקר לאחר.. זה מתיש. רוצה לפעמים לשחרר את השדים לחופשי. מפנטזת לפעמים שאני מישהי אחרת, יכולה הכל. אין מדינת משטרה, אין אחריות, אין חובות, אין כבלים שמונעים, אין חוקים, אין התחשבות ברגשות האחר. להיות המפלצת שהקנאים חושבים שאני- כשאני לא נענית להם. פעם אחת לא להיות המבוגר האחראי. לחזור 20 שנה לאחור ולזרוק זין. להתמסר לכל הדחפים. כמו ווגאס רק נטול מעצורים, נטול אחריות אישית. לצאת מהעור שלי ולהתמסר לכאוס.

הרצתי לי בראש שמות של אלה שיכולתי לפנות אליהם, לשחרר קיטור.. ואז הקול ההוא התגבר פתאום- את לא יכולה להפיל את השדים שלך על אחרים. לכולם יש את שלהם. את תפחידי אדם שפוי כשתשמיעי קולות של טירוף. אז תהיי יפה ותשתקי. חבקי חזק את השדים האלה. אל תתני להם לצאת. בשום מחיר. עדיף שהמלחמה תהיה מבפנים. שאיש לא ידע. שאיש לא ישמע. שכולם ימשיכו לחשוב שאת מסוגלת להתמודד עם הכל ושהכל בסדר. אל תחשפי בחולשתך. לעולם. חולשות מנצלים לרעתך. אז תשתקי. איך אמר לי, יש דברים שהשתיקה יפה להם. ומבפנים הכל צורח. ממשיך וצווח. עד שזה ירגע. ואז להכנס למיטה, לנגב חצי דמעה של חולשה שנמלטה מבלי ששמתי לב... כי מחר יום חדש להתמודד עם אותם שדים בכוחות מחודשים. ואני חייבת אהיה לעטות מחדש את המסכה הקבועה. "אצלי? ברוך השם.. ואצלך?"...

מאיפה להתחיל? מאיזו נקודת זמן להכנס לעובי הקורה? היכן לשים את האצבע בדיוק כדי להתחיל לפענח את מה שאני מרגישה ולמה אני מרגישה ככה.  ככ הרבה דברים בו זמנית. העולם מנסה לרמוז לי משהו, לפעמים זה מרגיש יותר כמו אורות נאון ולא רמיזה, ועודני חשה כילדה שטרם בשלה או החכימה כדי להבין את הניואנסים הקטנים האלה.

היה לי יום כיפור מושלם. או יותר נכון סופש כמעט מושלם. העברתי אותו עם הגבר האהוב עליי, שהכין לי את המאכלים הכי מפנקים, שיחקנו משחקים, ראינו פורנו בVR שלי, הגמרתי אותו 3 ימים ברצף, זויינתי כהלכה פעם אחת, הוגמרתי היטב כמה וכמה פעמים ברצף, וזה אחרי שאמא טבע החליטה לזיין אותי בעצמה ודפקה לי את התכניות לסופש מהסרטים. פינטזנו על נעילת זין, פנטזנו על זיונים של הלייף. והכל השתבש. הסיפוק היה נעים אך חלקי, הכמיהה נותרה, הרעב סופק בחלקו, וההורמונים שגעשו בי נתנו אותותיהם לתוך היום. 

הבוקר התחיל עקום כשלא הצלחתי לקום ב5 וחצי כמדי יום. נתקעתי בפקקים של הלייף, בעבודה היה לחץ אטומי שבחולשתי נתתי לו להשפיע עליי, ואז באחת עשרה וחצי ההודעה הזו בוואטצפ מהאקס שהחליט יום אחרי כיפור לבקש סליחה על ששבר לי את הלב וניפץ לי את החלום הורוד האידיוטי שהיה לי. ודאי הייתי צריכה להודות לו. אבל לו הייתי עושה זאת היה מתפתח דיאלוג- מה שהתעקשתי להמנע ממנו. לחילופין הוא ודאי היה נפגע לו אמרתי לו שהפרידה ממנו היתה הדבר הכי טוב שקרה לי. הדבר הכי רע שקרה לו. ושזה מעורר בי סיפוק רב.

הזין שלו היה גדול מדיי והוא היה עסוק בלהכאיב לי יותר מאשר בלספק אותי. האגו הפצוע שלו לא היה אטרקטיבי אז ובטח לא היום. ההתנהלות החלשה שלו לא עשתה לי את זה מעולם. נמשכתי לתשומת הלב אבל מהר מאוד ובעיקר אחריו הבנתי שזה חרטא. האם אני באמת צריכה לכמוה לתשומת הלב? כמה חסרת בטחון יכולה להיות?? אז התנערתי מזה. הולכת בגאון. אהודה ואהובה. לא באמת לבד, לא באמת בודדה. הצעות יש בכמויות מסחריות. אבל לא מצליחה למצוא מישהו שיווצר עימו קשר בריא. אז מתהלכת כנווד בעולם הזה.

להיות במידה 42-44 לעומת 54 זה אולי נעים לעין ואולי משפר את הסיכויים למצוא מישהו, אבל האמת? הכל שטויות. זה לא קשור רק למראה החיצוני. אנחנו מושכים אלינו את הטיפוסים המתאימים והפחות מתאימים, הכל שאלה של מה אנחנו משדרים.. וכנראה שהגיע הזמן להפסיק לשדר אמא אווזה. אני לא פה לרצות אותך, אני לא פה לענג אותך, אני לא פה לעשות לך נעים באגו- למרות שאני מושלמת לזה. אני יודעת להרגיע אותך אם יש לך חרדת ביצוע, אני יודעת להוריד אותך על ארבע כדי שתלקק לי את הרגל. אני יודעת להכנע לעוצמתך ולהתמסר לכל כולך. אני יודעת הכל ויכולה הכל. אבל למדתי משהו חדש. אני לא חייבת אם לא בא לי. התבגרתי. החכמתי. ואם אתה חושב שאתה תוכל רגע אחד לחזר ורגע אחר ללכלך עליי- הו, טעית בכתובת.

לפני כשבוע מישהו מהאתר הזה שבעבר ניסינו ולא הצלחנו ממש למצוא זמן להתחבר, הפציע בוואטצפ במסכת של שיחה נעימה. השיחה התהפכה כשהוא לא קיבל מבוקשו (שאפתח אליו, שאשלח לו מלא תמונות שלי וכן הלאה) והתחיל "להכנס" בי. אתה לא מכיר אותי בשיט וקורא לי בשמות גנאי? חסמתי אותו, הוא שב בסמס והמשיך בשמות הגנאי. העלתי את זה לפייסבוק תוך הסתרת שמו- כי משום מה אני עדיין מתעקשת לשמור על כבודו של אדם- גם אם לא הרוויח את זה. כן כזה אדם אני. הרוב המוחלט אגב תמך בי בתדהמה מוחלטת על קיומם של גברים כאלה בימינו. ואני לא אשקר, מלבד זה שנפגעתי מהדרך בה דיבר אליי, מאחר ורק שעה לפני כן היה מאוד סימפטי, נזכרתי למה אני צריכה להמנע מכל החרא הזה. רוב האנשים חרא. רוב העולם הזה רע ומכוער. ורק אני מתעקשת להאמין בטוב שבאדם.

 העולם הזה של הבדסמ מכיל יותר מדיי אנשים שטועים לפרש את המשמעות שלו. הכל חייב להיות תוך כבוד הדדי לאדם שאיתנו. ואם אתה לא מכבד אותי כאדם- למה לעזאזל שאתקרב אליך? אם אתה לא בונה ביננו אמון למה שאתן לך לפגוש אותי? אם אתה לא מדבר אליי יפה, למה שאכנע לך או שאתן לך להיות לרגליי? כן, שוב נאלצתי ללמוד מחדש את הלקח. לא כל הגברים ראויים לכבוד שלי, לא כל הגברים ראויים לאהדה שלי, לא כל הגברים ראויים למגע ולפתיחות- וטוב עשיתי שהלכתי לאט ובחשדנות איתו. גבר שלא יודע לקבל "לא" בתור תשובה הוא מסוכן. לקיום שלי, למהות שלי, לכל מה שאני משתדלת לייצג בעולם הזה.

גברים גברים גברים. לא משנה מה אעשה ואיך אתנהל, איכשהו מוצאים דרכם אליי כלבים פצועים. לא רוצה את אלה. לא מחפשת יותר את הפצועים, לא מחפשת לרפא אף אחד. נמאס לי לבזבז את הלב שלי, הרוך והחום, הנתינה והאהדה כלפי מי שלא מגיע לו. היום בעבודה לאחר ההודעה מהאקס חיפשתי מפלט מחבק לפחות מילולית ולו כדי למנוע מהדמעות לפרוץ החוצה. שונאת להיות הורמונלית כבר אמרתי??? אבל הבנות בעבודה קראו לי תמימה כשאמרתי שאני נותנת לאנשים את מלוא הקרדיט והאמון עד הרגע שבו יפרו את האמון שלי בהם. כנראה שלהיות אדם טוב נחשב להיות תמים בימינו.  כן, גם נשים מרירות. ואת זה אמרו הנשואות.

אותן נשואות, משכבות שונות, אמרו לי ללכת ולעשות ילד בעצמי לבד- לכי לבנק הזרע, תבחרי לך מישהו שמתאים למה שאת מחפשת וקדימה. מה את צריכה גברים? הם הרי גם ככה לא יעזרו, הם גם ככה יפריעו, הם גם ככה ינטשו, הם ככה וככה. נשים פיתחו שינאה. נשים פיתחו אנטי. במסווה של העברת חוכמתן לבאות. ואני רק קלטתי מהן את הדחיפה למשהו שאני יודעת ברמ"ח איבריי שאני לא מוכנה לעשות. אל תיטעו, רוצה להיות אמא, בין אם הגוף הזה יואיל בטובו לזרום עם זה או לא, אבל המחשבה לעבור את זה לבד, לא להעניק אב לצאצאיי מחריד את ליבי. ואותן נשים, נשואות, אמהות לילדים, מצקצקות בלשונן על כך שאני תמימה לתת אמון בגברים. תמימה להאמין שיש עוד את אלה ששרוטים אבל לא מדיי מכדי להיות אנושיים. האם אני היחידה שעדיין מתעקשת להאמין במין הגברי? האם אני היחידה שנותרתי שמתעקשת להאמין שיש גם את אלה..

יושבת מול המסך, עושה ג'אגלינג בין הבלוג פה לבלוג הותיק באתר אחר, מזרימה וודקה לעורקיי, מתגעגעת לעשבים המופלאים שהסתיימו, ומכריחה עצמי להוציא מתוכי את הכל- ולו כדי להתרוקן. לשחרר את הכאב והכעס והאכזבה. 

האחד כתב לי "את יכולה למחוק את ההודעה אחרי" אחר אמר "אני אבין אם תפסיקי לדבר איתי ותנתקי כל קשר". ואני צועקת מבפנים- אתם לא תגידו לי מה לעשות ואיך לעשות. אני לא מבקשת רשות של אף אחד מכם. מי אתם בכלל???? אומרים דברים, כמו המחאות ללא כיסוי, צועקים אהבתכם מראש מגדל וברגע האמת- חסרי עמוד שדרה. לא עושים דבר. מתנצלים המוןןןןן ומבטיחים לפצות. אבל זו הנק' שפספסתם. איבדתם אותי כי האמון נשבר. לא צריכה פיצוי לא רוצה פיצוי. מה שהיה מת. עכשיו אתם פיספסתם את הרכבת.

אחר מתעקש להחזיר אותי לעולם הבדסמ. מנסה לחוש באיזה מוד אני, האם אני עכשיו סאב או דום. האם אני אכנע לדמותו או שאשלוט בו ביד רמה. אנשים עדיין לא הפנימו. המתחלפת שבי עושה את זה אינסטינקטיבית לפי מה שהיא קולטת מכם. אתה יכול להגדיר עצמך כדום עד מחרתיים אבל אם אני לא מרגישה את העוצמה שלך, אני אעשה הכל להכניע אותך- ואתה תאהב את זה.  

מרגישה בתוכי יותר מדיי דברים, בייחוד עכשיו כשההורמונים שלי משתוללים. מתה למישהו שיגיד פאק איט ויחרמן אותי עד אובדן חושים, יזיין אותי כאילו אין מחר ולא יבהל מזה שכשאני ממש ממש נהנית מהאורגזמות שלי אני פורצת בצחוק משחרר. פעם זה היה מסמל את סיום האקט מבחינתי, כיום זה רק הפסקה שכזו. אתנחתא קומית לפני שאני אמשיך לאורגזמות הבאות.. למה גברים מסויימים נבהלים מהאורגזמות האלה? מזה שאורגזמה אחת לא מספקת אותי, מזה שאם תגמור לפניי ובזה יגמר הערב או שהערב יתקצר - כך יהיה גם קיומך בסביבתי?? מה אתה מתפלא? אם אתה לא יודע להתמודד עם זה שאני אוהבת לגמור ומצפה ממך לזרום עם הכל ללא גבולות, אל תתפלא מזה שלא יהיה שידור חוזר. אם תהיה אגואיסט- לא נפגש שוב. אז נכון, יש רגעים שאני רגישה מדיי ואישה מדיי ועדינה מדיי. ואז יש את הרגעים שאם יש לי ממש מזל אני חווה אותם לצד גברים שהרוויחו את המילה "גבר". אבל לפעמים.. לפעמים נמאס לי. לפעמים נמאס לי מהטיול האינסופי הזה, מהחיפוש השטותי הזה, מהנטייה הטבעית למצוא את זה שיעשה לי סדר בבפנוכו.

לפעמים צריכה להזכיר לעצמי שאני אחרת, שמה שיש אצלן לא יקרה אצלי, שמה שהוא רוצה הוא לא חייב לקבל רק כי הוא גבר ואני לרוב שוביניסטית, להבין שלפני הכל באה אני. ובעצם מה הטעם אם אני לא יודעת עדיין מה אני רוצה, מה אני צריכה לעשות, איך אני צריכה להתנהל, את מי אני צריכה להעלים, ממי אני צריכה להתעלם ולמי אני צריכה לסגוד מלבד עצמי.  העולם הזה לפעמים טו מאצ', ולפעמים.. לפעמים אני סתם תמימה, מתעקשת להאמין באיזו גרסא ורדרדה של לקבל את מה שתמיד חלמתי עליו, גם אם בגרסא קצת אחרת, director's cut..

רוצה להשמיד את העולם, רוצה למצוא חלום מוחשי, רוצה להרגיש שייכת, רוצה להיות חופשייה, רוצה להיות שלך ושל עצמי. רוצה..

אתמול בערב קפצנו לזוג חברים שלו שמזמן כבר נתחבבנו אלה על אלה, הם קיבלו אותי לקן החמים שלהם כמו שרק חברי לב ונפש מסוגלים. זרמו עם הילדותיות השרוטה שלי שיוצאת לכל עבר ברגע שרואה בובות פרוותיות של ילדים, או מציצה לתוך עריסה עם תינוקת ישנה.. שם כל החלקים האלה יוצאים ומתקבלים באהבה. סייפ פלייס. מצד שני מלכתחילה דאגתי לבוא מתודלקת. חצי יום לפני כן הייתי מעורפלת מואן גוך אננס, עסוקה בלצעוק על הדמויות בפלייסטיישן שמתעקשות לנסות להרוג את הדמות שלי. רק אחכ הבנתי כמה שזה מזכך. לשחק ולהרוג אנשים, להוציא אגרסיות, לצעוק ולקלל כמו אוהד כדורגל ממוצע. כנראה שבכולנו ישנו צד פראי וחסר אנושיות. נונ-קונפורמיסט. ביום יום אני אחד האנשים הכי קונפורמיים שניתן לדמיין. בעבודה מאוד אחראית ומאוד לויאלית, כל מעסיק חכם ומוכשר שחלף בדרכי ידע לזהות בי את היכולות ולרצות להטמיע אותי לקולקטיב. אני גיקית בנשמה. אבל כשאנשים רואים אותי ברחוב הם יחשבו יותר לכיוון הפיזי.

את יפה. את סקסית. את נימפה. את מלכה. מוכנים לפרוש עצמם תחת רגליי. הם לא יודעים שבבסיסי אני נמשכת כבעבותות לכוח וקסם אישי כובש. גברים כאלה הם מבחינתי הגביע הקדוש. חשבתי שזה קורה לי רק איתו אבל זה לא. הכניעה הפנימית, האדרת הכבוד על מישהו כזה שכשאני בקרבתו הפרומונים באוויר. מעטים הגברים האלה, אבל כשאני נתקלת במישהו כזה שגם חיצונית נראה כמו שאני אוהבת וגם מכיל עוצמה.. זה משבש אותי. אני יודעת שבשנה האחרונה הפכתי לטרף מושך. אבל לא כל טורף בפוטנציה מתאים. יש הרבה כבשים בעור של זאב. כן. גברים חלשים שמציגים עצמם בתחילה כחזקים ואז מתפרקים לגורמים ונצמדים לרגליי כפעוטות לאימם.

כשאתה מציג עצמך כחזק ואז נחלש זה אולי רומנטי בנק' מבט מסויימת. בעיניי זה מאבד חינו מהר. בהתחלה זה נעים לדעת שאתה גם אנושי ורך. כך יודעת שיכולה לתת מבטחי באנושיות שחזקה מספיק כדי להסתיר שנים של סריטות קשות. אבל כשהרוך והחולשה והתמימות וההאחזות הכמעט כפייתית מתחילות להיות צבע היום יום- אז כל נורות האזהרה נדלקות לי. רק לפני 5 חודשים נפרד ממני גבר כפייתי כזה. מישהו שסוחף אותך תחת מצג שווא ואז כגלי ים מתרסק לחופי המציאות.

החולשה שלך לא מושכת אותי. אני מעריכה את קיומה אבל לא ביום יום שלי. אני אוהבת עוצמה לצידי. קשה לי לראות את סופרמן כשקלארק קנט עוטף עד חנק. מה שבהתחלה קוסם הופך מעיק והנה כלוב הזהב. חנק. אבל מאחר ואני אדם חם וחברותי עם מצפון חזק מדיי, אני לא שולחת אותו לאלף עזאזל כי לא רוצה שייפגע. חבר שלי אמר לי שעדיף סבל של אחר על פני סבל שלי. החיים הם לא שחור או לבן. לא תמיד מסוגלת להתעלם מהאחר לטובת עצמי. DO NO HARM. זה לא רק מהזוית של הרופא. אני מרגישה מידה של אחריות על העולם שבקרבתי המיידית. לא רוצה על המצפון שלי כאב של אחר. אבל איכשהו.. מצאתי עצמי שוב עם מישהו שמפזר עליי המון אהבה עד סכרת, מעריץ ועוטף כאילו הייתי האישה הכי מושלמת בתבל. וכן זה גם נאמר. ושוב הצהרה על המוכנות לקבל את זה שיש לי גם את חבר שלי שאני לא אוותר עליו בתמורה לאף אחד. אני אמשיך להיות חברה שלו ואני אמשיך להזדיין איתו כי זה עושה לי טוב. אם זה משהו שאתה יכול לחיות איתו, אפשר להתקדם. אם לא אז אין טעם לנסות.

והנה שוב הצהרות שהוא מבין ויכול ומוכן. אבל זה כבר סופש שני שאני מעבירה עם החבר והוא שולח לי הודעות כל הזמן ממקום של חוסר בטחון וחרדת נטישה. קשה לי. הוא איש מקסים. אני נהנית בחברתו והוא נעים לי. עד שהוא התהפך וחונק אותי. הרבה לבבות, הרבה חוסר בטחון מילולי ביותר מדיי טקסטים, ואני שככ רוצה להיות בצד שלו ולחבק אותו כחברה, מוצאת עצמי נעטפת חזק מדיי ללא יכולת תזוזה. הלחץ עולה וכל מה שבא לי זה לברוח. הוא מאבד אותי ואפילו לא שם לב. קשה לאהוב כשנחנקים, קשה להשאר כשנלחצים.

עם החבר יש לי מערכת יחסים אחרת. חשופה, פראית, שקטה, אמיתית, מהתלת.. כשאנו יחד אנו הכי יחד. נמות זה למען זו ולא רק כסיסמא. אך כשאנו בנפרד, איש אישה חיים את אשר אנו צריכים, או רוצים. לא שופטים, לא לוחצים. הכל גלוי, אין העמדת פנים. הכל בזרימה. יכולה לשתות איתו, לעשן איתו, הוא בעלי לקניות עישונים, הגוגל המהלך שלי, הגיק להיות הכי אני לידו, זה שמעצים אותי בכל רגע, בין אם אני בין רגליו למרגלותיו לבין אם אני רוכבת מעל ומכתיבה לו את קיומן או העדרן של האורגזמות שלו. באותו חדר שינה הייתי נתונה למרותו בערבים מסויימים והוא היה כנוע נעול בין רגליי בערבים אחרים.. מענג אותי ומתייסר מכאב בו זמנית, ואני כמלכה סדיסטית נהנית מהכאב שלו, וזה הכי מתאים כי השריטות של שנינו מתאחדות למשהו אחד גדול. כף המאזניים נעה מעלה מטה שוב ושוב, אך בסופו של יום, אנו כמו שני חלקי פאזל. מאוזנים ומאזנים זה את זו.

אני מסוגלת להגיד שהשאיפה שלי היא כן למצוא מישהו שיוכל להתמודד עם סוג של פוליאמוריה. רוצה להאמין שהאדם המתאים ימצא. מישהו שיבין שזה לא או או, זה גם וגם. מישהו במצב דומה אולי.. כזה שעם מישהי מצד אחד, אבל יכול שלא בהחבא מבת הזוג לנהל משהו מפנק אחר. נוסף. לא יודעת. אבל ההתמודדות עם זה שאני רוצה וזה שרוצה אותי בחלק נכבד מיומי יחד עם העבודה בחציו השני של היום.. לא מותיר בי כוחות להתמודד עם דמויות אחרות שאולי מתאימות יותר לפינה הזו. לנישה שלי, לצידי. זה כופה עליי להיות ברורה וזריזה בזיהוי מערכות יחסים כטובות או לא עבורי. ולהתנהל בהתאם מתוך הגנה על מס' 1. תמיד ולפני כולם.  לאחרונה מתקשה עם זה. ומתקשה לנשום. אם זה ימשך ככה, זה לא. מצד שני אם אני לא אדאג לעצמי.. מעטים אלה שידאגו.

הימים ימי שיקולים, החלטה ועניין, ראש השנה מתקרב. צריכים לנקות את שאריות השנה שנסגרת בצורה יפה. לסיים אותה בטוב. סוגרים שנה, והדברים שקרו במהלכה כמעט בלתי נתפשים עבורי. לרדת 35 קג, לקבל הצעת נישואים וטבעת תוך חודשיים, ובתוך שבועיים למצוא עצמי חזרה רווקה שוב דרך הודעת וואטצפ. הטיול לקנדה, הטיול לווגאס המופקר להחריד ומעורר להפליא, העבודה החדשה.. ככ הרבה דברים.. לא יכולתי לנחש את כל זה. מקווה עוד שנה מהיום להביט שוב לאחור בפליאה והשתהות על כל מה שעשיתי, בניתי, השגתי, הרגשתי, חוויתי.. להביט לאחור, לעכשיו בחיוך מרוצה. את זה מאחלת לשנה הקרובה לעצמי ולכם! :)

שנה טובה :)

את חמשת הימים האחרונים העברתי חולה ומקורעקעת לבית.
ביום רביעי הגעתי לעבודה סופר מוקדם, פתחתי משרד ב6 ורבע בבוקר, האזעקה הופעלה על כל הבניין כי לא זכרתי את הקוד הנכון. ועדיין, כשזה נפתר, היתה בי תחושת ניצחון אישית, ניצחתי את עצמי, אני שלא הייתי לעולם חושבת אפילו לקום בחושך לעבודה מצאתי עצמי מגיעה במקביל למטורפים שבאו עם הגלשנים לחוף שליד העבודה. בתוך שעתיים תחושת הניצחון התחלפה בתחושת חוסר נוחות פיסית שהפכה אט אט לעינוי סיני וכאבים איומים. לא הייתי בטוחה אם זה פסיכוסומאטי או שבאמת משהו בי לא בסדר. התגובה הראשונה שלי היתה לשנן לעצמי משפטי מוטיבצייה כאילו אני רוקי לפני קרב ושעליי לנצח השד יודע את מי. 

לקראת השעה 11 בבוקר שנראתה לי כנצח מהול בייסורי הגיהנום בלעתי גאוותי הרבה וניגשתי לאחת הבנות שהתחברתי איתה מהמשרד, בקשתי משכך כאבים. הגב כאב לי ברמות שטרם הכרתי וקרוב לשעה שהייתי ברעידות קור כאילו בחוץ משתוללת סופת שלגים ולא 35 מעלות. למגע עורי היא ישר נדרכה "את קודחת" אמרה לי, והציעה מיד שאקח משכך כאבים ואסע הביתה, ואני סרבתי כי התעקשתי שזה לא מתאים כי יש לי מלא עבודה. שיכנועיה העקשניים לבסוף הכניעו אותי. הסכמתי שנחפש לי משככים ואז אלך. מבפנים עוד כעסתי על עצמי על החולשה שלי. אמרה לי לגשת לסמנכ"ל כי עליו תמיד יש כדורים. אז תפסה אותי ביישנות פתאום. דמויות סמכותיות ועוד אלה שנראות ככ טוב תמיד הוציאו ממני את הילדה הקטנה והביישנית, ובטח כשהייתי ככ חלשה. היא התעקשה ועברה איתי, כמו אם מגנה על גוזליה, מהסמנכ"ל לשאר העובדים הבודדים שהגיעו לעבודה בימי אוגוסט האחרונים עד שמצאנו מישהו שהיו לו כדורים.

שעה אחכ הגעתי הביתה משוכנעת שהנה החום ירד כי אני כבר מרגישה הקלה. הבטחתי לחבר הטוב שלי שאמדוד חום כשאגיע הביתה למרות הכל. כן, כשאני חלשה אני ככ סאבמיסית.. המדחום הצביע על 38.3 ואני הזדעזעתי מהמחשבה על מה שהיה לפני כן. עברתי ממשככים למשככים כל 4 שעות. רובם לא הורידו את הכאבים האיומים בגב אלא רק את החום בחלקו. בלילה החום עלה עד 39.1 ואני רעדתי בחוסר אונים מבודדת מהעולם ולא מבינה מה לעזאזל  קורה לגוף שלי. הרצתי מיליון תרחישים, האם התייבשות? האם גב? האם איברים פנימיים? האם זה קשור לניתוח שעברתי? הסתבכויות שלא עלינו??.. בטוח לא משהו ויראלי, את זה ידעתי מיד. לעולם אין לי חום מעל שבע וחצי, לפחות לא בשני העשורים האחרונים של חיי. 

חמישי בבוקר התייצבתי על הבוקר במרפאה. האחות שמכירה אותי שנים, כי אמא שלי עבדה במרפאה הזו, הייתה עסוקה תחילה בלגחך על זה שבאתי אחרי "כולה" יממה של חום גבוה, ואחכ בלהתפלא כמה רזיתי מאז שהתראינו ואיזה יופי אני נראית וכמה קעקועים התווספו לי. הייתי חלשה מכדי להכנס בה. מה גם שדקה לפני כן בחדר ההמתנה קידמה פניי מלאך בדמות אישה זרה שראתה את מצבי וישבה וליטפה את גבי ולחשה לי שיהיה בסדר ושאנשום ושלא משנה מה שאזכור תמיד שאני לעולם לא לבד.. היא ריגשה אותי עד דמעות, שמיהרתי כמובן לנגב. היא לא היתה כשיצאתי מהאחות, לצערי.

האחות העבירה אותי בעייפות יתר לרופאה תורנית והמשיכה הלאה. חצי שעה ארורה של כאבים אחכ, הרופאה קיבלה אותי, שאלה מיליון שאלות לא קשורות, מיששה אותי מכל עבר. אז שלחה אותי חזרה לאחות לבדיקות דם ושתן ואמרה שאשוב למחרת לביקורת אם החום עדיין גבוה. עדיין חיפשתי את המלאכית אך נעלמו עיקבותיה. בבית המשכתי מכדורים לכדורים, מכאבים לכאבים לשינה קצרה מלאה בחלומות הזויים וחזרה להתעוררות כואבת לאותה מציאות. רק אחר הצהריים חזרו תשובות הבדיקות שהצביעו על זיהום כלשהו בגוף. ההורים בטלפון ואחותי בהודעות מחו"ל מנסים להסביר לי שאם צריך אנטיביוטיקה שלא אתווכח. ושבכלל חבל שלא הלכתי למוקד או למיון באמצע הלילה. נאבקתי בכולם בכוחות אחרונים. אני אחראית על עצמי אתם לא תקבעו לי כלום. ושנייה אחכ קורסת למיטה בחולשה מוחלטת, מפנה מבטי לתקרה ושואלת את האיש שם למעלה למה הוא מעמיד אותי במבחנים הללו..

בשישי בבוקר שוב סאגת קופ"ח נמשכה. אותו זילזול רק שהפעם אח ולא אחות. למזלי כשהלך להראות לרופאה את הבדיקות היא ביקשה שאגיע לחדרה ולא נפנפה אותי כמוהו. היא אמרה שאין ספק שישנו איזו זיהום חיידקי. ככל הנראה קשור לכליות אבל זה עדיין בשלבים מוקדמים. קבלתי אנטיביוטיקה חזקה שכוללת בתוכה גם סטרואידים, מה שהפך לי את הבטן תרתי משמע. בבית המרקחת פסעתי קדימה אחורה מרוב כאבים ועשיתי סחרחורת לנמצאים. לא היה לי אכפת מאיש. תחושת חוסר האונים הזו החזירה אותי בבום שנה לאחור לימי הניתוח, ל"נכות" הזו. כאבים וצורך בזמן החלמה שאינם בשליטתי. בבית התיסכול רק הלך וניבנה. לא ראיתי איש, כולם היו עסוקים בחייהם. ואלה שלא, אפילו לא חשבתי לפנות אליהם כי הייתי מעורפלת חושים מהכל. 

הלבד הזה הטריף אותי על דעתי. לבד, מסוממת ולא מהחומרים הטובים. לא היו לי סמים טובים בהישג יד ולא היה לי כח להתחיל עם הטלגראס במצבי. כל הכדורים השפיעו על מצבי הרוח. לא לקחתי את הכדורים שנגד הדכאון, התמקדתי בקיבה ובטיפול האנטיביוטי. דעתי נשתבשה עליי. שישי בערב נשברתי. נשכבתי על המיטה בבכי. חוסר האונים הזה סתר את כל מה שהייתי בחודשים האחרונים. הגוף החלש הצליח לשבור את רוחי. איבדתי כל שליטה. שכבתי במיטה בוכייה, מתבוססת ברחמים עצמיים, רציתי לחתוך לעצמי את עמוד השדרה מתוך הגוף ולו כדי להקל את הכאב. החבר הטוב התקשר ב-48 שעות הללו כל כמה שעות לדרוש לשלומי אבל הפעם לא הייתי נעימה אליו. הייתי מרוסקת והחום שהפגין כלפיי לא עניין אותי. החצי נזיפה שלו חלפה מעליי. הייתי עסוקה בלשקוע לתחתית ולרצות למות.

כשהחום ירד קצת מתחת ל38 משהו בתוכי התנפץ. הכאב והרחמים הפכו לכעס. באותו רגע קמתי, החלפתי בגדים, לקחתי את הטלפון והאוזניות והחלטתי לצאת החוצה. פשוט ללכת. ללכת עם המוזיקה באוזניים עד שאצליח למצוא את הזן שלי. עם החום הזה צעדתי כמו בתוך בועה, כמו שיכורה. בכל שלב כשמשהו כאב לי שיננתי בקול "It's my pain, I own it". שוב ושוב. לא ויתרתי לעצמי באף שלב.

5 ק"מ אחכ חזרתי הביתה בתחושת ניצחון שלא חשתי לפני כן מעולם. שברתי שיאים של עצמי. לא הלכתי מרחק כזה מאז לפני הניתוח. מדהים כמה ש-35 קג עושים כשהם לא עליך. כשהגעתי התיישבתי ליד הבית על ספסל ציבורי, שלפתי סגריה וישבתי מיוזעת לאסוף את עצמי. רק כעת עם המנוחה החלו לשוב הכאבים. כתבתי לחבר הטוב על ניצחוני. הוא כתב לי "כל הכבוד, את מוכנה עכשיו ללכת לנוח??" ביקשתי עוד כמה רגעים של הרגשת הניצחון ואז עליתי הביתה למקלחת ומנוחה קלה עם הרבה מים. למרות האושר שלי הגוף לא היה נלהב כמוני והחום קפץ ל38.6 למרות המנוחה והמקלחת.. 

למחרת קמתי חזקה יותר. בצהריים נשברה האנרגיה אחרי האנטיביוטיקה, אבל ידעתי שהרוח התחזקה. היום הלכתי לפילאטיס בבוקר מנצלת יום אחרון של מחלה בבית. שוב קורסת אחרי מנת האנטיביוטיקה אבל הרוח שבה ומתחזקת. חבר טוב חדש שנכנס לחיי בחודשים האחרונים בא לענג רוחי וגופי משעות הצהריים. האורגזמות גבו ממני אנרגיות שלא היו לי בשפע מהן אבל הרוח ניצחה את הגוף גם הפעם. כשהייתי חייבת מנוחה הוא שכב לצידי וליטף גופי בהערצה מוחלטת עם מילים יפות וטובות, ואני נכנעתי לתחושות עד שהתחזקתי מספיק להמשיך הלאה. לא רק הנפש גוועה בימים הללו כשהתרוקנו כל המצברים שלי, גם הגוף שלי גווע. נזקקתי להערצה הזו, לכל הפטישים שלו התמסרתי- הרגליים, הגוף, כל כולי.. להרגיש אישה, להרגיש מיוחדת, להרגיש שולטת גם אם כעבור שעה הגוף קרס ונזקקתי למנוחה לפני הסיבוב הבא. 

אחרי הפילאטיס היום הבנתי משהו.. עולם הבדסמ היה שם בשבילי תמיד ברגעים האלה שהייתי חלשה, כשהייתי חייבת להשיב לעצמי תחושת שליטה. כשהגוף דאב, כשהרוח עמדה להתרסק, הייתי זקוקה למישהו שיתן לי קונטרה. לצערי הפעם לא הייתה לי קונטרה פיזית חזקה כמו לאחר הניתוח (הפעם החבר החזק שלי היה בשבילי רק ווקאלית אבל לא פיזית לצידי), אך למזלי הרב בתעצומות נפש שעד עכשיו אייני יודעת מהיכן נבעו בי, הרמתי עצמי במו ידיי ודווקא אז היתה הדמות הכנועה והמתמסרת והמעריצה שתמנף אותי באהבה ובמסירות לכס המלכות האהוב עליי.

הדברים הקטנים האלה שזרים לעולם לא יבינו.. תמיד אעדיף את הכאב שאני מביאה על עצמי מאשר את זה שנכפה עליי ע"י כח עליון. אני חייבת להיות בשליטה על החיים שלי, גם כשאני מתמסרת וכנועה- הכח הפנימי תמיד שלי. וגם כעת, בין כדורים מחלישים לתמיכה וירטואלית חברית מרחוק- אני יודעת שאני חזקה מזה. כן, אני עשויה להשבר, כן אני עשוייה להתפתות לקולות המחלישים שבאחורה של הראש, כן אני עשוייה להתפרק- אבל כעת גם ברור לי שאני מסוגלת לקום בכוחות עצמי. אני מסוגלת להרים עצמי מהתחתית ובכוחות לא הגיוניים להתייצב ולעמוד איתנה. הלקח הנוסף שזכיתי ללמוד הפעם הוא ש.. אני לא חייבת לעבור הכל לבד. 

נכנסתי מקודם למקלחת, גילחתי הכל, להרגיש סקסית (ואולי יהיה סקס מחר אז צריכה להכנס למוד).. החלטתי ללכת על פילינג גוף הפעם. לא סבון נוזלי, לא קצף רך. צריכה קצת מהנוקשות הזו על העור. אתמול הפילאטיס קרע אותי ואין חלק בגוף שלא כואב לי. בעצם.. הכוס, הכוס לא כואב לי. חודש וחצי.. ואולי יותר זמן שהכוס שלי מרגיש בדיוק זין אחד, פעמיים שלוש בחודש. היום זה התחיל להציק לי. ככ הרבה היצע ואני נצמדת לזין אחד. למה לעזאזל? עבר שבוע מאז שהרגשתי סקסית למרות הרפתקאות חמישי, כשהגיע אליי לעבודה בחור חדש שמתכתב איתי בפייסבוק.

הגברבר צעיר ממני ב3 שנים, בתהליכי גירושים, וכמו כל הגברים מהסוג הזה שמוצאים דרכם אליי בעשור וחצי האחרונים, גם הוא מפגין המון רוך, רומנטיקה ומתקתקות ספוגה בהתנהגות פאסיבית- אגרסיבית עד לרמת הבחילה, על הפגישה הראשונה הספיק להזיל דמעה לידי ולהגיד לי כמה הוא מאוהב בי, לכתוב לי שיר אהבה בתוך דק' ולפנטז על הבית פנטזיה שלנו. אחח.. כמה מוכר הניחוח הזה. לא במקרה הסתבר שהוא חבר מהצבא של האקס שלי. כן, ההוא עם הטבעת. פלא שהיו חברים? עשויים מאותה מיקשה. הוא מתנהל בדיוק באותו אופן שההוא התנהל. אימפולסיבי, רגשי, ומאוהב בתוך 10 שניות. זיהיתי בו את כל סממני הנשלט עם הפה החד והתוקף ולו מחוסר ביטחון. רק שלי זה מאוד טרי, ומה שעשה לי את זה באפריל לא עושה לי את זה באוגוסט. מסתבר. לולא היותו באמצע גירושים, היה מציע נישואים לפני שבוע. ומה שנראה לי מרגש ורומנטי לפני 4 חודשים כעת דוחה אותי. פתטי. 

יש לי הרבה תקופות נשלטות שבהן אני נהנית להיות הכנועה והמוצלפת, בייחוד כשאני חלשה גם ככה, כי אז זה מעצים אותי להתמסר לעוצמה מוחלטת, להתמסר לחלוטין למישהו חזק ולסמוך. ויש את התקופות כמו עכשיו שאני כל הזמן רואה את קטנותם של הגברים סביבי וזה לא עושה לי את זה. הם חלשים מדיי. ההיפך המוחלט מהגבר החזק שאני מפנטזת עליו. ברור שגברים בוכים לפעמים, אבל הגבר שלי משדר עוצמה ולא סמרטוט רצפה, ולריח החזק הזה אני נמשכת. אין לי בעיה שתהיה בחדר השינה כנוע ומתמסר מתלקק ומפנק, להיפך, אני אשמח! אבל עד הרגע שאתה איתי בין 4 קירות, אני צריכה שתשדר עוצמה מוחלטת, כזו שתרגיש כאילו אתה רוצה לטרוף אותי. מצד שני צריכה לדעת שגם אם נתן לי לנעול לו את הזין ולהתעלל בו, אני יכולה בשנייה להתהפך- תצליף בי!

אני מבינה שאני צריכה גברים מתחלפים. אבל פחות מהסוג של החלשים בחוץ וחזקים במיטה, חשוב לי החזק מבחוץ. והבעיה שרוב הגברים חושבים שאם הם מפגינים שפה על גבול הברוטלית זה יצביע על כמה הם גברים. זה ככ שקוף שאני אפילו לא טורחת להסביר להם כמה חוסר בטחון הם מפזרים סביבם..

מחר הוא בא שוב. רומנטי אמרנו, יגיע אליי לעבודה סביב מתי שאני מסיימת, ילך אחריי כמו כלבלב ואז נלך לשבת ליד הים. הוא יספר לי כמה הוא לא מתמודד טוב עם אלכוהול בעוד אני אלגום וודקה תפוזים וארגיש שאני עושה בייביסיטר, תרה בעיניי אחר מישהו עסיסי בלי חולצה להביט בו.. אני רעבה. החלומות ספוגים סקס. הגוף שלי רעב. אני יודעת שאם אני מתמסרת אליו זה רק כדי להתפנק על ידו, הפטיש שלו לרגליים, הצורך לעסות, לגעת בידיים רועדות מהתרגשות כמו בתול.. לא יצא ביננו כלום מבחינה זוגית גם ככה, אבל הרעב שלי ככ גדול והוא לא מציע אתגרים ועבודה קשה, רק להיות ולחוות, בלי סטיות מוזרות ובלי דרישות, רק פינוקים וכייף. 

אני צריכה גבר חזק, סוטה משלי..

כבר כמה ימים שיש בי כל מיני תובנות על החיים שלי ואלה שסביבי. אני בעיקר מבינה שכל מה שחשבתי על העולם היה שגוי ומוטה, ולו בגלל שגדלתי למציאות מסויימת שגררה יחס מסויים סביבתי שגרר התנהגויות אחרות שלי ומכאן והלאה כדור שלג ענקי. היום אני יכולה להסתכל במראה ולתוך עצמי ולהסכים בלב שלם שאני אוהבת את האישה שאני. אני חושבת שעשיתי עבודה לא רעה בכלל על להתבגר בצורה הנכונה, אם אפשר לדמיין מצב בו אדם שולט לחלוטין בקיומו, להפיק לקחים בדרכים הקשות והכואבות מתוך פרינציפ, עברתי דרכי גיהנום והיו יותר מדיי הזדמנויות שהכל יכל ללכת לעזאזל.. ועדיין אני חושבת שיצאתי לא רע.

לפעמים יש בי איזו כמיהה למה שאין לי. לא כי הדשא של השכן. אולי בגלל שאני מבינה שיש תחושות שאף ספר או סרט בעולם לא יוכלו לגרום לך להרגיש אם לא תחייה את זה. כמו המוות כך החיים, בלתי נמנע. נעשה, נחוש, נסחף, נחייה ואז נמות. אולי נחייה מחדש ואולי יווצר משהו אחר במקום. כך או כך אני מתעקשת לחיות את מה שיש לי עכשיו. המטרה מקדשת את האמצעים, והאושר הוא.. כשיש לך חיוך מסופק מרוח על הלב..

לפעמים כשאני איתו אני מרגישה ככה וזה מרגש אותי. לפעמים זה מרגיש שגרתי כמו נישואים של עשור וחצי. שום דבר איתו לא באמת יציב וזה העוגן שלי. כעת אני מרגישה צורך לחזק את העוגן במקום שהוא ייצב אותי. כנראה שהזמן שלו מתקרב. מניסיון עבר כל פעם שפיתחתי את התחושות האלה של השליחות לחזק ולהעמיד על הרגליים, הקרבה הרגשית, תמיד תמיד זה הסתיים בהפרדת כוחות, שברון לב עבורי, והאישה הבאה שנכנסת לחייו אחריי היא ה-אחת.   אני לא רוצה להכנס לפינה הזו כי לא אוהבת לדמיין אותו עם מישהי אחרת, וכאן זה אומר אשכרה להביא עליו את האהבה הגדולה הבאה שלו. מה שאומר שזו לא תהיה אני. מצד שני, אולי הגיע הזמן לשחרר משאריות פנטזיה שנראה שלא תתגשם לעולם בין כה וכה..

בעבר הייתי אחרת, וממקום של חוסר בטחון הלכתי וחוויתי דברים, מיניים בעיקר, מתוך כוונה למלא את גופי בניסיון וראשי ברעיונות ומעשים וזכרונות לימי זקנה. הייתי משוכנעת שאני אתחתן מהר ולא אספיק לחוות אז מיהרתי לחוות בכח. היום ממקום של אישה שיכלה ללוות ילדים לבית הספר ובמקום זה רווקה "מתהוללת", אני יכולה להגיד שבאמת שלא היה לי לאן למהר. בנים הם ילדים כשהם בתיכון, הם ילדים כשהם בטיול אחרי צבא למזרח והם ילדים כשהם בני 40 וחווים את המשבר לציון עוד גיל התבגרות. נתתי לגברים מקום כבוד רב ממה שהגיע לרובם המוחלט. והיו שניצלו והשפילו. 

אני יודעת שיכולתי כעת בגופי המתחדש וברוחי הצעירה, עם המבט והחיוך, עם המחשוף והקימורים, לנקום במין הגברי בשם כל נסיונותיי. אבל אני לא מי שהייתי אז. אין בי את הכעס והאשמה, אין לי את הפחד או חוסר ההערכה. השנאה לא מבעבעת בי. הדברים הטובים ביותר באים מאהבה. הסקס טוב יותר עם אהבה אבל מטריף יותר עם תשוקה. אהבה היא התמצית, הרוח.. אבל בלי תשוקה אין את המתיקות העדינה הזו על קצה הלשון, על קצה הפיטמה, על קצה האצבע שלך לפני שאתה מכניס אותה לפה שלי..

יש לי ימים רועשים. של הרבה רעש בראש ממחשבות. לפעמים אני שוכחת לנטרל אותן בזמן. לפעמים הן מוציאות אותי מדעתי. לפעמים אני מעשנת אותן ואז נולדים פוסטים. אבל יש לי גם רגעי שקט. כשאני מסננת רעש רקע ומתרכזת בלהיות אני. מתרכזת לרגעים בלהרגיש, בלהבין מה כל רגש אומר ומהיכן נבע.. האהבה שלי אליך למשל משתנה. היא עדיין שם ועדיין חזקה אבל שינתה גוון. אני לא יודעת עדיין מה המשמעות של זה. ימים יגידו. עד אז אני נצמדת למוכר ולאהוב- אני.

ואז היא לחשה לי, למה את מבזבזת את הזמן והחושניות שלך על אותו גבר, 2 סופי שבוע בחודש, סשן אחד או שניים, מיליון אורגזמות מטורפות, אבל זה רק איתו ורק פעמיים בחודש. למה את ננעלת עליו? בשבילו את BFF.. קרובה ונאמנה אבל לא בפרנד זון. סקס ופרנד זון. 

היא לחשה לי את המילים האלה בכמה הזדמנויות ובכל פעם זה חילחל מעט יותר עמוק. כמה שבועות שאני משכנעת עצמי שזה בדיוק מה שרציתי. אבל משהו חסר לי פתאום. משהו השתנה. התחושה הזו של הפרנד זון מעיקה לי בגוף. תופס עצמי חושבת על זה שהעברנו סופש ארוך יחד ולמעט הנשיקה כשירדתי מהרכב, לא התנשקנו בכלל. זה ככ לא אופייני לי במצב כזה רגשי עבורי וללא מגע שפתיים.. משהו בתובנה הזו עורר תזוזה פנימית. והתזוזה עוררה מחשבה. אולי כדאי לנצל את התחושות ולהתרחק מעט. לנתק את הקשר הזה בצורה הכי טובה, לפתח חיי מין סוערים כמו שאני אוהבת. התרופה שלי היא סקס. אחר. וזה לא שחסר עם מי, יש לי כמה שאני משוחחת איתם וגם זה לא בקביעות. אף אחד לא תפס לי משהו בפנים ברמה כזו של סקרנות או חן שכל כולי יתפקס עליו. מישהו מרגש, אחר, חדש. משחרר. ודווקא בא לי.

עם החבר זה לא משנה כמה הוא ראוי או לא, אני חשה שאני למרגלותיו מהיותו מושלם. לאחרונה דברים משתנים.. אני רואה לעיתים ללא משקפיים ורודים. אמנם הוא עדיין יפיפה בעיניי כמו ביום שהכרנו - בגופו ובליבו - אבל כעת מסוגלת להגיד לעצמי שאין לי מה להנעל רק עליו, כי אני הרי יכולה להשיג כל אחד שארצה, ימי הבטחון הנמוך מאחורינו. מספיק.. ועל כן, אם הוא לא רוצה בי (רק בי) - הוא לא חייב.. כי אני מרגישה שמשהו בי מתחיל להשתנות. בי ישנה כמיהה לשדרוג היחסים, אצלו ישנה זמרתו הקבועה ש"זה מה יש" (דברנו כבר על האלרגיה שלו לזוגיות ו/או מחוייבות).

בא לי שיכבשו אותי. שאסחף מבלי לחשוב על כל ה"למה לא", שהתחושות יסחפו והגוף יתפנק. חוסר מעצורים. בא לי חיזור ובא לי פתיחות, בא לי חיוך ובא לי חופשיות, בא לי מגע וקרבה ואינטימיות, בא לי שיחה עמוקה וגיקית ובא לי צחוק ופלירטוט ואצבע שמשחקת בשיער.. בא לי לזרוח בבוקר מהבוקר טוב עם סמיילי של חמנייה שאקבל, ועד לחיוך הלילה טוב עם האייקון של הירח וההוא ששורק לבבות.. בא לי גבר חזק וגדול, בא לי את ההוא עם הגוף המתלטף, עם הלשון המפנקת, האצבעות ההרפתקניות, עם הקינקיות המיוחדת.. האלה שבי רוצה מישהו להתענג עליו. ובו בזמן, בין חדרי חדרים להיות הזונה שלו, או המלכה שלו. מה שמתחשק. 

בעבר כשקרא לי באמצע הסקס 'זונה שלי', זה היה מייחם אותי עוד יותר. לאחרונה לשמוע את זה צורם לי מבפנים.. כמו ציפורניים על לוח גיר. אני יודעת שזה נשמכ כמו דרמה. והרי אני שונאת דרמה כמו כל גבר ממוצע, אבל כשאנחנו יחד, לפעמים בראש שלי יש דרמה נקבית ממוצעת++. ואני שונאת את הרגעים האלה, כשיוצאות מגרוני מחשבות רגשיות הורמונליות, נקביות, כשהרחם פועם בכמיהה. היום ברור לי שכל עוד חלק ממני רוצה זוגיות, לא אשקוט מעצם המחשבה שזה יקרה לו דווקא עם מישהי אחרת. מלבדי. תחושה איומה.. הרכושנות. אז כן, אני מבינה שצריכה לשחרר ממנו (לטובת שנינו), ולמצוא את זה שיהיה פשוט יותר, הכמיהה לחיבור זוגי תהיה הדדית. מישהו שאוכל לספר לו מבלי לפחד מתגובתו שאני חושבת שאני עדיין לא מוכנה לוותר על הרעיון לתינוק. מישהו שלא יתפוס ממני ישר מרחק וישים 3 קונדומים רק ליתר בטחון. (אני מקצינה מן הסתם..)

ברגעים של מחשבות כאלה בא לי לשרוף את העולם. ללכת לאיזה חור, להתחבר למישהו מעניין, לשתות איתו חצי בקבוק וודקה, לעשן עד לעירפול חושים ואחכ ללכת להזדיין עד שהקירות ירעדו. משום מה זה לא קורה. רוצה לשחרר ולהזרק.. לתת אמון ולהתמסר. חוזרת לפינה של השתייכות. לא משנה כמה כנפיי פרושות אל על, לא משנה כמה בת אצולה וטובת לב או שדה או מכשפונת.. חזקה ככל שאהיה אני מוצאת עצמי כמהה להשתייכות עמוקה. זה לא ממש נושא טוב לשיחה עם אף אחד מהקרובים לי. גם לא איתו. גם לא חברים אחרים. אז הכל יוצא פה. אותיות שחורות על רקע לבן מעל רקע שחור..

איפה הדוקטור (עדיף העשירי) שיבוא ויסחוף אותי להרפתקאה?... [רמז: אם לא הבנת את הרפרנס, זה לא אתה]