הטיול קרב לסיומו, הגעגוע לבית התמתן, מוצאת עצמי נושמת שוב.
היומיים הראשונים היו כמעט בלתי נסבלים ואז ביום השלישי קמתי שונה. הבור בבטן כבר לא היה כזה עמוק, היגון התמסמס, אפילו הכעס שינה גוון.
קשה לי לתאר את איך זה מרגיש כשהמח שלך יוצא נגדך ונגד מי שאתה אוהב.. בטח ובטח כשאתה מודע להכל אבל לא מסוגל לעצור את הטירוף.
בסוף היום השני כשכבר ראיתי בעיניי רוחי את חיי מתפוררים, את האובדן של כל מה שיקר לי, כשהבנתי שאם לא ימצא פתרון אני אשקול אפילו לאשפז את עצמי , התקשרתי לחבר שלי. דברנו שעה וחצי עד שנאמרו מילים שאיפסו אותי קצת. מה התרחיש הכי רע, מה התרחיש הכי טוב, וחשוב מאלה, איך לזכור לחשוב על עצמי, על הצרכים הקטנים ההם שיוכלו לעשות את כל ההבדל בהרגשה ובהתמודדות עד שאתאזן, וכל זה אם רק אסביר את זה, אם אברבל את עצמי בבירור.
אז היום חוזרת בלילה הביתה. למדינה שרק הלילה חטפה טיל ועדיין הבית. תמיד זה הבית.
הלב מושך לקירבה, לתחושת ביטחון, להבנה, לשייכות, לאהבה.. הגעגוע לחיבוק, הגעגוע לפנים שלה, לחיוך הקטן הזה שלה..
נושמת עוד קצת מהאוויר האיטלקי וחוזרת הביתה.. בין לבין תוהה אילו זרועות יקבלו פניי, ומקווה לטוב.
אחרי כמעט 12 שעות שינה, אחרי כמעט יממה בלי, אחרי שבועיים עם כדורים שלא עובדים, אחרי תקופה של תקוות וחלומות שחלקן כמעט והצילו אותי, ואילו אחרים.. מתמוססים לנגד עיניי.
אני נלחמת ונאבקת אבל מפחדת להודות בפני עצמי. שאולי זה לא באמת משנה. פאק איט. למה אני נלחמת ככ חזק??
כוחותיי מתדללים. להרגיש לא אני בראש שלי, להרגיש בודדה, להרגיש כועסת, אוהבת, שונאת. יש בי כמה שבועות המון כעס המון זעם המון כאב ויגון.
אני לא יכולה לבטא את זה בצורה נורמלית כי המח שלי..
עוד שבועיים אני עולה על מטוס של אל על, נוחתת בשעת בוקר מוקדמת ברומא, ועוברת לעולם אחר לארבעה ימים. כשאחותי הציעה את הרעיון זרמתי כי זה נחמד למרות שכל מה שעבר לי בראש זה שלמי יש בכלל ימי חופש. אבל ההורים התלהבו שאני והיא ניסע רק שתינו, אז זרמתי. מפה לשם זה הפך למתנת טרום יומולדת. מה גם שלא הייתי ברומא כמעט עשור, ומי שזרק מטבע במזרקה הידועה יודע שזה אומר שתחזור, ומי אני אם לא מכבדת מסורות דמיוניות :)
“Well, now that we have seen each other,” said the Unicorn, “if you’ll believe in me, I’ll believe in you. Is that a bargain?” (Through the Looking Glass, Chapter 7)
מתקשה להתחבר רגשית לטיול, להתלהב, לתכנן, להתרגש. מצד שני, הבעיה אינה ביעד, או בטיול עצמו. הבעיה שלי היא המנגנון הפנימי שלי שמסוכך עליי מכאב כרגע ולכן נעל לי את הרגשות הקיצוניים, ודווקא אלה שאני אצטרך בקרוב ננעלו עם האחרים. הפסיכולוגית היום הסבירה שאני צריכה לזהות את הרגשות שעולים בי ולחבר בינם לתחושות הפיזיולוגיות. אז להתחבר לתחושת הגוף, להתרכז בזה. לא באירועים וזכרונות שבאים מחוברים למחשבה. להתרכז בתחושת הגוף, להבין איזו הרגשה מיוצגת באיזה כאב בגוף, לקבל את הכאב, לקבל את המחשבה, לא לשאול למה זה כואב, למה יש געגוע או במקרים אחרים למה אני מקנאה, מסתבר שה"למה" לא חשוב. חבל, כי אני טובה בחפירות אינסופיות על בסיס הלמה הזה.. מצד שני, איך אמר חכמנו, אתה לא יכול לעשות את אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה. זו אי שפיות.
Mad Hatter: “Have I gone mad?” Alice Kingsley: “I’m afraid so. You’re entirely bonkers. But I’ll tell you a secret. All the best people are.” (from Tim Burton’s 2010 ‘Alice in Wonderland’ movie)
בימים הראשונים של השבועיים בנפרד ממנה, הרגשתי באבל. אבל עמוק. תחושת אובדן מטורפת. זה התבטא בכל הדרכים שניתן היה לצפות. חרדת הנטישה שלי הרימה ראשה כפי שמעולם לא ידעתי שבכלל הייתה בי.. יגון תהומי. בפועל אמנם לא הייתה נטישה. אבל עבורי הניתוק הפיזי מייצר בעקבותיו מיד תחושת אבדן. לא המתנה לקראת.. כמו כלב שממתין לשובו של בעליו, אלא השלמה ישירה עם אובדן מיידי ומוחלט. אני מבינה שזה לא היה קשור מה שקרה סביבי במציאות, התחושה התחברה לזכרונות ישנים. ומהזכרונות הקשים שחרטו בי וצרבו בי, הגוף הגיף בלי לחשוב. המחשבה החזירה לשם, הגוף ישר מעלה כוננות. פועל יוצא, כל מנגנון הרגשות ירד למינימום. כמו לצפות בטלויזיה דרך זכוכית חלבית. היו רגעים שביצבצה בי חיבה מיוחדת, היה חשוב לי שהיא תרגיש אותה.. אבל ברוב הזמן הייתי על טייס אוטומטי. החיסרון בזה, כפי שאמרה לי היום הפסיכולוגית, זה אמנם מכסה מפני הרגשות הרעים אבל גם מכסה את הטובים. מה שאומר שגם האהבה מורגשת במעורפל. מתבטאת בצורה מאופקת. כי זה כאילו שאם אני ארשה לעצמי להרגיש את עוצמת האהבה האמיתית שלי אליה, ואז אבין כמה המרחק עצום.. זה יפרק לי את הלב. לא רציונלי. בכלל. אבל אלה הגדרות היצרן של הדגם שלי. כשמגובה מטורף מעל העננים מצניחים אותי לגובה של ראש מעל פני המים ועוד לפרק זמן כזה ארוך.. אני מרגישה כמו דג שהוציאו אותו מהים ותקעו באקווריום. מוגבלת, מחכה לחזור למוכר, מרגישה חנוקה.. כאילו המרחק הפיזי משבש את הלב, משבש את הקולטנים. וירוס במערכת ההפעלה. בדיוק לפני שעדכנת את האנטי וירוס.. מפחדת בחצי מהזמן בלי לדעת ממה או למה. כאילו משהו השתבש לי עם המצפן..
“Would you tell me, please, which way I ought to go from here?” “That depends a good deal on where you want to get to,” said the Cat. “I don’t much care where–” said Alice. “Then it doesn’t matter which way you go,” said the Cat. (Alice’s Adventures in Wonderland, Chapter 6)
ספרתי לחבר שלי הבוקר את מה שקורה בגזרה הזו. הבעתי בפניו שאני דואגת לה כי אני לא יודעת איך היא עכשיו. הוא ענה לי שהיא תהיה בסדר כי יש לה אותי. זה העלה בי חיוך ומעט נחמה. אז הוא הוסיף "לך יש אותי" בום! איזו צביטה בלב.. זרק אותי שנתיים אחורה.. הזכיר לי את ימי המשברים הקשים שעברתי, בהן הוא היה (ונשאר) עוגן משמעותי בחיי, זה שלא רק השאיר אותי פה אלא אף הרים גבוה, זה ששמר עליי כמה שניתן היה. וכעת, לא תארתי לעצמי שלשלוש מילים תהיה כזו השפעה עליי. הן אמרו עבורי יותר ממיליון מילים אחרות שלא שמעתי אך כמהתי לשמוע בשנים האלה יחד. כעת המילים האלה סגרו את כל הפינות.
מחר יום חמישי. היום האהוב עליי בשבוע. מחר גם יהיו כמעט שבועיים שבהם לא ראיתי את אף אחד מבני הזוג שלי. תחושת הבידוד שחוויתי בזמן הזה נגסה משמעותית במלאי תעצומות הנפש הגבוהים שלי. כתוצאה מהבידוד הזה הרגשתי דברים שלא אהבתי להרגיש. הרגשתי כאב, הרגשתי תחושת כעס ובגידה, הרגשתי שהיקום החליט להכאיב לי סתם. ללכת איתי ראש בראש. אז כעסתי וכאבתי ולפעמים זה היה כלפיה.. בראש שלי דברים נאמרו והונחו בצד. אבל בעוד עבורה זה לא קיים, עבורי זה נכתב אז זה שם בחוץ. התסכול והכאב, כל הרגשות שניסיתי להדחיק ולכן לא לבטא, ולו כדי שלא יתווסף לה עוד בלגן מהחזית שלי.. אבל התיסכול, חוסר תחושת הצדק מהול ברחמים עצמיים פה ושם עשו בתוכי בלגן. והבלגן עשה גם בלבול רגשי. ועלו חזרה הפחדים וחוסר הבטחון. כי הרי החגיגה לא מושלמת אם לא נוסף את הגנרל למסיבה.
“Tut, tut, child!” said the Duchess. “Everything’s got a moral, if only you can find it.” (Alice’s Adventures in Wonderland, Chapter 9)
אולי כל אלה הם הסיבה שאני מפחדת מהרגע שאביט בעיניה שוב לראשונה אחרי הזמן הזה. מרגישה כמו בובה מסמורטטת לעומת מי שהייתי לפני. מרגישה מבולגנת בתוכי, קצת אבודה. לא רוצה שתראה אותי ככה. הרי אני יכולה להתקשט בכל צבעי המלחמה שבעולם, זה רק עניין של זמן עד שהמבט בעיניים יסגיר אותי בפניה. אני רואה בבהירות מול עיניי את הרגעים האלה, ועדיין חוששת מפניהם. המילים שלא יאמרו ישרפו בי מבפנים. היא תחייך, תתקרב, תנשק, תחבק, אני אחייך, אני אתקרב, הכל יהיה כמעט כתמיד רק שבתוכי אני אתקשה להבין מה קורה סביבי. סוריאליסטי. אם במוח היה אובדן מהיכן תחיית המתים. אני צופה דיסוננס. אני צופה קצת חבלי לידה. אני צופה קצת בכי. עד שהחיבוקים יסגרו לאט לאט את הפינות, האהבה היא הנשק הכי טוב, התרופה הכי טובה. אומרת לעצמי שבסוף גם הענן שלי יתפוגג. גם היום שלי יביא עימו קשת בענן בדיוק ברגע הנכון, כשכל התנאים לכך יסתדרו זה עם זה.. תופיע הקשת, הרגע הקסום הזה.. קשת הזו שלה.. היא קשת בעצמה..
לא רחוק היום, אני אוהבת לחשוב, שכל הדרמה הזו תישכח במרחק הזמן, לכל הפחות תקטין מימדיה משמעותית, כמו גם את חשיבותה. ברגעים אלה עדיין מתקשה להרשות לעצמי לדמיין תרחיש חיובי ואז.. להרשות לעצמי לזמן קצר להאמין שזה יכול לקרות... אבל יודעת שמגע שפתיים אחד שלה, חיבוק עוטף, נשימה שקטה אחת, חיוך עם הרבה מילים שמשתקפות דווקא דרך המבטים, ימיסו את הקטבים ויעלו ניצני פריחה מחודשים..
The White Rabbit put on his spectacles. “Where shall I begin, please your Majesty?” he asked. “Begin at the beginning,” the King said gravely, “and go on till you come to the end: then stop.” (Alice’s Adventures in Wonderland, Chapter 12)
העיניים המחייכות שלך האף המושלם הזה השיער השופע הריחני,
השפתיים המצויירות שלך שמאירות את העולם כשאת צוחקת..
הגוף והלב שלי ושלך אחד.
את האור בחיי, מקרוב ומרחוק..!
Your touch is heaven-sent Beautiful, beautiful sight right now Beautiful, beautiful life right now Got the angels singing ooh-ah right now like, ooh-ah And this is why we’ve got to touch (ah) Sometimes words are not enough (no) Painted in your golden kiss, honey dripping from your lips I thank God and my lucky stars Darling, don't you know what you are? Yeah, baby, you are !
14 ימים אני אתגעגע. עד חלוף ימים אלה, מאחר ומילים יעבדו טוב כאאוטלט, החלטתי לשחרר את השדים לשחק בחצר. מוכנים לצאת למסע ראשון?
החיים האלה הם משהו פסיכי. שום ספר ושום סרט לא יוכל לעולם להמציא את מה שהחיים יוצרים בעצמם אצל כולנו. לרובנו קיים חוסר מודעות מוחלט לעומק. ויחידי סגולה בעלי מודעות מוגברת זוכים לאפשרות לזרוח. לנצל את כל מה שהם מבינים ולפרוח אפילו בינות הקוצים. הדרך אמנם מפותלת, גם למי שבידיו מפה.. אך אישה חכמה אמרה לי שחשוב להסתכל על הנוף, לחוות את הדרך, כי הנוף בדרך מסביבנו הוא החיים עצמם. והיא.. היא הנוף הכי יפה שהחיים הניחו על מפתני..
תמיד תהיתי איך מרגישים אלה ששומעים קולות שאומרים להם לעשות דברים (סכיזופרנים). מאחר ומעולם לא ידעתי איך זה נחווה על ידי האחר, לעולם לא אוכל לדעת כמה אמיתיים הם באמת, כמה קרובים הקולות האלה ללדחוף לכיוון הסף. מצד שני, אני בכלל הבנאדם הכי פחדן שיש. הצל אולי של אריה, היציבה, טון הדיבור. אבל מאחוריו הילדה הקטנה שמפחדת מרוחות רפאים בחושך, מפחדת שינטשו אותה, מפחדת שתחזור לבית קר חשוך וריק (סוג של סצנה מנבאת רעות משותפת ל90% מסרטי האימה). ועדיין הפחד הגדול שהתעלה מעל כולם זה למצוא עצמי כלואה. נטולת קשר לעולם. מנותקת שלא מבחירה. לבד. ואין איש שיכול לעזור.
אני חושבת להפסיק לעשן. כן אפילו סגריות. השיעולים שלי מחריפים, ולקחת שאיפה עמוקה בכל שלב של היום לא עוברת חלק. למה אני אומרת את זה? כי אני טובה בלהתמכר. לא בלהפסיק התמכרות. אני מלכת ההתמכרויות, אפילו הפסיכולוגית שלי ציינה את הנטייה ההתמכרותית שלי.. אוחח לו רק ידעה עד כמה זה חמור 😉 הגברים, הסגריות, העשבים, סקס (מי שמגחך לא הכיר אותי בימי הפורומים העליזים) והלוואי שהרשימה היתה מסתיימת כאן.. כעת מתקשה לעכל איך יתכן שזו שאמרה שתפסיק לעשן רק כשתכנס להריון (כי לא תהיה ברירה), עכשיו מוכנה לעבור גמילה איומה כזו. זה מרגיש שזה יהיה עכשיו סתם הלקאה עצמית פיזית. אני מבינה שמבחינת טיימינג עכשיו זה לא יהיה נכון.. מצד שני נראה מה ימים יגידו. לפעמים לדחוף את הגבולות לתוך פינות כאב הן הדרך לצמוח. כך עם הצלפות וספנקינג, כך עם ניצולם על מנת לזכך נפש פצועה שחשה צורך בהלקאה. כמו ניקוי רעלים בכאב..
היום אני לא רואה עצמי עושה את זה, בטח לא באותה מידה של גאווה ועונג רגשי שחוויתי בעבר, אבל בעבר ניהלתי מערכות יחסים מרגשות במיוחד עם גברים נשואים. בשנים האחרונות זה הפך סוג של טאבו אבל פעם זה הדליק אותי. לדעת שהאישה שלו שעכשיו בעבודה לא יודעת שבעלה האוהב עכשיו אצלי בין הרגליים, מענג אותי במקומה.. ואוחחח כמה אורגזמות.. כן, לפרק זמן מסויים אפילו אהבתי להיות תחת הגדרת המאהבת. צריך להתבגר קצת בשביל להבין שיום אחד את עלולה למצוא עצמך מהצד השני. השנים חולפות והגיל משנה שוב את פני הדברים, טורף את הקלפים, ובהעדר נוחות אנחנו מעגלים פינות, נלחצים למחשכים עד שקרן אור מצליחה לחדור, למצוא את הריגוש בעזרתה בדרכים יצירתיות במיוחד, עם החשקים הכמוסים ביותר.. שהרי "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן". (א.א), אז..... משנים גישה, פותחים את הראש, רק כך מאפשרים לעצמנו לגלות את עצמנו מחדש במקום הכי לא צפוי. הסטיות, הפנטזיות, לפתוח הכל.. אגב, זה לא אומר שלא הייתי שוכבת עם גבר נשוי בימינו.. אבל רוב הסיכויים שהאישה שלי הייתה מעורבת בעניין באיזו שהיא צורה :)
לפני כמה לילות מצאתי עצמי שוב מנסה להרדים את עצמי תוך כדי בניית פנטזיה מינית מהסוג שידליק אותי אקסטרה. הניסיון הקודם לא צלח במיוחד (כי נרדמתי באמצע חח..), אבל הפעם, הצלחתי לבנות כמה תרחישים. פנטזיות טובות, מהסוג שקשה לי לדמיין עצמי באמת מתנהלת כמו שאני בהן, ועדיין, אוהבת לדחוק את המחשבה והבאתה למצב מסויים של ויזואליות, ככה אני מאמינה שקצרה הדרך ללנסות להגשים אותה. אם אתה מסוגל לדמיין את זה.. מנסה לחפור לתוך פנטזיות ומחשבות חיוביות ולהעמיק בהן, מאשר בקולות אחרים שנאבקים בי. אבל בסדר, מבינה שזו תקופת התבגרות אישית.. ברגע שאקבל את זה יהיה לי קל יותר.
כשאחותי שאלה מתי אני מתכוונת לספר להורים על האישה שלי, אני זוכרת שלקחתי אוויר לשנייה של סידור מחשבות, ואז הסברתי לה בקול שקט ובטוח במיוחד. יש שלב אחד, הסברתי לה, שצריך לעבור לפני שאני אעשה את זה. משהו שצריך לקרות. לא אספר להם כלום מזה עד אז. יש מין תחושת מבחן שכזו, כמו משוכה ממש גדולה שאינך יודע אבל היא נמצאת ממש בסמוך לקו הסיום. רק לעבור את זה ויתחיל פרק אחר. ומה אז? גם בו יהיו קשיים אבל אחרים, וגם הם יעלמו ויתחלף פרק נוסף. החיים הם סיפור ארוך ששזורים בו המוני סיפורים נוספים, כמו כוכבי השמיים, כל סיפור מנצנץ בדרכו.. מתוך אמונה ברעיון הזה חיים שלמים דאגתי להיות כוכב מנצנץ בחיי אנשים. להותיר משהו טוב מעצמי באחר (עד כמה שאפשר). אינך יודע מתי ואיך יפגשו דרכיכם שוב, לכן חשוב תמיד להיות אדם טוב. אדם קינקי, אבל טוב :)
ביממה האחרונה שמעתי מיותר מדיי אנשים כמה אני יפה. כמעט 40 שנה על הכדור ועדיין זה מביך ולא נוח לי לשמוע את זה. כשהייתי קטנה אחת הסבתות אמרה לי (ודאי מתוך כוונות טובות) שבייני ואחותי, היא החכמה ואני היפה. ודאי ניסתה להחמיא לי כך. אבל בפועל זה גרם לי לסלידה. השטות הזו שנאמרה נחרטה בי ונוצרה התנייה מחשבתית, דפוס תודעתי.. הרבה מילים גדולות שבאות במידת ההלצה להגיד שמאז אני קרועה. מחמאה על יופי נתפסה כהיפך מחוכמה. ולי שתמיד העדפתי חוכמה זה היה פוגעני. חננה שכמותי.. הבעיה התחילה כשהגעתי לגילאים שהיעדר מחמאות כאלה ואחרות או מילות אהבה מבית, יצרו פתח לחוסר בטחון, ואז גם מילים יפות שהלכו ונתמעטו נתפסו כלא אמינות כי למה שיאמרו כלפיי?
היום אחרי רכבות הרים פסיכיות מוצאת עצמי גם וגם. יפה וחכמה. ותתפלאו, השקט הפנימי עדיין לא שם. הנה, הספיקו 30 שניות היום במשרד כששתי חברות דיברו על כמה אני פוטוגנית (וואטצפ) וכמה אני יפה (בגוף שלישי מולי, תודה רבה) - רציתי שהאדמה תבלע אותי. רציתי לחזור לחשבוניות ולרופאים ולכל דבר אפשרי אחר רק שיפסיקו לדבר עליי.
ואז יש את שני האהובים שלי. כל אחד ממלא עוד חלק בי ומשלים אותי.. בחום, באהבה, במודעות, באיבוד חושים, בפתיחות וקבלה מוחלטים, באמון מוחלט.. בשקט.. עם הגבר שלי במשך השנתיים הראשונות לא ממש זכיתי למחמאות מהפן החיצוני (אם כי, כן מיליון פירגונים אחרים). הוא פשוט לא הרגיש צורך לבטא את עצמו כלפיי באופן הזה כי כנראה שהייתי אמורה להבין את זה לבד, גם בלי החיזוקים האלה.. לשמחתי באיזה שלב הנקבה שבי החליטה שבלי פירגונים היא לא מסוגלת ויצאה להלחם על זכותה לקבל מילים חמות. זו היתה הפעם הראשונה שירד לי האסימון שאני בסה"כ צריכה לבקש. לצערי עד היום אני לא ממש טובה בזה. [ אלא אם זה בחדר השינה.. שם אני מוכנה גם להתחנן אם צריך :) ] ברגע שפתחתי את העניין איתו הכל השתנה, הדבר הקטנטן הזה שהשתנה לאחר מכן והתווסף ביננו גרם לי להרגיש משהו אחר שנוצר ביננו וביני לעצמי.. הוא היה האדם הראשון שגרם לי להרגיש יפה וחכמה בו זמנית. הוא פתח לי מחדש את הראש בכל הנוגע לתפיסה עצמית. ולחשוב שהכל קרה כשפשוט דברתי. הלקח הזה איתי מאז.
הלקח הזה הוא מה שמעניק לי את הזכות לחוות מערכות יחסים מדהימות פתוחות כנות אמיתיות עם שני אנשים מדהימים כמותם.
בימים האחרונים התחלתי תהליך איטי אך אלגנטי של "לצאת מהארון" בנוגע לאהובתי. ראשית אלה היו חברות קרובות בעבודה (שמאוד שמחו בשבילי, אפילו ברגע שהדגשתי שגם חבר שלי קיים בתמונה), אחיינים שלי (מזווית הראייה שלהם: מקועקעת, דו מינית, מנהלת 2 מערכות יחסים זוגיות עם בן ובת זוג, גיקית וסטלנית - רשמית אני הדודה הכי מגניבה אבר!!) אבן ירדה לי מהלב. זה שיחרר בי משהו, בעיקר כשפירגנו.. התחזקתי מזה.. אז הלכתי צעד קדימה אבל בשקט ובזהירות. שיניתי בשקט בשקט את סטטוס היחסים בפייסבוק (דאגתי שלא יקפוץ שום נוטיפיקיישן לאף אחד) ולו כדי להרגיש חופשייה. הבאסה שלא נותנים לערוך את הסטטוס הייתי מוסיפה s קטנה ואז זו היתה האמת שלי..
לפחות טיפ-טיפונת להרגיש פחות סודית. אני מתקשה להיות לגמרי אני, אם אני צריכה להסתיר את מי שאני. אני לא רוצה להסתתר מאחורי מילים וסמנטיקה. אני יודעת, אז מטפטפת את זה החוצה. שהסביבה המחבקת שלי תחבק אותי נכון.. יחד עם זאת בכל הנוגע להורים אני קצת מתקשה.. מה גם שאמא שלי עדיין מפנטזת שאני אבוא אליה עם החבר ואגיד לה שחלומותיה בדרך להגשם (מה שלא יקרה). מה שכן, אני מבינה שרק אחרי שאדבר עם ההורים שלי הוילון יוסר לחלוטין. יחד עם זאת, אני עדיין לא שם.. צריכה שיקרו כמה דברים לפני.. צריכה להתבשל עוד קצת..
שלשום כשהיא היתה אצלי הראיתי לה כתבה עליי ועל עוד 3 נשים, בעיתון מלפני 18 שנים בתקופה שניהלתי פורום סקס בוואלה. קראנו את הכתבה יחד, כבר שכחתי כמה שרמוטה הייתי. לפעמים חושבת שאולי לילית היא שריד מהתקופה ההיא.. הימים שהייתי אושיית רשת. כשעניין אותי לקבל תשומת לב, לקשקש עם האהובה דאז על חיי המין שלנו לעיניי כל, מפגשי הפורום האירוטיים שארגנתי לכולנו... היו ימים אחרים.. לילית היא אקו לימים בהם הליבידו היה חופשי, החשק התעלה על השכל.. החרמנות גברה על הכל. הצורך להטביע עצמי בסקס מסביב לשעון היה בלתי נלאה. ימים מטורפים :)
אולי מהסיבה הזו אני יכולה להבין את לילית מבצבצת בימים אלה, היא שבה לכוחותיה ומיום ליום היא רק מתחזקת. כל עוד השדה מתחזקת בי הליבידו ממשיך לעלות, ואז.. האורגזמות.. הו אלוהים האורגזמות.. מהרגע שהן חזרו כרוח סערה, כל יומיים הבניין פה רועד.. היא מאושרת מזה לגמרי ולדעתי עדיין מופתעת במידת מה מהמציאות החדשה (עבורה) הזו, של מי שאני הפכתי להיות. בפועל לא הפכתי כמו שפשוט חזרתי לעצמי בחזרה. לא יותר לא פחות- נדלקת בקלות, נרטבת בלי מאמץ וגומרת בעוצמות כאלה שזה מרגיש כאילו אני יוצרת אנרגיה חדשה שמתפרצת מתוכי לתוך היקום...
אני חושבת שמי שאני היום היא הגרסא הכי טובה שיכולתי לבקש, בטח ובטח בימים שלא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין את עצמי ככ שלמה ונאהבת, מוערכת, חרמנית.. אחח.. הליבידו הזה.. 3 שעות טחנו היום את הסדינים, טריליון אורגזמות ואחרי הכל.. אני עדיין חרמנית. מה יהיה?...
Valentine's Day. אחד הימים הקלילים בשנה שהופך עבור רבים ליום טעון רגשית ללא סיבה ראוייה. כל שנה הגישה שלי ליום הזה (נתעלם כרגע מטו' באב) שונה מקודמתה בהתאם למי שנמצא בחיי ומה הסיכוי שלי לטיפות קיטצ' (בכל זאת, אני סרטנית, הרומנטיקה באה בילט אין...). יכולה להיות שנה עם תחושת החמצה ושנה עם כמיהה, היו שנים של השקעה, חלקן התפוצצו לי בפנים. אך בחלוף השנים הבנתי שאם אעגל פינות ואתאים את היום הזה ללב שלי, אנשים אחרים עשויים לראות כך את הקסם של היום הזה, דרך העיניים שלי, הלב שלי. החלטתי שצריך לקחת את היום הזה לפיזור אהבה כללית ולא בהכרח רומנטית, ופתאום אף אחד לא יחמיץ פנים על יום של מבצעים בובות, פרחים ובונבוניירות לבביות משוקולד..
בבוקר חמישי הגעתי למשרד בגווני שחור אדום (מלכת לבבות?) כולי מפזרת ברכות אור ואהבה בכל מחלקה שנכנסתי אליה, כבכל חמישי, להעלות חיוך בכל אנשי הצוות הנקרים בדרכי, מרופאים ועד עובדי נקיון, לעשות נעים ומחייך בבוקר, ובטח ביום שהוא חג של ממש, חמישי משולב באהבה.. הפתיעה אותי קצת הגישה החייכנית אקסטרה הזו שלי, ועוד עכשיו, כי השבוע האחרון היה מאוד אינטנסיבי רגשית ופיזית עם השינוי התרופתי. אני הרגשתי בגוף שלי שדברים משתנים אבל לא הייתי בטוחה אם זה רק נדמה כמו שכבר קרה או שהווילון באמת נפתח ואני מסוגלת כמו קודם, לגמור שוב, להתענג לחלוטין, להרעיד את הבניין עם הקולות.. הימים האלה, אתם מבינים, נעים בין תקווה לחשש. האם זה באמת הסתדר הפעם? האם יפעתי החרמנית, שרבים מכם קראתם אותה כאן לפני כמה חודשים, באמת חזרה?..
חשבתי על חברה שלי. אנחנו יחד כמעט 4 חודשים, חודשים שבהם הייתי כמעט לכל אורכם עם כדורים שסוככו עליי רגשית ופיזית ברמה כזו או אחרת. למעשה, כל המולטי, כל החרמנות האינסופית של לילית קדמו את זמנה, ולכן רק שמעה סיפורים. היא כן קבלה טעימות, אבל לעולם לא את מלוא החווייה. היא זכתה לטפטופים ממש בהתחלה ואז הכל התעמעם אט אט עם הכדורים. עכשיו היא מבינה, היא אמרה לי אתמול, והפעם.. הרגשתי את זה הפעם.. שהרי אני כבר ידעתי את מה שהיא טרם למדה, רק אחרי שחווים אותי נכון מבינים. הגרסא המעודנת שלי אטרקטיבית ומפתה, אני יודעת. אבל הגרסא האמיתית, ללא צנזורה או מסוככים, הגרסא שחבר שלי נחשף אליה לאורך השנים האחרונות, היא הגרסא שאני תמיד שואפת להיות. היא הגרסא שמשרה עליי תחושת בית. היא התחושה שעכשיו אהובתי תאסוף ממני תמיד לתוכה, תחווה בבשרה, תמלא בליבה..
אני ידעתי שעבורה ליום האהבה אין חשיבות יתרה מכל יום אחר בשנה (בדברים מסויימים היא פחות קיטשית ממני), ואף על פי כן, אפילו לרגע אחד קטן היא לא נתנה לי לחוש משהו אחר מלבד נאהבת, מוקפת חום ותשומת לב. כל היום. ממכתב האהבה שחיכה לי בבוקר כשהתעוררתי ועד מילות האהבה לפני השינה.. כך לאורך כל יום העבודה, לרגע לא נתנה לאור הפנימי שלי לסטות מהתמקדות באהבה, רק ליבתה את הלהבות הפנימיות שלי, שיחקה איתי על חבל דק בין רומנטיקה לחרמנות. מעולם לא פגשתי מח כמו המח שלה, מעולם לא פגשתי לב כמו הלב שלה. מרגישה שהיא נבראה בעבורי.. יודעת לפרוט על נימי ליבי, כאילו תמיד ידעה אותם, מנגנת בגופי כאילו תמיד הוטמעתי בה, דרכינו נשזרו, חיינו נבנו, בשלו עד שלמות.
אתמול בבוקר יצאתי בקור מהבית לפתוח רגליי לרופא (יותר מרגש מהצפוי), כשיצאתי ממנו השעה עדיין היתה מאוד מוקדמת. חנויות רק התחילו לשפשף עיניהן, להקיץ משנת לילה לבוקר קר ושמש שקרנית. החלטתי לנצל את היותי בחוץ כדי לקנות לאהובה שלי משהו קטן. היא יכולה לא לעוף מהיום הזה אבל אני נצמדת למנהגים הקטנים שלי, מצד שני השעה היתה מוקדמת ובוקר קפוא, אז דבר ראשון הלכתי לקנות כוס קפה ומשהו מתוק, מזל שאלה תמיד פותחים מוקדם.
חנות הפרחים היתה התחנה הבאה. החברותיות שבי כנראה עדיין זרחה ממני מיום האתמול כי היא פצחה איתי בשיחות לבביות כאילו אנחנו חברות כבר חודשים ארוכים. זה היה משעשע למדיי. באמצע הגיע לקוח דובר אנגלית שהתקשתה לתת לו מענה בדברים קטנטנים, אז עזרתי לה היכן שיכולתי מבלי שירגיש שאני מתנשאת מעליה. כבודו של אדם וזה. התלבטתי מה לקנות. אני יודעת שלו זה היה עבורי הייתי קונה לי זר ורדים ו/או חמניות, אבל עבור האישה שלי, זה לא הפרחים כמו המחווה. בתוכי התעקשתי על רומנטיקה לכן בקשתי מהמוכרת ורד אחד עטוף צלופן. כשמצאתי אגרת ברכה עם מלל שרק לי ולאהובה שלי יהיה מובן, מעין בדיחת כלוב פרטית, צרפתי את זה לפרח. היא הביטה באיגרת ובפרח, אז הביטה בי ושאלה למי זה מיועד, בלי להסס עניתי לה בחיוך מסתורי שזה לחברה שלי. היא הביטה בי משתהה לרגע במעשיה, ממש לרגע קטן, ואז המשיכה וסיפרה על כל מיני עציצים יפים שהיו על הדלפק וגם יש לה בבית.. לבסוף הוספתי 2 מרשמלו אדומים בצורת לב שהמוכרת ראתה שהתלהבתי מהם והציעה לי לקחת גם, און דה האוס.. יצאתי משם עם השלל מחוייכת. הלב שלי התרחב....
התכנית המקורית היתה לצאת לאכול בחוץ, אבל היה לי ככ קר בחוץ, שגם לו הייתי במוד לצאת שוב, הקור שיכנע אותי להתמקם בבית. כשהיא הגיעה הלב שלי נפתח. מחדש. כל פעם שהיא לידי, אפילו מחוץ לחלון בעבודה, אני מרגישה כאילו הוטבעתי בפרומונים. אני מביטה בה, גם אם לשבריר רגע, וכל חלק ממנה קורן, החיוך שלה שובה לב, כל לב, הרגליים שלה בג'ינס הזה.. אוחחח.. שריטה שלי ללא ספק.. מתנתקת מכל התחושות ששקעתי לתוכן לרגע, מתאפסת על עצמי, כשמביטה בה נכנסת לחדר, פושטת ג'קט. אני מצביעה על השקית והורד, מחייכת בהתלהבות וחוזרת לסיים את השיחה עם השותפה. מיד לאחר מכן חוזרת לחיבוק הענק שלה ולדובי משוקולד על מקל עם לב על הבטן שהיא הביאה לי כי ידעה כמה אני כן מתרגשת מהמחוות הקטנות של היום הזה.. הלב שב ומתרחב..
אני לא יודעת איך אבל בוקר שהתחיל רומנטי עבר למוד מאוד מאוד אינטימי, לא מהסוג המיני. זה היה אחד מאותם רגעים בונים, מחברים. לקרוא פיסות עבר, קולות מן העבר. להביט להיסטוריה שלי בעיניים. להיות באחד המקומות הכי פגיעים שלך, אבל גם במקום הכי מוגן, עם אדם שלעולם לא יפגע בך, שיכול להכיל אותך גם כשאתה במקום הכי פגיע. בכיתי. הדמעות פשוט זלגו. העבר התנגש עם ההווה, ובום! התרגשות, מבוכה ודמעות. היא הגיבה בהתרגשות לבבית וחיבקה אותי חזק, עטפה, אספה אותי לתוכה. רגע מחבר. אני עם הדמעות שלי והיא דמעה איתי. הנשיקות, החיבוקים, המילים הקטנות, הביחד הזה שהרעיפה עליי מיום ליום בצורה יותר מושלמת, מדוייקת.. נטמעתי בה. ככל שהעניקה לי יותר חום ותשומת לב, תחושת שייכות, חשתי נאהבת מתמיד, אסופה, שלמה. הלב שלי התרחב..
כשחיכינו לטכנאי, בזמן שהיא ניצלה את הזמן והכינה לנו פינוק בוקר של פנקייקים וקצפת, אני שלחתי ידיים.. לא באמת מפריעה, מתקרבת, עוטפת מחבקת, משרבבת ראשי בין ידיה לסחוט עוד נשיקה אחת קטנה, מקבלת אחת גדולה וכמה קטנות ואני מאושרת.. מלטפת את הגוף שלה.. רק דקות לפני כן שכבנו ערומות מרטיבות אחת את השנייה, מתחרמנות עד טירוף, כשנזכרתי שעוד מעט יפריעו לנו. היא הציעה שאקבל פניו עם פלאג, אני נדלקתי, והיא זכתה להביט בי מחדירה אותו לישבני. משכתי על עצמי טרינינג ואת הג'קט שלה, והיא שמה על עצמה את אחד ממכנסי הפיג'מה המצויירים ששלפתי לה מהארון וג'קט שלה. שתינו בלי תחתונים, הפטמות חשופות למגע הבד והרוח.. כשהתעסקה עם הבלילה של הפנקייקים נצמדתי אליה, העברתי יד לאורך הישבן שלה והמשכתי אל בין רגליה. עם היד השנייה עברתי במקביל על הכוס שלה, מרגישה כל קימור, תרה אחר הדגדגן המכוסה. ידיי עטפו את מטעמיה כשבטבעיות שלא הכרתי, השלמתי את החיבוק וירדתי לרצפה כשרגלה חבוקה בין זרועותיי.. תחושת שלמות עטפה אותי.. הרמתי ראשי אליה, היא ליטפה ראשי בעודה מביטה בי באחד המבטים הכי אוהבים שראיתי מימיי.. הלב שלי התרחב..
ברגע שמצאנו עצמנו שוב ערומות צמודות מתחת לפוך, השקט עטף אותי. היד שלי מצאה דרכה לכוס שלה והרגשתי שלמות. עצמתי עיניי ודמיינתי שזה הכוס שלי, שהיד שלי היא למעשה היד שלה שאני שולטת בה. ליטפתי, נרטבתי, הרטבתי את כל היד שלי עם המיצים הנפלאים שלה, מתקרבת לאיטי לפתחה.. קרוב יותר קרוב פחות, משחקת עם הכוס היפה שלה.. מחדירה אט אט אצבעות, מרגישה אותה מתפתלת עליי, חושבת לה בטלפתיה עוד רגע אהובה ואני שם, בנק' הקסומה שלך..- הגוף שלה כנחש מתפתל בחושניות, אנחות נבנות בה ונפלטות מגרונה.. החלטתי לתת לה להרגיש את מה שאני הייתי רוצה להרגיש באותו רגע.. לחשתי לה שתשלח אצבעותיה הסקסיות לדגדגן המושלם שלה. שערי השמיים נפתחו באותם רגעים כשגמרה שוב ושוב על היד שלי.. כשנרגעה הרימה אותי חזרה אל בין זרועותיה.
חזרתי לחבק, לעטוף, ושניות אחכ גם לשלוח ידיים לאורך גופה, כי אני לא מסוגלת להיות צמודה אליה ולא לגעת בה.. היא מדליקה לי את כל החיישנים, משבשת לי את כל הלוויינים, כל מה שקשור אליה מעיף אותי.. אולי זו הסיבה שכשהיא אמרה את שתי המילים נמסתי והתאהבתי מחדש בו זמנית, עד אותה שנייה בדיוק לא ידעתי כמה רציתי לשמוע אותה אומרת לי, דורשת "תרדי לי". לפני שהספיקה לסיים אותן כבר הייתי בדרך לכוס שלה, מפסקת רגליה לכבודי. שניה וחצי ומאתרת את הדגדגן הזה שלה-שלי.. אהוב שלי כמה התגעגעתי אליו.. מוצצת שואבת מלקקת, הלשון שלי עשתה אהבה עם הדגדגן שלה.. אצבעות מצטרפות לחגיגה והפה המלוכלך שלה נפתח.. היא מדברת, אני נרטבת, וככל שאני נרטבת יותר אני עפה על הכוס שלה יותר.. היא יודעת את זה.. המסירות הזו שלי תמיד זוכה למתנות- האורגזמות שלה על הלשון שלי, הכיווצים שלה על האצבעות שלי.. רק לחשוב על זה מחרמן לי את הכוס ברגע כתיבת שורות אלה.. בלי תחתונים, מרגישה את כולי נוטפת..
היא הפכה אותי על גבי, גופה נצמד אליי והיד שלה לוחצת את הפלאג לעומקי.. אני נאנחת, גופי מתכווץ, ושיניה מתהדקות על הפטמה שלי.. אנקת כאב קלה נפלטת והיא משרבבת אליי מבט מיוחם, שובב במיוחד.. אני מאושרת! הנה ההזדמנות לבדוק את הגוף שלי מחדש.. האצבעות שלה חודרות לתוכי ומשהו בי נרעד.. משהו חדש ישן.. שולחת יד אל בין רגליי, לא רוצה צעצועים, לא רוצה הפרעות, רוצה להתחבר לגוף שלי ולתחושות של המגע שלה בתוכי.. היא מוצאת את הנקודה המושלמת הזו שלי, ולא מורידה עיניה ממני, עוקבת אחר תגובת הגוף שלי לכל עונג ועונג שהיא מעוררת בי.. זה השלב שאני מרגישה ויודעת שאני נמצאת בחוף מבטחים, אז עוצמת עיניי ומתמסרת למגע, לזרמים, לאנרגיות החושניות המחשמלות האלה שהיא מעבירה ממנה אליי בעודה בתוכי.. האורגזמה הראשונה שלי מהרה להגיע, התפרצה בי כמופע זיקוקים שמתחיל צנוע ומסתיים בשמיים זרחניים.. לרגע לא חשבתי לעצור.. היד שלי על הדגדגן משתוללת וידה בתוכי מטריפה נקודה מאושרת אחת.. אחרי האורגזמה השנייה נפתח הסכר.. הייתי ככ שבוייה בעונג שלי שכמעט פספסתי פעמיים שהיא גמרה יחד איתי (אולי הייתי שומעת את העונג שלה לו הייתי פחות קולנית בעצמי..), ולאורך כל אורגזמה הרגשתי את הרטיבות מתפשטת עליי בעודה מסמנת אותי עם המיצים שלה.. ובכל פעם שגמרתי היא השתוללה מאושרת מעליי, אמרה את המילים שתמיד רציתי לשמוע ואפילו לא ידעתי עד אותם רגעים.. אנחנו יודעות את הנק' של כל אחת, יודעות בדיוק איך להדליק אחת את השנייה, איך להפרות זו את זה רעיונית לעבר פנטזיות חדשות.. כל גופי הסתנכרן איתה, האורגזמות פשוט באו מעצמן, עם כל מגע עם כל משפט עם כל לחיצה ולחישה.. מעולם לא הכרתי אדם שאהב את האורגזמות שלי יותר ממני.. הלב שלי התרחב עוד קצת..
עינוגים חזרו לחיבוקים ונשיקות, ספנק קטן הזכיר שהצד הבדסמי לא נשכח, רק הונח מעט הצידה לרגע, והלב שלי רשמית הצליח לכסות על כל גופי, לעטוף הכל, מכף רגל עד ראש. כך השקט מילא אותי, היא עטפה אותי, את הלב שלי ואני חשתי שלמה.. באותו רגע היא אמרה שלראשונה מזה זמן רב שהכוס שלה רגוע, שבע, גם אם לזמן קצר. התרגשתי מהדמיון.. היא כמוני, בדרכה, מושלמת שלי.. גם כשהלכה נותרה כאן איתי. גם כשהלכה יום האהבה שלנו, החיבור שהעמקנו בתוכנו, הרגשות, העוצמות, נותרו איתי לשארית היום, עד לרגע בו עצמתי עיניי, אחרי שלחשה לי אהבתה ממרחקים..
הספירה לאחור החלה. בעצם.. האם ספירה לאחור עדיין נחשבת ספירה לאחור אם אין לך תאריך יעד מדוייק? ממ.. בוא נחליט שכן. הפסיכיאטרית בשעה טובה נתנה לי היום את האוקי להעיף לקיבינימאט את הכדור הארור שמירר חיי בחודשים האחרונים. אותו אחד שהעלים לי את האורגזמות. רעל!
בתקופה האחרונה שני בני הזוג שלי שקועים בענינים מדירי שינה משל עצמם, כאלה שאין ביכולתי ממש איך לעזור להם איתם, מה שמותיר בידיי הרבה זמן לעצמי, יותר ממה שהיה בחודשים שקדמו. קשה להסתגל לשקט אחרי תקופה אינטנסיבית ומופלאה מלאת אנדורפינים, פרומונים ואדרנלין.. אבל בלית ברירה חוזרת למקורות- המשחקים, הסדרות, הכתיבה. אמנם זה נחמד להקדיש (גם אם בכח) זמן לעצמי, לשקט שלי, אבל ברגעים הקטנים מתחבא הגעגוע אליהם. בכל יום..
בימים האחרונים חשבתי לעצמי שהתחלפה לפני חודש השנה, ודווקא השנה כשהרבה קרה בשנה החולפת לא כתבתי סיכום שנה אישי כמו שאני עשיתי כל השנים. לא יודעת למה. היה את הניתוח, היתה נסיעה משפחתית פוקחת עיניים ולב לחו"ל, היה בית משפט, וחשוב לא פחות מאלה- לקראת סוף השנה זכיתי גם באהבה חדשה. בהחלט שנה שתיחרט.
אני מאמינה ששנה שהתחילה בסימן של למידה עצמית וזוגית, הולכת להיות ללא ספק שנה של קצירת פירות, התפתחות, התבגרות אפילו. ניווט בין משברי גיל ה-40 השונים. התעמתות חוזרת ונשנית עם נושא האמהות. (כי אם לגנרל לא תהיה תעסוקה הוא יחפש דברים חדשים להציק בהם ומספיק לי הארסנל הנוכחי שלו). אני מקווה לחוות עוד המון סימני שאלה השנה בכל מיני נושאים, כשבסופן כמענה תהיה נקודה, ולא אף סימן אחר. ולבסוף, החשובים מכולם, צופה (וליתר בטחון גם) מאחלת לעצמי שנת אהבה מהולה באינטימיות אינסופית שהולכת ומתפתחת וצומחת ומתחזקת.. אה והרבה סקס. הרבה. ממש אבל. ואורגזמות. יםםםםם של אורגזמות. כן, כזו שנה אני מאחלת לעצמי השנה.
התקופה הקרובה תהיה תקופת הסתגלות נוספת. מינון כדורים שמשתנה, מאזן כימיקלי משובש שאט אט יתאזן לאיזה כיוון, לא יודעת איך זה יתבטא עדיין, הורמונים שמשתוללים עקב מחסור אינסופי של אורגזמות ברבעון האחרון (אני בחוב לעצמי של איזה 50 אורגזמות). למזלי הרב, אהוביי כבר יודעים למה לצפות.. תקופה קצרה שגם אם לא תעבור הכי חלק ותצריך סבלנות באופן מיוחד, אחריה יחזור לכולנו האור :)
החורף ממאן ללכת והקור מסרב להתפוגג. בכל יום אני בורחת קצת לשמש, להפשיר.. להפשיל מעט את השרוולים אפילו, להזכר שהידיים שלי מקועקעות, להסתנוור ממלובן עורי כשאור השמש מחזיר אור, מחכה לימים שאשב על שפת הים, עם וודקה תפוזים, שמלה חושפנית והמוןןןןןן שמש! אחחח.. געגועים לימים חמימים..
*** אהובה שלי, את תמיד במחשבותיי........ א.א.א.מ.מ !!
עברנו היום כמה מכשולים. מדהים כמה שתקשורת מילולית פנים מול פנים, ללא הודעות כתובות או אפילו קוליות, יכולה לנקות את המסך, לפקוח עיניים. את פתחת ואמרת שהגיע הזמן שנדבר. פעם ראשונה שלמשמע המילים האלה, הבטן שלי לא צנחה. הייתי רגועה. כשהסברת מה את צריכה, כשזה התחיל לחלחל בי, לא הפחד היה הראשון להגיב בי, אלא המחשבה של איך נמצא לנו את הדרך הנכונה על מנת שנגרום לזה לקרות, אבל עם טובת שתינו בעניין.
היו חלקים בשיחה שהיו מאוד לא נוחים לי. לרוב בגלל משמעות המילים, או הרמיזה שאני מפרשת במח שלי בעקבותיהן.. באף שלב לא איבדת קור רוח, היית ברורה אך עדינה. יחסית חח.. נתת לי מלא חומר למחשבה, אישה שלי.. ככל שהשיחה התפזרה והתכנסה וחלף הזמן הרגשתי שקבלתי מענה לשאלות, מרגוע לחששות, ומידה קטנה ראשונה וזכה של שקט פנימי.
זה מה שעשה לדעתי את ההבדל.. את יודעת שלא האמנתי או חשבתי אפילו שאגמור יותר עד שתיפתר סוגיית הכדורים. אבל כנראה שניסים עדיין קורים.. אולי זה בגלל שמשהו בגישה שלך השתנה ברגע שהיית מולי ומשהו בי השתחרר בגלל כל התובנות שעלו בעקבות השיחה שלנו, או פשוט כי השקט החל לעטוף.. אפילו אותי הפתיעה הקלות היחסית שבה החליקה האורגזמה הראשונה.. לא ממש האמנתי למה שקורה אז ליתר בטחון זרמתי מהר לאורגזמה שנייה לפני שהגוף שלי ישנה דעתו חח..
הדמעות שלי לתוך הגוף החם שלך היו משחררות.. החיבוק החזק העוטף שלך מירכז אותי. כך נשארנו זמן מה.. עטפת אותי בחום ואהבה והשתקת את כל השדים שאכלו אותי בימים האחרונים. האמונה שכמעט אבדה שבה במלואה.. הסוללה התמלאה. וכל מה שהייתי צריכה זה לנשום אותך לתוכי, להצמיד עצמי לגופך ולחוש את אחיזתך לאורך גופי..
לפעמים אני מפחדת שלא תהיי. לפעמים אני נפעמת לאור מזלי הטוב על שנשלחת אל ליבי וזרועותיי..
בכל יום עולות בי שאלות, תמיד ישנו ברקע קולו של הגנרל שמעלה בי ספקות לגבי כל מה שאני מאמינה בו, ספקות על האם ומתי. ברגעים המפוקסים שלי, כשאני זוכה למידה של שפיות עם או בלי קשר לכדורים, אני יודעת שהפחדים האלה הם שטויות. אני יודעת מה אני רוצה. אני יודעת מה אני צריכה. את שניהם, אני רוצה אותך. אני צריכה אותך.
אני שייכת לך מזוית הראייה שלי, בהתמסרותי לך. אני בבעלותך מזוית הראייה שלך, את בעלת הצעצוע, דעות הצעצוע לא רלוונטיות.
פעם נהגתי לספר על סבא וסבתא שלי שהיו יחד מתוך בחירה, מתוך התאהבות, ולא מתוך שידוך כמו שהיה נהוג דאז. הם אהבו אחד את השני. היא היתה אישה חזקה ודומיננטית, הוא היה איש שקט צנוע רך, והעריץ את האדמה שהיא דרכה עליה. להבדיל, ההורים שלי לא כאלה, אני גדלתי בבית עם סוג אחר של מערכת יחסים זוגית.. אולי בגלל זה אני שמחה שהאהבה שמובילה את עיניי וליבי היא מזוית רומנטית טהורה כזו. את מבינה, הם בחרו להיות יחד. היקום לא כבל אותם זה עם זו דרך אירועים ואנשים, מתוך הכרח או ויתורים. יש לך מקום מאוד מיוחד בתוכי. את מבינה, אני בכל יום בוחרת בך. כל יום מחדש. בכל יום אני שואלת את עצמי, האם זה מה שאני באמת רוצה? האם אני מאושרת? האם אני מעדיפה לקום וללכת? בייבי, לא משנה כמה הימים קשים וכמה רגשות בעייתים זולגים פנימה, בכל יום ויום לאורך שלושת החודשים האלה אני בוחרת בך. בכל מחשבה בתחילת יום ובכל פנטזיה לפני השינה. בכל פעימת לב, בכל צמרמורת, בכל פטמה זקורה..
ללא ספק, היום עלית מעל מכשול רציני, עזרת ליצור נס מופלא קטן, פתחת לי את הלב, פתחת לי את הנשמה, הרעדת לי את הגוף מבחוץ ומבפנים.. כולל אותה האורגזמה מלאת האנחות שלי בצמוד לפניך.. אוחח..
אני אוהבת אותך אישה שלי, גם בקל וגם בקשה, ומאמינה שיש לנו עוד המון טוב לחוות יחד בהמשך הדרך..
בתקופה האחרונה אני לכודה בראש שלי בתוך מתחם פארק שעשועים אימתני, על פאקינג רכבת הרים על לסד. ככה זה מרגיש. הכדורים האחרונים לאחרונה שיבשו לי את המאמא. האורגזמות שלי הפכו ממתעכבות לבלתי קיימות. קשה להסביר את התחושה של אדם שמין הוא חלק בלתי נפרד מחייו ובן לילה הופך אימפוטנט במוח. אני עדיין מתחרמנת אם מחרמנים אותי. להיפך, לאחרונה אני מרטיבה אקסטרה. למרות הכל, לא משנה כמה אני מתקרבת לאורגזמה, ככה היא מתחמקת. מאית השנייה. רגע אחד היא על קצה הלשון וברגע הבא מעולם לא היתה בכלל בכיוון. כל פעם שוב ושוב בא לי לדפוק את הראש בקיר כשזה קורה.. עד שהפסקתי לנסות. מחרמנת, מגמירה, מענגת, מתחרמנת. לא גומרת.
העשבים (הטרנד של החודש האחרון) לא עוזרים לפתור את הכל אלא רק מחמירים את הקשיים הקיימים. תמיד היו לי יחסי אהבה שנאה איתם. לפעמים לקח חודשים עד שהאהבה הפכה לשנאה ואז הפסקתי לעשן אותם. הפעם השנאה כמעט כאן. כבר החלטתי. מעשנת, מסתיים, לא נוגעת בזה יותר אקטיבית. חייבת לחזור לפוקוס. בעבודה, בבית, בראש, במיטה.
האישה שלי עוברת בימים האלה תקופה לא פשוטה משל עצמה. כל אחת מאיתנו מתמודדת עם החרא האישי שלה, ומנסה שזה לא יפצע אותנו. שתינו נלחמות.. אני מבינה את חשיבות הרגעים האלה בדיוק. הם אלה שיזכרו לימים. אלה שמהם יתחילו להבשיל זרעים חדשים. מהימים שמהווים פרשת דרכים עם שלט מתפצל..
אני משתדלת מאוד להכיל את מי שהיא עבורי ומה שהיא בזוגיות שלנו, ובו זמנית להכיל את כל הדרמה שמתרחשת אצלה בבית כלומר מאחורי הקלעים. להכיל תחושות שעולות בי כשאני שמה לב לשינויים התנהגותיים אצלה כלפיי, לא בגללי אלא בגלל הקיטור שהיא צריכה לשחרר על מה שקורה שם.
יש בי המון מלחמות פנימיות שמתחילות לאט לאט לצאת לפני השטח בעבורי לנסות ולהבין כיצד לפתור אותן.. בכל מחיר. החיים מאוד רציניים לפעמים. לפעמים רציניים מדיי. לא תמיד אני יודעת לשחרר. ואת נלחמת כלביאה שאת בשתי חזיתות. את אחת הנשים החזקות שהכרתי. והפעם אני כמוך, מנסה לחלוק איתך את הטירוף האישי שלי ומנסה לגונן עליך מפניו - בו זמנית. שתינו באותה הסירה רק מהצד השני של המראה.
יחד עם זאת עם כל הערצתי ללביאה, יש ימים שאני מתקשה לנשום, לפעמים אני רוצה להרדים את החלק הזה בה. להשקיט מעט את הלביאה הלוחמנית. לתת לדמות שבי להכתיב את הטון לגביה. לחלוטין. בין אם משהו קטן או גדול. לדעת שלא משנה מה, הלביאה שבה כרגע איננה, וזו שתיוותר אחריה תרשה לעצמה מולי לשחרר את כל הכבלים, וכל השליטה מעצמה. אני רוצה את הרגע האינטימי הזה. יום אחד זה יקרה. ביום ההוא משהו בי ירגע בכל הנוגע אליה. משהו ישתחרר. ואנחנו נצמח!
הימים מאוד עמוסים רגשית ומבולבלים. אפילו אי אפשר כבר להאשים את דודה בלה. הכל פשוט סוער. ואז חשבתי לעצמי.. אולי אני צריכה לנסות לעשות ביד. כן כן.. אותו אקט שלא עשיתי כבר מאה שנה כי מי צריך להגמיר את עצמך כשיש לך שני בני זוג חרמנים. מאז שהליבידו הלך לטייל התרחקתי מאוננות כמו מאש. למה לנסות בכלל. הכדורים האלה שברו אותי גם ככה. ואם אצליח אז למה לבזבז אורגזמה יקרה על אני עם עצמי במקום עם אחד מאהוביי... אבל לאחרונה התחלתי לתהות.. אולי אני טועה? אולי שווה לנסות להזכיר לעצמי את התחושות בשקט עם עצמו.. אולי זה יעורר חשקים רדומים..
הייתי נותנת עכשיו ככ הרבה כדי לקבל את מיליון האורגזמות שלי בחזרה, את ההשפרצות, הליבידו הפסיכי... כרגע המח לא שקט. הכל משתולל.. חיבוק אחד חסר לי עכשיו כדי להשתיק את הקולות.. בדיוק החיבוק ההוא..
