לביאה סגולה

שנים שייסרתי את עצמי על זה שאני לא מתאמנת. לא עושה הליכות בערב,לא רצה ,לא רשומה לאירובי ,לא הולכת לחדר כושר.

זה לא שלא עשיתי את זה בכלל.

עשיתי אבל פרשתי מאוד מהר.

כל מי שכן עוסק בזה אומר שכשהאנדורפינים מתחילים- אז מגיעה המוטיביציה.

אני אומרת - כשאתה שונא את מה שאתה עושה אז האנדורפינים במוות קליני.

זה משעמם אותי. ספורט משעמם אותי.

ללכת ברגל ברחוב סתם ככה ,גם עם מוזיקה באזניים -זה משעמם

לרוץ ? למה ? אני בסוואנה? יש עדר פילים במנוסה ?

אירובי- אותם 20 תנועות שוב ושוב ושוב.

זומבה - אל תכניסו לי את התנועות לתבניות.

חדר כושר -רובוטים.

ועדיין -כתבתי על זה לא פעם

כשזה מגיע לריקוד.... יש לי סוללה מלאה לשעות !!!

כשזה מגיע לריקוד...הזמן נעלם

כשזה מגיע לריקוד...הגוף זז ב flow אחר 

בלי תבניות,מתחברת לקצב . כל קצב. כל תנועה.

נותנת למילים או למוזיקה להכנס לגוף ולהזיז את הכל.

אני צריכה יותר מוזיקה בחיים

יותר תנועה.

אז אולי הגוף שלי לא יהיה רזה ושרירי ומעוצב

אבל הנפש תהיה מחוזקת.

4 שעות שינה בלילה. נו ,בקטנה. שינה זה לגמרי אוברייטד.

טלפונים מהבוקר,מי הולך  ומתי,מעדכנים לוח תורנויות ומתעדכנים.

אני . לא. מסוגלת. לזוז.

אני עייפה בטירוף אבל מלאת אנרגיות וחיוכים.

הופכת במחשבות דברים שקרו אמש ונעים לי.

בבטן וגם בלב.

היום מעלה קצת הילוך עם הנסיעה והטיפול.

הזמן טס מהר בבית חולים. 

קיצוניות לקיצוניות

אתמול רקדתי  במסיבה ועשיתי סקס של הלייף

והיום אני מסתובבת במחלקת טיפול נמרץ ,מטפלת במלכה האם.

איך שהמוח עושה את הסוויצ'ים האלו.

אולי כי אני עדיין מרגישה על ענן.

שיחה אינטנסיבית ומדאיגה בקבוצה של הבסטיות והמחשבות שלי מסתחררות .

לא רוצה להכנס לזה,לא רוצה לחשוב. רק להתפקס על המציאות שמולי. לטפל ,להביא, ללכת ,לעשות.

הנסיעה הביתה קצרה יותר. החיים זזים מהר כשאני בירידה

חוזרת אל השקט ,מוותרת על משלוח הסושי ומפנקת את עצמי בארוחת ערב אישית.

מתחברת לפרק 7 של last of us.מדהים !!

 אבל לא מראים שם מספיק את פסקל 

לא נורא ,נעבור למנדלוריאן.

הדוד מתחמם ואני מנסה לשכנע את עצמי לקום וללכת עד למקלחת. זה רחוק מאוד כשעייפים.

מדמיינת שהוא מגיע ואנחנו מתכרבלים. ממשיכים היכן שהפסקנו אתמול.

שאני מקשיבה לנשימות שלו והידיים שלו סביבי.

הגוף החם שלו נצמד והאנרגיה שלו שלווה ורגועה.

ובשניות ספורות ,הסביבה הופכת להיות בקתה מבודדת ביער . כמו שאני אוהבת.

ומה קשור איקאה-

יש ארונות שעדיין לא יצאנו מהם.

לאחרונה אני בסחרור משפחתי

העיוניק שלי כבר נוסע לבד את העליות של הקסטל הלוך חזור כל יום בלי למצמץ (או לשפוך מנוע ) 

ניסים קורים כי אני מאמינה בהם

דברים מסתדרים בסופו של דבר כי כשמבקשים משהו מהיקום - הכוכבים כבר מתישרים בהתאם. 

חוזרת על הקשקש מבירתנו ,מתה מרעב,מזל שהזמינו פה פיצה. אני דופקת שני ביסים ונחנקת כרגיל,טסה למקלחת,מתארגנת תוך כדי קללות נמרצות כי כשאני בלחץ.... אני בלחץ! 

יוצאת מהבית בשעה שבכלל קבעתי אצלו- שונאת לאחר ! שונאת !

הוא מתחפש לספורטאי חסון ואני כבר מדמיינת אותו בלי.

בדרך מדברים על כל מיני דברים. הוא מרגיש לי טרוד . אני לא יודעת אם הוא מרוחק כי לא רוצה להפריע לי בנהיגה או כי בכלל לא בא לו טוב הערב הזה. אני וחוסר הבטחון שלי.

חשוב לי שהוא פה. אני רוצה שזה יהיה ככה. 

מגיעים למקום באמצע יער ,המוזיקה כבר נשמעת מרחוק ואני מסתכלת מסביב ,חשוך. כן...חשוך... נייס.

המסיבה כבר התחילה ואני פוגשת את לוש ואת אושה ועוד כמה שלא ראיתי הרבה זמן. חיבוקים,נישבוקים,מכירה את הןויצ'ר לחלקם. רגילה שכולם מכירים את כולם אז לפעמים קצת שוכחת. 

אנחנו נכנסים לרקוד. איזה לרקוד נו... רק מחפשים תירוצים להתמזמז.

מה יותר טוב ממוזיקה קיצבית ו-וויצ'ר שמנשק אותי כאילו הוא עושה סקס עם הפה שלי?

החיבוק שלו חזק ונעים.

כל הערב ממשיך ככה. בכל פעם שמסתכלת עליו הוא מחייך וזה עושה לי נעים בלב ובבטן. 

שותים,מעשנים,מקשקשים עם מיו שמגיעה. 

צילומים וצילומים כי אנחנו חייבות ועכשו מגלה שהוא חסר לי באחד הצילומים. באסה. 

ממשיכים לרקוד ולהתחרמן ביחד עם דאנס,רוק וקצת גראנג' של שנות ה 90.  

שמחה שמצליחה לחבר שיר שאני אוהבת לזכרון חדש ומרגש.

מושלם. פשוט מושלם. 

בכל פעם שהוויצ'ר תופס אותי לנשיקה וחיבוק אני מרגישה צונאמי בגוף. אני לא יכולה להפסיק לגעת בו בחזרה.

כשברקע אינפקטד משרום נותנים בראש ,אני נזכרת בהופעה שלנו יחד.

בדרך לאוטו חזרה הוא עוצר אותי באמצע היער והיד שלו כבר מסיטה את התחתונים. חצי ירח מאיר קצת ולא אכפת לי אם מישהו מסתכל . אני מחבקת אותו וגונחת את שמו באוזן. 

הוא מרוצה ומוביל אותי לרכב. אני צריכה רגע להתאפס על עצמי. שוקלת מה לעשות. אני כל כך חרמנית ורוצה. 

אותו. 

אני רוצה אותו!

הוא שוב מגמיר אותי ברכב ואני מפנקת אותו בתמורה. אוף הנסיעה ארוכה ואני טעונה כמו חבית נפץ אבל בקטע טוב. 

לא מדברים הרבה,לא צריך. היד שלו על הירך שלי ושלי על שלו. מעיפה בו מבט מדי פעם. ראשו שעון לאחור ,עיניו עצומות

ושוב אני חושבת - כמה הוא יפה בעיני וזה עושה לי שוב נעים בלב ובבטן. 

מגיעים לבקתה אני ניגשת לחדר ,בקושי מצליחה להתפשט והוא מגיע מוכן ועוזר לי. 

נצמדת לגוף החם והנעים שלו.

מושלם. פשוט מושלם.

 ואז הוא  all over עם הפה והידיים והגוף

לוחשת את שמו מיליון פעם. הגוף מוכר ועדיין מרגישה שהכל חדש ומרגש ומדהים

נשכבים מחובקים אחד בתוך השניה. הנשימה שלו כבדה ואני מקשיבה. מנמנמת,מתעוררת.

עוד שניה ,תיכף אני זזה

תיכף

רק עוד נמנום קטן,כי ממש נעים לי ככה 

כל כך בא לי לשחרר ולהרדם באמת

לישון בזרועותיו עד הבוקר.

התגעגעתי להרגשה הזו.

הגוף כואב ועייף וקר לי אז עוד דקה 

מקשיבה לרוח בחוץ ולאופנוע שעובר רחוק

ופתאום הוא לוחש את שמי באנחה שקטה שכזאת ,אני פוקחת עיניים . הוא ישן .חזק.

רגילה שקורא לי וויץ'

ו פתאום זה.

מסתובבת עם הגב אליו והוא עוטף אותי. מרגיע קצת את הרעידות של הקור.

טוב,אולי אני בכל זאת אשן כאן ?

לא עוברות כמה דקות והטלפון שלי מצלצל ואני נבהלת.קמה מטושטשת רק כדי לגלות שהכל בסדר ואין מקרה חירום.

מתלבשת לאט  וחיבוק ונשיקה אחרונים.

הקיור מלווים אותי בדרך הביתה עם שיר מדויק שגורם לי לצחוק בקול ולהמשיך לחייך כל הדרך הביתה.

אני לא מוותרת על הנס קפה כדי להתחמם

כבר לא לילה ,עוד לא בוקר

מה שבטוח ,ארדם עם חיוך

🎸

אני

כל 

כך 

עייפה

😢

רעש של רוח ,כזאת שנכנסת בחריצים

זה הרעש שאני הכי שונאת. 

לשכב במיטה והרוח שנכנסת מבעד לדלת או לחריץ בחלון. זה יכול להטריף אותי ואני אקום בעצבים לחפש בכל הבית את מקור הרעש.

חשבתי לקרא לרשומה הזו "הרוח נעימה ברכבת הרים".

שניה לפני שאני נרדמת- מעדכנת את עצמי

וזוכרת 

שבלונה פארק הזה,יש גם פינות חמד וקיוסק קטן

ואפשר רגע לנוח בצל או להתרגש בלי להסתחרר מעלה מטה.

אני יודעת שמדברת בקודים . 

בימים האחרונים חווה טרפת אחת גדולה . לטוב ולרע.

מצד אחד בירוקרטיה של קופות חולים,מפעילה את האחים שלי שמפעילים אחרים. מיליון טלפונים ,גם ביננו,סטרס ,לחץ,אכזבה תסכול. נסיעות ,טפסים,בירורים.

מצד שני- עבודה מהבית. חרא שאני שונאת כי במקום לטפל בלקוח אחד ,אני מטפלת בכולם במקביל. אמנם שורפת פחות זמן בפקקים,אבל עדיין עובדת קשה.

אלה רכבות ההרים

ויש גם את הספסל בפארק - את מפגש החברות הכי מתוכנן שיש שכמעט התפספס ברגע האחרון.

קינוח מושחת לגמרי ושיחה ארוכה וקולחת כאילו רק אתמול התראינו ולא לפני שנה.

אבל לפני הכל- יום ראשון בערב ,אחרי יום אינטנס לשנינו ,וויצ'ר עושה מאמץ ומזמין אותי אליו. יודעת שהוא עמוס ועייף אבל אני חייבת לראות אותו.

לנסוע לבקתה ,לאי של שפיות ,אפילו לשעה. להתנתק למימד אחר. להטמע בגוף חם ,בשפתיים כובשות ,בידיים אוחזות. לשכוח לרגע וקצת יותר את העולם בחוץ.לענג ולהתענג מכל רגע. להתמלא בסיפוק ,להתמלא בחיבוק. לקבל ולהעניק בחזרה מגע שמטריף את שנינו. 

זו נקודה מחוץ לזמן. כמו בסרט על מימדים.

אני לגמרי חיה ב-

 Multiverse of madness

💜

כדי לשקוע מהכובד אני משנה את הפוקוס,בכוח.

מתרכזת במשימות קטנות ו מפסיקה לבאס את עצמי על מה שלא קורה

ועל מה שלא עושה.

ראיתי איזה משפט נחמד שהסביר בדיוק 

"זה שאת לא עושה דברים ,זה לא מעצלנות

זה אומר שיש לך כמות אנרגיה מסוימת

ואת מקדישה אותה עכשו להשרדות "

הצונאמי של הפומו מזה שלא הלכתי לסין עוד יגיע

כבר עכשו זה קצת מציק 

אבל בחרתי ואני חושבת שבחרתי נכון.

שבוע הבא יהיה קשוח ולא כדאי להתחיל אותו כשכל הכפתורים הלא נכונים לחוצים על פול כוח.

הבוקר, סיבוב שופינג עם הילדה

תחפושת וזה

אביזרים וזה

פורים וזה

איפור וזה

ונצנצים וזה...

בין לבין שולחת איזה ניוד בפרץ של אומץ

וזה מעלה את האנרגיות 

הולך להיות bumpy ride בשבוע הבא

אבל מנסה להתמקד בטוב שהולך לקרות.

אני לא יכולה להסתובב עם חיוך כשיש מעליי ענן שחור. 

אני רוצה להיות אופטימית,להרגיש שיהיה בסדר ולא מצליחה .

כי אני מפחדת.

כי אני בטראומה מדברים שקרו בעבר 

כי המחשבה על  לאבד הורה נוסף ,היא בלתי נסבלת.

ופורים מתקרב וזה הזמן שאני הכי אוהבת בשנה. בשנה שעברה העיב על זה ענן הגירושין ועדין הצלחתי להנות

השנה ,הכל במן ערפל כזה. הכל ממתין לרגע האחרון. אם יקרה ,לא יקרה ומה יקרה.

קניתי כרטיסים למסיבות פורים ,יש כבר תחפושות בתכנון .

קניתי כרטיס לסינאטיק אבל החלטתי לוותר.

יודעת  שזה יכניס אותי לסחרור שאני לא רוצה כרגע. ריגשית ופיזית.

רוצה להשאר עם מה שטוב לי. ברגוע. להיות בסערות הנכונות,כאלו עם הרוח הנעימה והחמימה.

נדמה שאין טוב בלי רע 

ואין רע בלי טוב.

בינתיים מרגישה שהולכת עם מעיל מברזל. כבד כבד כבד.

גייסתי את המשפחה בלית ברירה. צריכה שיחזיקו לי קצת את הכנפיים. הטייסת לא יכולה להתרסק עכשו . המטוס חייב להמשיך לעוף.

חוסר האונים הזה מבאס .מעיב ומקשה.

אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר.

ולי בכלל בא להתכרבל ולהמשיך לישון.

אני אוהבת רק איתך לשבת

מול המסך הזה של הקולנוע...

אני אוהבת ת'קולנוע!

(וגם את ג'ררד בטלר) 

הוויצ'ר מזכיר לי שקבענו לסרט

באמת ? זה היה מזמן . הייתי בטוחה שיתמסמס. שהוא ימסמס את זה .

לצאת לסרט,זה אישיו רציני אז אני מופתעת.

משאירה את ההזמנה פתוחה כי היום מתחיל לא בטוב.

אחרי זמן אני פורקת. כותבת כמה מילים ממש קשות,כואבות (לו,לא עליו) והוא מקשיב ומבין.

מחליטה כן לממש את ההזמנה . 

נחיתת חירום- בדיוק מה שאני צריכה . מרגיש לי לפעמים שאני טייסת בזמן סערה,עוד שניה מתרסקת.

מתארגנת ומגיעה אחרי יום עמוס וארוך . מחייכת כשהוא מגיע. כי הבטחתי וגם כי כיף לראות אותו.

כשהחושך יורד ,זה רק אני והוא ובטלר (פאק הלוואי איזו פנטזיה זו ) . לא יודעת ממי ריירתי יותר ובטלר הוא מתחרה קשוח גם בגיל שלו.

הסרט מתחיל ואנחנו מחזיקים ידים ויושבים קרוב.

היד השניה מחליקה על הרגל שלי ונשארת שם.

כשאקשן מתחיל לעלות רמה ,גם אצלנו מתחיל אקשן.

הוויצ'ר שולח יד חצופה לחזה שלי ומועך אותו.מנשק אותי בפחות עדינות

כשבטלר מנחית את המטוס,היד שלי כבר כל סטיק אחר,חם ומזמין.

בולעת את הרוק ומנסה לעקוב אחרי העלילה. מרגישה את הרעידות ולא מנחיתת החירום. מחייכת בזדוניות. רק שאלו שיושבים לידנו לא ירגישו. מצד שני - מ'כפת לי .

הוא מסתובב אליי קצת והיד נשלחת לתוך החולצה,מועכת ולשה וצובטת ומגרה.

התכווצויות המוכרות בין הרגלים גורמות לי לזוז באי נוחות בכיסא.

בטלר עובר למדי ב' ,פאק הסקוטי הזה חתיך.

יריות פיצוצים גרילות,חטופים 

והראש שלי בזרוע הזו שאני מחבקת ומלטפת

ובכתף הזו שאני נשענת עליה

ובאוזן הזו שאני מלקקת

ובצוואר הזה שאני מנשקת

אני יודעת שהוא מתאפק לא לנהום....

מסתובב אליי פתאום ולוכד את הפה שלי בנשיקה עמוקה,הלשון שלו כבר חוקרת והיד עולה אל הצוואר

וזה מרגיש כמו דיוור ישיר אל האגן שלי.

אני לוקחת נשימה עמוקה להרגע ולפני שאני אפלוט איזו שטות שעוברת לי בראש ,אני מסתובבת שוב אל המסך.

מתי הגיעה לסרט יחידת חילוץ?

בטלר מעלה את הנוסעים ,פיצוצים,יריות,אקשן

אין לי מושג מה קורה שם ומי נגד מי

יודעת רק שאני בעד כל מה שקורה פה

בין הוויצ'ר לביני.

לא יכולה להפסיק לגעת בו ,ללטף ,לחוש את הנוכחות שלו

הסרט נגמר כל כך מהר ....

הוא מלווה אותי לאוטו. אפילו שרצינו להמשיך את הערב,שנינו עייפים.

נפרדים בחיבוק ונשיקה וטעם לעוד.

בדרך חזרה,מכירים את זה ששמעתם שיר מיליון פעם ,אבל פתאום המילים מקבלות איזו משמעות ומתחדדות?

אז עידן עמדי -חלק מהזמן. שליווה אותי בדרך חזרה.

"ולפעמים זה עוד קורה לי בלילות

לחשוב על כל מה שרציתי להיות

ולפעמים זה מין חיוך כזה מוכר

שעוזר לי להשלים עם שנגמר

לפעמים כשסתם צופה על הבנות

כל כך קשה לי להחזיק את הדמעות

כל אלה בגווני סגול-ירוק

מזכירים לי שהטוב כבר לא רחוק

הוא כבר לא רחוק"

----

מרגיש כבר לא רחוק.

🌼

Goodbye stranger it's been nice
Hope you find your paradise
Tried to see your point of view
Hope your dreams will all come true

(Supertramp)

😑

אני לא אוהבת את שלמה ארצי אבל לפעמים יש לו משפטים שנשארים איתי

אני בסופש באילת. משהו שתוכנן מזמן,לא ניתן היה לבטל. עד הרגע האחרון חשבתי לא לנסוע בגלל כל מיני דברים שקורים.

בסוף נסענו,אני והאחות. נהגתי כל הדרך ,מדברות,עוצרות לקפה ואוכל,מוסיקה כיפית

ו-וויז אחד שלוקח אותנו מסביב לעולם,כביש מדבר שומם שיש בו רק משאיות,מזל שאני לא פחדנית בקטעים האלה,בסוף נגיע לאן שצריך.

מלון מדהים ,אוכל טעים ,אוירה מצוינת...

אבל...

אבל בפנים בלב כבד

כבד כמו בטון

אולי זה בגלל כל הסטרס הזה בזמן האחרון

ואני דוקא אחת שכן מתחברת ישר לבילויים

וישר משנה את הוויב

ועכשו,משהו לא עובר

לא פנימה 

ולא החוצה

אני מסתכלת על הכל במן אדישות

לא מצליחה להתחבר לכיף הזה

למסיבה הזו.

זה נחמד לי ולא יותר.

מנסה להסתכל על החיובי- מטיילת,נחה ,קצת שופינג,אוכל טוב וזהו.

חשבתי שהסופש הזה קצת ירים אותי כמו שהיה בשנה שעברה

אבל כשיש עופרת בלב ובבטן

היא נוסעת איתך לכל מקום

גם עד אילת.