Bigger on the Inside

משהו משתנה מבפנים. סוג של עבודה בתהליך מאחורי הקלעים של התודעה. אני לא יודעת אם זה עניין של טיימינג והצטלבותם של כמה אירועים או שזה עניין של ניסיון שהולך ומצטבר עד לכדי מסקנות. אני לא יודעת אם זה בגלל ששבעתי מרורים מכל מיני דמויות שהותירו בי טעם מריר וסימנים כחולים או שפשוט מתחיל לשעמם לי מהרוטינה, מההודעות הדומות, המשפטים הקבועים, ההצעות המגוכחות עם הטון הסליזי והזול כמו ריח של חדר מוטל ישן בצהרי יום חם. וכל אחד וכל משפט, כל הצעה וכל הבטחה שמתהפכת ברגע שבאה לידי מימוש.. מרגיש לי לא שקט, מבפנים ולאורך הגוף. משהו אחר, מוכר אך כזה שיצא ממקומו וניסה להשתלב בטיים ליין שלא נועד להתקיים בו. כמו ריח של גשם לפני שירד, כאילו משהו מתקרב. משהו מזה נראה שמותיר סימנים עליי בתת ההכרה כי חלמתי הרבה בימים האחרונים.. מלא חלומות, מכולם זוכרת מקטעים.. אבל כולם כזועקים עליי להכיר במסר ולהפנים אותו. עבודה בתהליך ללא ספק.

לפני שבוע חלמתי שאני בבית ילדותי שכבר איננו, אבל הפעם אני וכולנו שם, הבית לכאורה בשיפוצים, אני מחוצה לו, מתווכחת עם גורמים זרים על אחד העצים בכניסה לבית, לא מרשה להם לכרות את העץ. נאבקת על זכות קיומו של העץ ולו משום שנותיו.. ואז מביטה קדימה ומעבר לשער עומד גור כלבים זאבי קטן ונובח אליי. כשהעיניים הצטלבו, בעיניי זו הייתה הכלבה הקודמת שלי, זו שנפטרה לפני 3 שנים, אך לא נראתה בזקנתה אלא כגורה. הלב שלי נפתח לשניים מלהביט בה, כל הרגשות.. כמה שאהבנו זו את זו, כמו שרק אדם שאהב את כלבו מעומק ליבו יכול להבין.. אני עמדתי כך מתפלאת לראות אותה, ואז מישהו לוחש לי שהיא במקום אחר, שזה כלב אחר, שזה גור שכמוה בזמנו, צריך מישהו שיאהב אותו. הוא מצא חן בעיניי, ככל הכלבים, אך לכמה רגעים עדיין הייתי כנטועה בעבר, העץ, הכלבה, הבית הישן.. חלום של עבר, של הסטוריה וילדות, של שורשים ופחד להניח את זה מאחור.

לילה או שניים בהמשך חלמתי שאני מהלכת בין שברי מבנה, המקום נראה כמו בית שהתפרק, והדרכים אליו היו שבורות, האדמה חרוכה, השמיים כתמיד שמי אפוקליפסה כתומים ורודים סגולים, וגלי הצונאמי בדרכם בעוד אני ממהרת לאסוף כמה שיותר אנשים כדי להוביל אותם למקום מבטחים. פעם הגלים היו מגיעים ומטביעים אותי תחתיהם, בשנה האחרונה הצונאמי או הטורדנו מתקרבים אך החלום מסתיים מבלי שיאונה לי כל רע. היו לי הרבה חלומות כאלה של לאסוף אנשים למקום מבטחים.. בכולם הצלחנו.

לילה שעבר חלמתי עצמי בתוך מבנה גדול, נראה כמחסן ענקי שהושמש למטרות אחרות, חושך, מדי פעם אורות ניאון צבעוניים ריצדו מסביב כאילו זה היה מועדון לילה ריק. ספה כהה במרכז חדר, מושיבים אותי עליה ומאותו רגע כל מיני דמויות מרחפות סביבי, אני מרגישה במבחן, יש כמה נשים אבל בעיקר גברים. מבינהם בלטו שניים, בני 30 לכל היותר.. אחד דומיננטי יותר מבין השניים סוג של קפטן והסגן שלו.. האוירה מאוד אירוטית מסביב והעלטה רק מפרה את זה. כאילו אני באיזו כת שפועלת בעיקר דרך מגע ואירוטיקה אסורה אבל שצריך לחצות את המבחנים שלהם כדי להיות חלק. וכל המפגש הזה הרגיש לי מאוד מרגש ומייחם מצד אחד, אך מצד שני מאיים ומלחיץ בעודי עוברת איזה מבחן לא ברור..

ואז הלילה ניסיתי לגונן על מישהי צעירה שאייני מזהה בתחילה כי אייני רואה את פניה, אבל אני נחושה להגן עליה מכל מיני אנשים מסביב, ומפני הדברים שקורים סביבנו. באיזה שלב כשלרגע לא בטוחה איך אעשה את זה היא מסתובבת אליי ואני רואה אותה, זו אני! צעירה יותר.. אני מנחשת סביב שנות העשרה. שניות אחכ מתעוררת. אמצע הלילה וקר.. מתרוממת מהמיטה מדליקה חימום וחוזרת להתכרבל. נראה שלבינתיים אני בידיים טובות.

לאור מאורעות השבועות האחרונים יכולתי להגיד הרבה דברים על גברים, על זה שמצד אחד מפנקים (כל אחד כפי יכולתו ורצונו) ומצד שני באיזה שלב משנים צבע עורם והופכים לדמות לא הגיונית עד שהם גומרים. אחכ חוזר להופיע הבחור הנחמד מתחילת הערב. "לא יכולתי לשלוט בעצמי" "התחת שלך פשוט הזמין את זה" "את יודעת שאת אוהבת את זה, אני קראתי שכתבת את זה בבלוג". כן כתבתי שאני אוהבת ספנקינג. לא כארוחה היחידה בתפריט שלי. לא לשם הייחום שלך, אלא כחלק ממשחק ששנינו חווים בו זמנית ואמור לגעת בצרכים של שנינו. אני לא באמת הזונה שלך ואני לא פה כדי לעורר בך את הדמות ההיא שתמיד רצית להיות במיטה ולא היה לך עם מי. ואם אני אומרת לך פעם ובטח פעמיים שתפסיק למשוך לי בשיער ככה, כי כואב לי, זה לא אומר "כן מותק עוד עוד עוד"- אלא שאתה מגזים, שתיזהר לא לחצות את הקו, לאפס אותך ולהזכיר לך שהפסקת להרגיש אותי. מצב כזה אולי מרגש עבורך אבל מסוכן עבורי.

יותר מדיי חוויות כאלה לאחרונה. יותר מדיי חשש ותסכול שנבנה וסימני שאלה שקודם העדפתי להתעלם מהם. מערכת הסינון לא מתפקדת ככ טוב לאחרונה. ואולי זה בכלל לא זה. אולי צריכה לשנות את הקריטריונים. לחדד את מה שרוצה. אולי הגיע הזמן להוריד הילוך עם כל הזיונים האלה שמעמיקים ריקנות במקום ללבות אש פנימית.. להתרחק קצת.. למצוא את הדרך להגשים את מי שאני באמת. להשלים את תהליך השינוי בצורה אופטימלית. למצוא את השקט הפנימי, להשביע את הרעב ולחלוק את הכל עם מישהו מיוחד. אחד..

ואז קול פנימי לוחש מאחור "ומה אם לא נמצא?.. מה אם זו לא הדרך?".
ובכן, אדם אינו יכול לעשות את אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה מבלי להחשב טיפש.
הגיע הזמן לשנות משהו בתבנית ולראות מה יקרה. לקחת אויר, להחזיק אצבעות ולקוות לטוב.

לפעמים אני ילדה קטנה בת 4. הוא לא מתייחס אליי מאז שהיה אצלי. אימוג'י קטן היה עושה את ההבדל. ועדיין שתק. אז אני עוברת למצב הילדה הקטנה בת הארבע עם ההורמונים של זו ששבוע הבא עומדת לקבל את מלוא עוצמתם, והרמתי מכרז בלתי מוגדר, מי שיבוא עם ההצעה הכי טובה יגיע. אחד זכה. אחד שכבר זמן מה מדברים ולא נפגשנו.

אני קוראת להם רשימת המתנה. אנשים מקסימים שעברו את שלב הסינון הראשוני. כאלה שמדברת איתם מעת לעת אבל כשזה נוגע ללהיפגש יש כמה לפניהם ב"תור". לא בטוחה לפעמים אפילו מה הקריטריונים. לרוב זו סתם תחושת בטן. אז הערב זכה הרומנטיקן עם האלכוהול והעשבים. והוא בכלל לא מעשן. אבל דאג לי.

הרגשות שלי לקראת המחזור בשבוע הבא מועצמים בעשרות אחוזים, הכל חד ומוקצן. זה לא שאני באמת רעבה. אבל רציתי שיתן לי תשומת לב. הוא לא נתן ואחרי כמה הודעות הפסקתי לשלוח לו נוספות. וכך מר תאילנד עבר לרשימת ה"בעונש" עד שיעבור לי. יודעת שזה ילדותי ולא אכפת לי. גם לאישה הבוגרת שבי מותר לפעמים להיות ילדותית. אז אם הוא מזיין את העולם במקום לדבר איתי, גם אני אזיין את העולם ולא אדבר איתו. יש את זה ביותר ילדותי?? אני בספק.

זה לא משנה אם אני אזיין, אם יזיינו אותי או סתם יפנקו אותי. כלום לא משנה. שום כלום לא ישנה. האלכוהול זורם בדם. העשן יגיע בהמשך ולי לא אכפת.  הגיע הזמן לפתוח את עצמי לאחרים שוב. מספיק להתקבע על זה שלא רוצה כמו שאני רוצה. פעם בשבוע לא עושה את זה עבורי. לא אז ולא היום. וההפסד שלו הוא הרווח של האחר. קצת חבל שהוא מפסיד אבל זו דרכו של עולם.

Fuck it! יום חמישי.. אם לא עכשיו אי מתי?..

כבר זמן מה שלא לקחתי את הכדורים שלי. ההם הסגולים עם הנקודות הכחולות והפסים האדומים, אלה שמשפרים את מצב הרוח ומאפסים לי את האטרף הביוכימי של הגוף. ואז היה אתמול בערב כשהוא בא בספונטניות אחרי עבודה. הוא היחידי בעולם שגם אם אני במצב הכי לא מתאים לאנשים אני לעולם לא אגיד לו לא לבוא. כי כשהוא בא, עייף וטרוד או שמח וקופצני, אני לו. תמיד. כך הקשבתי לו חצי מעושנת, לסיפורי העבודה שלו, הוא מראש התנצל שלא בא לקטע הפיזי כי הוא מעוך. אני לא התרגשתי. אבל כשחיממתי לו אוכל ועצרתי לחבק אותו, לא היה אכפת לי מה מצב הרוח שלו. שמחתי שהוא איתי.

עד סוף הערב הוא כבר נכנע להתלטפויות שלי, העמיד אותי על ארבע והעביר אותי את המסכת האהובה עליי. אני אפילו לא יודעת מה הוא החדיר לי ומה היה שם, הכל היה והכל זרם ואני לא הפסקתי לגמור, שוב ושוב.. ברבע לאחת נחתי לי, באחת ועשרים גם הוא זכה להתפרק לתוכי ולהשתרע על המיטה שלי. כשנסע הביתה שלחתי לו איחולי יום אהבה שמח. הוא לא הגיב. זה עבר לו מעל הראש. בבוקר היו שני סימני וי כחולים ולאחריהם דממה. התעלמתי מהעיקצוץ הקטנטן והמשכתי הלאה לתוך היום. 

הגשם ליווה את יומי. היום לא נתתי לו להשפיע עליי. החלטתי שזה לא משנה דבר. איחולי חג האהבה מסביב נראו לי כבדיחה. התרכזתי במסיבת הפרידה של חבר מהעבודה, התרכזתי בארטיק לימון שלי, התרכזתי בעבודה, התרכזתי ברגעים הקטנים כשהשמש יצאה לרגעים בודדים לקוויקי כזה בשמיים, ניסיתי לא לחשוב על מה שאני צריכה לחשוב ובעיקר על מה שעדיף לא לחשוב. 

בשבועות האחרונים אני עובדת עם הפסיכולוגית שלי על זיהוי דפוסי התנהגות שלי, כאלה שאני רוצה לשבור אם בכוונתי להמשיך להתפתח ולצמוח. הצלחתי לשרוד את התקופה הקשה בעבודה ופתאום שוב תחושת נוח. נוח זה רע, זה אומר שאין צמיחה. לא הייתי במכון שבועיים ומשהו. הייתי עסוקה בלהפגש ולהזדיין ולהתמסר ולבדוק ולחקור ולהתנסות ושמתי עצמי בצד. שוב. היום זה חילחל לי פתאום.. אז ביטלתי כל תכנית שיכלה להיות עם כל אחד ואחד שהציע. 

יום האהבה ואני עם עצמי, כותונת שחורה סקסית, אבל לבד. לפני 3 שנים עם האקס האחרון הייתי בחג האהבה בטיול לרומניה. זה היה סוג של שירת הברבור שלנו. נפרדנו לפני והוא שיכנע שנחזור וניסע לחו"ל והכל יהיה מושלם. זו היתה הפעם הראשונה שטסתי עם בן זוג לחו"ל. פינטזתי על הסקס במלון, על כל מה שנוכל לעשות במדינה זרה שבה לא יזהו אותנו. תיאמתי מראש מול המלון פינוקים ליום האהבה עצמו. תיכננתי וארגנתי. בפועל, הוא לא התרגש, היה עסוק בלריב איתי חצי מהטיול על דברים שאז לא הייתי מוכנה אליהם, שכב איתי בדיוק פעם אחת מתוך 5 הימים שהיו שם, ובשאר הזמן קיטר כרגיל על זה שאני כל הזמן רוצה סקס ומה הקטע שלי. 

זה לא שהוא היה חתיך הורס, הוא לא היה קרוב לשלמות. היה לו מראה שתאם את רוב האקסים שלי, השמנמן הזה, 1.75 כזה, קירח. הטיפוס הזה שאיכשהו תמיד נצמד אליי ואף פעם לא סיפק לי את הצרכים. כשנפרדנו שבוע אחכ בארץ הייתי שלמה. ידעתי ששום דבר טוב לא יצא מקשר עם גוש קרח. אם עד אותו רגע הייתי מוכנה לקחת על עצמי כל טיפת אשמה בחוסר הצלחת קשר, פה הייתי שקטה. הוא קיבל ילדה חייכנית, שהפסיקה לעשן, שאהבה חום ומגע וחיפשה קירבה. כשהלך הוא הותיר אותי מעשנת (בלי העישונים הסקס לא היה קורה איתו), מורעבת למגע ולאהבה. בד בבד הוא הותיר בי תחושת אכזבה גורפת ממערכות יחסים ואובדן האמונה בזוגיות. מבחינתי הוא שם לי תו תקן, אישור שאני לא אמצא מישהו להיות עימו בשניים לסיפור סינדרלה. וכך דפוס התנהגות שכבר החל לפני רק הושרש עמוק יותר. 

אתמול הפסיכולוגית שאלה אותי אם לדעתי מגיע לי מישהו שיאהב אותי ורק אותי. לא קשור אם אני מאמינה שיקרה או לא יקרה- רק האם אני חושבת שמגיע לי. עניתי לה שכן. לא היה לי ספק. הבעתי חשש מהתבטאות נוסח "מגיע לי" כי זה מרגיש לי מתנשא ואגואיסטי. היא חידדה את הנקודה כשענתה שלכל אחד מאיתנו מגיע מישהו שיאהב אותו, מישהו שירצה אותו ורק אותו. לשבריר של שניה יכולתי להאמין שגם לי זה יכול לקרות, אבל אז הדפוס שלי, הסכמה הזו בראש חזרה לפעול בעוצמה.

אחת האמונות הכוזבות שלי, כתוצאה ממיליון דברים בעבר, היא שאהבה וזוגיות זה משהו שקורה לאחרים. שעל גברים לא ניתן לסמוך בכל הנוגע למונוגמיות, שכל הגברים בסופו של יום יבגדו אם תינתן להם האפשרות בתנאים הנכונים, ושזה אמנם לא נאמר בביקורת או שיפוט, פשוט שזה משליך גם על איך שאני צופה בסיכויים שלי למשהו כזה. "את מבינה," אמרתי לה "אם הגבר שלי פוזל לצדדים זה אומר שאני לא מספיקה לו. ואם מישהי כמוני שכ"כ חמה, פתוחה, ליברלית ומעניקה לא מספקת אותו, אז מה הסיכוי בכלל.."
"ואז את מחפשת את התפוסים, הנשואים, כל מי שלא יוכל להעניק לך את מה שאת מחפשת עמוק בתוכך, רק כדי שלא תצטרכי להתמודד עם הפחד לאהוב, עם הסיכוי לאהוב והסיכון להכוות שוב." אמרה.
"כן, קל יותר להתרחק מהרווקים, כי מי צריך את הסיכון לתקווה. הגרושים אמנם יכלו להיות באותה קטגוריה אבל לרובם יש ילדים ואז זה בסדר, יש להם עוגן משלהם שישמור אותם מהישג יד." הילד/ה, האקסית, הרצון להשתולל ולהשתחרר במקום להכנס מחדש למערכת זוגית אחרי שאכלו חצץ בראשונה. 

ואז יום האהבה 2017. פיניתי את היומן, עברתי בדואר לאסוף חבילה שהזמנתי מעלי אקספרס. שכחתי בכלל שהזמנתי את זה.. שמלת מיני צמודה וסקסית שנראית כמו לייטקס אבל נעימה מכך, חופשי חומר לדאנג'ן, ועוד כותונת שחורה סקסית חצי שקופה. שתיהן הגיעו עם חוטיני קטנטן ושחור. הבטתי עליהן, מדדתי, הבעתי שביעות רצון והמשכתי הלאה. לא אכלתי כלום, נכנסתי למיטה מרוסקת והתמסרתי למיטה המחבקת. חלמתי על העבודה, על מטלות ומשימות, וכשפקחתי עיניים לפני השעון המעורר לרגע לא ידעתי איזו שעה זו, איזה יום.. התעשתות מהירה החזירה אותי לפינה שלא רציתי להיות בה. חיממתי לי אוכל. הפסקתי באמצע, עבר לי התיאבון. הימים ההם של החודש הולכים ומתקרבים. אין לי עישונים, והאלכוהול פחות מושך אותי פתאום. 

מהרגעים האלה שאתה רוצה שחור ולבן בו זמנית. רוצה מישהו שיהיה פה לחבק ולנשק ולהקשיב וללטף. רוצה להיות לבד, לנסות לפענח את התחושה שבפנים. יש לי הרבה רצונות שאני טרם למדתי להביע. יש לי הרבה חלומות שלא נתתי לעצמי לחלום. יש לי הרבה זכרונות שצריכים להיות מוחלפים בחוויות טובות. יש לי הרבה צרכים שלא כל אחד יוכל לענות עליהם. לא כולם פיזיים. זקוקה לאדם שיראה את האדם שאני ולמרות ועל אף, ירצה בי בדיוק ככה. יספק צרכיי אבל ישחרר לי רצועה כשזה לא יספיק. לא יודעת אם מישהו כזה בכלל קיים. אהבה.. כמהה לאהבה שנאמרת, שמתבטאת, כזו שחשים היטב ומבטאים ללא חשש.

אני מניחה שאצטרך לעשות את הצעד הראשון באיזה שלב, להתחיל לכוון עצמי למי שפנוי, למי שכן מכיל את הסיכוי לביחד. המחשבה על זה מפחידה אותי. מפחדת לכאוב שוב, להפגע שוב, לגלות שוב שאף אחד לא יעמוד בעוצמות שלי. ואולי ההתחלה היא דווקא להאמין בזה שאני לא טו מאצ', שיש מי שיוכל לי. שיש מי שיראה את היהלום שנחבא בתוכי ויחליט שזה בדיוק מה שהוא רוצה, שיחליט שהוא יכול לי. שהוא ידע להתמודד עם עוצמות הרגש ותכיפות המגע, עוצמת המגע, המשחק, הטירוף הפנימי.. אולי הצעד הראשון יהיה להאמין שהכל יכול לקרות. גם לי. אולי הצעד הראשון יהיה להאמין בימים של אהבה, לא יום אחד, לא זכרון אחד מעוות מחופשה מטופשת עם אדם שלא ידע להעריך את מה שהיה בין ידיו. אולי הצעד הראשון הוא פשוט להאמין שגם בתוך עולם הבדסמ נחבאית אהבה אמיתית..

יום אהבה שמח חברים..

יושבת לי בדממה שלי, לשם שינוי איש לא מציק לי בהודעות בשום אתר ובשום אמצעי דיגיטלי. מביטה למסך, בוהה בשקט. עוברת מלינק ללינק ביו טיוב ופתאום מתפקסת על עמיר בניון.. השיר הזה.. השיר הזה היה שגור בפי בימי האקס כשנלחם במחלת הסרטן שלו.  לשיר הזה יש baggage עבורי. זה קורה לי הרבה, כשמישהו נחרט על גבו של שיר, וכשהאיש ייעלם, השיר עוד ישאר אחריו עם ניחוחות נוסטלגיים. החלטתי לעשות מיני אוסף, לאגור בפוסט אחד כל מיני גברים שנגעו לי בלב ונחרטו על ידי שיר משלהם. יש הרבה יותר אבל כמה בודדים נחרטו מספיק כדי להיות בשלוף.

לפעמים אני מרגישה ייסורי מצפון כלפי הגברים ששכחתי את שמם יממה אחרי. לפעמים מרגישה תדהמה על כך שלא חושבת כמעט על נשותיהם של הנשואים שמזיינים אותי. לפעמים אני מרגישה חמלה כלפי אלה שהאישה בבית לא מוכנה לגעת בהם. רוצה לעטוף בחיבוק את כל אלה שזקוקים לו. האמא של כולם. הזונה של בודדים. הלב של אחד. העולם הזה מלא ביותר מדיי אנשים שלא חווים אושר. שאינם מוצאים פינה משלהם לביטחון, לחום, לאהבה, למגע, לשחרור יצרים חבויים, לחופש. 

לפעמים משהו בתוכי מקנא לו. לשברירי רגעים. לרוב אין לכך סיבה. ואולי אין בכלל. ואולי הכל בראש. אבל אז נעמדת מול המראה, מביטה לעצמי בעיניים ומזכירה לעצמי שאני לא שייכת לאיש, שאני שייכת לעצמי, שהאושר שלי בידיים שלי ולא תלוי בשום אדם, בשום מחווה, בשום מצב. אז מיישרת מעט את הראש, מאפסת את הכמעט אסון הורמונלי ומחייכת מחדש בביטחון. הכל בסדר. הסכנה חלפה. 

חיים שלמים העברתי תחת תבנית מאוד ברורה של איך אני צריכה לחיות את חיי ולאיזו מטרה עליי לשאוף. טיפטפו לי את זה כמו לכולם לעומק הנשמה. למצוא מישהו, להתחתן ולהביא ילדים. אבל זה לא קרה. והשנים חלפו. הלחץ גבר "את ילדה ככ יפה/חכמה/מוכשרת/טובת לב איך את לא מוצאת מישהו?" כן תודה. באיזה שלב הגעתי לנקודה שבה במקום להרגיש לא בנוח פשוט עניתי שאני מיוחדת מדיי לבחורים פשוטים, אז לוקח לאלוהים יותר זמן לברור לי את האחד המתאים. אין כמו לערב את אלוהים כדי להשתיק פיות חח, מי יתווכח עם אמונה ודת?..

זה מוקדם לצאת בהצהרות. זה תמיד מוקדם לצאת בהצהרות. לכן לא אומרת דבר פרט לכך, שאני שמה מבטחי בידי שמיים. ואם לא נועדתי למצוא לי מישהו ולהקים משפחה, אני אשלים גם עם זה. אבל כרגע זה לא משהו שאני רוצה. לא רוצה להתחייב לאחד אם הוא לא מישהו שליבי ייצא אליו. קשה למצוא מישהו כזה.  לא רוצה להביא ילדים לבד. ואם השילוב בין השניים לא יקרה אני אחיה את חיי כך. נמאס לי לחיות עם הלחצים החיצוניים. אני אוהבת את האדם שאני הופכת להיות מיום ליום משבוע לשבוע. אני אוהבת את המסע הזה לגילוי עצמי מחודש. אני יודעת שהדרך שלי לא מושלמת ושאני צריכה עוד להתייצב, אבל בינתיים אני עסוקה בלבחון את הגבולות שלי ונראה כי הם פתאום התרחקו מאוד. אני לא מרגישה עם גבולות בכלל. מרגישה כאילו יש לי כנפיים ענקיות והשמיים פתוחים רחבים וגדולים, מוכנים לקראתי. זה ככ מפתה שמצליחה להתעלם מהקול הקטן שלוחש לי לאוזן שכגודל הנסיקה כך תהיה ההתרסקות. והיא תגיע. אז תהני כל עוד את יכולה, כי בקרוב זה יכאב. מאוד.

לפעמים דווקא מתוך רכבת האנשים הזו אני מוצאת שאני רוצה לרגע לעצור הכל ולפנות את הדרך אליו. לנסות לחכך ראשי בגופו באופן וירטואלי, לנסות לתפוס את תשומת ליבו כרומזת "התגעגעתי אליך, לא שמת לב?.. חבק אותי!". ברור לי ששנייה אחרי זה אני ארצה שיזיין אותי. אבל בשנייה הראשונה יהיה מבט עמוק יותר, אוהב וכמה. ואולי הוא ישים לב. ואולי זה יחמוק ממנו. אבל אני ארגיש את הניצוץ הקטנטן הזה ואחייך מבפנים. אני אוהבת כשהוא מחייך אותי.

שמתי לאחרונה לב שיוצאים לי פוסטים שונים בתכלית בין אם תחת עשבים ובין אם תחת אלכוהול. לא החלטתי עדיין איזה אני אוהבת יותר. מה שכן גיליתי זה שהעשבים סוגרים אותי לתוכי בעוד האלכוהול מוציא אותי ורוצה לקרב דמויות אליי למגע. מי שווה ערך יותר? הכבד או הריאות?.. חח.. מה יהיה עם כל ההתמכרויות האלה? הנטייה הזו להתפס על מה שממכר ואז לנסות לשלוט במינון או להכנע. גם סקס ממכר. גם הגוף שלו ממכר. זין, הזין שלו ממכר. זין בכלל זה דבר ככ ממכר.

עדיין לא דרכתי בדאנג'ן. לא בטוחה אם מפסידה או לא, אבל רוצה לחוות ולא בגפי. הרבה הציעו לבוא איתי, אף לא אחד קיים. ההמתנה רק מסקרנת אותי יותר.. מצד שני לא רוצה סתם כל אחד. רוצה ללכת לשם עם מישהו שידליק אותי אם מישהי תתחיל לגעת בו, מישהו שיעמוד לו הזין לראות מישהו נוגע בי. מישהו שאחכ יהיה ככ מיוחם שישר כשנצא משם ימצא לנו פינה מפנקת לסקס חסר מעצורים ומשכר חושים עד שעות הבוקר.. מממ... בסופו של דבר מישהו יצטרך לזכות להנות מכל הטוב הזה, כי אני לא מתכוונת לבזבז אורגזמות על עשייה ביד, ואני לא יכולה להשאר רעבה לנצח.. מישהו הולך להנות בקרוב, וזה הולך להיות מעניין..  can't wait!

סוגרת שבוע. שבוע שהכיל ככ הרבה והרגיש לי כמו יום אחד ארוך ובלתי נגמר עם הפוגות שינה קלות.
זה הרגיש לי כמו שבוע של סקס ופלירטוטים ושיחות ואורגזמות ופינוקים ועבודה בין לבין לבין לבין.. עם קצת פירורי שינה.
לא היה לי כמעט זמן לעצמי לבד. וזה מתחיל לתת אותותיו כי אני מרגישה מוזר. לא יודעת אפילו להסביר.

מה שמדהים זה שעם כל זה, עדיין מקווה למשהו כייפי היום בערב.
לא יודעת עדיין מי למה כמה ואיפה, אבל כמו התמכרות שכזו, עולה צורך.
בא לי לצאת לשתות, לראות מעט את חיי הלילה שמחוץ למיטה שלי..

נראה מה יתפתח.. 
אפילו לא חרמנית. 
עד שמגיע המגע
ואז הזרמים נוזלים.........

סקרנית מי יהיה המגע הבא..

מותשת. הגוף גמור. סחטתי אותו עד כלות בימים האחרונים. בלי שינה.

המלאך השומר שלי עובד שעות נוספות, אבל אני בסדר.

סובבים אותי אנשים טובים, אנושיים, רכים, אכפתיים. עם לב ענקי.

כל אחד ואחד, כל חיוך, כל מילה חמה, כל מחשבה נעימה..

בגפי הלילה, המיטה ריקה וקרה, אבל.. הלב מלא וחם. 

תודה,

על החיוכים, על החום, על האכפתיות, על שוקולד תות וארטיק לימון..

על לילה שקט שמקדם פניי.. ללא חשש.

מודה ליקום.. על הכל.

לא יודעת אפילו להגיד מה גרם לכך שהוא השתנה, האם זה בגלל החודש שהעביר בתאילנד, האם זה בגלל שאני שיניתי את התפיסה שלי לגבינו, או זה שהוא הרגיש את ההבדל באופן מעשי בדינמיקה ביננו, אבל משהו השתנה. התשוקה שלו הרקיעה שחקים, השולט שבו יצא החוצה במלוא הדרו, הספנקינג, אפילו הסטירות שחיכיתי להן ממנו ככ הרבה זמן.. וכולן יצאו לכיווני ומילאו אותי בחום ואהבה.

הוא יודע להכניע אותי בלי מאמץ, בדיוק כמו שהוא יודע לתת לי להתיישב על כס המלכות ולכבד את מעמדי הרם בעודו תחתיי נעול. המתחלף האולטימטיבי שלי. זה שיודע שהבלוג הזה פה בכלוב קיים אבל לא מגיע לכאן במכוון, יודע שאני צריכה את הפינה שלי שאליה אינו מגיע, ומכבד אותה, מכבד אותי. הוא יודע, הוא מכיר אותי. אחרי שנה יחד אחד בחיים של השנייה, הקרבה שתמיד היתה ביננו שינתה גוון.

עברנו הרבה שלבים יחד. הכרנו בכלל באתר הכרויות, וכבר בדייט הראשון אחרי הסקס המדהים הוא הסביר לי (ואחכ במהלך החודשים דאג לחזור על זה שוב ושוב) שהוא אינו מכוון לזוגיות או מונוגמיות. בהתחלה הסכמתי עם הרעיון של להיות ללא הגדרות כי רציתי אותו. הוא סיקרן אותי ורציתי עוד מהסקס הזה שיש לו להעניק. little did i know שזה רק ילך וישתפר, ושההחלטה להתאים עצמי לסטייט אוף מיינד שלו למעשה ישחרר אותי לחופשי כמו שמעולם לא הייתי לפני כן.

היו רגעים שפחדתי שאני מתאהבת בו והדחקתי את זה כדי לא להפגע. פחדתי אפילו להוציא את המילים מהפה שלי. פחדתי להיות במקום שבו אני אוהבת אותו מתוך חרדה שזה יהיה לנצח חד צדדי ואם יאמר יהרוס הכל, זה נראה לי המקום הכי מסוכן עבורי. ושוב הזמן הוכיח שזה ככ לא נכון. הפחד כיוון אותי ובמקום לשחרר התחבטתי בייני לעצמי עם התשוקות האלה שבהרבה מקרים בלבלתי בינן לבין אהבה. שמתי עליו כובע מוגדר שרק לאחרונה שחררתי. בהתחלה רציתי אותו רק לעצמי אבל ידעתי שזו צביעות כי אני רוצה את החופש שלי בדיוק כמוהו, במקום להנות מהסטטוס קוו שלנו.. הוא יודע על הזיונים שלי (גם מקריאה בבלוג השני וגם מהסימנים שהוא רואה שאחרים השאירו על גופי, וכמובן מבדיל בינם לסימנים שהוא השאיר), ועל הזיונים שלו אנחנו לא מדברים. הוא מכיר אותי ככה. ההסכמה שבשתיקה. הסטטוס קוו הזה.

ביומיים שהיינו יחד כשחזר מתאילנד החלטתי שזה הזמן הנכון לשתף בהתבגרות שעברתי כשהיה שם. לקחתי נשימה ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. לראשונה לא פחדתי להגיד את המילים. לא פחדתי לאבד אותו. ידעתי לראשונה שזה לא יהרוס כי הוא יידע לקחת את זה לפינה הנכונה, לא כי הוא חבר, לא כי הוא גבר שבטוח בעצמו, אלא כי הוא מכיר אותי. הוא יודע שזה בא מהמקום הכי טהור בתוכי, לא חונקת לא מגבילה לא שופטת, פשוט מרגישה. וכשזה נאמר ירד סלע מליבי. נחשפתי לחלוטין עד הטיפה האחרונה. רשמית לא נותרו עוד דברים שלא נאמרו מבחינתי, והרגשתי זכה. קטרזיס.

הערב הוא הגיע שלא במתוכנן, העברנו ערב בכייף שלמרות העייפות של שנינו (הוא אחרי יום ארוך מדיי בעבודה ואני אחרי יום ארוך ולילה לפני כן כמעט נטול שעות שינה) גלש דיי מהר לסשן מטורף. הייתי הכלבונת שלו, הזונה שלו, בהתחלה לא ממושמעת. נענשתי. נהניתי מהעונש. אז הוא מצא דרך מקורית להרגיע בי את יצר המרדנות, הוא הורה לי לרכב לו על הזין בזמן שתאר לי את כל הדברים שהוא הולך לעשות לי בעתיד. הפומביות, ההכנעה, חוסר הודאות, כל מה שמפחיד אותי מאוד ומגרה אותי בו זמנית.. וכל תיאור, בין אם שלי כפותה ערומה במושב האחורי עם פלאג וויברטור בכיסוי עיניים בעודו לוקח אותי ללוקיישן לא ידוע, בין אם שלו מוליך אותי כך על ארבע באמצע השד יודע איפה כשעיניי מכוסות ואני ערומה, עם קולר כמו הכלבה הטובה שאני, כל אחד מהתיאורים שלו הרטיבו אותי יותר ונזלתי לו על הזין. הוא הרגיש. הוא מכיר כבר את הגוף שלי, הוא יודע איך הראש שלי עובד, הוא יודע על איזה כפתורים ללחוץ, והוא לוחץ עליהם ללא חשש. "אני סומכת עליך עם חיי" לחשתי לו והוא חייך ותפס בצווארי בכח, בתגובה לא זזתי, לא ניסיתי להשתחרר מאחיזתו החזקה, רק הבטתי בו במבט כנוע, רוכבת עליו ונהנית מהרגע. כששיחרר ידו עצמתי עיניי והתמסרתי לתחושת הזין שלו. "אני גם אוהב אותך" שמעתי אותו לוחש לי הלילה בעודו מזיין אותי, ולא האמנתי למשמע אוזניי, לכמה שניות אפילו התחבטתי בייני לעצמי אם שמעתי נכון או שזה האלכוהול או העייפות.. שנה שלמה כמהתי לשמוע את המשפט הזה, אבל הפעם, כשהוא הגיע, הייתי בשלה מספיק. לקחתי את זה למקום אחר. מקום שליו.

מישהו שאני מדברת איתו שאל אותי הערב מדוע אני ומר תאילנד לא בזוגיות. מה שאנשים לא מבינים ולא יבינו, וזה בסדר כי זה לא עניינו של איש, זה שגם אם ההגדרה לא תאמר מהיותה הגדרה, זה כן סוג של זוגיות, פתוחה, אבל אנחנו לא צריכים את ההגדרות, אנחנו לא זקוקים להגדרה הזו כדי להיות אנחנו. וכשזה אני והוא, אין איש מלבדנו, וכשאנחנו מתפצלים, כל אחד רשאי לחיות את חייו, כשיש רק חוק אחד, החברות שלנו תישאר לתמיד ועומדת מעל הכל. כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו גם אמרתי שהרי אנחנו מרגישים את זה, שלא הכל חייב להיאמר מילולית כדי שנדע שהרגש קיים. כך למעשה נתתי לו את השקט והתובנה שאני יודעת שאני יקרה לו גם בלי שיגיד, שלא ירגיש את הלחץ או חובת האמירה. אבל לשמוע אותו אומר את זה חיבר 2 חלקי פזל שכבר מזמן עמדו ככ קרובים ורק היה צריך להזיזם מעט ממקומם, זה לכיוונו של זה, כדי לייצר את התמונה השלמה.

אני אוהבת את הידיעה שמה שיש לנו ככ מיוחד שהוא אינו מאיים על החופש שלו או שלי. אני אוהבת לדעת שבאף שלב הוא לא יכריח אותי להפסיק להתנהל כפי שמתנהלת. אני אוהבת את הידיעה שאני לנצח אהיה בטוחה בין ידיו. מוגנת. אני אוהבת לדעת שהעוגן שלי במקומו עומד, מושרש עמוק וחזק, כמו הזין שלו כשהוא מעמיק אותו בי, כמו האצבעות שלו כשהוא מרים אותי לשיאים חדשים, שוב ושוב ושוב..

אני אוהבת את החום שהוא מפזר סביבי ועליי, את החיבוקים, את המבטים, את הנשיקות, את הסקס הזה שלוקח לנו שעות של עונג בכל פעם, ומרגש כמו בפעם הראשונה.. רק טוב יותר. אוהבת שמעולם ולעולם לא שפט או ישפוט אותי. מקבל אותי כפי שאני, כמוני כלפיו, מקבל אותי עם הפלוסים והמינוסים ואוהב אותי בדיוק ככה. 

ארבע לפנות בוקר. צריכה לקום בעוד 3 שעות. שוב לילה כמעט נטול שינה, רק שמחר אמורה גם להתייצב לראיון עבודה.
זה הולך להיות מאתגר. מעניינים החיים האלה, ללא ספק. ואני.. אני רק מחכה לראות אילו הפתעות צפויות לי בימים שיבואו..
איך אפשר שלא לאהוב את החיים האלה..
כל האורגזמות המדהימות האלה, כל החופש הזה להרגיש- והכל מרגיש ככ טוב... מכורה..

היום תוך כדי טיפול שיניים, תוך כדי זימזום המכשירים הנוראיים, מצאתי עצמי מזמזמת לעצמי את השיר הזה...
האסיסטנטית של הרופא שיניים הייתה המומה ממני, ואני התעלמתי ממנה והתרכזתי לתוך המנגינה שהתנגנה לי בראש.
וזה הרגיע אותי. כזו אני, לא קשורה, לא תלויה, חזקה ומתחזקת. וקצת משוגעת כנראה https://www.facebook.com/images/emoji.php/v7/f4c/1/16/1f642.png:) 

"בלי להתכוון תן לעצמך ללכת 
כל החישובים ייגמרו מאליהם 
כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת 
משהו בך יאמר לך 
המשך בדרכך.."

שוב ושוב אני מגלה לאחרונה את היתרונות בשילוב האלכוהול והספונטניות. עוד התלבטתי אם ואיך ואולי ולמה בעצם. אבל הוא היה באיזור, כזו הזדמנות, והוא באמת הראה נכונות ורצון וחיוך. אני אוהבת חיוכים. אנרגיות טובות מעלות בי יחס זהה. אני אוהבת להיות בפינה הזו. והוא הגיע, הביא לי שוקולד כייפי שהתחשק לי, חייך אותי, דיבר איתי ואז.. אז הטלפון צילצל.

שולט של מישהי שפנתה אליי פה בכלוב היה על הקו. הבחורה במקור נראתה לי כפוטנציאל חווייתי נשי. מזמן לא חוויתי נשים. ושקלתי את העניין אבל ברגע שהוא התחבר לי משהו בו משך לי יותר את תשומת הלב. שונאת לדבר בטלפון אבל הייתי חצי שיכורה והגברבר ליטף לי את הגוף מתחת לחלוק. אז עניתי לטלפון.

מצאתי עצמי מנהלת שיחה עם השולט שלה. הוא על הקו מחד, ואצבעות שחודרות לי לתוך הכוס מאידך. לא התכוונתי אפילו להתנגד. מצאתי עצמי נאנחת לו לטלפון. הסברתי לו שיש לי אצבעות בתוך הכוס אז אני לא ממש מרוכזת בו. לא זוכרת כבר מה אמרתי לו ועל מה דיברתי. מזל שבאיזה שלב הודיע שידבר איתי אחכ. כי האצבעות הפכו ללשון, והלשון עברה בכל החורים- כמו שאני אוהבת. וזה ככ הטריף אותי.. לא יכולתי ולא רציתי להתנגד או לעצור. אצבע חדרה לי לישבן ועשתה בי שפטים, לשון ליקקה את כולי וניסתה לחדור לעומקי. אז שלחתי יד אל בין רגליי ואוננתי מולו.. התמוססתי בין ידיו. אורגזמה אחת אחרי השנייה התפזרו לאוויר החדר. וכל פעם שגמרתי הפה שלו התמקם לי על הכוס מלקק הכל, במסירות אין קץ. כבר שכחתי כמה זו תחושה ממכרת..

הוא נותר במכנסיו לאורך כל הביקור הזה. הלשון שלו ביצעה בי עינוגים עילאיים. הוא ביקש רשות ולכשאישרתי השאיר לי סימן כחלחל על השד הימני. מרגישה כולי מסומנת. בירכיים מגבר אחד, בציצי מגבר אחר. וזה רק מדליק אותי יותר. הגברים השונים שמסמנים אותי. לא יודעת אפילו להסביר מה בזה מייחם אותי. הרעיון הזה של לבחור את אלה שיסמנו אותי. להיות מסומנת מתחת לכל הבגדים האלה.. ללכת מחר לעבודה ולדעת שלא משנה מה הבוס המעצבן שלי יגיד או יעשה, אני חווה את החיים כמו שהוא בחיים לא ידע או יבין. כולם על הזין שלי.

בטלפון השולט ההוא עוד אמר לי שמקריאה בבלוג שלי הוא מזהה כמה שאני שולטת מלמטה. זה לא מדוייק. לפעמים השולטת יוצאת לחופשי, לא שולטת בה, היא יוצאת ברגע שהיא מרגישה שמנסים לאלף אותה וישר מורדת. אתה לא תאלף אותי אם אני לא ארשה לך. אתה לא תכניע אותי עד שאני אתמסר. לפעמים היא חזקה מכולם. ולפעמים היא אוהבת להתמסר ולתת ליד גדולה וחזקה להצליף בישבן. תמשיך.. עוד.. אז הוא הצליף עם ידו שוב ושוב ואני ביקשתי עוד. עוד. עוד. הלשון שחקרה בי, והאצבעות שחפרו בי.. האורגזמות שהמשיכו לצאת בכזו קלות. איש לא היה בראשי באותם רגעים. רק אני והעונג שלי. ואני ככ אוהבת את התחושות האלה, הפינוקים, התענוגות.

לאחרונה חוקרת בעצמי יותר ויותר את הספונטניות הזו והתענוגות שמגיעות בעקבותיה. לא עם כל אחד, לא כל הזמן, לא תמיד.. אבל כשזה בא.. זה ככ מוכיח עצמו.. למה לא שבעה? לא יודעת. לא שובעת. כל אחת מהאורגזמות, כל אחד מהשוטים של הוודקה - הכל מתאחד לעיסה אחת של עונג צרוף. ואני? אני נכנעת לדמות המיוחדת, המיוחמת שבוקעת מתוכי, ורק מחכה לעוד, מצפה לעוד, רעבה לעוד.. אל תרד עדיין על ארבע, תהיה גברי וגדול וחזק ותתפנק איתי... ככה בדיוק רוצה אותך. עוד, בבקשה..............

לפעמים אני מזייפת. כן אני יודעת, זה לא מכבד, אבל זה נכון. לא את האורגזמות, אותן אני לא מזייפת מאז גיל 20, אבל הנאה מדברים מסויימים אני לפעמים מזייפת. לפעמים אני יודעת שאם אני אעמיד פנים שזה טוב לי יותר ממה שזה, או שזה מסב לי הנאה הרבה יותר ממה שזה בפועל זה ידליק את הצד השני. אז מזייפת. כן אוחח.. הלשון שלך מדהימה אותי.. אחח.. כן, עוד.. - בפועל, כן זה נעים. כן זה מחרמן הרעיון שהפנים שלך בין הרגליים שלי והלשון שלך מתאמצת למצוץ לי את הדגדגן, אבל לא, אני לא אגמור מזה אלא אם תוסיף אצבעות. ולא תמיד אני אגיד לך את זה. כי אתה אוהב להיות בין הרגליים שלי. כמה גברים הכרתי שאמרו לי שאוהבים לבצע רימינג, אבל בפועל הלשון שלהם נצמדת לדגדגן ושוכחת להמשיך. חבל.

יש הרבה דברים שאני הייתי רוצה שיעשו לי את זה כמו שהם חושבים שזה עושה לי, אבל זה לא. בכל החיים שלי גמרתי בדיוק פעם אחת מזה שמישהו ירד לי. באמת- פעם אחת. מעל 120 גברים עברו אותי במהלך יותר משני עשורים, ועדיין רק עם אחד גמרתי מירידה נטו. אני כן אוהבת להשמיע את הקולות, אוהבת שזה עושה לכם טוב להרגיש גברים, מלקקים מצויינים, אבל ביננו? לא גמרתי מירידה כבר למעלה מעשור וחצי. הלוואי והייתי גומרת מזה. אבל גם הטובים שבגברים, גם הגבר הסקסי שלי לא מעורר בי את מה שהייתי רוצה שיעורר מהבחינה הזו. שום דבר לא עושה לי את זה כמו אצבעות על הג'י או בשני החורים בו זמנית, רטט מטורף על הדגדגן ופשוט לשקוע לתוך אורגזמה עוצמתית. 

פעם אחת גמרתי בעמידה. עוד זוכרת בחצי נוסטלגיה, הוא היה באמצע לימודי הדוקטורט שלו, לא משהו מרגש. ישב על קצה המיטה, הוריד לי מכנס ותחתונים, פיסק לי את הרגליים וזיין אותי עם האצבעות שלו, עוד אצבעות הטריפו לי את הדגדגן ופשוט מצאתי עצמי באיזה שלב משוחררת לגמרי, מרפה הכל. הוא אמר לי לגמור. הוא אמר שלא יניח לי עד שאגמור. הייתי צעירה וכל העולם הזה היה חדש. לא חשבתי להתנגד, לא חשבתי על כלום, רק התמסרתי. וגמרתי לו על האצבעות בעמידה. אני אוהבת לדמיין שאחכ השכיב אותי על המיטה וליקק את כל מה שנזל ממני. בפועל לא זוכרת כלום מאותו ערב לאחר שגמרתי.

זוכרת דייט עם מישהו בן 39 כשהייתי בת 18. הלכנו לאיזה קולנוע בהצגה מאוחרת, היינו כמעט לבד. זוכרת אותו מזיין לי את הכוס עם האצבעות שלו. מאז יש לי איזה משיכה לקינקיות במקומות ציבוריים. הסקס בחצר בית בין עצי ההדר, הדוגי באמצע הפרדס בהוד השרון, המציצה שהענקתי למישהו על ספסל בפארק רעננה מול מגרשי הכדורסל, הסקס באמצע חניון המרכז הבינתחומי באמצע הלילה, הדוגי על אדן חלון בית המלון עם הנוף על הטיילת התל אביבית.. ההוא שהיה מבוגר ממני באיזה 25 שנים ולקח אותי אליו למלון הדירות בו התגורר בביקוריו בארץ, עם נוף לים, הכמיהה שלו לגוף שלי הכריע את הכף הרבה יותר ממי שהוא היה. הדירה, הנוף, החום, תשומת הלב, הפינוק.. ככ הרבה זכרונות שלא היו מספקים בסופם כמו האורגזמות של היום. כי כל מה שהיה בהם זה הריגוש מהמיקום. והסיטואציה.

זוכרת יותר מדיי סקס ללא גמירות שלי. זוכרת הרבה יותר מדיי דברים שעדיף היה לשכוח. לא זוכרת שמות, לא זוכרת פנים ברוב המקרים. ואז באיזה שלב משהו קרה בתוכי והחלטתי שאם אני לא גומרת הבנאדם לא חוזר. החלטתי שמי שלא בא מתוך כוונה לענג אותי- לא רוצה. מוותרת. ברגע שהבנתי כמה שאני יודעת להעניק, כמה שאני באמת יודעת לפנק, ברגע שהבנתי את הערך של עצמי משהו השתנה בגישה שלי.

החלק הכי יפה הגיע כשבזכות הסינון הכרתי זן מאוד מיוחד של גברים. אלה שעבורם לענג אישה ולגרום לה לצרוח מרוב עונג זה העונג האולטימטיבי. את אלה אני הכי אוהבת לפנק. אלה שההנאה שלי עומדת בראש מעייניהם לפני כל השאר- אלה ראויים ללשון שלי, לשפתיים שלי, לאצבעות שלי, לאישה המיוחמת שבי, האלה הזו שלא יודעת שובע, השדה הזו, החיה הזו.. זה מדהים בעיניי אלה שמילולית מוכנים לעשות הכל אבל בפועל מייצרים תוצאה מינימליסטית, אומרים שעושים במיטה ככ הרבה דברים וברגע האמת כבויים, מתרגשים, לא יודעים מה מענג אישה, חיים על האגו שלהם, על מה שאיזו בת 18 אמרה להם. 

אני לא בת 18 וגם לא רוצה להיות. החזה כבר לא עומד. העור לא מתוח כמו שהיה. נכון, רזה יותר, נכון בטוחה יותר, נכון מיוחמת יותר. יודעת מה אוהבת ואיך אוהבת. כל מה שפעם חשבתי שיודעת אבל בתכל'ס לא ידעתי כלום מהחיים שלי.  כמו האורגזמות שהיו לי חיים שלמים עד שהנוכחי הוכיח לי אחרת. יש טריליון אורגזמות שאני יכולה לחוות עם זה שידע ללמוד את מסתרי גופי וידע לנווט בי נכון. ואחרי שחווים את הגדולות הענקיות המתפזרות, אלה שבאות בשרשרת, אלה שגורמות לי לצרוח כאילו מישהו שוחט אותי בעונג, אחרי כל אלה... מי יכול לחזור לאחור? מי רוצה.. אותן אני רוצה. השאלה מי יוכל לי....

אנשים תוהים על הפוסטים שלי, חושבים שאלה סיפורים. אני לא מספרת סיפורים. פעם הייתי כותבת סיפורים, פנטזיות. היום, לא טורחת. מתרכזת בלספר על הרגעים האמיתיים. אלה שמעוררים לי את כל הגוף. וכך הפוסטים מלאים באלה שראויים לככב בהם, אלה שבאמת מענגים, נוגעים, בגוף, בנשמה.. 

ואני רעבה לטעמים חדשים, להרפתקאות חדשות. לא שולט, לא נשלט. מישהו שמכיל מעט משניהם, שרעב להשביע אותי בלי ציפייה. הטובים ביותר זוכים לעונג האולטימטיבי. ולתהילת עולם במילים הכתובות. 

החיים ככ מעיקים לפעמים ובנאליים שרק הפינות האלה משחררות באמת. אתה תהיה ג'נטלמן, אתה תוציא אותי לראווה, תתהדר בזו שלצידך, תשלח יד ותחייך בחום. אני אמס מהג'נטלמניות שלך ואפתה אותך. ברגע הנכון אתה תיכנע לתשוקה ונראה זה לזו כוכבי לכת עצומים. מחכה לך, בוא תשחק איתי קצת, תעמיד פנים שאתה האחד היחיד, או שתיכנע לזה שאינך היחיד. נפרה פנטזיות וזה את זו ולא נפסיק עד כלות.. מחכה לך..........