קווי מחשבה

לכל אחד ואחת יש קוי גבול

קו שנקבע על ידו,על ידם,על ידם

אותו מקום בו הכל אמור להיעצר,להיתקע במקום

מקום שלא אמור להיחצות

מקום בטוח,מרגיע,סוג של סוף

כמה פעמים הגענו לגבול?

כמה פעמים נמנענו?

כמה פעמים חצינו אותו בחשש?

כמה פעמים פרצנו אותו לכל עבר?

איש בא אל אישה, עד קו הגבול

לפעמים פתוח, לפעמים נעול.

מה נשאר אחרי שהגבול נפרץ ואיננו? קבענו גבול חדש...

שגם אותו, בתורו, במועדו...נפרוץ.....יחד!

"אותה הלחישה
על לחי אישה
שיער מפוזר
קרוב לי ו.....זר"

לכל אחד ואחת יש את ה - House of Fun שלו/שלה

כל אחד מוצא את הפינה שלו...אותו מגדיר ככזה

אחרי שהדלת נסגרת מאחור, האור מתעמעם, הבגדים נושרים,הלבבות מתרחבים והגוף מתכווץ

ואולי, המקום הזה של ה"פאן" הולך איתנו לכל מקום אליו הולכים

אינו מיוחד,אינו מקובע,אלא גמיש...

אז...ברוכים הבאים אל House of Fun של כל אחד ואחת....

היכן שנניח את הכובע...שם יהיה בית העינוגים שלנו

להביט היישר לתוך העיניים ולבחון את מה שמסתתר

להבין דבר אחד...כשקורה משהו אחר

להקשיב למילים ולקרוא בשקיקה

אבל לדעת שם עמוק בלב...שאלה רק מילים ריקות

לפעמים ההבנה שלנו לקויה

לפעמים המסיכה בצד השני מטעה

לעיתים אנחנו מאמינים בכל הלב והנפש

ולפעמים...האמון הזה נבנה על קרקע סדוקה

להאמין זו תכונה קלה...פשוטה

אז למה תמיד ההלם הזה ברגעים של אחרי?

הרגעים בהם המסיכה כבר לא שם?

(למען הסר ספק, הפוסט אינו מכוון לאדם ספציפי אלא הרהורי לב אישיים בלבד!!)

נצא למסע

אל מסע חייך

לחזור מחדש אל המקומות בהן הרגשת, חשת

לגעת בעצבים החשופים, הרגישים

את אשר חמק ממך, להשיב

את אשר שכחת, להזכיר

להטמיע את הכאב ההוא שהתפוגג, כדי להחיות

https://lh3.googleusercontent.com/-Rt2NuE35k18/WE2r2vpdd5I/AAAAAAABAP0/ngqL-eXkFHM_42Iwf8jrjc1fFecxQwMkwCJoC/w426-h237/9062640350266873756%253Faccount_id%253D3

המסע רק מתחיל

על מים סוערים

למלא מחדש את חדלון הכוחות

לשחרר את אשר מקנן לו עמוק

לצאת למסע אליו השתוקקת...ערגת...ואליו תשוקתך

שנמצאת שם בקור, מחוץ ל"משחק החיים"..

כן, את..זו שעומדת לך בודדה,גלמודה,נטושה...באפלולית

את שצולקת ממשחק החיים הזה

אשר הותיר עלייך ובתוכך את הצלקות הבלתי ניתנות למחיקה

את, אשר "גורשת" מעל פניו של זה אשר הרים אותך אל הרקיע השביעי

רק כדי להשליך אותך כל הדרך למטה

את, שעומדת שם עירומה, מעורטלת מכל רגש, חפה מכל אשמה

אותך לשאת על כפיים...אל מעבר להרי החושך

אל עבר הזריחה החדשה ...אשר תמלא את מה שהתרוקן

שתרוקן את אשר הגדיש

את, כן את..זו שמביטה בערגה אל יום האתמול אשר לא ישוב

את המבט הזה שלך שאי אל עבר המחר....

כי מחר אולי (גם) תזילי דמעה...

דמעה אשר תטהר את כל נימי נפשך,גופך,תודעתך,תחושתך....

אלייך מושטת היד....

לכל אחד ואחת יש את עץ האהבה שלו

אחד...יקשור לעץ את אהבתו

אחר...יחסה בצילו עם אהבתו

לאחד הוא עץ האהבה

לאחר, עץ התאווה

ולהוא/היא....עץ ההכאבה

לעיתים הוא ירוק לעד

לעיתים שלכת נצחית

לפעמים פורח, לעיתים יבש

אבל תמיד הוא יהיה שם לנו, עבורינו,שלנו

ירוק/יבש/פורח

כואב/מכאיב

מרגיע/מלהיב

בין ענפיו יקננו להן ציפורי הנפש

או ייסתתרו להן ציפורי הטרף

לכל אחד ואחת...עץ האהבה שלו/שלה

התרחקת

התפוגגת אל תוך האפילה

למרות השמש הבוהקת, סימני הדרך התנדפו

למרות הכאב שלך, רגלייך הרופפות משכו אותך הלאה

את לא כאן

את תתמוגגי,תחייכי,תצלעי,תזחלי,תדמעי,תכאבי,תתמלאי,תתרוקני.....עם מישהו אחר

כי את...כבר לא כאן

כוחה של מילה לא תחזיק אותך

עוצמת המעשה לא תוציא ממך את שורשייך

כאב חד,מכיל,מפנק....כבר לא יספיקו

כי את כבר נמצאת במקום אחר

אבל עמוק בתוכך את יודעת....

הדרך חזרה לא תהיה קלה

תהיה מסובכת

מפותלת

אבל היא תוכיח כי אין דבר שאינו בלתי אפשרי

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן

כל מסע יכול שיימשך הצעד הזה, הקטן

ויש שיגיע עד קצה העולם

בכל התחנות בדרך, נפגוש את אשר ירטיט

אשר יגע בנו, יחלום איתנו, יממש איתנו

לעיתים הוא ייצטרף למסע

לעיתים...יישאר בצד הדרך

ואנחנו? נמשיך במסע הזה...יחד או לבד

ובכל תחנה תגיע התהיה...האם זה סוף המסע או תחילתו?

בכל צעד..נשאיר את הפחד מאחור, נחביא את הצער עמוק עמוק

"בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זאת רק ההתחלה
לזמן אין סימן ואולי זה סוף המסע
יש פחד אחד שמתחבא בארון וכעס שבסוף יישאר"

"אולי זו התחלה?
ואולי זה....סוף המסע?"

את יודעת הרי...את מה שמחכה לך שם בקצה המסלול

המסע לא קל, הדרך לא פשוטה, הקשיים ברורים

אבל, את יודעת...כל הדרך את מודעת לתהליך

המבט המצועף שלך למעלה,מבט של אחת שיודעת מה עומד להגיע

מה עומד לחוות גופך,מה עומדת להבין יישותך,

ומהותך?היא כבר שם בחצי הדרך

https://lh3.googleusercontent.com/-Hmq6eYM2TQI/WDVblUYHknI/AAAAAAAAAOI/NSF1CQ81_uI8W-KOjf_7VNOF-LiW_25tQCJoC/w346-h489/16%2B-%2B1.jpg

ולמרות(ואולי בגלל)  שאת יודעת,את מודעת, את מפנימה לאיטך את אשר עומד להגיע...

למרות כל אלה...את שמה את עצמך בידיי, גורלך מופקד בידיים בטוחות

את כל אשר היה לך בתחילת הדרך, עצמאותך, נפשך,גורלך....

את כל אלה ועוד, הנחת למשמרת על מפתן הדלת

ואחרי הכל, כשתתרוממי ממקומך הנכון,הראוי,ההגיוני

כשתתרוממי מרוקנת, מלאה, מוכלת, מאושרת, מסופקת

את תזקפי את קומתך מחדש....תמתחי את איברייך הכואבים, הצורבים

בנשימה חמה תסדרי את נימי נפשך, את מהותך, תודעתך

ואז...רק כשתגיע אל קצה המסלול את תביני כי הדרך הזו הייתה עבורך, רק עבורך

https://lh3.googleusercontent.com/-MAixpaSGwOc/WDh5q2R5t8I/AAAAAAAADB8/dyZ_vTsvnKMbJro9P6FbtK-VcUOuJPofACJoC/w346-h551/16%2B-%2B1

"אדם צובר זכרונות כמו נמלים"

כל זיכרון הוא עולם ומלואו

אחד...מודחק עד עולם

אחר מעורר בנו את הרצון לחזור לשם

פרידה תביא זכרון שיודחק...עד שייתעורר מחדש

הפרידה החדשה תזכיר את ההיא, שהייתה ואיננה

זכרון כאב עלום יותיר צלקתו על נימי הנפש ולפעמים גוף

אבל...רוב הזכרונות הם הבל...ולעיתים גם רעות רוח

מה שהכי מזכיר לנו את העבר אלה חוויות הרגע

מה שווים הם זכרונות ההבל אם לא נשווה אותם לחוויה הרגעית?

העכשווית?

כל שנותר הוא זכרון רחוק ששט לו על מים עכורים אל עבר תהומות הנשיה

כי יום המחר ימיר את היום להיות זכרון נמוג ומתפוגג

"יש ונדמה, הזיכרונות אך הבל
כי ערפל קורן עוטף בלאט
מחוז העבר, האושר והסבל
כאב הפצעים

ונחת המקלט"