היקום לא נבקע לשניים, האדמה לא פתחה פיה, לא חוויתי ולו התקף חרדה אחד, וזכיתי לחווייה נעימה, רגועה, אמיתית, אוהבת, שלמה. המרחק הפיזי יתחבר מעתה גם לאמצעי התקשורת. ואז רק הזמן יגיד אם התכנית שלי תעבוד. קלישאות הן כאלה מכורח קיומם במציאות. אם כבר להקשיב לתחושת הבטן הברורה שלי, אז גם לפעול בהתאם. אני מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות. יודעת שיהיו אולי רגעי חולשה, ועדיין.. מאמינה בצדקת הדרך.
לכל המפגש שלנו היום היה ערך מוסף עבורי. בשבילי לעמוד בסיטואציה שבה אני עוצרת מערכת יחסים עם אדם אהוב הייתה עד היום מדע בדיוני במקרה הטוב. לא יכולתי. שנים של טיפול פסיכולוגי ועדיין התקשיתי להביט לבן אדם בעיניים ולהגיד לו שאני לא יכולה להיות לידו, או במקרים מסויימים שאני לא רוצה את נוכחותו ההרסנית בחיי, ובכל מקרה עצם הסיכוי שעומדת לפגוע במישהו- זו בדיוק הסיבה שלא יכולתי לעשות את זה מעולם, הפחד הזה... אבל היום היה ניצחון קטן אישי שלי. הייתה התגברות. הייתה גבורה. להגיד את מה שהכי לא נוח לי להגיד בעולם. להסביר, לא להתגונן, להיות נוכחת, רציונלית, לבקש את מה שנכון לי. את מה שאני צריכה עכשיו וזה בנפרד.
היא העניקה לי בהבנה את מבוקשי. בשקט ובחיוך, בקרבה תחילה הססנית ובחיבה מרובה.. לכמה רגעים זה הרגיש אחרת.. כאילו היינו אנחנו האמיתיות, כמו בימים שחלפו. החמימות הזו רק חיזקה יותר בדעתי שאני עושה את הדבר הנכון. המרחק יעשה לנו טוב. אני מרגישה את זה בכל חלקי גופי.. אם אי פעם היה ביקום סיכוי עבורנו להתקיים יחד עם האהבה הזו שלנו, התשוקה, השריטות, הסטיות.. אז המרחק הוא אחד הדברים שחייבים לקרות. גם אם זה עלול לא להצליח. הסיכון חייב להלקח.
השבועות האחרונים הכינו אותי לצערי לתקופה ממושכת בניתוק ממנה, אך לעיתים כשאני חושבת עליה ועולה בי לפתע כמיהה לשפתיים שלה ולידיים שלה ולכל הגוף שלה, פה נוגעת בי חולשה.. התשוקה שלנו היא אחת מאבני היסוד במי שאנחנו זו לזו. גם כשיש כעס או כאב, תמיד התשוקה הזו פועמת זו אל זו. לא רק לי, גם לה, הזמן בנפרד יעשה רק טוב. אני מבינה את זה עכשיו.
כשקמתי בבוקר ידעתי שזה יום טוב.. השמש לפרקים לא איכזבה ופרפר לבן אחד שהצטרף הזכיר לי שוב.. הדברים הקטנים, יפעתי, הרגעים הקטנים והדברים הקטנים- הקסם בחיים האלה :)
היום אחרי הרבה מאוד זמן היה לי באמת יום מהנה ומרגש ואחר ומצחיק ורגוע ונוח וטבעי. ידעתי שאהנה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה מהנה ומלא תובנות אישיות היום הזה הפך להיות. ילדה מופלאה ומבריקה הזכירה לי היום כמה טוהר ותום ואושר זרח בנו כשהיינו קטנים, כמה זה יפה ונדיר, וכמה מזה איבדנו לאורך הדרך. היא הזכירה לי איך אנחנו צריכים לשאוף להיות, ולא לשכוח את מה שבאמת חשוב. פשטות ואהבה ללא תנאי. החיבוקים שלה בכל מיני הזדמנויות והמילים שלה חיממו לי את הלב. איך ילדה קטנה אחת הצליחה לעשות ככ הרבה.. החיוכים והצחוק וההצמדות לאבא שלה, אלה העירו בי תחושות ילדות.. הילדות שלי ברובה הרי נעולה מאחורי שנים של הדחקות. זה נכון. אבל.. היום בכמה רגעים קבלתי ממש הבזקי זכרונות.
בעבר כל החוויות מהסוג הזה (עם ילדים) היו מעלות לי מיד תהיות אם זו דרכו של היקום להזכיר לי שהרחם שלי פנוי. במציאות הנוכחית זה בכלל לא עבר בראש וכששמתי לב לכך זה רק העלה לי חיוך ושקט. השלמה רגועה.. אני מבינה שנכון לרגע זה החיים שלי הם ככל הנראה בדיוק כפי שהם צריכים להיות. ואני מקבלת את זה. זו לא עלייה או ירידה. זו פשוט הדרך המתפתלת. כמו עלילה בספר, ובדיוק עכשיו העלילה הסבוכה מתחילה להתבהר והסקרנות עולה. החיים בכל מקרה כבר הוכיחו שלפעמים אנשים שבים ומופיעים בדרכנו למרות שאיחלנו דרך צלחה. לפעמים זה מציף הזדמנויות. לפעמים לא. האקס שלי הוא אחד מאלה, שוב שלח איחולים לחג. לדראון עולם הוא יזכר בי בליל הסדר, וכך כבר שנה שנייה שמקבלת הודעות ממנו בחג. הוא לא מבין שאין לו סיכוי אחרי האופן שבו נהג כלפיי, הרי כלום לא ישנה את מה שהיה. העבר עבר ומת. מקובע. מומייה בשלה.
אבל.. בהווה שלי אני עוד יכולה קצת לשלוט. מה שאומר שאני יכולה לבחור להיות מאושרת. אני יכולה לבחור להמנע ממצבים שמעוררים בי מאה התקפי חרדה ביום. אני יכולה לבחור בי. אני יכולה להיות סלחנית כלפי הסביבה ועצמי. להודות על כל מה שהיה, על כל מה שיש ועל כל מה שאנחנו עוד בדרכנו לחוות. להודות בכל רגע נתון, על יציבות, על חוסן, על גבורה, על מאבק, על התעקשות, על הלב שמתרגש ויכול ברגע להתרחב כשפוגש לב דומה.. להודות על הזכות להכיר אנשים טובים, לגעת בחייהם, להודות על כל שיעור ולקח בחיים, על המושלמים והפחות נעימים.
אני זוכרת בפעם הראשונה שחבר שלי ירד לי כשברקע פעל פרק של מסע בין כוכבים הדור הבא (הפייבוריט שלנו). אני זוכרת גם את הפעם השנייה, ממש לא מזמן. מרגש עדיין עם פיקארד ברקע.. ואיכשהו אני יודעת שזה תמיד ידליק אותי, ככה זה כשהגיקיות שבך מתפרצת החוצה ברגעי חרמנות קשים.. כן, גם הערב.
ברגע שסיימנו אצל ההורים שלי עם הקינוחים הפסחיים (למה תמיד תהיה שם עוגת מוס שוקולד?) שמנו צעדינו אליי, להעביר את חלקו השני של ליל פסח יחד, ערב הכי לא מתוכנן, שהאלים סידרו לנו במתנה לכבוד החג, אז... הלכנו אליי לשחק קצת בפלייסטיישן, ב VR. התמקמנו עם העשן והכריות והמים על המיטה (הכל רק כדי לא לזוז אחכ), הבאתי את המשקפיים, ונכנסנו מהר מאוד לעולם אחר.
לאחר כמה דקות תוך כדי שאני יורה לכל עבר, מנסה לא למות במשחק ולהלחם על חיי, טוב סוג של, אני מרגישה ידיים מפסקות רגליי, המכנס והתחתונים מוסרים ממני, אצבעות חודרות לתוכי וציווי להמשיך לשחק.
כשהפסדתי בפעם השנייה במשחק מחוסר ריכוז, מכופפת מעט לכיוונו כי הרטט בין רגליי חזק ממני, יצאתי למסך הפתיחה שזור הכוכבים ושמי הלילה, מביטה בהם בעודו משכיב אותי לאחור בעדינות על המיטה מפוסקת לרווחה. משקפי הVR עודם עליי, וכל מה שאני רואה זה שמיים כחולים כהים, כוכבים נופלים, ומנגינה ברקע, הכל קסום מולי, והאצבעות שלו מדהימות בי ומפליאות בתוכי, הרטט בתוכי, הרטט עליי, מעט ריכוז (כי העשבים בכל זאת נתנו אותותיהם) והאורגזמות התחילו לצאת, היו שם לפחות 5 שקטות שאני קלטתי מתפוצצות בי בשקט, מבלי לצעוק אותן אל תוך הלילה, אבל היו עוד ארבע או חמש שהתפוצצו בתוכי וממני החוצה.. מתוכן היו שתיים שבחלומותיי הורודים לא יכולתי ליצור כמותן.. שכובה על הגב, מביטה ל"שמיים".. העיניים שלי לא מפסיקות מלהביט בפלא הזה, אורגזמה מדהימה פילחה את גופי בעוצמה בעיניים פקוחות לרווחה.. מביטות על שמיים וכוכבים שאינם באמת שם, ועדיין כאילו כן, והקסם הזה מחרמן אותי יותר, הקולות והאנחות, הרטיבות האינסופית, הדרך שבה הוא פורט על גופי כאילו היה כלי נגינה שנוצר בדיוק עבורו, כל אורגזמה ואורגזמה שהוא הביא מתוכי, מסרב לעצור אחרי כל אחת, קסם אחד גדול וארוך..
ליל הסדר 2019, מצאתי שימוש חדש ל-VR. הרבה יותר טוב מכיסוי עיניים! ללא ספק יש לי את הגבר הכי מגניב אבר! :)
ראיתי השבוע הרצאה מרתקת ביו טיוב של פסיכיאטר ידוע בתחומו, שדיבר על דכאון וחרדה בצורה מאוד נרחבת אך מדוייקת. קשה להסביר את התחושה הזו כשישבתי והקשבתי לאדם זר מתאר את התחושות שאני חווה, למרות שזה כאדם שמתבונן מהחוץ פנימה. הייתה בי מידה של הקלה. הנה, יש לפחות אדם אחד שיצליח להעביר לאדם הממוצע והבריא את כל הנושא הזה בצורה הגיונית. להקשיב לו העלה בי דמעות בחלקים מסויימים.. תחושה שאתה מובן. מעודד. בסוף החודש אני אלך אליו. נראה מה הוא יוכל לעשות. אולי הוא יהיה האחד :)
בינתיים semi-self medicating. התרופות שהרופאה נותנת לא מטפלות במה שצריך לטפל, והעשבים מאזנים אותי מספיק כדי לתפקד בצורה מקסימלית בחלק מהזמן משחררים, מרכזים ולעיתים מערפלים לפי הצורך.. מורגש איזון חלקי. אני מביטה סביבי ורואה. חווה באופן חלקי עדיין אבל אני פה. ובזכות היכולת הזו לראות, אני מגלה שהחיים שלי מעולם לא הרגישו ככ משונים. נעה בין ערפול לחדות.. בינהם אני חסרת מנוחה. בבית מחפשת את עצמי אבל נטולת חשק לזוז, ובעבודה אני פורפרה. מתרוצצת ממקום למקום, לעזור למי שצריך, לתקתק את שלי ולהשחיל עזרה למישהו נוסף בין לבין. כי ככה אני. ואנשים יודעים לנצל את זה. פה הבוס שלי נכנס לתמונה. ממני נחסך לצאת לא בסדר מול אלה שרוצים ממני עוד, והוא בשמחה לוקח על עצמו לעצור את העולם מלטפס לי על הגב. 'העולם הזה מנצל אנשים טובים', אמר לי חבר שלי לפני מיליון שנים, 'את צריכה להיות זהירה'.. לא לתת לאנשים לנצל אותי. אבל אני.. רק יכולה להשתדל.
מאז שאני רוב הזמן עם עצמי, לאורך כל השבועות האלה, הבוסים שלי מרוצים. אני מטביעה עצמי באהבה רבה בעבודה, מתעסקת רוב הזמן בזה, תוך עבודה מתמדת להעיף מחשבות שלא עושות לי נעים או יכולות להכניס אותי לספירלה, או לחילופין התמודדות עיקשת עם כל התקפי החרדה שאני חווה משעתיים לפני שאמורה לצאת הביתה ועד שאני נוחתת בבית. עוד סיבה לדחות את היציאה הביתה, וגם ככה העבודה לא נגמרת. חבל שהכוחות הפיזיים כן. לא מחפשת את חוסר השקט שבלבד. אולי בגלל זה סידרתי לעצמי ככ הרבה דברים קטנים שימלאו לי מספיק כך שישאר לי המינימום ההכרחי שלי עם עצמי. חכם זה לא, זה יחלוף כלעומת שבא. איזון איזון איזון.. כוסאומו.
אני בקושי אוכלת. לולא המאנצ' בכלל הייתי בצום.. המח שלי נכנס למוד בנייה לאחר הריסה, קליטה של מידע עדכני ועיבוד מהיר, ללא התעכבות ארוכה על כל הפרעה, ויש מלא כאלה, התוצאה של זה היא לא רק ניתוק רגשי שגדל אלא שיש לי עוד פחות חשק או צורך להתעסק עם האוכל. האדם שהייתי לפני הניתוח שמחה וגאה על זה. האישה שאני היום מבינה שאני בבעיה אם מתפתחת עכשיו גם הפרעת אכילה. אבל המח שלי מתעקש להתרכז בלהשאר יציבה, אין לו זמן לשטויות. נשאר רק להזיז את התחת להליכות נוסח רומא ואולי הגוף שלי יחזיר לעצמו קצת מסת שריר. אז תגיע השלמות. זה לא המספר שהמשקל מראה כשנעמדים עליו.. זה להרגיש בריא.. אם הראש לא לגמרי בסדר, לפחות שהגוף יהיה בריא. אולי הוא ימשוך את הנפש איתו?...
משהו באוויר נותן לי אי שקט, כמו לחכות לביצה שעומדת לבקוע.. נו כבר, תבקעי! שרק יקרה כבר משהו.. אז כזה. :)
הגעגוע למשהו בחיי מתערפל. משהו אלוהי כמעט. ועדיין הגעגוע משנה צבעו, נראה חיוור מעט. זו תחושה מוזרה. כמו שקט רועם. מרגישה שנוצרים בי לאיטם חללים קטנים של כלום. אין רגש טוב או רע, רק שקט. הרגשות מתכהים מעט. עודני אוחזת בתקווה שזו כהות סלקטיבית. לא רוצה לאבד קשר עם הרגשות שלי שוב. החיים כרכבת הרים ;)
אני חושבת שכל ניסיונות הפלרטוטים ותשומת הלב שפיזרתי לאחרונה היו ניסיון כושל למחצה למלא את החללים האלה. מצד שני זה לא ימנע ממני לנסות שוב. בכל זאת, מזמן לא גמרתי.. יומיים לפחות.. ככ לא תקין :)
אני עדיין בתקופת קווין שלי. כן כן, גם אני ראיתי את הסרט ומאז שקועה ברטרו אינסופי. כל כמה ימים השיר הנחרש ביותר משתנה בהתאם למה שאני מרגישה על מה שמתחולל סביבי ונוגע בי. מצאתי בינתיים קשת מרהיבה של רגשות בין השירים שלהם.. מצאתי לעצמי שלווה פנימית.
ובמעבר חד.. בעבר כתבתי על זה שתמיד הייתה עליי מין "קללה" כזו שכל מי שהופך משמעותי בחיי, רומנטי ו/או רגשי בצורה משמעותית עבורי, הבאה בתור אחריי בחייו הרומנטים/אינטימיים תהיה ה-אחת שלו. במרוץ השנים למדתי להשלים עם הסיכוי שאני לעולם לא אוכל לקבל מישהו לעצמי, כאילו אני רק אמורה לעצב וללטש טיפונת לפני הדבר המושלם שמיד יגיע אחריי. יכולה לראות בזה קסם. בפועל רואה בזה שטות. ועדיין זה ממשיך להוכיח עצמו.
אני זוכרת לפני שנים כשאמרתי את זה לחבר שלי, שאז היה הרבה דברים רק לא בנזוג, הוא אמר שאני יכולה להיות רגועה לגביו כי הוא לא הולך להתחתן שוב בחיים. זה פחות הצחיק אותי אז. היום זה משעשע.. הכל נהיר יותר בדיעבד.. לגביה אני עוד לא בטוחה. מצד אחד אישה זה שונה מגבר אז אולי השטות הזו לא תתפוס, מצד שני, עם האקסית לפני מלאאאאא זמן, הבא בתור אחריי להכיר היה את בעלה לעתיד. אז נכון שבמקרה הזה, אם וכאשר זו תהיה אישה. לפני חודשיים-שלושה לא הייתי מעזה לחשוב על זה בכלל. הייתי ככ שקועה באהבה שלי ובקיום הזוהר שלה, שלא ראיתי שום דבר רע בעולם בשום מקום, בשום אדם כמעט. אז מהבחינה הזו אולי נכון שהייתי צריכה את הירידה חזרה לקרקע, אבל לו יכולתי לבחור הייתי מעדיפה שיעור עדין יותר.. הלב הלב.. ואילו היום הכל ככ שונה ורק טיפונת דומה. האמונה קטנה מעט, והספק החל לחלחל. לא פשוט לפייס אותו. הוא נעלם רק כשאני נאחזת בדברים הנעימים שאוהבת ומתרגשת מהם, רק כשאני חווה את זה ויכולה להטמיע בי את הרגשות האלה בעודם מתרחשים. החלק המצחיק הוא שזה יכול להיות הדבר הכי קטן בעולם שישאיר בך תחושת קרוב.. אנשים לא מייחסים מספיק חשיבות לדברים הקטנים..
אתמול בדרכי ברגל הביתה עם קווין באוזניים מעושנת כהלכה, הבטתי על העולם דרך המסך העדין הזה, וירא כי טוב. כמה רחובות מהבית, פנו אם וביתה להכנס לרכב. הילדה לפתע נעצרה מאחור, השתופפה וקטפה את הפרח החמוד הזה שאין לי מושג קצוץ איך הוא נקרא, זה שאנחנו עושים עליו פוווווו והוא מתפזר לקיבינימט. אז כך, הילדה עם הפרח ביד מתרכזת ונושפת עליו (בהצלחה חלקית), בעוד אמא שלה ממהרת לזרז אותה הביתה. ניתן לנתח את הסצנה הזו לכל מיני כיוונים. מזוית הראייה שלי לא מעניין אותי כלום בסיטואציה למעט החווייה שהיתה לאותה ילדה עם הפרח. הראש לקח אותי בחלקיק השנייה לעצמי כילדה מול הפרחים האלה. התחושה היתה פשוט שלווה. אושר שקט כזה. אני את שארית דרכי המשכתי ללכת עם חיוך על השפתיים..
בוקר חדש הפציע. תשוקת אתמול בערב הייתה נהדרת, האורגזמות היו נפלאות כרגיל. טוב, לא היתה לנו מעולם בעיה בתחום הזה, שלמות היא שלמות.
נפגשנו כי הצעתי והיא הסכימה. כי החלטתי לנסות עוד צעד אחד לפני שממהרת לבחור בנתק, עשיתי ניסיון לשבץ אותה תחת הגדרה שהכי קרובה למציאות שלנו, שאוכל לחיות איתה, ובזכותה אולי לקבל את המצב השונה ביננו עד השלמה..
הבוקר מתמודדת עם תהיות על משפט אחד שנאמר וחופר לי..
הבחירה שלי לשמור על סוג כזה של יחסים, פיזי אך לא צמוד, קרוב אבל בלי לשאול כל פעם מתי רואה אותה. לה זה לוחץ מסתבר, ולי זה יצר תחושת השפלה כל פעם מחדש. אני לא צריכה לרדוף אחריה, ובטח אם זה יוצר לא נעים, במקום הכייפי והמחרמן כפי שהתקבל לפני חצי שנה.
המוכנות לנסות סוג שונה של יחסים הוא כרגע יותר מבחן עבורי. איך מורידים אדם ממרום היותו בן זוג או משהו עמוק בהרבה מזה, לגובה יזיז/מאהב. איך מורידים אדם ממרום כסאו לאחד האדם? ואולי נכון לשאול, האם גם בגובה עיניים ללא משקפיים ורודים אנחנו באמת אוהבים כמו איתם?
לקחת מושא אהבה שאתה מרשה לעצמך לחלום יחד איתו/ה יד ביד ואז הקלפים נטרפים ואתה צריך לבחור. הכל אין. אז או כלום או מצב ביניים. ובמקום לקום וללכת, עושה בחירה להשאר עם מעט אבל לא לאבד.
אני זוכרת קושי כזה עם החבר לפני כשנתיים בערך, הקושי לחיות עם זה שאדם שאתה אוהב בכל מאודך אינו יכול לשבץ עצמו במשבצת שאני רוצה ממנו. בסוף אני זו שמשנה את עצמי ומתאימה את עצמי לצד השני. יכולתי לטעון שזה האופי שלי, מי שאני. זה היה נכון לולא זה הפריע לי ברבות השנים. שאנשים יתאימו עצמם גם אליי, לאיזון.
ועדיין, האם זה נכון לי? האם זה יעבוד בכלל? אז מנסה להסיח עצמי מדברים, אולי להכיר אנשים חדשים..
שבוע חדש, בוקר חדש, הרבה תכניות ורצונות. מחפשת מישהו לעבור איתו את הצמיחה הזו החדשה שלי. מישהו לצעוד איתו, ללמוד ממנו, שיסקרן, שירגש, מעין מנטור כזה, מישהו שיכבוש בחוכמתו, בגרותו וכל מה שבא עם זה.. כן, כולל נגיעות בדסמיות כי זה כבר בא עם האריזה .. 😁
כל החושים מעורפלים, כל הרגשות מעורבבים. זה מדהים כמה נטוש אתה יכול להרגיש גם כשאתה זה שקם והלך.
לא מבינה איך אני מצליחה תמיד להגיע לאותן הפינות האלה. התקווה הזו שאולי הפעם דברים יתפתחו עבורי אחרת. חרטא.
איינשטיין אמר שלא נוכל לפתור בעיה בעזרת אותה מחשבה שיצרה אותה. זו הסיבה שבחרתי להתרחק ולחזור לתוך עצמי. המחשבה צריכה להשתנות, הזווית, כדי שיהיה אפשר לפתור את מה שנתקע. ואולי אם אני לא אהיה שם יהיה לה את הזמן לעשות סדר בדברים. אולי עם הזמן היא תיזכר ותרגיש שוב את מה שהרגישה כשהקרקע היתה יציבה יותר.
לפעמים אני לא יודעת אם אני הולכת בכיוון הנכון עבורי. אני צריכה להסתמך על תחושות בטן, סימנים מסביבי ובעיקר להתרכז ממש ממש חזק כשהלב מדבר. התקופה האחרונה לא היתה הכי טובה מהבחינה הזו. העליות והירידות בכדורים הכניסו אותי לסחרור שהצליח כמעט ליצור משבר משפחתי, שלא לדבר על הקושי שהיה לי להתמודד עם דברים סביבי. עד היום ישנם חברים טובים או בני משפחה שפעם היו חלק ממני והיום אני בנתק כמעט מוחלט איתם. אבל בשבוע האחרון שלטי החוצות ואורות הניאון הפנימיים ניצחו. אם לא יהיה שינוי אני אפגע יותר. אין ברירה, אני צריכה לעמוד ולהלחם על עצמי.
אני מבינה שאני חייבת למצוא את הדרך שלי ולהתחיל לפסוע בה. יודעת שחלק ממנה אפסע לבדי, לרוב מבחירה, ואילו חלקים אחרים אברור בקפידה עד שאמצא עצמי במקום ועם אדם עימו אני בטוחה מספיק כדי להניח שם את ראשי. לשכוח את מה שלא עושה נעים או מכאיב, להתעטף בחום וקרבה ולו כדי להמשיך לנשום. לנשום כדי שאוכל להמשיך לרוץ. לזוז ולזוז. כמו שהיא עושה בזמן האחרון. מתרוצצת ועסוקה, לא איתי. אני מבינה את הצורך לזוז. רק להיות בתזוזה כדי לא להרגיש. לא להרגיש איך המציאות שחשבת שחיכית לה מתנפצת לך בפנים. חבל רק שכל פסיכולוגיה בשקל תגיד לך שזה נקרא שאת בורחת ולא מתמודדת.
לא תמיד תוכל לקבל את מה שאתה רוצה.. אז אולי זה מה שאני צריכה עכשיו. להטלטל לחלוטין ולהשרף מבפנים. הפיניקס יקיץ לאחר מכן כחדש וכל שקדם לו ימחה מעל האדמה.
הערב החלטתי לפנק את עצמי בקוקטייל משולש. כדי לישון הרבה הרבה יותר עמוק. לא רוצה לקום בבוקר עם בור בבטן ולב מדמם. מעדיפה הנגאובר. בזה קל לטפל.
רבתי היום עם אחותי. טוב, לא באמת רבתי, נתתי לה בשלווה רבה להוציא את כל הכאב והתסכול שהצטבר בה אחרי רומא. הקשבתי, התנצלתי על החווייה הלא נעימה שלה ושמחתי שלפחות עכשיו היא תבין הרבה יותר טוב איך נראים השדים שלי, איך אני לא מתפקדת כשאני במקומות הכי נמוכים. וואט אבר. בלי קליפות ביצים. ככה אתם תגידו ואני אוכל לצאת עליכם בשלווה. אם צריך.
גאה בעצמי שהבעתי את מה שהייתי חייבת להביע ולו כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לדבר, להגן על עצמי.. אבל הקושי לא מרפה, הגעגוע לימים אחרים, צמודים יותר, דביקים, חרמנים ורומנטיים יותר.. ככה זה כשחלק מהלב שלך בידיים של אחר..
חלק ממני היה מוכן ברגע זה לעלות על מונית לעבור חצי מדינה ולו כדי להצמד לחיבוק שלה, כדי להתעטף בה.. ולו כדי להרגיש שוב כאילו דבר לא השתנה, כאילו אני לא אקום מחר עם בור בלב. כאילו אני בטוחה שוב.. חלק אחר מתעקש להרגיש נאהב ונחשק גם כשקל וגם כשקשה. גם במחיר הכאב. ואם המרחק הכרחי, אז זה מה שיהיה.
בוערת בי התעקשות למלחמת השרדות כוללת כדי שהכל יחלוף בהצלחה. רק שיחלוף. שכל הבלבול והתסכול יתחלפו חזרה בכל הטוב שקיים. ומנגד כמיהה בלתי נשלטת לחזור פינה מדהימה שבמשך חודשים ארוכים הייתה החלום שתמיד היה מגיע לידי מימוש. יש משהו באישה הזו שפשוט טרף לי את כל הקלפים מהיום הראשון. גם לו יכולתי להניע גלקסיות, עדיין לא יכולתי למנוע ממנה את מה שהיא צריכה לעבור עדיין עד שתצליח לשחרר מספיק כדי לפנות מקום לאהבה גדולה מהחיים. אני לא קוסמת. ואת מה שהלב שלי רוצה ממך אין בידי איש את היכולת להביא לידי מימוש. לשבת מולך, להביט בך, מעורר בי חשק תמידי לבכות. כבר שבועות. כל פעם מרגישה את המרחק גדל. ופשוט החלטתי שאני לא מסוגלת להביט באהבה העצומה הזו שלי הולכת וגוססת. להלחם לבדי מיותר. אז בחרתי לא להיות שם. לא לכאוב את זה שמה שהיה לי עד לפני מספר שבועות התאדה מעל פני האדמה. שמי שקראתי לה בת הזוג שלי הפכה להיות במקרה הטוב סקס מדהים אבל נדיר מדיי ושיחות חולין ברגעי פנאי משאר העולם. טוב אולי אני קצת מגזימה. אבל באמת שאין מספיק סקס. אין!
היום אני מבינה את המשפט על האהבה והשנאה בקו דק מאוד בינהם. זה לא מוגבל רק לאהבה ושנאה. זה תופס על קשת רחבה של תחושות. אני מסוגלת לכעוס עליה כמו צונאמי ובד בבד לחשוק בה עד טירוף, הריח שלה, הטעם שלה, הראש הכחול עמוק הזה שלה.. רק למה ההתעקשות לחוות בנפרד.. ביחד יכולנו לכבוש את העולם פינקי..
אז.. מרגישה מוזר הערב. חלק ממני רוצה לבקש ממנה לבוא. כדי לתת לחלק ממני למלא את הצורך העמוק הזה שהלב יפסיק לכאוב והלבד לא ירגיש ככ כואב- כאילו הכדורים עבדו... להיות קרובה אליה עד שנשמתי כמעט נעצרת.. לא לשחרר את אחיזתי ממנה.. ואז, יש חלק אחר ממני שרוצה להמשיך להטביע עצמי לתוך הוודקה, לתבלן אותה בכל מיני שטויות ולהתעלף בסוף על המיטה. הרי הבוקר יגיע בכל מקרה.
וודקה תפוזים (זה הפייבוריט לרגעים הקסומים האלה), ג'וינט מפנק, הכדור כבר מתחיל להטמע בגוף, וסוף סוף מצליחה כמעט ולא להרגיש. לשכוח את מה שלא נעים.
אף פעם לא הבנתי איך אחרי כל השנים האלה אנשים עדיין מפחדים שאני אחתוך ורידים או משהו. אם אתם רואים הרבה דרמה סביבי, זה לא יקרה. הבעיה מתחילה תמיד כשנותר רק שקט. תחשבו על זה רגע. כל עוד אנחנו נלחמים בשדים אנחנו לא הולכים לשום מקום. החשש לא צריך להיות כשאנחנו נלחמים. לעודד מהיציע יעזור אולי. אתם צריכים לפחד מרגעי השקט. כי זה הרגע ששוקלים לנפנף בדגל לבן ולרדת אל מאחורי הקלעים. השקט אמור להיות הזרקור הכי בוהק. ודווקא בו איש לא חושד. אולי בגלל זה ככ הרבה מאיתנו מרגישים בנוח לגשת לפינות האלה, כי אם באמת ירצו זה יצליח. מזל שאני לא בעניין כרגע הא? אני פטפטנית משום מה.. :)
אני אוהבת עד כאב אני כואבת עד טירוף ואני עדיין פה.
הרבה זמן לא כתבתי.. או כך לפחות זה מרגיש. וחבל כי התקופה האחרונה בחיי יוצאת מן הכלל.. התקופה הזו מלמדת אותי כ"כ הרבה על עצמי, על החיים, על דרכי התמודדויות, מעצימה במידה מסויימת.. ברגשות טובים ורעים. ועדיין. עם כל השינויים שעוברים עליי ועליה בעקבות החלטה לטיים אאוט ממחוייבות זוגית, התחושה שלי מימים הזויים אלה היא כחוויית חלום פסיכודלי.. מצד אחד מרגישה חזק מדיי את המרחק וישנה בבטן תחושה כאילו תהום נפערת לאט לאט לאט ביננו. מצד שני ישנם רגעים בודדים (שאני מקווה שיתרבו) שבהם אני שמחה ומתרגשת עבור שתינו. באמת באמת שמחה עבור כל אחת מאיתנו, עבור ההזדמנות לחוות עוד דרך בחיים, עוד אתגרים שודאי לא היינו רוצות לעבור עם עצמנו או יחד או בכלל לו יכולנו לבחור, והנה בכל זאת קבלנו הזדמנות להיווכח בקרוב שוב שהחיים מחשלים, בסופה של כל דרך. יחד עם זאת חייבים להבין שכמו בכל מסע גם פה ישנם סיכונים, אחד מהם הוא לצאת למסע כאדם אחד ובסופו לגלות גם במראה וגם באדם שמולך/לצידך אדם מעט שונה ממה שזכרת. זה יטרוף את הקלפים בכל זוגיות לזמן מה. לפעמים שורדים את זה.
חופש. כן, סוג של. יש לי עכשיו מסתבר חופש מיני לעשות כראות עיניי ללא צורך בכל התנייה שהיא. ואני רק תוהה, האם אני נחשבת שייכת ל.. אם ניתקו ממני את החבלים הזוגיים? מה זה אומר על סוג הקשר אם עדיין מביעים אהבה מילולית כאילו דבר לא השתנה? אם אני הכי אוהבת וחושקת וכמהה כשאני עפה צמוד צמוד למושא חשקיי, איך ניתן לצפות שהלהבה שתבער תהיה אותה להבה ממרחק ובידוד פיזי? המרחק שורף בנשמה שלי. כווייה של ממש. לא יודעת איך להסביר. כמו לראות תאונה בהתהוות. לפעמים כשהדרך לא טובה צריך למצוא פתרונות חדשים. יחד. גם אם קשה לזוז. ברגעים האלה נבחן קשר. יש גבול למתיחתו גם של הגומי הכי אלסטי שיהיה. ואני מרגישה שיגיע בקרוב הרגע שיהיה צריך לעבור מקרוב ולא מרחוק. המרחק לפעמים מרפא.. עד שהוא לא. צריך להזהר כל הזמן.. זה מעייף..
ואז מחשבה מתפרצת..
אולי בכלל אני צריכה לעשות דברים חדשים, גברברים צעירים, אולי קצת ריגוש עם איזה גבר נשוי? או סתם לצאת למשקה ושיחה מרתקת.. בטיימינג מעניין יצר איתי קשר שבוע שעבר יזיז יקר שהכניס אותי איתו לכל מסיבות הסקס שחלקכם קראתם עליהן הרבה עמודים לאחור.. הצעתי כבדרך אגב שימצא לנו איזו קבוצה טובה להצטרף אליה. משום מה משהו בתוכי מרגיש שעכשיו זו ההזדמנות שלי לבחון מה עם לילית באמת. שמתי לב שהיא יותר מדיי זמן מאוד שקטה. לילית היא הזונה שבי, היא שחקנית הפורנו האולטימטיבית. מי שחווה אותה מבין. אני זוכרת חוויות מטורפות איתה. אני זוכרת שהרגשתי חיה. נחשקת. יותר מזה, מאז שחזרו האורגזמות המדהימות שלי אני מרגישה שאני קצת מתבזבזת עם הפוטנציאל לאורגזמות תדירות בהתחשב בלו"ז המוגבל שלי איתה ועם חבר שלי. כל האורגזמות שנשארות בפנים.. לא חבל?? [כן אני שרמוטה ככה. היא אוהבת את המילה הזו, וזה מחייך אותי כל פעם מחדש..]
אני צריכה אותה חזרה, בכל הכח. לחיות, להתקדם, לא לעצור לרגע. איפה השרמוטה של לפני כמעט שני עשורים, ואיפה לילית הבוגרת והמפתה של השנים האחרונות, זו שתתיישב לגברבר על הפנים לפני שיחשוב אפילו לתהות מתי הלשון שלו תהיה בין הרגליים שלה-שלי. הגבר שירד על ברכיו ויפתח עבורי, אני רוצה אחד כזה.. מצד שני, החופש עוטף אותי אך אני עדיין מנסה לפענח איך לשבור את הקליפה ולצאת אל העולם, לטרוף מה שרק בא לי, כי אני יכולה. איך לעבור מהרעיון ולמעשה, איך לבצע את הצעד הראשון. וכך, לקח לי זמן להבין את מה שעכשיו אני מבינה. הימים האלה באופיים הנוכחי העלו שפע הזדמנויות. אך אני מוצאת עצמי ברגעים מתקשה מעט לשחרר את החבלים ביננו, ולתת פתח לאנשים נוספים ללב ולגוף שלי.. לחוויות חדשות משלי. מצד שלישי, אני עוד שנייה וחצי מחליפה קידומת, אני נראית מעולה, הכי זונה במיטה, אז אם לא למרוד בחיים עכשיו, מתי?
עכשיו מתהווה הצעד הראשון. אני בונה עצמי אליו. זו לחלוטין תקופה מרגשת, תחושות טובות ופחות טובות והכל מתערבב. מרגישה יציבה בדרכי הלא מאוזנת. מה גם שרגשית אני מצליחה להמנע מטורנדו הרסני של רגשות ומעשים. הפעם הקרדיט מגיע לחבר שלי.. גם הפעם כמו בהרבה תקופות קשות בעבר, כמו תמיד, הוא הרגיש אותי. הוא עדיין מרגיש אותי. דואג לי מקרוב או רחוק. כל השבועות האלה. מצד אחד נותן לי את הספייס בזמנים שאני צריכה לעכל משהו עם עצמי לבד, ומצד שני באותה נשימה מעניק לי, אוזן וכתף ולב וזין. הרבה זין 😄 יבורך הזין הזה!
בעבודה אני עושה חיל ברמות כמו שמזמן לא עשיתי, מה שאומר שהשולטת שבי מתנהלת לה בפול אנרגיות על בסיס יום יומי, מה שבתגובה מעורר בי חשק עז דווקא להתהפך ולהישלט, להרוויח ישבן אדום במיוחד, משיכות שיער, חניקה, קשירות, זין מפנק בתוך התחת שלי.. סתם כי אני אנאלית ככה.. בו זמנית מתרחשת בי פעולה הפוכה. כל הירידה הזו עם הראש למטה והטוסיק למעלה, מעוררת בי מידה של התנגדות פנימית בכל פעם שהיד או השוט או כל צעצוע שהוא חובט לי בישבן, בכל פעם שהיד סוטרת על הלחי, בכל פעם שהנשיכה מכאיבה מדיי.. בכל אקט כזה אני חווה לאורכו בעיטות מתוכי החוצה, קולות צועקים להתהפך לתקופה זו לדומית. אני מדמיינת אותם שועטים לעברי צועקים. כמו הסצנה ב300.. לקולות כאלה אני יכולה לנסות להתנגד כמה שארצה. הצד הזה יצא לחופשי בסוף ולילית תזרח באלפי אורות.. קיום צורך בשני הצדדים בו זמנית מתריע בפניי על הרבה דברים, מצד שני בשביל מה יש לי את אדם וחווה שלי בחיים אם לא כדי שהם יהיו המבוגר האחראי ואני אוכל להעז ולחיות.. המסלול פשוט: לנסות, להעז, לפסוע, להתקדם, לתכנן, ללכת, לעשות, סאטלה לפנים, ראש שקט ממחשבות. נירוונה.
רגע לפני שהולכת להכין קפה חדש ולגלגל לי אחד, קבלו אנקדוטה קטנה, השבוע, בפעם השנייה בתוך חצי שנה, הבוסים קראו לי אליהם למשרד כדי לתת לי פירגונים, ח"ח ושובר מתנה, בהוקרה על מילוי תפקידי באופן יוצא דופן שתרם רבות למחלקה בתקופה זו עם הקשיים הטכניים הקיימים. אה וכן ושיהיה בהשקעה זו צורך גם בתקופה הקרובה עד שדברים יתייצבו. אני חושבת שמתקרב הזמן לבקש העלאה. בכל מקרה, שניהם מאגפים אותי עם הבדיחות המפגרות שלהם, ובעודי קולטת מה לעזאזל קורה פה, באותו רגע האישה העדינה התמה והרכה שבי, זו שאוהבת לרצות דמויות סמכותיות, ישבה שם מולם נבוכה קלות והסמיקה והתבדחה איתם עד שיכלה לברוח משם חזרה למשרד שלי, רק כדי שדקה וחצי אחכ האישה המנהלת הבוגרת והמוכשרת שבי תמהר משם למטה עם סגריה מתובלנת ומוזיקה בווליום גבוה, לקרייק עם עצמה ברחוב את We Are The Champions... :)
"רגע, אז הוא הולך להנות מהחרמנות שהצטברה בכוס שלך?" שאלה במבט חודר וקצר תוך כדי הצמדת שפתיה לשלי בעוצמה. בתוכי התחלתי לגמגם. היא קלטה את המבע שלי משתנה ושלחה יד למעל המכנס ללחוץ את היד שלה כנגד הכוס שלי, בכך גורמת לנהר הפנימי לפרוץ - "אין בעיה", המשיכה, "אבל תדעי שזה יעלה לך... ביוקר!" מדגישה היטב בלחש נחשי אל בין שפתיי עם הבל פיה החם.. "אני רוצה לשמוע אחכ את כל הפרטים, הכי עסיסיים...".. המבט שלי השתנה לאיטו לחושש, היא לחצה שוב על הכוס שלי, וכל מה שידעתי באותו רגע, זה שהמלכה שלי נתנה לי הוראה.
הכל התחיל מזה שקבעתי מבעוד מועד הערב מפגש מפתה וכייפי עם אחד החבר-עם-הטבות היותר שווים שלי לישיבה הכי מפנקת אבר. היא כנראה שכחה מזה, כי כשהזכרתי את זה.. קבלתי מטלה.
אז בחרמנות ניכרת, בהתרגשות פסיכית, ברטיבות עקשנית אני לוקחת עליי את המשימה לחנוך את הגבר הראשון מחוץ למשולש שלנו. אני חושבת על שטויות כאלה כי אני נקבה והמוח לוקח אותי לפינות הזויות לפעמים. אבל כן, כבר זמן מה שתהיתי מתי זה יקרה, סקס עם מישהו אחר מלבדם, ולו כדי להגדיר לעצמי מחדש את הגבולות של עצמי בתוך כל זה.. בייחוד עכשיו כשדברים שינו מעט גוונם ואני דיי מחפשת את עצמי בתוך המימד החדש הזה. יש בו המון כייף ותחושות ישנות חדשות כאלה.. יש גם משהו מושתק כמעה ברקע..
בחודש ומשהו האחרונים חסרה לי הלביאה.. המלכה שלי. בשבוע האחרון היא ביצבצה והיום עם המונולוג הקטנטן הזה פירקה לי את הכוס אפילו בלי להצמיד את הלשון שלה לדגדגן שלי.. בלי האצבעות החופרות למעמקיי.. יש רגעים שנאמר ככ הרבה במעט מילים. רק המבט והנשימה והפרשנות שאתה מייצר בראש שלך.. פה הריגוש. אתם יודעים שככה זה הרי עובד. מי שחכם במיוחד, ושפר מזלי עליי על שניים כאלה, ידע בלהטוטנות ממש לנגן עם הניואנסים הקטנים האלה.. ויסחוף אותך עם הזרם להרפתקאות שונות ומרגשות..
מתרגשת.
יש לנו תמיד קטע שאנחנו מתלוצצים על התכנית האמנותית לישיבה הדו-שנתית שלנו, אז הפעם החלטתי לבוא הפוך על הפוך במיוחד כשרצה קצת מסכות פורים משהו.. אז לבשתי טרנינג וחולצה של חד קרן עם סניקרס חד קרן וקשת עם אוזניים קטנות מלאות בלינג. אה כן, שכחתי פרט קטן, מתחת להם, בייבידול שחור, חצי שקוף. חשבתי על סטריפ פוקר או סטריפ טאקי או סטריפ משהו.. הערב לילית הוזמנה לצאת לשחק בחצר עם שאר הילדים..
בתשע הוא אסף אותי, אני כבר הייתי מעושנת כך שעשר דק' הנסיעה על הכביש המהיר חלפו דיי מהר, הוא החמיא על השיער ושמח שבאתי בטרנינג חח.. זה גבר. נו בטח, אם ניקח בחשבון שבכל שאר המפגשים שלנו הוא קיבל פורנו, כולל סצינת ר כנגד שולחן ועל עקבים.. הפעם רציתי משהו אחר, קיוויתי לאיזו הופעה של לילית, אבל הוא היה אגור אנרגיות אחרות, קשה היה לפספס אותן..
הוא מזג לנו וודקה עם רדבול (החלטתי לגוון, להרגיש כמו במסיבות שפעם הייתי מאבדת עצמי בהן), הרמנו לחיים כמו זוג הרוסים שאנחנו והדלקנו ג'וינט. בטלויזיה קפצו לי דמויות שאני לא מזהה והרבה יותר מדיי פרסומות על השרדות ואבודים. הרמתי ראשי לגלות שחזר מחדר השינה עם שוט כזה חמוד, כמו קיין רק עם הלב הזה בסוף.. צחקתי לעצמי, אני מאומנת לכאב של הצלפות, כמה הוא כבר מצליף כדי לדעת להכאיב לי? איכשהו ברגע שהם מחבבים אותי קשה להם להכאיב לי על סף אכזריות אם אני לא מבקשת מפורשות.
ביקשתי שילמד אותי פוקר. הוא משחק בטורנירים וזה, אז אם כבר בוחרת לי מורה :) במפתיע אני טובה, למזלי הימורים לא עושים לי את זה. כשהלך למלא לנו את הכוסות מחדש ניצלתי הזדמנות והתפשטתי, חושפת את הבייבידול. הוא היה מאוד מרוצה, ואני חייכתי במבוכה. הוא בתגובה שם לנו פורנו, התלהבתי והתחלנו לחפש דברים. איכשהו כל מה שמצאנו לא היה מספיק הארד קור לטעמי, אבל מספיק בשביל להשיג את מה שהייתי צריכה ממנו באותו ערב.
הוא שלף זוג אזיקים דמויי עור אדום. הידק אותם לפרקי היד שלי עד כמה שהאזיקים איפשרו לו (זה נחמד לקלוט איך בדברים מסויימים אני באמת קטנה כמו שהיא אומרת..) והפך אותי על הבטן בתוך רגע. פיסק אותי, ליטף, הרטיב ונרטב, ואני סקרנית מה בתכניות שלו. הוא קם והלך לקדמת הספה, התיישב על אחת מכריות המשענת, פיסק את רגליו מול פניי ופשוט התחיל לזיין לי את הפה תוך כדי ששלף את השוט והצליף בי בעדינות יחסית. אני התרגשתי, הוא הרגיש והגביר עוצמה.. לקח לו זמן מה עד שהתרעתי על העוצמה, אבל גם זה הגיע.. בעיקר בגלל שכבר רציתי להפסיק להחנק מהזין שלו שמתעקש להכנס עד הסוף.. כאילו, אני חושבת לעצמי, זה משהו שאף פעם לא התחברתי אליו, למה שתרצה להביא אותי לסיכוי להקאה? או שזה אדג'ינג של הקאות, כמעט כמעט כמעט ו.. לא. רק תריירי כמו הכלבה שאת.. מצד שני מה אני מתפלאת על מוכנות לערבוב הקאות, כשאחת האהבות של כולנו היא אנאלי מטורף.. ישר לעומקנו.. בשנים האחרונות מאז שהכרתי את החבר נהייתי ככ אנאלית שלכוס נשארה רק תועלת אחת, נק' הג'י. אה ופיסטינג, זה תמיד כייף.. :)
באיזה שלב הייחום שלו כנראה עלה מדרגה כי הוא התרומם, עבר לצד השני של הספה מאחוריי, פיסק לי את הרגליים, משך אותי באגן כלפיו ולמעלה, והותיר אותי כך לכמה שניות שנראו לי כנצח. קונדום ראשון נפתח. ואז צליל אחר. ג'ל.. משהו בי התנדנד בין התרגשות לקראת עונג לבין דאגה לכוונותיו.. הוא לא הותיר לי הרבה זמן לתהות. אצבע גדולה מפלסת עצמה לתוך הישבן שלי.... כן, זה הולך להיות ערב כזה.. מה שאני לא תארתי לעצמי זו המסירות שלו לאקט.. הרגשתי עצמי מצרה מרגע לרגע כנגד הזין שלו, הוא לא התרגש מזה, פשוט הביא עוד ג'ל.. כל הטריקים להכנס ככ עמוק שנהדפתי כל פעם יותר ויותר רחוק.. הבוקר הוא עוד שאל אותי מה שלום הטוסיק.. נו מה..
מבלי לגמור בעצמו, הוא הפך אותי על הגב, החליף קונדום, משך אותי מהאגן קרוב אליו, הרים לי את הרגליים גבוה גבוה, ונכנס לכל העומק.. דווקא כאן העוצמה הזו נתנה לי חשק, שלחתי יד לכוס החלק שלי, פרטתי באצבעותיי על הדגדגן הרעב שלי.. אורגזמה קולנית פילחה את האוויר. לא עוצרים, מחליפים את הזין שלו בכף יד הענקית שלו, היא כבר באמת הייתה גדולה עליי כך שפיסטינג לא בא בחשבון מבחינתי, אבל מעט האצבעות שנכנסו עשו לי חגיגה שלמה ואורגזמה קולנית נוספת.. אחרי באה עוד אחת רק בשביל הכייף.
הוא לא גמר כל הערב. לא חשבתי על זה עד הבוקר כשהתעורר חרמן עם זקפה של הלייף.. הנגאובר בינוני עטף אותי, הייתי ככ קרובה להשאיר אותו עם ביצים כחולות, אבל אז חשבתי לעצמי, בכל זאת.. נתן עבודה.. אז העברתי את כוס הקפה ליד שמאל, לאחר ששמתי מעט ג'ל על היד. הוא שחרר את הזין מהתחתונים שלו, ואני ישר שלחתי יד לתפוס את הזין הזה.. לא עברה יותר מדקה וחצי והוא מלמל שהוא קרוב, אישרתי לו שאני בסדר עם זה, הסטתי פריטי לבוש שלו מהדרך, והגברתי את הקצב ואת האחיזה.. השפרצה מכובדת הגיעה מיד אחכ.. באינסטינקט שלחתי יד למשהו שאוכל לנגב איתו את כל השלוליות שלו על עצמו.. תמיד ראיתי בזה משהו כיאה לשפחה טובה, לנקות אותו, לשרת..
החלקים הבדסמים שבי מתפרצים בכל הכח, תחושות שייכות עוצמתיות, כניעה מסויימת.. הצד השולט כאילו נותן לצד הסאבמיסי את מלוא הבמה.. כנראה שזה משהו שאני זקוקה לו עכשיו יותר. לסיכומו של דבר, זו הייתה חווייה מענגת, מעט אגרסיבית, אבל טבעית. אני הייתי משוכנעת שכל הערב אוכל סרטים על זה שיש לי את האהובה שלי ועדיין אני הולכת למישהו אחר כשיש לי הרי את הזין של חבר שלי.. אבל בפועל, מהרגע שנכנסתי אליו לרכב ועד שהתעוררתי בבוקר, הייתי מפוקסת על כאן ועכשיו ולא במחשבות לא קשורות. זה לחלוטין משהו שאני צריכה לעשות יותר, גם ההתפקסות וגם חוויות כאלה.. ומדוע?
מרגישה משהו חדש-ישן מתעורר בי והוא ממש רעב. כמו זאב..חרמנות ראשונית, חייתית. יכולה להשאר רדומה עד לטריגר הקטן ביותר שירטיב לי את התחתונים ברגע.. אין לי מספיק זמן עם החבר או החברה כדי למלא את הצרכים האלה לעיתים קרובות יותר, אז זה שומר אותי באיזון, הרעב תמיד שם, אבל הוא נבנה ממפגש למפגש ומתפוצץ בסקס מטורף ובשלל אורגזמות שממלאות מצברים לכמה שעות טובות.. החלק הכי יפה בכל זה, זה אשכרה כמו שמספרים, אתה חוזר מערב כזה עם רגשות עוצמתיים דווקא לאהבה שבלב, בן/ת הזוג.. כאילו שזה אפילו חיזק משהו.. ולהיות אתמול (לפני שנפגשתי איתו) והיום בין זרועותיה, ממלא בי רגשות שעבר זמן מה מאז שהכלתי אותם בצבע הזה, בטעם הזה, בריח הזה, בתחושות הנפלאות האלה שעושות את הצחוק משוחרר יותר..
צדקו חכמינו, אינך יכול לקבל תמיד את מה שאתה רוצה, אבל אם תנסה, תגלה שאתה מקבל את מה שאתה צריך.. זה נמצא במחשבותיי לאחרונה.. כל שינוי שורט ומבגר. ככה זה. מחזוריות. וכל התבגרות מביאה עימה איזה שינוי פנימי. לאחרונה אני מתחילה להבין שדברים קורים סביבי ולי, לפעמים יקרו גם דברים שלא יהיו נעימים עבורי. מהרגעים האלה בחיים שרק בדיעבד אתה מבין שזה קרה לטובה, שזה בדיוק הכיוון שהיית אמור לקחת.. אז כזה :)
