Bigger on the Inside

יום חדש.
מדהים לגלות שהבטן שלי לא משקרת.
עשיתי בשכל כשלקחתי יומיים בבית. איזה מזל שיש לי עוד את מחר..
עשיתי בשכל כשהתעלמתי מההודעה מהבוס ולא נתתי לזה להרוס לי את מצב הרוח.
עשיתי בשכל כשהכרחתי את עצמי לצאת בצהריים החוצה לשמש. להתחרדן..
עשיתי בשכל כשלקחתי איתי מעיל לכל מקרה שלא יהיה. כי כשזו שקעה... קררררר...

בצהרי היום יצאתי מהבית אחרי שעה של שכנוע עצמי, צעדתי קילומטר והתיישבתי בבית קפה שקרוב למרפאה,
צליתי עצמי בשמש עם אמריקנו וסגריות, עם כריך קטן ליד שאחרי כמה ביסים ארזתי והרווחתי יופי ארוחת ערב,
אבל כמה שניסיתי להתנתק מהעולם, ההודעות לא הפסיקו לזרום, למרות שאמרתי לעולם שאני מתנתקת ותנו לי קצת שקט.
הוואטצפ, ההנגאאוט, המסנג'ר בפייסבוק.. פאק! תניחו לי קצת! היה שלב שהשתקתי את הטלפון וזהו. שמתי לי באוזניים את השירים שהעליתי היום לטלפון וזהו, רק אני והשירים והשקט. כשיש מוזיקה בפול ווליום לא שומעים את המחשבות, לא שומעים את הפחדים ובטח לא שומעים את החרדות.

כשהגעתי לפסיכולוגית לא ידעתי לאן הסשן שלנו יזרום הפעם. ידעתי שאני הולכת לשפוך בפניה את מר גורלי וכך היה, אבל לא תיארתי שיתגלגל לאן שזרם. אחרי שיחת ה-רע לי קשה לי אני לא מצליחה לצאת מהבור שנפלתי לתוכו, התחלנו את תרגיל ההרגעה, השחרור, הדמיון המודרך שעשתה לי, אבל בשנייה שלרגע הרפיתי הכל התפרץ החוצה. בעיניים עצומות, לא הצלחתי לשלוט בזה. הדמעות לא הפסיקו לזרום מעצמן.. היא הלכה להביא לי טישו ואני כל הזמן מצאתי עצמי מנגבת מסקרה שנמרחה. איכשהו מהשאלות שלה וההכוונה שלה, היא החזירה אותי לגיל 8, לזכרון הבדידות הראשון שלי. אחכ קפצנו לניסיון ההתאבדות שלי בגיל 14 שמסתבר שהיה איכשהו קשור להכל, ודווקא עכשיו, שנה ומשהו מאז שהתחלנו, עכשיו היא הצליחה להגיע לעומק האמיתי, לנקודה שמסבירה את חלק מהסכימות העקומות וההרסניות שלי. החיפוש האינסופי אחר אהבה שתהיה, תינתן מרצון ותישאר, תשומת הלב שלא הגיעה במהלך השנים, ה-מישהו לדבר איתו, ה-מישהו שיהיה שם, מישהו עבורי ולא רק אני עבור אחרים. 

במחשבה מעמיקה לאחור, אני חושבת שזו אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב, לא רק שירים וסיפורי אהבה (ולימים אירוטיקה) אלא גם יומן, בלוג, תחילה בתפוז וכעת פה. הצורך להוציא החוצה בלי שיסיטו באמצע השיחה את הנושא למשהו אחר. כך וכך דק' שהן נטו שלי. נטו אני. ופתאום יש מי שקורא אותי, יש מי שמקשיב לי. יש מי שאכפת לו מספיק כדי להכנס מעת לעת ולקרוא את מה שליפעתי יש להגיד. להכנס לנבכי נשמתי לזמן קצר. יש תגובות, אין תגובות, זה לא משנה, העיקר לדעת שבתוך העולם הזה יש לי פינה, גם אם בחצייה ציבורית ובחצייה אנונימית, פינה שלי להיות אני במערומיי. ולדעת שגם האחוז הקטן של מי שקורא אותי, האחוז הזה מרגיש אותי, מבין אותי, את האהבה והכמיהה, הכאב והבדידות, כמו גם השמחה והעונג.

הפגישה איתה התארכה מעבר לשעה הצפוייה, ואמנם הדרך עוד ארוכה, סוף סוף הצלחנו לחבר כל מיני נקודות שלאורך השנה ומשהו האלה לא התחברו. הכל מתחיל בילדות, כמה לא מפתיע. וכשההורים שלך, בלי שום כוונה רעה, דופקים לך את החיים פשוט כי הם עסוקים במלחמת קיום, אז איפה הפליאה שאני לא ממהרת להיות הורה? את השריטות שלי בקושי פותרת בעצמי. איפה הפליאה שאינטיליגנטית ככל שאהיה, יפה ומוכשרת, רגישה ואמפתית ככל שאהיה, אני שרוטה ביותר רמות ממה שאי פעם אוכל להסביר או לתרץ.

כשיצאתי ממנה נעמדתי מחוץ למרפאה ולא ידעתי מה לעשות. נעמדתי באמצע הרחוב הקטן הזה, מציתה סגריה, משיבה את משקפי השמש על העיניים, ונטועה במקום. מה עכשיו? ניסיתי להשיג את אחותי. היא גרה ליד אז חשבתי שאולי.. אבל היא לא ענתה. אז הפעלתי את המוזיקה והתחלתי ללכת. הלכתי הלכתי הלכתי, הביתה? לא יודעת. אז פשוט הלכתי.. באיזה שלב התיישבתי על ספסל שקרני השמש עדיין נגעו בו, לקחתי כמה ביסים מהכריך כי הבטן נדבקה לי לגב, וחתולת רחוב החלה לחזר אחריי בעקשנות. דברתי אליה וחלקתי איתה את הטונה. היא בתמורה נתנה לי יללות ומבטים. תשומת לב. סיימתי, נפרדתי ממנה לשלום והמשכתי ללכת. כן ים לא ים כן ים לא ים. מאתמול התלבטתי לגבי לנסוע לים. השעה כבר היתה קרובה לשש.. כן ים לא ים.

צעדתי עד שהתקרבתי לתחנת אוטובוס ואמרתי לעצמי שאם מגיע אוטובוס זה הסימן ואני אעלה. הוא בא אז עליתי. וכך בספונטניות שלא אופיינית, מצאתי עצמי נוסעת להרצליה. איזה חוף? לאן אני נוסעת? איפה לרדת? מה לעזאזל אני עושה? הגברתי את המוזיקה והתעלמתי מהדמויות הזקנות שהתחלפו במושב לידי. אחותי התקשרה כשנכנסתי להרצליה, מפה לשם זרמתי איתה שתצטרף אליי. מה יש לי להפסיד? לכל הפחות הרווחתי טרמפ חזרה. אז אחרי פקק מזעזע בכפר שמריהו (פעם אחרונה שנוסעת בפאקינג מאסף הזה) ואחרי שצפיתי בשמש נעלמת לי מהשמיים לאורך הדרך, זכיתי להביט בסופה כשנחתתי בסופו של דבר ליד מלון דניאל..

באותם רגעים, שמחתי שהספקתי את מה שהספקתי, למרות שככ רציתי לראות אותה שוקעת..
כאילו הצפייה בשקיעה הזו תשנה את חיי מקצה לקצה.

ישבתי עם אחותי על סיידר חם ויין (לא מספיק אלכוהול) ושטחתי בפניה את צרותיי כמו שלא עשיתי כבר זמן רב מדיי. והיא הקשיבה כמו שמזמן לא הקשיבה. דברתי על האהבה הלא ממומשת שלי, על האיכס בעבודה, על האטרף ההורמונלי (היא השביעה אותי מחר לקבוע תור דחוף לרופאת נשים כדי שיתנו לי מענה הולם), על חוסר האיזון הכימיקלי (טוב, הפסיכיאטרית שוברת את הראש על זה, למה שגם אנחנו נשבור יחד איתה?) על האכזבה מזה שנעצרתי אחרי 28 קג ולו בגלל שהפסקתי להתעמל וההורמונים שלי כל הזמן אומרים לי "פיצה פיצה פיצה" (אני בגמילה מפיצה כבר שבועיים), על העולם הבדסמי שלי לא ספרתי לה. על הבילבול שאני חשה מאז המפגש שהייתי בו, לא העליתי בפניה. את זה שאני כבר לא מוצאת עצמי פתאום. שקודם הכל היה ברור וידעתי מה אני אוהבת ורוצה ומה פחות, ופתאום הכל מאיים ומפחיד אותי, המחשבה להפתח למישהו חדש מעוררת בי חרדה איומה, כמו להגיש את הלב שלי על מגש לאדם זר ברחוב ולהגיד לו תתכבד, תרגיש כמו בבית. לא הכל יכולתי לחלוק איתה, אבל מה שכן עשה לי סדר. היא עשתה לי סדר.

ככה זה אחות גדולה אני מניחה, כשהיא באמת מקשיבה, כשאני באמת נפתחת בפניה, והיא הבינה והיא עודדה, ולזמן קצר הרגשתי פחות לבד. אמרה לי שאין מצב בעולם שבמצבי הנוכחי אני יכולה לפתור את הכל, להתמודד עם הכל. אמרה שגאה בי על הבגרות שלי לזהות את הנקודות הבעייתיות ברמה ככ ברורה ובוגרת. נתנה לי כמה טיפים והכוונה ומשימות.

בדרך הביתה זה היכה בי. כל מה שאני צריכה זה יד מכוונת, הכוונה. לא משפטים בנוסח של הכח בתוכך, תוציאי אותו מעצמך ותתמודדי בגבורה. זה לא עובד במצב הנוכחי. כשאני שקועה ככ עמוק ובחוסר איזון כזה חריף לתת לי להתמודד עם הדברים בעצמי.. משול ללהניח אותי בצד הדרך באמצע שומקום ולהגיד לי תתמודדי. את מסוגלת. אז גם נזכרתי שהיום אמר לי אחד מקסים שאני לא צריכה להרים את עצמי לבד, בשביל מה יש חברים ואנשים שדואגים לי ואוהבים אותי אם לא בשביל לתת בדיוק את הדחיפה הזו. זה גם השלב שהתחלתי לתהות אם כל מי שטוען שאכפת לו באמת אכפת לו, ואם כל מי שטוען שרוצה לעזור לי אכן מתכוון לזה או שזה פשוט משהו שנוח להגיד כדי לצאת בסדר.

אז עדיין לא בשיאי, עדיין לא קרובה לפיסגה. דיי רחוקה אפילו. אבל.. לכמה שעות, ועם עזרתו הנערצת של ואן גוך, חדרה לתוכי אופטימיות זהירה. אני אשרוד את זה. המחזור האינסופי הזה יגמר. התשוקה שלי תחזור. השפיות שלי תחזור. האהבה שלי לחיים תחזור. המוכנות שלי להלחם על חיי תחזור. ומי שירוויח אותי בסופו של יום יהיה זה שהיה איתי באש ובמים. בעיקר באש. בלהבות השאול.. 

לא הולכת להתחנן על נפשי בפני בני אדם. לא הולכת לבקש תשומת לב. לא עשיתי את זה כילדה ולא אעשה את זה כאישה בוגרת. מי שירצה בי יהיה. מי שירצה בקרבתי יהיה. מי שיחשוק בי ירוויח. מי שיכיל אותי יתעשר. לטוב ולרע, אני זו אני. הגיע הזמן שאני אחבק את עצמי באהבה רבה, גם ובעיקר כשזה נורא נורא נורא קשה לאהוב מישהי שמעורערת לחלוטין ממשבר שמעולם לא ביקשה או ציפתה לו.

אני לא אשמה בכל מה שקורה לי. זה המסר הראשון להיום. אני לא אשמה במה שאני חווה. איש לא אשם. זה חלק מהתהליך, זו חלק מההחלמה.  הגיע הזמן שאפסיק לכעוס על עצמי ועל העולם על זה שהחיים נותנים לי סטירות ב7 חודשים האחרונים. וזה בסדר שקשה. וזה בסדר שמעיק, וזה בסדר גם אם זה על גבול התמוטטות עצבים כוללת. זה בסדר להרגיש לבד, וזה בסדר להתבאס שלראשונה בחיי אני הולכת להעביר ליל סדר בגפי בלי ליל סדר כי המשפחה שלי תתפזר לקצוות שונים של העולם. זה בסדר לא לרצות להקים משפחה עדיין למרות ש-38 מתקרב במהירות. זה בסדר לרצות זוגיות, מישהו משלי, שיאהב ויעניק (גם אם ההגדרה שלי לזוגיות היא פחות נורמטיבית). זה בסדר ומותר לי. מותר לי לרצות. וזה בסדר להתאבל כשאני מבינה שהפנטזיה שהיתה לי בראש לא דומה למציאות. זה בסדר שיכאב לי כשאהבה מרגישה לי חד צדדית. זה בסדר לכאוב. זה בסדר לרצות יותר. זה בסדר להיות אנושית, פגומה ככל שאהיה.

זה בסדר. מותר. חמלה. כבר מזמן הפסיכו אמרה לי לתרגל חמלה כלפי עצמי. לאסוף לזרועותיי הוירטואליות את הילדה הקטנה שבי, זו שלא קיבלה מספיק חום ואהבה בילדותה, זו שהחיים סטרו לה, זו שניסתה להתאבד, זו שהיתה כל הזמן לבד, זו שלא הבינו אותה, זו שלא טרחו לנסות להבין אותה, זו שפירשה לא נכון מגע מיני כהפגנת רגשות ולקח לה למעלה מעשור וחצי להבין שאהבה זו אהבה וסקס זה סקס ונא לא לערבב בין השניים. תודה. לחבק את הילדה הקטנה שבתוכי ולהגיד לה, גם אם איש לא יאהב אותך כמו שמגיע לך, אני אוהב אותך. כי את מדהימה. את עברת הרים וגבעות ושרדת. את אהבת וכאבת ואהבת שוב וכאבת שוב. את ניסית ונכשלת וקמת וניסית שוב. את הלכת לניתוח מטורף ויצאת ממנו כמו לביאה ונלחמת. למרות הכאבים ולמרות ההגבלות ונלחמת. ועכשיו נחלשת. וזה בסדר. אני אוהבת אותך גם אם את חלשה. אני אוהבת אותך גם אם את לא כמו שחשבת שתהיי. אני אוהבת אותך גם אם לא הגשמת את החלומות שלך. אני אוהבת אותך גם אם לא מצאת מישהו אחר שיאהב אותך כמו שמגיע לך. כי הוא אידיוט והוא טיפש. את לא אשמה שהוא לא רוצה. את לא אשמה שהוא לא מתאים.

את לא אשמה שהוא אולי האחד שלך אבל שאת לא האחת שלו. את לא אשמה בזה. את יפעתי. את מלכה משכמך ומעלה. את גיבורת הסיפור שלך. ומי שלא יודע להעריך את מי ומה שאת, מי שלא רוצה אותך לעצמו, הפסד שלו. פאק איט. כואב? שיכאב. עד שיעבור. יהיה מה שיהיה אני אוהבת אותך. כי מגיע לך שיאהבו אותך. מגיעה לך תשומת הלב. מגיע לך להרגיש חשובה מספיק. מגיע לך ככ הרבה.. ואם תרצי לבכות קצת, זה בסדר. תבכי. תשחררי. אני אהיה פה בשבילך כשהדמעות יתייבשו. ואם אחריהן יושיט לך יד, אם מתחתית הבור תישלח יד שתעביר בך ביטחון ואמונה.. אני עדיין אהיה פה. איתו או בלעדיו. אבל אקווה בשבילך, קטנטונת, אתפלל בעבורך.. האהבה תגיע גם אל מפתנך. היקום לא יתן לאדם כמוך להשאר בגפו. אני מאמינה בך. אני מאמינה בך. אני מאמינה בך.

לא יודעת אם מתוך כל זה או ללא כל קשר אבל משהו בי מתחיל לפרפר, לבעבע.
אני חשה צורך עז ובלתי נשלט במגע, רעבה לסקס כאילו לא חוויתי חודשים, רעבה לאורגזמה כאילו עברו שנים. 
כמהה למגע חם, מטורף, לוהט, סוג של פורנו רך מעורב עם כל מיני פטישים שטרם גיליתי.
כאילו משהו מתחיל להתעורר ורק מחכה שהגוף יסתנכרן... 

כל התחושות האלה בו זמנית, בלתי נסבל ובלתי אפשרי ועדיין ככ חזק וככ אמיתי..
השם יקום דמי..

שלחתי באמצע הלילה הודעה לבוס שלי שאני לא אגיע היום ומחר. שאני עוברת משהו וזהו.
הוא שלח לי חזרה ב6 וחצי בבוקר נאום באורך הגלות. התעלמתי. מרגישה שאין לי אוויר.
לא יכולה יותר עם התקפי החרדה האלה במהלך יום עבודה, ועם הלחץ שבתוכי.
לא יכולה יותר עם התחושה שאין לי שליטה על שום דבר בחיים האלה.
לא יכולה עם התחושה הזו שלא נוח לי בתוך העור שלי. שלא נוח לי עם עצמי,
לא נוח לי עם מי שאני, כי האני החדשה לבד ולא יודעת מי היא..

לפעמים יש רגעים שבהם רוצה לשלוח יד, להושיט אותה למעלה, שיעזרו לי לצאת מהבור שלי.
אבל באיזו יד להיאחז? איזו יד תמשוך אותי ואיזו יד תדחוף אותי עמוק פנימה?? על מי אפשר לסמוך?..

אני לא יודעת מה אני מרגישה בחלק מהזמן. כאב? תסכול? בלבול? עצב? בדידות?
חסר לי החבר לדבר איתו, לחלוק, אבל אני מבינה שלא יכולה להשען עליו כל הזמן, מה גם שלאחרונה הוא פחות קשוב.
שלחתי לו אתמול הודעה שאני מורידה פרופיל לכמה ימים אז שידע למה אני נעלמת.
אני צריכה לשחרר ממנו. אני יודעת. אני צריכה להתרכז במישהו אחר שיתן לי את מה שאני צריכה.
אבל מה אני צריכה? ומה אני רוצה? ולאן אני הולכת? ומתי יגיע הסימן האלוהי הזה שהנה השמיים מתחילים להתבהר???

הלילה לשם שינוי לא היו סיוטים. ישנתי. הזאנקס עבד מצוין כנראה.
בא לי ים. לשבת מול הים ולהביט בגלים. לא על החול כמובן, אבל..
פשוט לנשום את הבחוץ, את העולם, את הטבע, את כל מה ששונה ממה שאני נחנקת ממנו בימים אלה.
להחליף את הנוף שסביבי. לנשום, להרגע, לנשום לנשום לנשום.. 

במקום זה בטח אצא אחכ לשבת בבית קפה עם המוזיקה באוזניים, עם מחברת ועט.
לנסות להוציא החוצה, גם אם זה רסיסי בילבול.. גם אם זה חלומות מנופצים.. על החיבוק הזה שלא מגיע..

אלוהים.. שלח לי ישועה בדמות חזקה ומעוררת השראה, מישהו שיזכיר לי שבעולם האמיתי יש גם הרבה אור,
שיזכיר לי שיש בתוכי הררים של אור, שרק צריך להעיף את העננים כדי שהכל יתפרץ ויאיר לכל עבר..

שלח לי מלאך..

סופש מסוייט, סופש של דממה. שישי היה בין 4 כתלים. למעט פגישה קצרה מתחת לבית, עם מישהו שהכרתי באיזה אתר הכרויות לפני חצי שנה שטרם התייאש. היה נחמד, פגישת סגריה. אפילו הביא לי מתנה קטנה. חמוד. התרגש נורא, צחק המון, חיבק המון. לי זה היה קצת מוזר. הבפנוכו שלי רצה לברוח. אבל חייכתי וזרמתי עם השיחה עד שהלך. 

בלילה חלמתי שאני באיזה מקום גדול, חלקו פתוח חלקו מקורה, הרבה דוכנים לממכר מזון ושאר דברים קטנים.. אני זוכרת עצמי מטיילת בינהם, רוצה לקנות דברים, מתקרבת מהפתוח לאיזור המקורה ואז בלי שום התראה להבות ענק מופיעות מכל מקום. המקום עולה באש, אנשים מתחילים לברוח לכל עבר, אני לכודה.. ואז.. התעוררתי.

קמתי הפוכה ונותרתי הפוכה לאורך כל היום. אולי הייתי צריכה לעשות משהו בקשר לזה קודם. אבל עד שהחלטתי לקחת כדורים להרגיע את הנפש, עוד הספקתי לדמיין עצמי נעלמת, הספקתי לדמיין עצמי מתה, דמיינתי גם איך אני לוקחת שבוע ונעלמת מהרדאר של כולם. דמיינתי את כל התרחישים. רוב הבפנוכו שלי מתכווץ בחוסר אונים ורוצה לברוח. רחוק רחוק. להרגיש מוגנת מהעולם שלי. חלק קטנטן רוצה להשאר. החלק הזה שקט וחסר אונים לא פחות, אבל הוא היחידי שמותיר אותי שפוייה מספיק כדי לקום בבוקר וללכת לעבודה. החלק הקטנטן הזה מתפלל לעזרה ומקווה לטוב. כי אם הנפילה ככ עמוקה, העלייה ודאי תהיה קסומה. אבל עד אז.. 

Humpty Dumpty sat on a wall,
Humpty Dumpty had a great fall.
All the king's horses and all the king's men
Couldn't put Humpty together again.

החלטתי להתנתק מאנשים השבוע עד כמה שיתאפשר. כן, גם אלה שבד"כ עושים לי טוב. להתנתק מהעולם. לו יכולתי, הייתי נכנסת לאיזו מערה ומתנתקת. לו יכולתי הייתי לוקחת חופש (ללא תשלום כי אין לי ימי חופש והבוס שלי נבלה) לשבוע ככה, ונעלמת. פשוט נעלמת. אמצע שומקום, ואולי אמצע העולם האמיתי. לחזור להרגיש שוב בחיים. ומה זה חיים בעצם?..

הפסיכו בקשה שאכין רשימה של דברים שעושים לי טוב, גורמים לי אושר. הרשימה קצרה. כמעט אף פרט ברשימה לא בצעתי בשנה האחרונה.  אין מנוס מלבד שינוי. שוב שינוי. שוב מלחמות. נמאס לי מהקרבות האלה. החיים שלי היו הרבה יותר יציבים לפני כל זה. ועכשיו מה? הכל מתפרק. אין מנוס. ואולי זו ההתחלה של הסוף? אולי זה הזמן להותיר חותם לפני שלא ישאר דבר. להשאיר לפחות גופה נורמלית.

איך מרגיש הלמטה? כמו גיהנום יומיומי. פחד, חרדות, אילחושים ברחבי הגוף, בדידות איומה, מחשבות אובדניות, טיפולים שלא עוזרים מעבר למינימום הנדרש כדי להותיר ראש מעל המים. אבל לפעמים.. לפעמים רוצה לשחרר את הכל. להפסיק להלחם ופשוט לטבוע.. כמה רע זה כבר יכול להיות?..

הפסיכולוגית אמרה לי בתחילת השבוע שאני אצטרך באיזה שלב להתמודד עם הכאב מההתפכחות של האשליות, להתמודד עם הפער העצום שצברתי בין מה שאני חיה לבין מה שהלב שלי כמה אליו ואני עסוקה בלהדחיק את זה עם כל הבריחה הקבועה. היא אמרה שאצטרך להתמודד עם הכאב הזה אבל בלי סמים ובלי אלכוהול (והיקום הוסיף לעניין גם את בלי סקס) ובלי כל מה שאני בורחת אליו. לעצור במקום, ולהרגיש. להרגיש מלא והמון וחזק. כמו שרק אני יודעת. בכל העוצמות. עד שיכאב. מה זה יכאב, ישרוף, יכתוש, ינפץ, יפרק, ימעך ויותיר אותי מעורטלת מהכל על האדמה הקרה. כי הרי מכאב צומחים. אז בחצי שעה האחרונה אני בוכה.

לפני 7 חודשים הייתי לפני השינוי שבעצמי יזמתי. הייתי במקום טוב. נחושה. בטוחה. מאז העולם שלי התהפך מאה פעם. שני כוחות פנימיים נאבקים בתוכי, שניים על כל בלגן. רוב תחומי החיים שלי נמצאים בכאוס מוחלט כרגע, או לפחות שלב לפני פיצוץ. ויש באויר תחושה איומה של סוף. לא יודעת להסביר. כאילו כל מיני דברים שהתרגלתי אליהם, שאהבתי, שהרגשתי, כל מיני דברים שהתבגרו לתוכי.. הכל עומד להסתיים. בשאיפה להפוך מגולם לפרפר. הבעיה שלהבדיל מהפרפר, אני מודעת לתהליכים.

תמיד הייתי טובה לספרינטים, פחות לפרוייקטים ארוכי טווח. כל מה שארוך טווח דרש ריכוז שלא תמיד היה לי, אנרגיות שבאו והלכו..

העוגן שלי פחות מעגן אותי לאחרונה. השבוע התחילה לחלחל לי התובנה, הוא אולי האחד שלי, כרגע, אבל אני לא האחת שלו. וזה כואב בכל פעם שחושבת או אומרת את זה לעצמי. ואולי זו הדרך היחידה להתגבר ולהמשיך הלאה. להודות בזה שאם אני לא האחת, אולי כדאי לפנות לו יותר זמן, לאחרות. ואולי זה הזמן שלי להתפנות לאחרים. ואולי העולם צודק, אולי להתעקש שזוגיות זה לא בשבילי, רק הורג אותי מבפנים בכל יום. 

בעבודה המצב מחמיר, אני עובדת התקפי חרדה מדיי יום בעודי שם. רע לי ואני לא מסוגלת להרים עצמי באופן אקטיבי ולפלס דרכי החוצה. התחיל שם תהליך שלא לטובתי, ומשהו מזוכיסטי בתוכי רוצה להמתין ולראות איך זה יתפוצץ עליי ואיך אגיב. הכאב הזה, החיים.. כאב הוא טעם החיים מסתבר. אבל את חכמה גדולה, אני אומרת לעצמי, חכמה כשאת על עשבים או אלכוהול. עכשיו נראה אותך מתמודדת, כששעות הערב מתקרבות, השעות הקשות, וכל מה שבא לך זה חיבוק וחיבור. עכשיו תתמודדי עם הבחירות שלך והכאב.

אני מרגישה מתנדנדת על הסף. זקוקה ליד חזקה מכוונת. לא בטוחה שזה נמצא היכן שזה היה עד היום, או בכלל במקום שבהישג יד. בטבעיות אני מנסה להתגבר בעצמי ולא להיעזר באחרים, למרות שזה נהיה קשה יותר עם השנים. אבל.. יותר קל להתכנס לתוך הקונכיה שלי מאשר לעמוד מול הראי ולהודות בכשלון להתמודד עם כל מה שקורס סביבי בו זמנית, זמני ככל שיהיה. הכל ככ מתפרק מסביבי, האדמה רועדת מתחתיי ואני לא בטוחה במה להיאחז כדי לא ליפול פנימה..

עייפתי.. רוצה לברוח רחוק. לעזוב הכל ולברוח.

עבר זמן מה מאז שנכנסתי לפה או כתבתי..
הימים מלאי קשיים והערבים מלאי עשן ריחני ומחשבות טורדניות מעורבבות (על החרא בעבודה, על חיי האהבה העקומים, על חיי המין הנסתרים), והלילות טרופים עם חלומות מוזרים ואין אורגזמות ואין חשק מיני וההורמונים משתוללים כל הזמן ועכשיו עם עוד תוספת הורמונים והכל משתולל בתוכי. עליתי איזה שני קילו, או לפחות חצי מזה. אני לא מרגישה חיה. אני מרגישה נתק בין הלב לראש, בין הגוף לנפש. והיעדר האורגזמות והדעיכה של הרגשות שלי אל החבר (או לפחות שינוי אופיים) רק יוצר בי בלגן יותר גדול ואני מרגישה את זה מתערבל בתוכי במהירות, זה בזה, כמו סופת טורנדו אימתנית שמשליטה טרור בסביבתה. כך תוכי.
רעש אינסופי ורעד נוראי וחנק, הרבה חנק. 

אני יודעת שבסופו של הקרב הזה יהיה טוב. אבל עד אז ככ מתקשה להתרומם..
הקרוסלה לא מפסיקה להסתובב ואני כבר עם בחילה. רכבת ההרים שועטת קדימה, מעלה ומטה.. 
חנק

יום שני. כל הכדורים נבלעו, ואתמול גם הייתי במכון. מאחר ואימוני הכוח מיועדים ליום כן יום לא (או לפחות זה מה שאמרה לי המאמנת שם) אז היום יש לי יום פנוי. לא בטוחה מה רוצה לעשות איתו. לא בטוחה מה מרגיש לי. רגע אחד רוצה מישהו אחד ורגע אחר לא רוצה בכלל. המחזור עזב בשעה טובה ומוצלחת את גופי עד הפעם הבאה, אבל הותיר מאחוריו חשקים לטעמים, והיעדר חשקים אחרים. 

מה שאומר שהפעם, בין אם יש או אין קשר לכימיקלים, אני צריכה את הגירוי האינטלקטואלי יותר מתמיד. תמונות עירום לא נוגעות בי, פיתויים מילוליים לסקס חולף מעליי.. ואל תבינו לא נכון אני מאוד מעריכה את המילה הכתובה, אפילו יותר מזו הנכתבת לעיתים, אבל יש דברים שאתה תאמץ לתוכך כשנאמרו ממישהו שמכיר אותך כבר זמן מה, ולא מאדם ארעי שרק עבר פה במקרה ונתקל בתמונה עם המחוך האדום. וכן, עוד לא מדדתי את הסגול.. וכך, בימים אלה קשה לי יותר להתמסר בקלות, הספונטניות ממני והלאה והזרימה.. הזרימה נחבאת מאחורי סכר. צריכה מישהו שילך את האקסטרה מייל עם האקסטרה צ'ארם. מה הסיכוי שהוא במקרה פה..  תוסיפו לזה את זה שאני בימים אלה יותר דומיננטית מפאסיבית, אבל עדיין מתייחמת בקלות יותר משולטים, וקבלנו מתכון למשחקי כוחות.. ודווקא זה כן מדליק.. שולט, שיקבל את המקום שלי, שלא ינסה להנמיך אותי או לרסן אותי למרותו, אדם חכם שידע את הכח הרב שטמון בגבר עוצמתי שלצידו אישה עוצמתית.. כזה אני צריכה.

בבוקר קמתי במוד לשמלה. אז שמתי גרביון שחור, שמלת בורדו עד הברך עם שרוול 3/4 וחגורה דקיקה על המותן, והמגפיים הגבוהות שקניתי שנה שעברה בקנדה ומאז חורשת להן את החיים.. כמה גבוה העקב - ככה נוחות. לא הצלחתי לשחזר את זה עם אף מגף שקניתי פה מאז. אספתי את השיער לצמה על הצד, עוד מסתגלת לתספורת החדשה, איפור עדין, מעיל עור ולדרך.

את הרחובות עטפו ערפילי בוקר, וזה באמת הרגיש כמו ללכת בתוך ענן, במרכז השמיים, קריר ולח.. דמיינתי עצמי בעצם הולכת לי בתוך שדה רחב ידיים, הדשא רטוב מהטל לוטף את כפות רגליי, מלחך מקצוות השמלה.. דמיינתי קרני שמש נסתרות משחקות מחבואים ומדיי פעם יוצאות מבין העננים לנשוק לעורי הלבן.. מתגעגעת לימים החמים, בלי גרביונים, רק עור ובד, ושמש, ושיער אסוף ונשיקות שמש.. ולפעמים בלי תחתונים כי ככה תוכל לטרוף אותי בחטף..

לא יודעת עדיין איך מרגישה. לא מסתגלת עדיין. יום שני כהלכתו, יום שני ללא אלכוהול או עשן. הפיכחות הזו משעממת אותי. החוסר במה שזה לא יהיה מתחיל לבלוט. השקט שבהיעדר החומרים האחרים מביית אותי. מקטין את חשקיי. מרוקן ממני דברים שאני מעדיפה שיבעבעו בי ויפרצו החוצה. התחושה של תוך תוכי הולכת ונרדמת כמו היפיפייה הנרדמת רק מעורר בי שאת נפש. משתדלת לשמור על אופטימיות, על האמונה שזה זמני. שהחשק יתעורר בי בקרוב בזכות גירוי נכון.. מקווה..

אתמול פירק אותי. אין סיבה למוצש כזה מחוק ועוד בלי שום קשר לשביזות יום א' או לעבודה. ואז הלכתי לישון וחלמתי שמר תאילנד גר כמה בתים ממני, כולנו בבתי קרקע עם חצרות גדולות, זוכרת עצמי כמהה לראות מה איתו אפילו שזה לא "היום שלנו" אז הולכת ומציצה לו מהחצר לבית, וכל מיני אנשים שאני לא מכירה מסתובבים שם. אותו דווקא לא ראיתי. אני זוכרת שהרגשתי תחושה של חסך. בהמשך החלום הוא צץ לידי ודברנו על דברים והיה נחמד. היינו חברים. אבל לא נאהבים. בחלום זה הרגיש טבעי ונורמלי. ואילו הבוקר כשהתעוררתי מהחלום זה קצת הרגיש עצוב לחצי שנייה. אז נזכרתי בהתכתבות שלנו לפני השינה, בבקשה שלו שאתאפס על עצמי, שאפסיק להסתחרר מטה, לפני שאני אתרסק. שאטפל בעצמי. אז החלטתי לעשות מאמץ.

יום ראשון. יום ראשון בשבוע, יום ראשון של חזרה לעצמי. שתי מטרות הצבתי להיום:
הראשונה- לקחת את כל הכדורים שלי.  השנייה- ללכת למכון.

היום הגדלתי לעשות, אפילו קניתי ולקחתי את המולטי ויטמין. לו ידעו מטפליי השונים שכבר למעלה מחודש לא לקחתי כלום.. הייתי ודאי מקבלת בראש ולא במובן הנעים של המושג. [אני קצת מוטרדת מהשילוב הצפוי בין הכדורים המאפסים לאלכוהול המערפל. מצד שני אולי זה יתן מוטיבציה למצוא עשבים במקום..]

יום I - היום הייתי טובה. לקחתי את כל הכדורים השונים. ועוד שעה אגרור עצמי למכון.
עם טייץ חצי שקוף וגופייה, נתמודד עם הקושי של השרירים אחרי כמה שבועות, וניזכר כמה כיפיים המבטים מסביבי..

כנראה שכמו בכל דבר אחר בחיי בחצי שנה האחרונה, גם פה אני צריכה להתמקד ביום אחד בכל פעם.
לא להביט רחוק מדיי כדי לא להסתחרר. לא להביט גבוה מדיי או נמוך מדיי או רחוק מדיי.. ולנשום. ולעשות עוד צעד ועוד אחד.

אני לא טובה בנקודות אמצע. אני טובה בקצוות. לכן קצת חוששת.
אם מהרס עצמי אני אעבור לצד הנגדי של שימור עצמי, אני תוהה לאן הרוח תנשוב.
האם הנזירה תשוב?? ואולי אם המנזר? מעדיפה את המאדאם..
לא יכולה לצפות מה יקרה ומה יהיה, אז בינתיים שמה מבטחי בידי היקום..

לא אוהבת את המניפולציות האלה, יד אחת נותנת יד שנייה לוקחת, דורשת, מתעקשת. ואני לא רוצה להסחף לתוך מערבולת. מחזיקה עצמי בכוחות על שלא להסחף למשהו שלא יעשה לי טוב עכשיו. במקביל צירפו אותי לכל מיני קבוצות של בדסמ בפייס ואני לא רואה עצמי משתלבת באותה רמה כמו בעבר. הימים שניהלתי פורום סקס בוואלה.. הימים האלה מתו. אינם עוד. הוצאתי עצמי מהוירטואל לעולם האמיתי. וכמו כל דבר שאני עושה ישר עוברת מקיצון אחד לקיצון אחר. ואני טובה בקיצונים, זה איזור הנוחות שלי. רגע אחד טובה ורגע אחד מורדת.. 

אחד שאני מכירה עושה לי טוב כל פעם שבא, מענג אותי, מפנק אותי, מרגיע אותי, לא משחק איתי משחקים, רק נותן. ואני אוספת לתוכי את האנרגיה ממנו שהוא מעניק, עוד קצת ועוד קצת, אני ניזונה מהנתינה שלו, הוא מחייה אותי מבלי לדעת אפילו. הוא משמעותי אבל נותר רעב. הוא לא מקבל את מה שאחר אולי יקבל ועדיין נותן ומחייה אותי. משמעותי..

ואז מר תאילנד שהוא הכי חבר אבל כשאני בימים האלה של החודש בקושי נוגע בי, אלא אם זה לזיין אותי בתחת כאילו אין לי אף חור אחר. חסר לי המגע הזה, די בחייאת, אישה במחזור בימינו כבר לא מצורעת, האם אני באמת צריכה להסביר את כוחו של הטמפון? לטף, ענג, כולה סגרנו לך חור אחד, השאר כולו לרשותך, נקי וטעים. מכנס דמוי עור, חולצה שחורה שקופה נעלי עקב דקיקים, רוצה שתקרע אותי, שתתנפל כאילו אין אחרת. ואתה מאופק ואני מתחרפנת. את האורגזמות שלי הבאתי לעצמי. את האחרות התחננתי לקבל. וקבלתי. 

ועדיין ישנו הריק הזה בתוכי. 

האלכוהול לא ממלא את זה כמו שהייתי רוצה למרות שמאפיל, העישונים נגמרו והאלכוהול משיג תופעה קצרת זמן, הגוף רעב למגע מחד, ולא רוצה דבר מאידך, אל תיגעו בי, אל תבקשו אל תדרשו, אני אדון לעצמי, אישה לעצמי, אני לעצמי. לא טעים, כבר לא מענג, עכשיו רק כלי לשרת את השיכחה שרוצה להרגיש. לא רוצה להרגיש שום דבר. לא לכעוס עליך שלא נגעת בי כמו שרציתי, לא לתת לדעתי להטרף עליי מכל אלה שחושבים שבשני משפטים יקנו אותי. איש לא יקנה אותי. רבים לקחו בלי רשות, עשו כרצונם ופצעו את הנפש הרכה. עברו שנים והשריטה עודנה כואבת, מצולקת.

רוצה להתמסר, רוצה להיאבד בדמות אמינה, אוהבת, מעניקה, רוצה להרגיש הכל, ולא רוצה להרגיש כלום. עוד שוט של וודקה מחליק במורד הגרון, חריף ומתוק, עוצמתי וקר. כ"כ הרבה אנשים מסביבי ואני מטביעה עצמי בינהם ולו כדי לא לטבוע בעבודה הקשה של אני עם עצמי. לא רוצה לעשות כלום. היצר הרע רוצה להשמיד, ההרס העצמי רוצה להגיע לידי השלמה ואני זורמת איתו למעט חלק קטן בתוכי שעדיין נלחם כמו אריה. נלחם ולא מוותר. עוד וודקה, עוד ירוק, עוד חום, עוד אורגזמה, עוד גבר שאני לא אזכור מחר איך קראו לו, עוד עור, כמו שחלמתי, עוד נעלי עקב, עוד פנטזיה שמתממשת ועדיין לא ממלאת בתוכי דבר וחצי דבר.

תאילנד גם פגום כמוני, איש אינו מושלם, אבל הפגמים שלו והשריטות שלו מתחברים לשלי, זה לא שאני באמת רוצה להעביר חיים שלמים במחיצתו כבן זוג, הוא כן נעים לגוף שלי, למוח, למחשבה, לפנטזיה, הוא הכי פנטזיה, ועדיין עם כל הרציונל זה מחרפן אותי לחשוב עליו נוגע באישה אחרת. איך יכולה בו זמנית לפרגן לו ולקנא בד בבד. זה מטורף. זה שורף הכל מבפנים. לפעמים רוצה שיגיד לי שאסור לי, שמותר לי רק אותו וזהו, שיעשה בי כרצונו, שיעשה הכל, האדם היחידי שאני מוכנה לעשות כל מה שיגיד אם רק יגיד אבל הוא לא אומר. ואני סבוכה בין מה צריך ומה כדאי ומה מומלץ ומה רוצה ומה מפנטזת, והכל מתערבב ולשום דבר אין באמת משמעות עד שהמילים לא נאמרות. המילים לא יאמרו, זה כבר ברור, ועדיין מפנטזת שיאסור עליי להזדיין עם כל העולם, שיעניש אותי כשכן, שיהיה הכי קשוח, הכי אוהב, הכי מתלטף והכי סוטר, שיסחוף אותי לכל הפינות שאני מפחדת להכנס אליהם או סתם מתביישת או חסרת אומץ, שימתח לי את החבל ויגרור אותי בכח לפינות שאני הכי לא מרגישה בהן בנוח, שיפרוץ לי גבולות, כי הוא מכיר אותי כמו שאיש לא מכיר.

המח דופק, האלכוהול מעורר כבר בחילה, מתגעגעת לעשן הירוק, לחום, לכל דבר שיעיף אותי למחוזות רחוקים ויבטיח לי להיות כל מה שאני לא ביום יום, שאחווה את מה שביום יום אני מונעת מעצמי בגלל הילדה הטובה שגרה בתוכי ולא משחררת. המלכה והשפחה חיות בתוכי בו זמנית וכל אחת רוצה משהו אחרת. הטירוף הזה אוכל בי כל פיסת שפיות. הבלגן האינסופי הזה..

שומעת את אותו שיר שוב ושוב ושוב ושוב.. (עוד רגע גם אתם) האלכוהול מכסה כל פיסת שפיות נותרת. הציעו לי מסג' לפני השינה. סירבתי. הראש מסתובב, הגוף כואב, הבחילה לא עוזבת, לא מזהה את עצמי, לא מחוברת לעצמי, מרגישה אבודה ולא מפוקסת. רגע אחד רוצה שתחבק אותי ותגיד לי כמה שאתה אוהב אותי, ורגע אחר רוצה את הזין שלך עמוק בתוכי תוך כדי הצלפה.. רגע אחר רוצה להוריד אותך נעול על ארבע, לפתוח לך את התחת ולהתפנק עליך.

הוא יכל למצוא את הבלוג הזה בשנייה לו רצה. הוא לא מחפש. נותן לי את הפרטיות שלי לשחרר. להתרוקן. אבל עמוק פנימה מקווה שכן יראה, שכן יקרא שכן יתמודד עם השדים והשלדים שהוא כבר מזמן מודע אליהם, רק עכשיו בגרסת 2.0. שיתפוס אותי בין ידיו ויאפס לי את המערכת. כולי יצאתי מאיפוס בחודש האחרון ועומד להתחיל לו שבוע נוסף. שוב ריצות בין פגישות עם גבר אחד לאחר, ניסיונות לפזר עצמי בין כולם ולשמור על שפיות מינימלית.. 

הנפש לא מוצאת מנוחה והגוף מתחיל להתפרק בצמוד אליה. הכל כואב, מעיק..
אלוהים תן לי כוח. לעמוד מול כל המפלצות ולא להכנע, להלחם ולנצח..
תן לי כח להלחם, תן לי כח להתעקש על עצמי, בין שוט של וודקה לסגריה שניצתת..
רוצה שתילחם עליי כמוני. שלא תשחרר אחיזתך, לא משנה כמה אאבק,
שתזכיר לי למה עשיתי את הכל, שתזכיר לי להחזיק מעמד ולא להפסיק להלחם על חיי לרגע.
להזכיר לי את כל מה ששכחתי או הדחקתי מתוך נוחות ושטות.

אהבה כבר לא תספק, אם תאמר לי שאתה אוהב אותי אהבת אמת הכל יקרוס לתוך עצמו,
אם תגיד לי שאהיה רק שלך, קרוב לודאי שלא אעמוד במילתי,
ועדיין רוצה לשמוע את המילים מהפה שלך,
רוצה שתתעקש, שתילחם בי, איתי, לצידי, מולי..
שהמוזיקה תצעק כשאנחנו נוסעים לנו בדרכים לעבר הלא נודע.. אני אוהבת לנסוע איתך..
אוהבת אותך, אבל לא כמו שאהבתי בעבר, זו לא אהבה רגילה, היא אחרת,
והיא משנה את הגוונים שלה בכל יום שחולף, מפחדת להרגיש פחות, מפחדת לרצות פחות,
רוצה שתלחם, רוצה שתתעקש ולא תוותר לי, תהיה המנטור שלי, האלוהים שלי, האחד שיכול לי..

רוצה להרגיש כמו קודם, ואז מאידך, רוצה לא להרגיש דבר.
רוצה להרגיש אותך עושה בי כבשלך,
הראש כבר לא יציב, התחושות מתערבבות, האלכוהול עשה את שלו..
רוצה לאבד כל צלם אנוש בין זרועותיך, להתמסר לך, כולי לך, כל שתבקש לו יהי..
רק תבקש, תדרוש, תתעקש.. בבקשה.. תן לנפש המשתוללת שלי מקום אחד בטוח לנוח בו..

הפוסט הזה תוכנן להיות על הסקס שלא היה לי בימים האחרונים. על האורגזמות שהיו למרות הכל. הפוסט היה אמור להיות על כמה חוויות מכמה דמויות שחלפו במיטתי לאחרונה, שהנעימו זמני, מי יותר ומי פחות לעומק, שפינקו אותי, מי לקיבה מי לכבד מי לריאות.. היו האיברים גדולים, הבינוניים ואלה שלא ראיתי כי לאורך כל המפגש המכנס לא ירד. על כל אלה היה אמור להיכתב הפוסט הזה..

בימים האחרונים מרגישה בעוצמה. הכאב כואב מאוד, התסכול עמוק מאוד, הבלבול בלתי נגמר, החוויות בלתי נתפשות, ואז בא בנאדם שקורא אותי בבלוג בתפוז, וברוב חוצפתו לאחר התכתבויות כנות עמוקות ואינטימיות מתהפך עליי ומעביר עליי ביקורת ושופט אותי על סמך פירורי מידע שלא היו לרוחו. בעבר יפעתי הייתה מגיבה לכזה מצב בבריחה והתכנסות וחוסר בטחון ותחושת כשלון. היום אני אישה אחרת. מבלי למצמץ התיישבתי וכתבתי לו מגילה שלא תבייש 3 פוסטים שלי מחוברים יחד. "שטפתי" אותו. בשפה הכי יפה, במילים הכי מכבדות. ראשית כי הוא בנאדם. ושנית כי ככה חינכו אותי. להיות קודם כל בת אדם. אח"כ כל השאר.

אני יודעת לשלוט מלמטה. מסתבר שתמיד ידעתי, גם לפני שידעתי שזה נקרא ככה. עימו נהגתי באופן דומה. כיבדתי אותו, מאוד, התייחסתי אליו כמביטה בו מלמטה. גברים אוהבים את זה, האישה הקטנה. שולטים ניזונים מזה. אז העברתי מסר. אמרתי לו את מה שלא השכיל להבין - הוא הכיר את היפעת שאני היום. שותה אלכוהול כמעט כל ערב כשאין מה לעשן, מעשנת כשמוצאת מישהו שגם בא לה לזיין וגם יכול לספק לה את החשק הזה, ממשיכה להתקעקע, מפלרטטת בכל רגע פנוי ביממה, לפחות 2 מפגשים בשבוע של מגע ואורגזמות. כזו אני היום. לא זורקת זין ונהנית מחיי. מטביעה עצמי בכל אלה. אבל, אין לו מושג קצוץ על יפעת של לפני 6 חודשים למשל, זו שהתמסרה לגבר אחד עם פלירטוטים מינימליים עם אחרים..

יפעת של עכשיו לא מוכנה שידרכו עליה, היא גם לא מוכנה שישמיצו אותה על לא עוול בכפה. איך אמרתי לו "אין לי בעיה שאדם יכיר אותי ולא יאהב אותי, אבל להעביר עליי ביקורת קטנה כגדולה מבלי להתייחס למכלול שאני זה לא מגיע לי". מתעקשת להיות אני. עכשיו זו תקופה שאני לא מרכינה ראש אלא עונה, לא משתחווה אלא עומדת גאה. אך מאחר ואני מתחלפת, וכמו שהייתי במוד נשלט רק לפני שבועיים, כך כעת אני במוד דומיננטי במיוחד. אני מגיבה בהתנגדות לניסיון להוריד אותי או לשלוט עליי. אני הולכת בגו זקוף כמו הלביאה שאני. כתבתי לו מגילה, הבאתי סימוכין וציטטות והגבתי עניינית ונקודתית.. חזרתי לימי האוניברסיטה.. ואחרי שנזפתי ועקצתי לא שכחתי שהיו גם רגעים טובים ולסיים בנימה עדינה שמוקירה תודה גם על השיעור המר, רגע לפני שמרשה לו לקום וללכת אם יבחר בכך.  הפגנתי עוצמה. אבל אז הוא הגיב בהתנצלות. תשובה קצרה של את צודקת והתנצלות אם פגע. כמו בבדיחות, גם כאן זה הכה בי בתדהמה. ציפיתי להמשך ויכוחים. אבל "את צודקת, סליחה" עשה את העבודה והשתיק אותי. הוריד את הגאוותנית חזרה למימדים רגילים ופינה מקום לתחושת חום וחיבה.

לא רציתי להודות בפניו שהמילים שלו כן פגעו בי, בעיקר כי מה שהכאיב לי באמת היה האכזבה מכך שהוא לא קורא אותי כמו שקיוויתי, הוא לא קורא אותי כמו שמר תאילנד קורא אותי. זה איכזב כי זה אומר שלתאילנד יש עדיין מונופול על הלב שלי מבלי שידע או יתכוון. וזה מקשה עליי להפתח ולהכניס לתוכי גברים חדשים. ואולי לא צריכה את כולם אלא רק אחד, ואולי צריכה אחד שיפרגן לי גם כמה אחרים (מולו או לא). ואולי ואולי..

עשיתי 2 קעקועים חדשים השבוע בצד שמאל של הגוף. ולמרות הכאב ולמרות הכל, עדיין לא שקטה מבפנים, משהו עדיין חסר, ריק. פגשתי אנשים. שוחחתי, צחקתי, גמרתי. התרוקנתי פיזית ונותרתי ריקה מבפנים. הסקס הארעי הזה מתחיל לשעמם אותי. רוצה מישהו קבוע להשתעשע איתו, להגשים פנטזיות איתו, להרגיש ולהתרגש איתו.. מישהו שעם הזמן רק ילמד את הגוף שלי והחשקים שלי והעוצמות שלי והיכולות שלי, מישהו שמרוב יכולתו להביא אותי לשיאים של הגוף והנפש, אתמסר כל כולי עבורו.. אני עוד אמצא את הסוטה הקטן שלי שיהיה רק שלי ובשבילי.. הסבלנות תמיד משתלמת :)