לביאה סגולה

נדמה לי ששלושת החודשים ואולי טיפונת לפני, עם כל מה שקרה פה בבית 

או יותר נכון מחוץ לבית 

הזמן הזה שינה אותי.

הרחיק אותי מדברים שהייתי ,

מדברים שאהבתי,

מדרך שהלכתי בה

שכבר ראיתי השגים ונצחונות קטנים

וברגע אחד הקרקע נשמטת מהרגליים

ומצאתי את עצמי בדרך אחרת

במציאות אחרת

לבד 

לבד לבד

וגם אם היו הבלחות פה ושם

שעטפו אותי והזכירו לי את מי שהייתי ומה שהיה

הכאפה של המציאות חזרה היתה חזקה מדי.

נשאר בי משהו מאוד...ריק בפנים.

ואני מנסה

באמת מנסה להיות אופטימית

להנות ברגע הזה 

מהרגע הזה

משהו בפנים נכבה. 

ואולי אלה החיים שלי - כל פעם לקפוץ מצוק להנות מהרוח והריגוש 

ואז לנחות בבום ולטפס למעלה על ידיי וברכיי

רק כדי לקפוץ שוב ולנחות בבום.

תוהה לעיתים אם לא מגיע לי קצת יותר מזה.

מישהו שיתפוס אותי בבום הזה

ויחזיק לי את היד בדרך לצוק למעלה

שיחבק שניה ויגיד שיהיה בסדר

תקפצי שוב ,אני פה 

ולפעמים יקפוץ איתי יחד.

אני מנסה ומשתדלת לא ליפול לקורבנות

שונאת את אנשי האכלו לי שתו לי.

אבל לפעמים מסתכלת למעלה ושואלת

"האם זה כל מה שאני ראויה לו?

לא עשיתי מספיק?

לא נלחמתי בכל הקרבות? 

לא הייתי אמא טובה,בת טובה ,חברה טובה,מאהבת טובה,עובדת טובה ?

ועדיין זה לא מספיק ?

לא מגיע לי קצת "פיס אוף מיינד"?

להגשים קצת חלומות משלי ולא רק לעזור לאחרים להגשים את שלהם? 

לקדם,לחזק ,לתמוך,להרים,להכיל.

ואז לצפות בהם מודים לי מקרב לב ומתרחקים ,מנפנפים לשלום בעוד אני נשארת מפורקת.

כי אני לא מספיק...?

תוהה , מתי יגיע תורי?

הזמן עובר ,עוד יום מבוזבז,מתיש,ריקני.

אה כן ,קיפלתי כביסה, ניקיתי ,הגשתי,קילחתי,עזרתי....

ממש אושר .😕

פוסט טראומה.

בזמן האחרון אני מבינה שאנשים סביבי נמצאים בפוסט טראומה

מצבא,  ממשפחה, ממערכות יחסים, מאסונות

זה מפעיל אצלי את חושי האמפתיה לפול ווליום

ואז הצרות הקטנות מתגמדות ומאבדות ערך. 

הבעיה שזה מתיש ומעייף

ולפעמים גם אני צריכה את האמפתיה הזו לטפל ב ב ptsd שלי.  

לוקח לדברים לשקוע ולצוף

ואז נדמה שכבר אין להם מקום או טעם.

נעלבתי - יעבור 

נפגעתי- אז מה 

כעסתי- בעיה שלי.

ואז הכל קטן וקטן וקטן

אבל הנפש שלי כבר לא עומדת בזה

כי כשהכל מתכנס פנימה,הקוצים יוצאים

ואז 'מצב קיפודים'.

ואנשים נעלבים וכואבים כי זה דוקר להם

ומתרחקים. 

מזל שיש אנשים שלא פוחדים מקיפודים.

כן 

יודעת שכתבתי על זה .

פשוט מרגישה שזה דפוס חוזר.

ככה היא אמרה לי.

לוש הממוש שלי .

מתקשרת אליי דקה לפני שאני יוצאת מהבית לוודא שאני לא מבריזה 😆

לא שהיתה לי מחשבה להבריז .

מפגש של חברים כאלו ...אין מצב להבריז.

מיו ביקשה שאכין משהו טעים ,מי אני שאסרב וכשמדובר בבצקים ,זו אהבה. 

היום שוב התחיל במצב רוח דרעק 

לחפש דיור מוגן סיעודי ...מוציא ממני את כל הלא טוב .

אז שנצתי קצת ובישלתי קצת והשלמתי עוד שני פרקים של באפי,כי צריך.

_------------

איזה כיף להתקבל בחיבוקים ונישוקים.

ריחות  טעימים בכל מקום ושולחן גדול שמקבל אליו את מלוא האורחים.

איזה אוכל וקינוחים טעימים. כשכל אחד מהיא פיסה מליבו,זה הופך לחגיגה אמיתית.

שיחות מצחיקות ושיחות רציניות,שיחות התעדכנות ושיחות נונסנס.

עוברת מכיסא לכיסא ,כמו במשחק

ולרגע שוכחת הכל,כי נעים לי כאן.

נישבוקים נוספים וזזה הביתה .

איזה שיר ברדיו גורם ללב שלי לזוז.

נזכרת בהודעה של הוויצ'ר .

קצת דואגת לו ,לא תקשורתי חברתי כרגע

מרגישה קצת חוסר אונים שלא יכולה לעזור 

לחבק ,לנחם 

להרגיע.

אז שולחת מרחוק

היקום כבר מצליח להגיע לאן שצריך 

כשהכוונה טובה. 

💜

יש ימים שעוברים בטיל ויש ימים שנמשכים נצח. 

אני לא בטוחה לגבי היום הזה.

יש דברים שלוקח להם לשקוע ואז לצוף ולהציף.

מזל שיש חברות וחברים טובים שלא מפחדים מקיפודים....

לילה של נדודי שינה ובוקר מתיש.

נסיעות לכאן ולשם.

אכזבות.

חוזרת הביתה ,מותשת ,מובסת

לא בא לי לעבוד.

מתעסקת בדברים אחרים כדי לדחות. 

ואז ... כנראה שמישהו שם למעלה קצת ריחם עלי

וקרו שני דברים טובים במקביל.

יציאה רחוקה הפכה לסופש חברות

ועוד הופעה מטורפת של אחד מהענקים

הופך למפגש משפחתי יחיד בדורו .

אז לא הכל רע

יש דברים טובים גם

יש למה לחכות.

על חתולים ואנשים /ורד מוסנזון

---------------------

לפני כמה לילות, דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא.

דיברנו הרבה, על אהבות ואכזבות וחתולים.

אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת,

מעריצה בחתולים וקצת גם בי,

זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו,

או מאיזה גובה יזרקו אותם,

הם תמיד יחייכו חיוך חתולי, אדיש ומתנשא

וימשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם.

כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא, הוא שתק רגע

ואח"כ ענה, שזה בכלל לא ככה, אלא אחרת לגמרי.

שבעצם, הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים,

אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם

ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגליים

ואז הם לא מראים לאף אחד,

שזה בכלל לא ככה באמת.

האיש הזה לא ראה את הפנים שלי, בלילה ההוא,

כשאמר את המילים האלה וטוב שלא ראה.

כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח,

כשהוא היה מוריד את העיניים,

רואה ת'רסיסים שלי על הרצפה.

מסיבת יום הולדת לחברה

יהיו נשנושים,ריקודים,קשקושים ומזמוזים

עד אותו ערב לא ידעתי בכלל אם אני הולכת

כי מי ישאר פה 

בסוף ברגע האחרון כן

קיבלתי שני סירובים מנומסים

אז נסעתי לבד

מספיק שהבסטיות שם

ועשיתי דיל עם עצמי שאדע מתי הגבול

אכן היו ריקודים ונשנושים

והרבה קשקושים

מזמוזים ? אולי לאחרים.

אני לא הייתי במוד .

אפילו לא התלבשתי בהתאם

סתם שמלה ארוכה וחופשיה 

וסנדלים שטוחות שיהיה נוח לרקוד

וכמו סינדרלה עזבתי קצת לפני חצות

שמחתי שהלכתי כדי להתאוורר ,כדי לפגוש את החברות,כדי לנשום קצת

כי מחכה לי סופש משמים נוסף

הפתרון באופק עוד ככ רחוק .

אני באמת תוהה לפעמים.

הוויצ'ר ואני.

לאן זה עוד יגיע? 

זה באמת כמו לעבור ליקום מקביל.

אחרי שבוע מעצבן וסופש יותר מעצבן,הוא הזמין אותי לארוחה.

גבר מבשל זה הדבר הכי סקסי שיש 

 וזה סוג של nurturing. לא יודעת איך להסביר את זה .

הבעיה...

הבעיה היא שלא התראינו הרבה זמן

והייתי בקרייבינג מטורף ,ברצון למגע ,להתפרקות ,לאיבוד שליטה (כן,אני ) ,לכוח. 

למשהו.

להרגיש .

מזל שהוא הספיק לסגור את הדלת לפני שהתנפלתי עליו.

הגוף שלו ,החום שלו ,הידיים שלו

השפתיים והפה המתוק הזה

שגורם לי לרצות עוד ועוד ממנו.

 All over

All at once 

למנה ראשונה טרפנו אחד את השניה

להביט בו מתענג ומענג 

מעיף אותי לגמרי

הגוף שלו תאווה לעינים ולידיים ולשפתיים

המבט שלו ,הקול....שעובר בי ומסיט את כל מה שזורם בגוף  שלי למסיבת טראנס משוגעת.

סעדנו את עצמנו עד שלא נשאר לנו אויר

ואז נשכבנו מתנשפים וצוחקים

כי 'מה קרה פה עכשו ??'

הוא קם לארגן את האוכל .

עוד תאווה... בשר נוטף בלחמניה עם רוטב וחסה ועגבניה ואננס...כן ,איזה טוויסט שווה שזה!

לועסים כמו שני מורעבים אחרי מסע מפרך

ומולנו כמה אנשים בכחול ותכלת רצים מפה לשם.

התישבנו לנוח . הייתי בטוחה שעוד כמה דקות אתאושש ואסע

אבל הידיים שלו כבר נשלחו אליי,לשות ומלטפות.

'אני מוכן לקינוח' הוא אומר

לא צריך לשכנע את המשוכנעת ...

וזה היה משהו אחר ,יותר אינטנס, תחושות אחרות ,וויב אחר ,שחרור טוטלי.... אני מאבדת קצת את הקורהנטיות שלי ,לא מצליחה להשלים משפט,למצוא מילים,קצר במוח,בסוף מוותרת. מחר כשהחיווט יחזור למקום -אוכל לדבר על זה.

הפעם באמת הביתה ,אין אפילו כוח לקפה של לפני השינה. העייפות מנצחת את האדרנלין.

ובבוקר ,עוד מרגישה את הפעימות הנעימות האלה. בלב ובעוד מקומות.

💜

יש לו דרכים משלו ,ליקום

ואני לא תמיד מבינה אותם

כן ,לימד אותי שאני יכולה לבקש ולקבל 

אבל מצד שני - יש לזה מחיר .

והמחיר משתנה אבל הוא תמיד יקר.

הרגשות בפנים כל כך מעורבים 

בין מוסריות לאגואיסטיות

ומה נכון ומה לא

בין רחמים והכלה וביטול עצמי

לבין למצוא גם את המקום שלי.

מרגישה שנלחמתי על החופש שלי 

אבל נכנסתי לעוד כלא 

בעל -כורחי

וכן ,יודעת שיש כמה שקוראים את זה עכשו שטוב להם על הלב 

טוב להם שרע לי

שהיקום התנקם בי ככה

מאחלת להם רק טוב ,באמת.

עדיין מאמינה שמגיע לי טוב 

ואני אמשיך להלחם עליו

כי הוא מגיע

אמנם במנות קטנות 

אבל מגיע והפעם אני לא סוגרת בפניו את הדלת.

יקום בבלאנס - אז ככה גם הלב שלי.

אי אפשר לחיות בוואקום לאורך זמן.

זה המצב 

זו המציאות

ועם זה אתמודד.

כמו הנגמלים

רק עכשו ,רק היום.

מה יקרה אחכ ,אני לא יודעת

אבל שמתי לי כמה אבני דרך בעתיד הקרוב.

מקווה להגיע אליהן ולהגשים אותן.

כדי לשמור על השפיות שלי בעיקר.

קשה לי כל כך להרדם אחרי בילויים

אני חוזרת עם אנרגיות גבוהות מדי

אבל רציתי לרשום על משהו אחר שלא כהרגלי.

הקרייסט,או אחד מהשליחים שלו אמר פעם 

 Ask ,and you shall be given.

 אם היה חי היום היה יודע שצדק.

מי ידע שזה יהיה כזה פשוט

פשוט לבקש

פשוט לבקש טוב.

ויש לי הרגשה קצת אופטימית פתאום

שהיקום מתחיל לעשות לי וי על הרשימה.

אני שואלת את היקום - אז למה לא אמרת לי שזה כזה פשוט

והיקום פשוט ענה - לא שאלת.