קמתי ליום שהתחיל פחות טוב והשתפר אחר כך.
שיחה עם הקונדסון בדרך לעבודה והבטחה להפגש ,הכניסו את הריגוש חזרה לסדר היום.
אני על קוצים לגמרי ,רוצה כל כך כבר לפגוש אותו ,לשקוע אל החיבוק שלי אל העינים שלו ,אל הנשיקות שלו.
וזה מה שקורה .אנחנו יושבים ושומעים מוזיקה ומדברים . על אתמול ועל מחר ועל מה שעכשו.
ריקי גל מרסקת לי את הצורה עם השיר 'אמא'
והוא עוזב את הכנת הקפה ורץ אליי
משעין אותי לתוך החיבוק שלו
אני בוכה והוא גם קצת.
'את וגם אני ,בשמחה ,באהבה,בכוח וחולשה'..
יכולה למות מהשיר הזה...
הולכים יד ביד ברחוב עד לג'לטו הקרוב ונהנים אחת מהשניה והטיול הרגלי והגלידה הטעימה. הכל מרגיש כזה טבעי ונעים וטוב לי.
חוזרים הביתה ואני מבינה שאני צריכה ללכת כי משהו קורה אצלי בראש.
הגוף לא רוצה להניח. עוד ליטופים,כרבולים,חיבוקים ונשיקות
אז.. מה קרה ? למה הראש לא מצליח להניח לזה
בדרך כלל זה הפוך. כשהגוף סגור והראש פתוח
והנה זה ההיפך- הגוף בוער ורוצה אותו הכי קרוב שיש
אבל הראש... הראש נלחם בקרב שלא הזמנתי.
מובסת ,מבועסת נפרדת ממנו
הדרך הביתה - דיוראמה שרים את מה שאני מרגישה
Can you protect me from myself
And play my part in all i care for
לא אוהבת את עצמי ככה. מגיבה בצורה כזו . נותנת לכל חוסר הבטחון שלי לצוף ולהציף ולנהל לי את המוח וההתנהגות.
למה אני לא מצליחה להתמודד ?
כתוב לי 'לוחמת' על היד ואני מרגישה שבקרב הזה- הפסדתי.