sad soft type

יש בנשמה שלי עומק אינסופי

אני מרגישה שהיא כבר עברה הרבה גלגולים

אני מרגישה את זה בכבדות על הגב שלי

למרות העומק

אני כל יום בוחרת לשחות במים הרדודים

בשטחים השטחיים של החיים

בתאוות הקטנות והריקות

מפחד.

כשאני שכובה במיטה

עם השמיכה מעליי 

ומתחילה לטאטא את כל המחשבות

ולהישאר רק עם נשימות

רק עם אוויר שנכנס

ויוצא

משחררת  משחררת  משחררת 

כדי לשמוע, כדי לראות, מבפנים, את עומקה. 

ולרגעים אחדים, נחשף בפניי, בבפנים 

טוהר

וריפוי

והיא תמיד מוענקת באינסוף אהבה ללב.

אני קמה ושוכחת מאוד מהר

וחוזרת לעיסוק בתאוות הקטנטנות 

מפחדת לפתוח, לפרוץ

שמא הלב ייפגע,

שאמצא את עצמי בחתיכות שוב

התחזקת! 

כולם אומרים

ואז עוד נפילה

עוד גלגול

עוד שריטה

אבל קמה 

קמה

קמה

קמה

בסדר, נראה לי מתאזן

נשכבתי לך על המיטה ועצמתי עיניים

מתחתי את הידיים למעלה ואז פחדתי שיש לי עיגולי זיעה, אז הורדתי

כיבית את האור ונשכבת עליי

נכנסת לי לפה, פתאום פתאום פתאום- זה הרגיש שונה 

בעדינות, לאט, רטוב ומלא תשוקה

אולי איפשהו העדפתי שהסקס יהיה גרוע, מקסימום בינוני

אני לא יודעת אם התרגלתי לבדידות או שאני בהדחקה מולה

אני אפילו נהנית, זה אפילו מנחם. 

אמנם עצם הנוכחות שלי במרחב עושה אותי חרדתית 

אבל זה נעים, זה מגן. בחוץ יש עולם שאני כבר לא מאוד מחבבת

אשמח לחבב אותו שוב אבל

אשמח לראות מה שהייתי רואה פעם 

אני עוטפת את עצמי

אני הנוגעת בעצמי 

אני מנחמת בעצמי 

אין פגיעות, חשיפות אל מול העולם

דווקא נעים

אחרי הסקס המפתיע

נשכבנו בחושך 

הסתכלנו על התקרה והסדרנו נשימה

תמיד מביך לנו אחרי

תמיד מרוחק

הגופים עדיין רותחים, אך מופרדים

והאצבעות שלך מתחילות ללטף את שלי

אנחנו מחזיקים ידיים

הושטת יד

הוא הושיט לי. 

מעניין

הגוף שלו היה כל כך חם. והוא כל כך חלק ונעים. וארוך. 

באותו הרגע אמרתי פאק איט, פאק איט על החוקים, על הלב, על הפגיעות

קברתי את עצמי בתוך הצוואר שלו, יו. אפילו יותר רותח ונעים

עולה לנשיקה

נשכבת עליו

הוא עושה לי נעימי

אוי, איזה נעים הנעימי. 

כל הלבד, ופתאום, כל החום

עכשיו בלבד אני מתגעגעת לחום, ושלי לא מספיק מנחם

אבל אתה ממש לא הבנאדם

להיות מולו פגיעה

נו טוב. נמשיך לסבול ולהנות. 

קטעים קטנים מהחיים החדשים שלי ביקום המקביל: 

#1

אני אוהבת להכין לעצמי ג׳ויינט שמנמן ומתפצפץ

בסביבות אחד עשרה

אני יורדת בחשכה

בשקט, כמו רוח רפאים

אני מתיישבת ומעשנת 

לאט לאט 

העשן נכנס לתוך המוח 

והמרחק ביני לבין עצמי גדל

והעולם קצת יותר נעים

ואני עולה חזרה, בשקט

נכנסת למיטה,

לפוך. מסתכלת למעלה, מעקמת קצת את הראש

ומתייחדת, מהופנטת 

מהירח 

מסטולה פיצוצים מתפצפצים, 

אני והירח מדברים.

לא ממצמצת, לרגע

רק סופגת את כל הלבן, את כל האנרגיה

זה אחד הדברים האהובים עליי, ביקום. 

#2

טוסט בוקר

אם לא אוכל אותך טוסט בוקר

כל העולם שלי יזלוג הצידה

לא אדע באיזה זמן ומרחב זרקו אותי 

אתה חושב שזה משנה לי מה יש עלייך, טוסט בוקר??

חלוהגאודהטחינהשמנתסלמיקוטג׳זיתיםבולגריתעיזיםריבתותיםחמאהריקוטהצ׳דרמנצג׳ו

רק תיכנס לי לפה

תעזור לי שניה, לפקוח עין, להתיישר

לשרוד עוד יום,בחיייייאאאאת טוסט. 

#3

יש ימים 

שבא לי להתפוצץ מתוך העור של עצמי

בשאגה, בצרחה בלתי נשמעת 

לאלפי מיליוני טריליוני רסיסים, 

של אור מתפרץ

ולהתאחד עם האוויר 

ולעוף לעוף לעוף

לכל עבר

ואז אהיה נצחית וחופשיה

נולדתי לעולם עם חוקים

אני קמה לעולם בכל בוקר, בשנת 2019

ב2019

העולם מצפה מבת האדם, ובת האדם מצפה מעצמה 

להצליח. 

להגשים. 

לממש. 

לרוץ לרוץ לרוץ

אבל לרוץ רק בנתיב אחד

איפה שכולן רצות, ורצים. 

אבל נחלשתי מאוד

מאוד מאוד

והלב שלי דפק לי כל כך חזק בתוך החזה חמש שנים

עד שהגיע לסוף

ובסוף

הוא דפק ודפק ודפק ודפק ודפק 

ודפקודפקודפקודפקודפקודפקודפק

עד שכאב

עד שלא יכולתי לנשום

עד שהרגשתי את המוות קרוב

עד שהרגשתי שכל עולמי קרס, שחיי נגמרו

אבל הם לא נגמרו, ואני נשארתי לחיות בתוכם, עם עצמי

להרגיש את כשלונותיי, בכל דקה ודקה מקיומי

להרגיש בתוך דמי, את השנאה העצמית מתחממת וגועשת

ואני רק רוצה לקרוע את העור מגופי

או לעשן ולחנוק את עצמי ואת מוחי ואת נשמתי כדי שלא ארגיש ולא אחשוב ולא אראה

על הנייר אני כלום

אני בת 27 וכלום

אני לא עומדת בכללים של העולם

סטיתי מהדרך

בזמן שכולם דוהרים דוהרים דוהרים

נשארתי מאחור

מסתכלת בהלם

את אמרת לי להסתכל לתוך עצמי, לפעול רק מתוכי, ולא מעיניים חיצוניות

זה נורא קשה

אני מנסה, לחמול על עצמי, כמו שאני יכולה לחמול על אחרים

זה עובד לפעמים

אני קמה כל יום, לכאוס מוחלט, לרעש, לבלבול, להשוואה עצמית, ולכישלון המפואר שלי. 

האוזניים שלי הכילו הרבה מילים עוצמתיות בחודשיים ומשהו האחרונים

אנשים מרגשים אותי. נשים מרגשות אותי. 

בעמדת ההקשבה, ורק הקשבה, קורה הרבה. 

את עצמך מתבטלת לכמה רגעים, ונותנת לאישה מולי

לשחרר

כל כך הרבה כאב נצור, אבל נשים,

נשים יודעות לקחת את הכאב ולגדול ממנו

ממקום של אהבה

הן גודלות מאהבה

לחיים

לעולם

לאנשים

לעצמן

הן לנצח בתנועה מתמדת, ותוך כדי

מתפתחות, משילות שכבות, שמות חדשות, מגדלות כנפיים, עפות, חוזרות לקרקע, רצות, משתוללות, נרגעות

והכל בראייה קדימה, גם אם הן נתקעו, הן יזחלו, אפילו שנים, ובסוף יקומו חזרה על הרגליים

אתן

מרגשות 

אותי

ונותנות לי

תקווה

נותנות לי

עוצמה

ואני מולכן

מרגישה

ענווה

אחרי 5 שנים בבצלאל, ומלחמות נפש אינסופיות עם עצמי, מול המוסד,אחרי כל החרדה, הלחץ, שעדיין פה, בעוצמות הכי גבוהות שלה אני מבינה שמה שקיבלתי בחודשיים האחרונים, שווה יותר מכל מחיאת כף, מחאמה או ליטוף אגו שאקבל או לא אקבל בסוף ה5 שבועות האלה, הסוף של 5 שנים קשות, מחלישות, מהפכניות ועוצמתיות בחיים שלי

תודה תודה תודה

הלוואי ואשאר רק בהודיה

בא לי להוציא אותך ממני

תצאי ממני חתיכת כלבה מזדיינת

מי את בכלל שתהיי בתוכי כל כך הרבה זמן

מי את שתשחירי ותקלקלי לי את כל הבפנים

מי את חושבת שאת חתיכת בת זונה מגעילה

מי הרשה לך להתיישב לי בלב ולדקור לי את החזה בכל דקה ביום

מי נתן לך רשות לחדור למוח שלי ולעוות לי כל מחשבה אפשרית 

אני שונאת אותך

אני שונאת אותך

אני שונאת אותך

אני שונאת אותך

אני שונאת אותך

את מכאיבה לי והורסת לי ואני רוצה להרוג אותך ואני לא מצליחה

נמאס לי כבר להיות שני אנשים נמאס לי נמאס לי נמאס לי

השעון מצלצל

עיניים נפתחות ונסגרות מיד, גוף מתקפל לצד שמאל בתנוחת עובר ואוחז בכרית בין הרגליים.

שעון מצלצל כל 5 דקות. שעון מתבטל אחרי 2 ניסיונות

עיניים נפתחות,מביטות בתקרה. מביטות שמאלה לחלון

יד מחפשת פלאפון- 09:30. 

פיפי

מברשת שיניים ורודה

קצף מנטול חונק בפה

יריקה, ניגוב

התבוננות בראי, מטושטש. 

מטבח

להדליק את הקומקום

להוציא קרח

קפה קר

קש ורוד

חדר

שולחן מבולגן, המאפרה והג׳ויינט של אתמול, משהו אכול, משהו נמרח על השולחן

קפה מונח על השולחן, זבל נזרק, מאפרה מוחזרת החוצה למרפסת

כיסא

סדרה אקראית

קפה

עוד יום הגיע, השמש מסתכלת עליי לבפנים

אוספת את השיער, מותחת ומותחת, מתחילות לכאוב לי הפרקים בידיים, ולבסוף, קוקו גבוהה

חזייה, דאודורנט, בושם, שמלה, עגילים

אין התבוננות במראה

סדרה אקראית ברקע

כפכפים

סידור תיק

ישיבה על המיטה, ובדיקת אוטובוס

כיבוי מאוורר, כיבוי אור

ביד- מפתחות, אוזניות, פלאפון

פתיחה ונעילה

מדרגות

רחוב

שמש

עוד יום

הולכת לתחנה, מגיעה לתחנה, בוהה ב3 חנויות מול התחנה

ולרגע, באמת, מרגישה

קיימת

ואז

עוד

רגע

חולף

לפעמים אני מתהלכת בעולם, ואני כזה-וואלק הבנתי את משמעות החיים. יצרו אותי ונתנו לי ״מתנה״ ענקית והביאו אותי לעולם הזה, זה באמת קסם. אני מסתכלת על מה שסביבי ואומרת, משמעות החיים הוא עצם הקיום שלי בפרק זמן שיש לי לחיות בעולם הזה. זה כזה פשוט!

מה שיקרה יקרה, מה שתהיי תהיי, מה שתחווי תחווי, תגידי תודה ותסגרי ת׳בסטה אחרי 80 שנה. ככה אני חושבת שאני הכי בטהור שלי, שאין לי הפרעות מסביב. שאין לי את כל התיקים שאני סוחבת על עצמי. וזה באמת סופר קול ורוחני ופשוט ומאגניב וזה מחזיק במקסימום 24 שעות. 

ואז אחרי 24. אני מתהלכת בעולם. בואי נהיה מדוייקות. בירושלים. ב2 בלילה. מסטולה רצח. קרובה לבית, ברחובות המוכרים שלי, שהם בשבילי כבר כמו חיבוק גדול ונעים להיות בתוכם. ואני תוהה לעצמי- 

אחותייייי איפה החיים שלך איפה???

מי את?? מה את?? למה את?? למה יש לך ככה ואין לך ככה?? מה תעשי עם החיים שלך?? מה אם לא תהיי שמחה?? מה אם לא תגשימי את עצמך?? מה אם אני יבזבז את ״פוטנציאל״ וה״אינטילגנציה״ שלי? 

מה אם אמצא את עצמי לבד לבד? באה הביתה לדירה עלובה עלובה

ואז- מה שתחווי תחווי ומה שיקרה יקרה, זה כזה שטויות. 

הגעתי למסקנה. שהשאיפה המרכזית בחיים שלי הייתה להגשים את עצמי. לממש כל טיפת עבודה ויזע ויצירה שעשיתי. להיות הכי טובה שאני יכולה להיות. לכוון הכי גבוה, להיות כמו האמנים והמעצבים שאני מעריצה. ו-וואלה, את מגלה שזה פאקינג קשה. ופתאום. השאיפה הכל כך מרכזית והדומיננטית הזאת, מתחילה לחנוק אותך! כן! לחנוק! החלום הרטוב שלך חונק אותך!

אם לא אממש את עצמי, מה אהיה בחיים האלה? מה אעשה בחיים האלה?

זה כל הזמן בראש, ברמה כזאת או אחרת. בהקשר כזה או אחר. אני פקעת של שאלות קיומיות, והחרדות שבאות איתן. 

תמיד אני אומרת לאמא שלי- אמא, אני לא יכולה לשלוט במחשבות בראש שלי, הן פשוט רצות רצות רצות

אין לי איך לסכם

דאטס איט

מסתובבת בעולם

מסתובבת סביב עצמי

מסתחררת

שומרת בבטן

מוציאה

לא עוזר

בלופ

הלופ הוא כמו הליכה מעגלית

מעגל גדול שאני עושה יחפה על חול 

כל טביעת רגל שורפת

מגיעה להתחלה

הורסת את המסלול הקווי הראשון שציירתי עם הרגליים

יוצאת מהקו

הולכת למקום אחר

חם

מבלבל

אין בי את היכולת לעשות את עצמי מאושרת כרגע

אפילו קצת

אבד לי הכל

אין לי אמונה בעצמי

עצוב

עצובה

כן

כנראה שהיום יש לי הרבה מה להגיד

אולי כי נגמר קצת הלחץ, ובאה לי תקופה חדשה.

פתאום לא כל כך לחוץ, והמוח מתעסק במחשבות שנזנחו לצד

היה לי איזה שיפט בחשיבה לגביי הבדידות שלי

המשפט המפורסם שאני תמיד אומרת

שהפסיכולוגית היקרה שלי אמרה לי

הבדידות היא לנצח תהיה אצלך בלב, זה לא קשור לסביבתך

זה צרוב לי בלב

כל אות ואות מהמשפט הזה

אולי מתוך הזדהות

הרבה מתוך בהלה

תמיד ארגיש ככה? 

ניסיתי בדקות האחרונות לנסות להעביר למילים את התחושה שאני מרגישה שאני אומרת שאני בודדה

זו תחושה שהעולם ענק, עצום, אינסופי

ואני בתוכו

צפה

זו תחושה שעוטפת אותי שניה לפני שאני נרדמת

אני מרגישה מאחוריי, בגב, בצוואר, את החושך עוטף אותי

אני מייחלת כמו ילדה קטנה למגע קטן

ומרגישה רק את האוויר הקריר ליד האוזן

ונרדמת

בעצב

זו תחושה שיושבת לי בחזה

תחושה שממש יש לי בור ענק בלב

והוא כואב

אני רק רוצה להיות נאהבת

זה כל מה שאני רוצה בכל עצמותיי

אני רוצה את זה, אבל כרגע לא מוכנה לשלם את המחיר

של להיפתח

לסמוך

להיות פגיעה

אז אני נעטפת ונחמצת וכואבת 

ובעיקר

מעשנת ומעשנת ומעשנת

זה מרכך

מרכך טוב וריחני