היום רגע אחד לפני שסיימתי עם מאפה השמרים ועברתי לרנגררר קישים קטנטנים, לקחתי רגע לנשימה. התישבתי על ארגז החלב הירוק וחשבתי על השבוע האחרון שעבר עלינו. ברגע של מחשבות אני בעיקר חושבת על אימא שלי, על הגעגועים העזים לנכד המתוק שלה שלא ראתה כבר מעל לשבועיים ועל הדאגה לאחי שנמצא ״בארץ לעולם לא .. ״
בשבת האחרונה שהתראיינו וכל המשפחה הייתה סביבה, התכנסנו כולנו לעטוף אותם באהבה. זאת הייתה שבת מיוחדת, שבת של אהבה❤️..ילדים, נכדים סבא סבתא כולנו ביחד .. כמעט .. ראיתי אותה איך ברגע אחד הזיקנה הזאתי נופלת עליה, פתאום היא נראתה אחרת. עייפה יותר, עצובה, כאילו לקחו ממנה ברגע אחד את האוויר והשאירו אותה חסרת נשימה ולא משנה כמה אנשים סובבו סביבה, חיבקו ונישקו אותה, ליטפו את פניה ואמרו לה כמה היא אהובה החוסר הזה מחמיץ אותה .. מזקין ..מבליט את הקמטים שהצטרפו לפניה בשנים האחרונות.
אני לא יודעת איפה בלב יותר כואב לך אימא.. בחלק של הבן האח שהתחרפן או הנכד שאשתו / אימו הארורה החליטה להרחיק מההורים היחידים שאי פעם היו לה.. מדהים איך אנשים משנים את עורם .. רגע אחד משפחה רגע שני אנשים זרים ..
רגע לפני שהדמעות שוטפות אותי ואת הקונדיטוריה אני קמה מהארגז הירוק, מנגבת את הדמעה ומתקשרת לאימא .. במלחמות אין מנצחים רק מפסידים .. נכד שמפסיד סבתא סבתא שמפסידה נכד ..
תהיי חזקה אימא .. כמו שהכלבה אמרה נתראה בבית משפט
