שבועים לא כתבתי, כפי שטרחו להזכיר לי.. האמת? לא חשבתי שממש ישימו לב, בטח לא כמה אנשים, ועל אחת כמה וכמה כשאני בעצמי לא שמתי לב איך הזמן חלף.. שקעתי לעבודה החדשה כאילו נולדתי לעבוד בה, ובמפתיע בתוך שבועיים וחצי הרבה אנשים שם מכירים אותי. היום למשל עצר אותי רופא מאחת המחלקות וקרא לי, עד עכשיו אני לא מבינה מאיפה הוא יודע איך קוראים לי.. כן, אני עובדת בבית חולים פרטי אבל באמת שלא מתחככת עם רופאים, ועדיין, כל מיני אנשים מכל מיני מחלקות יודעים מי אני. נו בטח, הבחורה החדשה עם הקעקועים.. בלי קשר אני קוצרת שבחים למן היום הראשון שהתחלתי לעבוד שם, אני לא רגילה לזה (כן שבחים, לא מהיום הראשון) אבל ממשיכה לפזר אור לכל עבר, זה מסתבר עושה את שלו.
אתמול התחדשתי בקעקוע נוסף. הספירה כבר עומדת על 17. לא ננוח ולא נשקוט עד ה20, ואז כמובן נמשיך הלאה.. חח.. בזמן שהמתנתי להתקעקע נכנסה לסטודיו חברה של בת דודה שלי שלא ראיתי כמה שנים, היא עמדה מולי בהשתאות מוחלטת על המראה החדש שלי.. אני התענגתי על התגובה שלה ובתוך תוכי ידעתי שבדיוק לרגעים האלה חיכיתי.. כמעט 11 חודשים מאז הניתוח ואני סוף סוף מרגישה את זה. הסיפוק הזה. השמלות הקצרות (או הארוכות הצמודות), ההשתקפות של עצמי מחלונות ראווה, לפעמים לא מאמינה שזו אני כי כשאני מביטה בעצמי אני רואה בקלות יותר את מה שפגום, אבל עובדת על עצמי, לאהוב כל פיסת עור, כל חלק לא מושלם, לדמות בעיניי רוחי שדווקא בפגמים אני מושלמת.
משתדלת להפחית בעישונים ובאלכוהול, רק פה ושם ובטח לא כל יום או כל ערב. האורגזמות המרובות (עשרות) שחוויתי במהלך יום שישי אצל החבר הטוב סידרו אותי היטב לזמן הקרוב. הוא היה נעול בכלובון ואני קבלתי מלא אורגזמות. בין אם כשירד לי, בין אם באצבעותיו שעשו את עבודתן נאמנה, בין אם כשרכבתי עליו עד שנזלתי כולי והותרתי כתמים רטובים על המזרן (מה מהמיצים של בין רגליי ומה מהזיעה של האירובי שעשיתי עליו), באיזה שלב כשיצא מהחדר נשארתי על המיטה ונתתי לשרביט לעבוד, אורגזמה אחת השגתי לבד.. הוא חזר לחדר מורעב מביט בי מתענגת והצטרף לחווייה שלי. האנחות והצעקות שפילחו את דממת הרחוב לא הותירו מקום לספק, מישהי פה נהנית מכל הלב..
ביום יום לא נפגשת עם גברים כמעט בכלל, למורת רוחם וכל קיטוריהם השונים של דמויות מסויימות. רק שאני כבר לא מי שהייתי בעבר, ועכשיו פחות מתרגשת ובטח לא מתגמשת רק כדי לרצות מישהו אחר. עכשיו אני דואגת רק למספר אחת. אני. אמנם עדיין חמה ורגישה ומנומסת, משתדלת לכבד כל אדם באשר הוא, אבל כשזה חונק או לוחץ אני יוצאת מהסיטואציה. לא מוכנה לתת לאף אחד לכבות את הלהבה שלי, לא נותנת לאיש למחוק לי את החיוך. כי הוא מסתבר מה שהכי בולט בי לאנשים סביבי.
שבוע שעבר חגגתי סוף סוף את היומולדת עם כמה חברים טובים באיחור של כשבועיים, התחלנו בחדר בריחה מגניב במיוחד ומשם הלכנו למסעדת בשרים. בחדר הבריחה המפעיל התלהב ממני ומהאנרגיות שלי, אמר שאני מזכירה לו את אחת מקרובות המשפחה האהובות עליו. זה מעניין, כי בתחילת המשימה כשנכנסתי לחדר בכיסוי עיניים ואזיקים, כבר מתודלקת מעט לפני, כל הסיטואציה הזו עשתה לי את זה.. הוא התקרב באיזה שלב מאחורי ולחש שזה לא סאדו מאזו (כדבריו), אני בתגובה עניתי לו בחיוך מרוח "חבל".. 😄 הסיטואציה שיעשעה אותי..
הרבה עבר לי בראש בתקופה האחרונה בכל הנוגע לחבר הטוב שלי, זה שאני מעבירה אצלו כל סופש שני.. ואיכשהו מתחיל לחלחל לי שאני לא בטוחה שאני רוצה מלכתחילה לכבול עצמי. אפילו לא אליו. כן אני אוהבת אותו, כן יש לנו קשר מיוחד, כן הוא מענג ומספק את צרכיי ויודע בדיוק מה ואיך אני אוהבת (ולא רק בחדר המיטות), אבל בסופו של יום... מגיע לי משהו כנראה יותר.. אחר. מישהו שיראה בי אור שירצה למלא בו את עולמו. לא יודעת עדיין מה אבל אני יודעת שככל שאני אפתח לרעיון הזה, הבנאדם הנכון ללוות חיי כרגע - יגיע. אני מוקפת בהרבה דמויות חדשות. אני מפיצה אור לכל עבר, אני דואגת לעצמי (לא מספיק אמנם אבל יותר מלפני כן), אני מזמנת לתוך חיי ולסביבתי אנרגיות טובות וזה מדהים שזה קורה.. חיוך גורר חיוך, פלירטוט גורר פלירטוט, הערך העצמי עלה ובדרך שסמוייה לעיניי מסתבר שהעולם סופג את זה ומשיב באותו אופן. זה מקסים ומדהים בעיניי. בכלל העולם נראה לי אחר פתאום, כאילו אני מביטה עליו דרך עיניים חדשות, והכל יפה. גם מה שפחות. קשה לתאר את זה.. מי חשב שאהיה שוב בפינה הזו..
מודה על כל רגע, על האנשים שסביבי, על האמונה שנובטת בי בכל יום מחדש, על המלאכים שעומלים קשה לשמור עליי, על הפרנסה, על החברים, על מי שקורא אותי ומתעניין, על הבריאות, על האורגזמות, על הגישה שלי, על ההחלטות שהתעקשתי לעשות ושהוכיחו עצמן, על החלומות, על המלחמות, אפילו על המפלצות שמזכירות לי שבאמת אין מה לפחד מלבד הפחד עצמו- וגם בו אפשר ללמוד לשלוט...
מודה על הכל.. שום דבר לא ברור מאליו, שום דבר ואף אחד!