בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני שנתיים. 19 בספטמבר 2022 בשעה 21:14

 

Sun lights up the daytime

Moon lights up the night

My eyes light up when you call my name'

Cause I know you're gonna treat me right

 

לשמוע את מדונה בדרך חזרה הביתה

את האלבום 'אירוטיקה'

כשאני כבר חרמנית.

אחרי הופעה של מארק אליהו ,אחרי ריקודים שבטיים,אחרי אוירה מטורפת כזאת

אחרי אנרגיות גבוהות כאלה

בו רקדתי אל הירח.

עוצמת עינים ונותנת למוזיקה להכנס

צלילי סיטאר ותופים וכלים אחרים ממקומות רחוקים

כל הקהל מסביב נעלם

הרגלים במקום והאגן זז מצד לצד

הצלילים עולים מהאגן אל הבטן והחזה והראש

והידיים נפרסות לצדדים 

במחול נחשי

המיינד כבר עף למחוזות אחרים

של חולות זהובים וצעיפים אדומים.

 

מדמיינת את הידיים שלו מונחות על מותניי

גופו נצמד מאחור

זז באיטיות הזו של הקצב,

מחכה את תנועות האגן שלי

ידיו זזות לחבק את בטני

להצמיד אותי אליו

פיו ליד אוזני לוחש ומלחש מילים של קסם

שפתיו מנשקות את צווארי....

 

תפסיק לצפור כבר סעעמק ,תן לי לשקוע בפנטזיה

אני מקללת את הנהג מאחוריי

מדונה שוב גונחת לי ברמקול

והכיווץ המוכר הזה בין הרגליים.

מגיעה הביתה

כשהגוף בוער והנפש לא נחה

רק מים מרגיעים ששוטפים את הכל.

ליל מנוחה.

לפני שנתיים. 18 בספטמבר 2022 בשעה 17:41


Can you protect me from myself
And play my part in all i care for
So i can leave the scenery
Tape up my eyes, inject the void
And play my part in all i care for
So i can leave the scenery

 

השיר הזה יודע לתת את הביט במקום הנכון

ב- void הזה שנמצא בין הריאות

ולפעמים הולך וגדל כמו חור שחור עם כוח כבידה בלתי אפשרי. 

הביט שהוא כמו דופק ומרגיש כמו מכת חשמל.

אני מנסה,באמת מנסה ,למלא את החלל הזה,להקטין אותו ,לכווץ את המימדים.

אבל החיים,כמו החיים ,חזקים יותר מהכל.

ימים קצת חנוקים ,קצת מתישים

מעייפות,מדברים שקורים מסביב ,הילדים,הבית,עבודה והכמיהה וגעגועים.

עוד מפגש עם הבסטיות מרוקן אותי סופית.

יוצאת בשישי בבוקר לשופינג עם הקטנה שלי. להרגיש קצת פאן של אמא ולא רק להיות בתפקיד 'המבוגר האחראי' כל הזמן.

כגיקיות שאנחנו ,זה נגמר בפופים,בספרים וצבעי שיער.

בשבת בבוקר מיו אוספת אותי לסדנא.

לחיבוקים וחיזוקים שאני תמיד מקבלת בשמחה. 

אוהבת את המבטים שעוברים ביננו כל היום,אלו שיודעים מעבר למילים

כי מיו יודעת לקרא אותי במבט אחד. 

אחר כך עוד נשב במרפסת והיא תעזור לי עוד קצת.

 

הודעה מהוויצ'ר. 

אז מסתבר שנפגשים היום.

ככה? כמו שאני? בהכי לא מפונפן שיש?

-כן, הוא רעב .אליי. 

רעב אליי...מממ.

****

הוא פותח את הדלת והלב שלי נמס בתוך הריקנות הזו. החיבוק שלו ,הנשיקה,מזכירים לי שאני חיה.

יושבים בסלון כמה דקות,מדברים וזה שוב פוער את הבור הזה. לוחץ על מקומות כואבים ואני לא רוצה לפתוח את זה. מתמסרת לידיים שלו  שאוחזות ומועכות והכאב חד ומעורר.

הבגדים כבר עפים אצלו בחדר והוא לא משאיר לי שום מרחב תזוזה.

בין רגליי ,הוא מעיף אותי לעולמות אחרים.

לפעמים מרגישה בעומס תחושתי ,שזה יותר מדי,שאני לא עומדת בזה והוא כבר מנתב אותי ליקום אחר מהקודם.

מותחת איתו את הגבולות שלי ,מאפשרת לו לחקור אותי לאורך ולרוחב.

אחר כך הוא גם מרשה לי להחזיר לו ואני חוקרת את הגוף שלו, אוחזת,מכאיבה ,שולטת( שלא במודע) על העוצמות של העונג שלו

הגוף שלו רועד ,הנשימה נקטעת וקופצת,הלב שלו פועם בחוזקה ,הגניחות שלו מעבירות בי תחושות נעימות.

-עוד לא אמרת שאת מרשה. הוא מזכיר לי

ואני מרשה והוא כבר מעבר לקצה 

הוא כל כך יפה לי ואני נהנית להביט בו.

הגוף שלו עוטף אותי וזה מרעיד לי את הכאב והדמעות עולות.

אני שוב מתמסרת למגע החם שלו,לעיטוף הזה,לנשיקות ,לנשימה שלו.

היד שלו על הגב שלי ,הרגל שלו סביבי ולרגע לא שמתי לב איפה הוא מתחיל ואיפה אני נגמרת...

גל חום שוטף אותי ואני בוערת לרגע.

נדלקת מחדש אבל נושמת עמוק ואוספת את עצמי.

 

בנסיעה הביתה ,דעתי מוסחת בשיחת טלפון קלילה מלאת געגועים לגדולה שלי.

מגיעה הביתה,לא יודעת ממה מותשת כל כך. 

מתכרבלת במיטה. 

רוצה לכתוב ולא מצליחה.

רק השיר הזה כל הזמן בראש.

 

הבוקר,ברגישות הבלתי נגמרת שלו ויכולות הכישוף שמפליאות כל פעם מחדש

הוא מבין וקולט ויודע ומרגיע.

וה- void כבר לא מרגיש נורא כל כך.

 

לפני שנתיים. 16 בספטמבר 2022 בשעה 21:33

איפה הדרקונים בדיוק?

פרק מעצבן

כווווולם עושים שם סקס

 

חוץ ממני.

 

FUCK !

 

 

אני ממש מחכה לסדנה עם מיו שלי מחר .

צריכה הארה או הערה או איזו תובנה או סתם בעיטה בתחת

 

או סקס.

אבל זה לא יהיה בסדנה.

FUCK

לפני שנתיים. 13 בספטמבר 2022 בשעה 22:40

In restless dreams I walked alone

....

היום היה שקט יחסי

דאגתי לו ,בגלל אתמול ולא רציתי להציק אז דמיינתי שאני פשוט מחבקת אותו וקיויתי שהיקום יעזור ויחבק אותו גם.

נוסעת רחוק ,פוגשת חברות למסע ההתפתחות שעברתי . הן אומרות שאני נראית אחרת. רגועה יותר ,מאושרת יותר. 

הן ליוו אותי בימים קשים והחזיקו אותי רגע לפני הצעד של נקודת האלחזור

אבל לא רוצה לדבר על זה

הגעתי הביתה גמורה מתה. יושבת במרפסת עם הקפה ו-וויצ'ר בודק מה אני עושה ושולח תמונה לבקשתי. חתיך שכזה ,גם כשהוא גמור מעייפות.

יורדת עם הכלבה לטייל ,מעופפת לגמרי ,כותבת לו מה הייתי עושה לו. מחרמנת את עצמי טוטלי,כמעט נתקעת בעץ תוך כדי טקסטינג או יותר נכון סקסטינג.

כבר מתכננת לי בראש,מקלחת חמה ולפרוש למיטה עם איזה צעצוע שיעשה את העבודה ואז הוויצ'ר פוצח במיינד-פאק מטורף מולי.

הוא לא ברור לי או חד משמעי,מצד אחד אני בטוחה שהוא צוחק . מצד שני- זה מרגש אותי.

עולה הביתה ונכנסת לאמבטיה. נותנת לו לבחור- או שאני גומרת באמבטיה או שאצלו. הוא משיב ואני נכנסת למקלחת במהירות.

שמלה קלה ,נעלי אצבע וקצת איפור,מפתחות ביד אחת ,טלפון ביד שניה וביי- יצאתי- 18 דקות אני אצלך!

ובדרך שירים מחרמנים של דיוראמה והכיווץ המוכר בין הרגליים.

יוצאת מהרכב בחיוך ענק ונושמת עמוק.עוד שניה וזה קורההההה.

נקישה על הדלת והוא פותח.

אוי ...אוי...אוי...מה שעובר על הגוף שלי בשניה הזו...

כזו השפעה יש לו עליי,לא סתם קוראת לו וויצ'ר.

הוא הפאקינג  sorcerer supreme

 פרש אחרי מקלחת,ללא חולצה והמשקפים הסקסיות האלה,אוח הגיק הזה... מתנפלת עליו או שמא מתנפלים אחד על השניה

הידיים שלו כבר בכל מקום ושלי עליו. הגוף המוכר והאהוב הזה ואני לא מצליחה להפסיק,להתנתק ורוצה עוד! התגעגעתי גאד-דאמיט!

נשיקות עמוקות ,מלאות בתשוקה,גורמות להאנח אל תוך פיו וללב שלי לפרפר מול החזה שלו.

עומדת בהבטחה שלי,לא מדברת . לא יכולה,גם לא צריכה ובטח שלא רוצה

רוצה רק להעיף כבר את הבגדים האלה ולהצמד אליו,לגוף החם שלו.

בחדר ,בעמידה ,האצבעות שלו בודקות את הרטיבות והוא מרוצה,אני מקבלת פרס אחרי ...מממ... 10 שניות.

הוא מפיל את שנינו על המיטה ומרתק אותי על הגב

הוא כבר בכל מקום 

'חשבתי שתורך להיות על הגב' מזכירה לו את ההודעה בוואטסאפ

'שיניתי את דעתי' הוא אומר וטורף אותי.

מכאן ,זה כבר מימד הזכוכית. הכל יכול לקרות שם וגם קורה ,בלי שליטה בזמן ובמרחב

אני כל כך רוצה לגעת בו ,אבל מפריעה לו והוא שוב דואג שלא אזוז. הקול שלו כבר מעביר ויברציות לתוכי  והזיפים שלו מרגישים לי חספוס מגרה שכזה.

כמה פעמים אפשר לגמור לפני שמאבדים הכרה לגמרי ?

כדי לא להתעלף מחוסר נשימה אני מנסה להרגיע את עצמי ולנשום עמוק. המבט שלי יורד אליו. הוא בין רגליי,לא יודעת מה הוא עושה שם,מה הוא עושה לי ,לגוף שלי ,למוח שלי ,ללב שלי. זה מטורף... וזה כל כך טוב!!!

אחר כך אני טועמת אותי עליו ,הטעם מוכר אבל ללקק את זה ממנו ? עוד 10 שניות ו...בום.

אני דורשת ממנו משהו והוא נענה. 

אני נהנית לענג אותו ומתעצבנת שהוא עוצר אותי

ידיו בין רגליי,אין לי מושג מה קורה שם. כנראה סוג של חויה חוץ גופית כי אני באמת לא זוכרת מה קרה לגוף שלי באותו רגע.

לבסוף ,הוא מסכים לתת לי קצת את המושכות ונשכב . 

אני עושה מה שהבטחתי ונהנית ממנו

הוא כל כך נעים לי ,בעור החלק שלו, בגוף החטוב שלו ובתחת המהמם שלו שבא לי לנשוך!!

מחליטה למתוח גבולות . שלי בעיקר  . לצאת מאיזור הנוחות שלי ולנסות משהו חדש 

וכנראה שעשיתי משהו בסדר .

זה מדהים כמה חוסר ביטחון מיני יש לי. 

מחשבות שרצות בראש :  אולי זה לא נעים ,אולי אני עושה את זה לא נכון,אולי...מישהי אחרת עושה את זה יותר טוב  ממני.

אוף תסתמי כבר ! סתמי !!

תקשיבי,תקשיבי לו . לקולות שהוא עושה ,לעונג שלו. תקשיבי.

ואני מקשיבה והגוף שלי מקשיב ונענה.

איך אפשר לגמור מלהגמיר מישהו אחר?

במימד הזה -הכל יכול לקרות.

אז עוד גבול נפרץ וזה חדש וזה מסקרן ואני סולחת לעצמי על זה שזה היה חלקי ומשלימה את היתר אחרת.

הוויצ'ר שלי צריך להסדיר נשימה ואני הולכת לרגע. משביעה אותו לא לזוז.

מביטה על עצמי במראה

ומרגישה שאני כבר עומדת לפני החומות,אני מסתכלת אחורה ומבינה ש...

לא היו חומות. שזה היה בראש שלי. 

שהדברים הנחרצים האלו שהיו מרתיעים אותי,פתאום אפשריים עם הוויצ'ר וזה הכי טבעי  וזורם ונכון בעולם.

חוזרת אל החיבוק שלו . יודעת שהוא תשוש ועייף והזמן שלי קצוב כאן. 

אבל כל כך שמחה שהזמין אותי אליו הערב,שלא ויתר לעייפות שלו או למצב הרוח 

שמחתי לענג אותו ,להתענג ממנו ,לעוף איתו למימדים אחרים.

עוד נשיקה עמוקה וחיבוק פרידה עוטף וחזק 

ואני כבר בדרך הביתה עם חיוך ענקי.

 

מי חשב שהיום הזה ייגמר ככה?

 

 

 

לפני שנתיים. 12 בספטמבר 2022 בשעה 21:43

לא אודין, אבא של ת'ור

אודן ,המשורר

יש לי אהבה מוזרה לשירים 

גם כאלו שלא מולחנים

אולי ככה המוח שלי עושה קישורים לרגשות

לסיטואציות שקורות

לסדר ומיון ואחסון במוח

 

והערב - אודן .  W.H AUDEN

הציטוט הזה כחלק מבית בשיר  Lullaby

נשלף מאי שם במוח

אחורה יותר מ20 שנים.

כתבתי אותו על הדף הזה שהיה עוטף קלטת של שירים.

בקלטת היו שירי רוק שהקלטתי מהרדיו

מצד אחד כתבתי את רשימת השירים

מצד שני את הציטוט הבא:


But in my arms till break of day
Let the living creature lie,
Mortal, guilty, but to me
The entirely beautiful

 

"אך בזרועותיי,עד אור השחר

תן לייצור הזה לשכב

בן תמותה ואשם

אך עבורי ,יפה לחלוטין." 

 

לא זכרתי  היכן קראתי את הציטוט הזה או מהיכן העתקתי אותו.

בזמנים שעדיין לא היה גוגל,או מחשב ,או עולם בחוץ.

אבל הזכרון חוזר מחיים אחרים של ישיבה ביער ,

נשענת על עץ

זוג מגפיים שחורות מציץ משמלה ארוכה 

ראש של גבר יפה מונח על ירכיי

גופו שוכב לידי

עיניו עצומות ופניו רדופות

ידי בשערותיו,

מלטפת

מרגיעה

מנחמת.

 

מעבר לזמן ,מעבר להגיון.

 

 

 

לפני שנתיים. 11 בספטמבר 2022 בשעה 17:19

מזמן לא כתבתי  פנטזיה ודוקא אחת שכזאת 

אבל היא עלתה לי לראש פתאום

ולמילים יש דרך מוזרה לרקוד ולטייל אל הידיים

ואל הרשת. 

אז ככה: 

 

פגישה חדשה נכנסה ללו'ז ברגע האחרון

נשפתי לרגע ברוגז. באמת ? עכשו? מיסטר וו'י? מי זה? 

מסתובבת רגע אל החלון כדי לצפות באורות העיר נדלקים בעוד שהשמש מתכבה.

שומעת את דלת העץ הכבדה נטרקת ואת המפתח מסתובב ונועל אותה. ריח מוכר מגיע אל אפי ואני מסתובבת בחיוך.

-מיסטר וו'י ? באמת ?

אני מביטה אל הדלת. הוא נשען עליה וידו מאחורי גבו,עדיין על המנעול. מבטו רציני ועיניו מרוכזות בי.

- נשמע צרפתי לא ?

-קצת. הפתעת. כמעט ופיספסת אותי.

-דאגתי לכך שתשארי.

אני מניחה יד על המחשב הנייד ומקפלת אותו.מנסה לשדר ענינים כרגיל.

-במה זכיתי?- אני שואלת כבדרך אגב, מנסה להסתיר את הרעד בקולי.

-באתי לגבות חוב.

הכיווץ בבטן היה כל כך חזק שלרגע לא נשמתי.

אני מסדרת את השולחן המשרדי והוא צועד לכיווני אני מרגישה כל צעד וצעד . הנוכחות שלו מתקרבת והיא גדולה. ענקית. כובשת. עוד שניה והוא לידי. ידו נשלחת אל שיערי,במשיכה אחת  ,הוא מסיט את ראשי אליו.עיניו חודרות אל עיניי.

-אל תנסי להתחמק,וויצ'- הוא אומר בשקט,בקול המאיים הזה שלו. פיו מתנגש אל תוך פי. לא עדין ומלטף,אלא חוקר,בולש וכובש. העולם נעלם לרגע  ורק הוא שם. בטעם הנשימה שלו,בגוף החם שלו שנצמד,בעוצמה הקורנת ממנו. אני חסרת נשימה והוא מתנתק לרגע.

-אנ...אני....- מנסה לחבר משפט ולא מצליחה

ושוב הקול השקט הזה שלו : -כן. את ! שיגעת אותי כל היום ! לא יכולתי להתרכז דקה! דקה! בקושי יכולתי לקום מהמקום. 

אני מנסה להסתיר את החיוך הזחוח. אוהבת שיש לי כזאת השפעה עליו. הוא כובש את פי שוב. ידו עדין שולטת בראשי,בתוך שערי.

-שמח שזה מצחיק אותך- הוא מחייך לרגע אבל החיוך לא מגיע לעיניו - עכשו תצטרכי לעשות בדיוק מה שהבטחת. בדיוק כמו שאני עומד מאחורי המילים שלי. בואי נראה אותך וויצ'-

כשהוא קורא לי ככה,העולם הופך נוזלי. וחם. כמו לאבה שרותחת לי בבטן ובין הרגליים ונוזלת מהן.

ידו האוחזת בשיער נפרסת על ראשי ויורדת אט אט אל צווארי,מטיילת קדימה אל קו הלסת ומשם מטה אל המחשוף. האצבע שלו משרטטת עיגולים על החולצה,מסביב ומסביב .

הפטמות שלי לא עומדות בזה ומזדקרות. הוא מחייך חצי חיוך וידו נפתחת לחפון את השד. הוא מועך ולש אותו דרך החולצה. עד שמכאיב ואנקה נפלטת משפתי. סאונד-צ'ק . הכל עובד. 

הוא נשען על השולחן ודוחף אותי אל הכסא.

- וויצ',את כתבת את התסריט ,ביימת את הסצנה,עכשו את הכוכבת הראשית. 

אני מביטה בו . עוברת בראש על כל הודעה שכתבתי לו היום. אין ספק שלא השארתי לו שום מקום לדמיון. הפגזתי אותו בתמונות ובתיאורים של מה רוצה לעשות לו ,עד שהפסיק להגיב ולענות. 

כנראה שבאותו הרגע,עזב הכל והגיע. 

אני מרימה ידים אל החזה שלו,מלטפת אותו. מעבירה אותן על המותניים שלו,הבטן שלו. יודעת בדיוק מה יש מתחת לבגדים.איפה כל נקודת חן וקעקועים,קו המותן הסקסי שלו והבטן שאני אוהבת לנשוך

ומשם מטה ,את הזין הזה שאני כל כך אוהבת.

הסנריו כבר בראש שלי

ואני משחררת את החגורה שלו. מסתכלת בעיניו ופורמת את הכפתור והרוכסן. הוא זז לרגע ועוזר לי לפשוט את הבגדים ולהגיע אליו. 

הפה שלי כבר מתמלא ברוק. אני אוחזת בו כמו שאוהב ,כמו שלימד אותי . עיניו נעצמות לרגע במגעי ואז נפקחות שוב ,מביטות בעניין.

אני מתענגת ממנו כמו ממתק 

שפתיי סביב הכיפה ,יורדות מטה

שיניים נוגעות לא נוגעות

והלשון מלקקת סביב.

לעיתים לאט,לעיתים מהר

אני אוהבת לשגע אותו.

ידיי אוחזת גם מטה באשכיו

מלטפות,מכאיבות,אוחזות

אני מפסיקה לרגע ומביטה בו 

נהנית מהעונג שלו

מרגישה זרמים בין רגליי

מקיימת הבטחות, עוברת על התסריט שכתבתי

האחיזה שלי מתהדקת בו והוא אוחז בקצה השולחן

גופו נרעד לרגע והוא נאנק

והנה הראשונה....

מחייכת וממשיכה

ללקק

לשאוב

למצוץ

להטריף

ועוד רעידה ואנחה מגיעה ועוד אחת

וזה כבר מטריף אותי.

הלשון שלי מטיילת בכל איזורי העונג שלו

מלמטה למעלה ולהיפך

 I can do this all day אמר הקפטן

ואני מחייכת לעצמי. 

מדי פעם הוא שולח יד לאחוז בראשי

אצבעותיו בשערי

נושך שפתיים ונושף לרגע.

הזמן מאבד משמעות

הכל מתרכז לרגע הזה,של הגוף שלו בידיי ובפי

עונג שעובר ממנו אליי ובחזרה.

מחליטה להפתיע אותו  ומרימה אליו מבט

הוא מבין ובכל זאת מבטו שואל

לא צריך יותר מניד ראש שלי להסכמה.

אני אוחזת בו בחוזקה 

והוא רועד שוב 

זרם חם ממלא את פי

טעם חדש ,מסקרן

ואני ממשיכה והוא רועד 

עד שעוצר.

הוא מתנשף ומרים אותי אליו

נשיקתו עמוקה ושונה ממקודם. 

הוא כבר כבש אותי,עכשו רק טועם אותי ואותו יחד.

חדש גם עבורו.

 

אנחנו מתנתקים לרגע ואני מחכה שיסתדר.

- אז מה וויצ'ר ,עכשו להכריז The End? -   אני שואלת.

הוא מחכה שאקח את התיק ואוחז בידי. צועדים לעבר הדלת הוא מביט בי מהצד ואומר בשקט.

- הו לא וויצ',זו רק ההתחלה.-

 

 

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 7 בספטמבר 2022 בשעה 5:34

בליפול

ולקום

כמו גדול

את תראי

כמו עוף חול

אני נשרף

אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות.

 

השבוע אני מרגישה עדיין את האבק והאפר

אחרי השריפה

מתנערת 

נחה

מביטה בעצמי

מגדלת נוצות חדשות

מניעה את איברי הכנף אט אט

זה כואב

זה חלש עדין

לא מספיק לתעופה

זמן גדילה

עד שהכנף תתמלא נוצות

זוהרות,מנצנצות

ואז אפרוס את שתיהן לצדדים

ואנסוק אל השמש

להשרף שוב.

 

 

לפני שנתיים. 3 בספטמבר 2022 בשעה 7:39

המחשבות באות והולכות 

כשהמנוע עובד והדרך ארוכה 

שירים  ברדיו,מהווים מוזיקת רקע נעימה

לרגע אני כמעט מושיטה יד להחליף תחנה

בסוף מוותרת

חלק מהמוח ממשיך בריכוז בנהיגה

והחלק השני אומר - 

יאללה יקום - bring it on.

אני מתחברת והמסרים מגיעים בגלים

תחילה כחצאי משפטים לא קשורים

ואז רצף 

ואז בום - התובנה נוחתת.

זה כמו ללכת במבוך ואז למצוא את היציאה.

להבין שהדברים שפתרתי במבוך

הביאו אותי למקום אחר

שלמדתי על עצמי דברים

להתבונן מהצד ,לבחון,

להבחין בדברים שאחרים לא רואים,

להיות אמפתית,

לעזור,לתת מעצמי ,להיות חלק לרגע או יותר,להעצים,לתת יד, להחזיק,להוביל

ואז... להביט במי שממשיך בלעדיי.

מלווה עד חלק מסוים בשביל .

אני כאן בשביל אחרים,לא עבור עצמי

מקלפת שכבות של חוסר בטחון

של צורך בוודאות

מגלה חוסן חדש 

מה כבר יכול עוד לפגוע בי

אם הלב שלי לא פועם על 220 ,הוא לא פועם.

אבל המיינד -הוא שקט.

לא רץ לכל הכיוונים,לא מחפש הגדרות, 

לא נכנס למסגרות

לא באמת חש  FOMO  או FOBO

מבינה שזה וויב שקולטת מאחרים אבל לא בא ממני.

 

אתמול לרגע פקפקתי בייעוד שלי 

היום, לא.

 

המכשפות של השבט תמיד חיו לבד,הרחק ביער

בבקתת עץ,כשמסביב קולות הטבע

והיקום.

 

לפני שנתיים. 2 בספטמבר 2022 בשעה 5:14

כבר שבועיים שהוא עושה לי מיינדפאק לגמרי.

כל הודעה ,כל תכנון ,כל משפט לגבי הפגישה ולא רק הלב שלי רוטט.

היו שבועיים גדושים וסוערים רגשית גם ככה

בדברים שלא קשורים אליו.

בית,משפחה,ילדים,עבודה,כל מה שנמצא מחוץ לעולם שלנו

והאי הבודד הזה , עם בקתת העץ באמצע היער ששם גר הוויצ'ר, מספק לי את המפלט מכל זה.

זה לא אי של שקט, זה אי של ריגושים,של פנטזיות,של מגע של רוח ואנרגיות.

יודעת שהזמן מוגבל וברגע שאצא מהבקתה לא אדע לעולם אם אסתובב אחורה והוא עדין יהיה שם ואולי הכל יעלם במגע של קסם

ועדיין,אני עונה לקריאה שלו ואני באה ומוסרת את גופי ונשמתי אליו בכל פעם מחדש. 

הוא אומר לי שהוא אדם פשוט ואני צוחקת .

איש יפה שאתה -אני אוחזת בפנים שלו ומנשקת אותו.

אני רוקחת מטעמים והוא לא מתאפק ואוחז בי מאחור. מפשיל את השמלה מעלה ומגלה את ההפתעה מתחת. ידיו כבר לשות את כל  גופי וגופו חם ומוכר ונצמד אליי. נשיקותיו סוערות ועמוקות ,משאירות אותי חסרת נשימה  

הוא עוטף בחיבוק ואני משעינה ראשי על כתפו,פתאום שמה לב כמה הוא גבוה ממני.

הוא מסובב אותי אליו ומחבק חזק חזק. משחרר אותי למטלותיי ואני ממשיכה.

לכמה רגעים הכל נראה 'נורמלי' . אני לא מפסיקה להסתכל עליו. כמה הוא גברי ויפה.

שיחות רגילות כאלו על אקטואליה והכל מרגיש כל כך טבעי. גם היד שלו על הרגל שלי וגם היד שלי על הגב שלו שמלטפת.

הוא קם לטייל סביב ואני לרגע עוד יושבת. נושמת. מכינה את עצמי לבאות. לא יודעת מה הוא מתכנן. יודעת רק שהשליטה בידיו. כן,בידיו. מסרתי לו אותה מתוך אמון ואהבה ורצון. סומכת עליו,על הרגישות שלו  ועל היכולת שלו לקרא אותי גם בלי מילים.

הוא מושך אותי אליו וסוחף אותי לעולם של עונג.

הוא לא מאפשר לי לזוז,מדי פעם מרשה לי לגעת בו ,כשהוא רועד שוב ושוב בעונג שלו ,זה מטריף אותי לגמרי. רוצה לעטוף אותו בגופי אבל הוא לא מאפשר.

כשראשו בין רגליי או כשידיו בין רגליי וגופו לידי או עליי. הוא יודע להגיע אל כל הנקודות הרגישות ובאיזה שלב אני פשוט מאבדת שליטה על הגוף הזה שלי ,שהכרתי במשך 46 שנה ויחד עם זאת לא הכרתי באמת. העונג היה כל כך אינטנסיבי שבאיזה שלב פשוט נשמתי עמוק ,אל הבטן . התנתקתי מהסיטואציה ורק הרגשתי מה קורה בגוף . הנשימות האלו שחררו את הנוזלים והוא חייך כמו חתול שטרף דלי של שמנת

באיזה שלב הוא קשר את ידיי זו לזו והורה לי לסתום.

ישב עליי והביט בי מלמעלה ,לש את החזה שלי ,משאיר בי סימנים . אני גומרת רק מלראות אותו ככה. הביסט יוצא ממנו  והוא טורף את הגוף שלי,אוחז ונוהם ומשתלט על הכל. הויברציות של הקול שלו חודרות לכל מקום בגופי. עוברות לי בבטן ובידיים ויוצאות מהראש. צבע צהוב בוהק עובר לי בעיניים. שמש מסנוורת ומחממת.

 

הוא נח לרגע בזרועותיי ואני מלטפת אותו,את הפנים שלו והגוף. לא שובעת ממנו אז טורפת אותו בחזרה. מאזינה לקולו כמו מוזיקה באזנים והגוף שלו נעים וטעים לי.

הוא מאפשר לי להחליט איך לסיים ואני בוחרת ואומרת. בשוק מעצמי על הבחירה אבל רוצה את זה איתו .מביטה בו תוך כדי ושומעת אותו גונח ונאנק. הראש לי מסוחרר לגמרי ואני מרגישה את החום הזה,שנשמר עד כה במיומנות רבה.

שוכבים אחד מול השניה,רגע עוצר בזמן.

מתלטפים ושותקים והלב שלי מחסיר פעימה כשהוא קם לרגע אבל זה רק כדי לשכב מאחורי ולעטוף אותי בכל גופו. הלב שלי מתפוצץ ודמעה זולגת מהעין.

לא רוצה להפרד ממנו. רוצה להשאר ככה לנצח,בבקתה הזו ,ביער הזה,עם הוויצ'ר הזה.

החלום אט אט מתפזר ואני שוב ישובה לידו ושוב הכל 'נורמלי' ו'מציאותי' והחיוך והקול שלו. הוא אוכל ואני נהנית להביט בו ולהקשיב לו. עוד חיבוק ועוד נשיקה.

הוויצ'ר נפרד ופונה לדרכו. 

הרגליים שלי רועדות ,הלב שלי משתולל ,הראש שלי סחרחר.

מתעטפת לי בחום ומתכדררת. השינה סוחפת אותי שוב אל היער ,מקשיבה להמיית הרוח.

הציפורים כבר יעירו אותי בבוקר עם קרן שמש ראשונה.

 

 

לפני שנתיים. 28 באוגוסט 2022 בשעה 20:53

אחרי הסופש הגדוש הזה ברע ובהרבה טוב

הרגשתי שהצלחתי לעשות עבודה

זה היה הדבר הנכון לעשות

לא כל בעיה ,חייב לפתור במיידי

לפעמים טוב קצת להתרחק 

לתת ללהבות לרדת ואז אפשר לדבר ממקום נקי יותר רגשית.

הסגולה שהייתי קודם,לא היתה חוסכת במילים ואת כל הכאב ו העלבון היתה יורה בצרורות

משאירה לעיתים אדמה חרוכה אחריי

בקטע שאם אני נופלת- כולם יפלו איתי.

 

היום , אני כבר לומדת למזער נזקים

להפנות את האצבע אליי במקום לאחרים

לבדוק מה אפשר לעשות,איך אפשר לתקן

לתת מקום ולגיטימציה לרגשות

אבל להבין שהפול ווליום הזה הוא לא לנצח

אז להיות שם,בכעס,בעלבון ,בכאב

לתת לו מקום ע'מ שייפנה מקום.

 

אומרים שעוזר לספור עד עשר

במקרה הזה ספרתי עד 34926638 וחצי.

ואני שמחה על כך.

שלראשונה התמודדתי נכון 

שנתתי מקום להכל,שהתרחקתי כדי לעבד ולעכל

שחבשתי את כובע החומל והחוקר

והבטתי למצב בעינים

והצלחתי לייצר שיח ישיר 

לתקשר את מה שהרגשתי

בתקווה שזה יובן נכון 

 

אין לי עניין לשנות אף אחד

זה גם לא תפקידי 

אבל כן יש לי עניין להסביר ולהגיד שנפגעתי

וכאבתי ולדבר על הגבולות שלי.

במקום לטאטא את הרגשות שלי מהמקום של 'יאללה זה יעבור'  כמו שהייתי רגילה עד כה.

 

השתניתי,אין ספק. אני מרגישה את זה בכל יום מחדש.

כאילו שהחיים בעטו לי בתחת 

מרגישה את העוצמות שלי בכל דבר שאני עושה.

לא סתם אני בסוף מזל האש הזה

הלביאה השקטה יותר שיושבת ו מסתכלת על כולם 

מודעת לעצמה,למקום שלה  ולנוכחות שלה.

מודעת גם לשבריריות שבה ויחד עם זאת למדה שיעור או שניים על גבולות וחוסן נפשי.

 

💜