|
|
|
אתמול הצונאמי הרגשי תפס אותי קצת לא מוכנה.
הציף אותי לגמרי אז דלפתי בלי שליטה.
לא יודעת מה טירגר את זה
ולמה זה קרה.
זה פשוט קרה
ואני לא יכולתי לעצור
אז נתתי לזה להיות
מזל שמיו ציפור לילה כמוני
וגם הקיפוד תמך וחיבק מרחוק
בסוף זה עבר ,כמו כל הדברים.
לקח לי זמן להרדם .
הכאב ישב לי בלב והיה כבד מאוד.
הבוקר בקושי גררתי את עצמי מהמיטה
ואז התחילו כל פרסומות ה sms לקניות לט-ו באב.
חסמתי את כולם.
לכו תזדיינו.
עוד דקה (מכתיבת הפוסט) יגיע טו באב
שכרגיל הפך לחודש האהבה
אז אין כרמים לצאת אליהם ולמצוא חן בעיני גברברי השבט
בקושי יש פוסט הכרות או יותר נכון מצעד סלפי...
זה מצחיק אבל אני לא זוכרת שחגגתי את טו באב
אף פעם.
אולי כן ,אבל כל מה שקרה העיב על הכל.
לא אחגוג מחר גם.
כי האהבה לא באמת שלי.
אשקע לי בשגרת עבודה,ביקורים
וערב מרתון סרטוני טיקטוק הזויים.
קצת עצוב לי עכשו.
כתבתי לוויצ'ר והוא הבין בדיוק למה אני מתכוונת.
הגעתי אליו אחרי יום לא פשוט
אחרי סופש כיפי עם הבסטיות אבל יום ראשון נחיתה חזקה למציאות
פלוס שיחה רגשית וקשה עם הקיפוד.
הגוף הרגיש לי מוזר ,כאילו שמשהו צריך לקרות לו.
צריך להרגיש ,משהו פיזי,קרקוע.
לא רציתי לבטל את המפגש . ידעתי שהוא בדיוק מה שאני צריכה ורוצה עכשו.
יודע לקרא אותי בלי מילים.
פותח לי את הדלת ואני נעטפת בחיבוק ונשיקה של החתיך הזה. מתאפקת לא להתנפל עליו כבר בדלת.
יושבים,מדברים קצת ,מתעדכנים במה שקורה והידיים נשלחות ללטף וגם השפתיים
וחלאס דיבורים.
הוא מועך אותי כמו שרציתי וכמו שהוא יודע.
לש את הגוף שלי בידיים מיומנות
מקרקע אותי ומתענג בעצמו. טורף אותי בידיים ובפה שלו. נותנת לו את המושכות לעשות כרצונו.
לוחש לי דברים באוזן ומסתכל בי במבט החודר שלו. ממלא לי את הראש באבק כוכבים.
הוא אומר לי שאני נהנית לענות אותו
אני מסבירה לו שאני פשוט סוגדת לגוף שלו
אז למה למהר ? רוצה מזה עוד ועוד.
להתמכר לכישוף הזה של הוויצ'ר שלי.
איך אפשר שלא....
קדימה לאותו מקום....
סופש בנות רודטריפ מושלם.
בקושי ישנתי בחמישי בלילה. קמתי בשישי שפוכה לגמרי ,עדיין ללא תיק ארוז. מקלחת,סידורים ,זורקת מה שבא למזוודה ,אורזת גם את המתוקים שהכנתי ויוצאת לדרך.
אני עייפה ,טרודה ,עצבנית ,אחרי שיחה מתישה בערב הקודם.
החברות מרגיעות שאנחנו לא ממהרות לשום מקום ועדיין אני מתבלבלת באיזה מחלף ומאריכה את הדרך בעוד רבע שעה....
נעטפת בחיבוק שלהן ונושמת סוף סוף כמו שצריך.
נוסעות צפונה ,לפרדס חנה ,לאיזה שוק אוכל. מדברות בדרך על הגברים,יחסים וסדרי עדיפויות.
חם למות,אבל באנו להנות. שמחתי שלבשתי שמלה קלילה במקום להחנט בג'ינס.
השוק מקורה אבל חם ומלא באנשים אבל יש מקום גם לנו ואנחנו מנשנשות דים-סאם ופיתה פטריות משובחת. ממשיכות לנו הלאה ועוצרות קצת לשופינג. משם צפונה לחיפה -שוק תלפיות. מוצאות מסיבה באיזה גג בשוק ,שתיה ואבטיח. מוזיקת צ'יל מגניבה ,מכניסה אותנו לקצב
ופתאום אני מבינה שהכל רגוע ושקט שלי בראש.
שהאחריות היחידה פה שלי זה פשוט להנות.
בלי ילדים ,בלי משפחה ,בלי בתי חולים ובלי גברים ששוברים לי את הלב.
ממטרות מצננות אותנו והמקום מתחיל להתמלא כשהבטן שלנו מתחילה לאותת .
יושבות לנו באמצע השוק במסעדה קטנה ושוקעות שוב בשיחה עמוקה. זה מצחיק אותי לחשוב ,מה אנשים שיושבים סביב ומקשיבים לשיחות שלנו -יחשבו על זה ?
שיחות סקס ויחסים ופולי ובדסמ וגברים.
אולי ילמדו משהו....
הולכות למלון ,החדר מרווח ,נקי ונעים. נישבוקים לחברים נוספים שכבר שם על הגג בג'אם של קבלת שבת. שותים עוד קצת ,אוכלים עוד קצת ומזייפים הרבה עם כל מי ששר. אוירה כזו נעימה עם וויב טוב של אנשים.
עם הוויב הכיפי הזה אנחנו מתארגנות למסיבה שהיתה התירוץ שלנו למנף את כל הסופש הזה.
בקיבוץ, ביער ,מוזיקה מעולה ,אוכל טוב ,אנשים מחייכים ,ארטיקים ואקדחי מים.
לא נותנת למחשבות שלי להפריע גם שדברים קצת מועכים לי את הלב . באתי להנות ושינוי הפוקוס יעזור במיידי. עד חצות ,כמו סינדרלה ,גם הכוח שלנו נגמר וחוזרות למלון להתקלח ולישון.
בבוקר מתעוררת מחלום נוראי ואנחנו לוקחות את הזמן להמרח במיטה ולקשקש על המצב הבריאותי שלנו כמו 3 זקנות מחבובות.
יורדות קצת לחצר ,לדבר עם אנשים ולנשנש קפה ועוגיות. משם כבר נארוז וניסע למסעדה טעימה לאכול צהרים.
מסכמות סופש מושלם שעבר באיזי ,ברוגע ,בלי למהר לשום מקום. מפגש עם חברים ותיקים,מסעדות טעימות ,מוזיקה וריקודים.
הרגשתי שהנפש שלי שוחה בטוב הזה. ברוגע הזה,בחידוש כוחות הזה,במילוי האנרגיות,בהשבה לעצמי את האמונה שיהיה בסדר,כי חייב להיות.
חוזרת לשבוע הזה בתחושות מעורבות.
אחרי שיחות עם הבנות והבנה לגבי הגבולות שלי וכמה שאני ראויה ליותר.ברגישות הטיפולית שלי אני יודעת לפקס ,להעצים ,לעזור או כמו בוויז'ן שלי- להחזיק את היד ולעזור לקפוץ מעל השלולית,אבל במצב שלי עכשו ,אני לא יכולה עוד לתת מעצמי כי לא יישאר בסוף כלום.
עכשו הגיע הזמן שמישהו יחזיק *לי* את היד.
ייקח אותי מכאן
אמרו פולטראנק וצדקו.
יום חרבנה. לקחתי חופש ,ריצות לבית חולים
כביסות ,בישולים ,סדר
אין לי חשק להכין בצקים
בסוף מכינה
מנסה לקצר את השמלות שקניתי
מכונת התפירה לא משתפת פעולה
אז אמשיך לטאטא את הרצפה
יאללה הרמתי ידיים מהיום.
הכל מרגיז אותי
הכל על הקצה
הדמעות כבר מעבר לקצה .
נעלבתי ,נפגעתי ,נזרקתי. שוב.
מחכה למחר . לחיבוקים המנחמים של החברות
להתרחק מהכל
לראות קצת טבע,לרקוד ,לאבד את עצמי
ל24 שעות
לשכוח מהמצב המחורבן הזה בבית
לשכוח מעוד אחד שגרם לי לפתוח את הלב
שלרגע חשבתי שאיתו יהיה שונה
שגרם לי קצת להתאהב ואז להתרסק.
הולכת לאסוף את עצמי,את הרסיסים של הלב.
להפקיד אותו קצת אצל החברות
שילטפו אותו קצת ויעזרו לי להדביק הכל מחדש.
🥺
כשהחיים שלי מתחלקים ל high ו- low
שמתקיימים באותה נקודת זמן.
זה בלתי אפשרי
זה לא ביקום מקביל.
זה כאן ועכשו.
אתמול -
*בוקר שהתחיל יחסית בסדר
אבל החוט הזה של הצער מלווה אותו
בערב זה כבר יהפוך לחבל חונק
אמבולנס,מיון,אשפוז חוזר...הסאגה הרגילה.
*התלהבות עם הבסטיות לגבי הסופש
מדידות בגדים
תכנונים למסיבה ,לטיול לפני,לטיול אחרי
אפילו קניתי אקדחי מים לכולן
*הוא לא מתקשר ,מרגישה שקרה משהו
מתרץ את זה שלא הרגיש טוב
אחכ מספר שהיה שם פיצוץ והוא לא חברה טובה לפגישה הערב
שוב ,יחסים שתלויים על בלימה
ואני האופציה האחרונה והמובנת מאליו לביטול וויתור.
*הבנות אוספות אותי מהיום המחורבן הזה
שוקעות בשקט באיזה סרט הזוי
ואחר כך מנת פיורי והחייזרים שלו.
נכנסת לישון בצד אחד של המיטה
בצד השני- בלגן.
מה יחכה לי היום ברכבת ההרים הרגשית הזאת ?
זה לא משנה כמה פעמים אני אצא באמצע השבוע.
גם אם אצא כל ערב
אבל להשאר בבית בקיץ בשבת.
כל שבת. כל שבוע .
זה כמו חרב על הגרון
או בבטן
.
היום בחרתי לכבות את הטלפון
שעה פה שעתיים שם.
הצלחתי לראות סרט וגם לקרא קצת.
אבל לא מצליחה להפטר מהכעס על כולם
מכעס על המצב המתסכל הזה
מהכעס על תחושת הכלוב הזו
מהכעס על עוד שנה שהלכה לפח.
והזמו עובר
והשמחות הקטנות לא נשארות מספיק זמן
כדי להאיר ולאזן את החושך
כי כל הזמן קורה משהו
ושוב שבת בבית
בתחושת שבי ותסכול ועצב.
פשוט מחכה שהזמן יעבור .
ויתחיל כבר שבוע הבא.
לפחות להיות עסוקה ,מחוץ לבית
ונמאס לי גם מהפוסטים מרמרת הזאת
אבל אין לי מדיה אחרת לפרוק בה.
שוב . תוהה. מה יישאר ממני אחרי שהכל ייגמר
לא תמיד אפשר לשקם הריסות.
"תחשיך את הבית
תחכה לי בחדר ,ערום
שב על כסא מול המיטה.
ידיים על הירכיים
וחכה בשקט ,בזמן שאני מתארגנת"
מושכת מעל הרגל את הגרב המרושתת
ומוסיפה את השמלה עם המחשוף הנדיב
קרם גוף ריחני.
נועלת את העקביםו נושמת עמוק לרגע.
כמה ימים של התכתבויות ומיינדפאק טוטלי.
מעיר בי את מה שנרדם וחשבתי שלא יקום יותר.
לא פשוט לי להעתר לרצונו
הוא הוויצ'ר שלי
דומיננטי וחזק ויכול להגמיר אותי במבט.
אבל צעד ועוד תעד אל החדר. לא יודעת מי יתענה יותר בשעה הקרובה.
הוא יושב על הכסא כמו שביקשתי
הגוף הארוך והיפה שלו גורם לי להפסיק לנשום לרגע
מלטפת אותו מעט וקושרת את ידיו.
מתישבת מולו ומסבירה את החוקים.
את החדר מאיר נר אחד שמזיז את הצללים בחדר .
מפעילה פלילייסט אפל בטלפון
וניגשת לעבודה.
לוחשת לו באוזן כאן וכאן. מעבירה לשון מגרה על הצוואר . הוא מתקרב לנשק אבל אני לא מרשה.
הוא קשור ואסור לו לדבר או להגיב
בזמן שאני מגרה אותו ומענה אותו
ומכאיבה לו איפה שאוהב וסוכם מראש.
חוט משי שחור וזוג צ'ופסטיקס ואני מפתיעה את עצמי.
מקשיבה לקצב הנשימות שלו
ועושה הפסקה.
מתרחקת ומתישבת על המיטה ברגליים פשוקות
הוא רואה את מה שאוהב ולא יכול לגעת.
אז אני נוגעת במקומו....
אף פעם לא ראיתי עינים מתכהות ככה וזה מטריף.
הוא נוהם לרגע ואני מתקשרת לו את המחשבות שלו בקול.
מתקרבת אליו שוב ,נותנת לו להריח ולטעום
והוא רוצה עוד,אבל לא מקבל
אני שרה לי בשקט וממשיכה בסשן
משחקת עם הוויצ'ר הזה שמולי.
עוברת ומרפרפת על הגוף הסקסי שלו
והוא משתף פעולה ומתאפק ומתענה . good boy....
הענין הוא שאני מתענה לו פחות ממנו.
כשאני מחליטה שדי,אני נעמדת מאחוריו ומתירה את הקשר בידיים. מחבקת אותו חזק והוא לא מרפה
אני עוברת לעמוד מולו וממשיכה לחבק אותו והנשימה שלו כבדה.
מרגישה שעובר עליו משהו.
נותנת לו לשתות ונשכבת לידו,בחיבוק .
עד שהוא נרגע מעט ואז אני לוחשת לו :
"עכשו וויצ'ר ,
אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה...."
הוא לא מבזבז את הזמן וטורף אותי מכל הכיוונים
וזה בדיוק מה שאני צריכה כדי לצאת מהדום-ספייס הזה.
את הגוף שלו ,הנשיקות שלו ,המגע שלו
להרגיש אותו all over.
כמו שני טורפים בציד אבל אחד של השניה.
לא לוקחים שבויים.
עד הסוף.
🐯
העצבים שלי כל כך מרוטים
אני דוגמת בתי חולים בקצב שאנשים דוגמים עגלות קפה חדשות בטיקטוק.
אפשר די?
קשה לי להיות כל הזמן במצב קיפודים הזה.
לתכנן ולבטל ושוב לתכנן ושוב לבטל
וכל מעט זמן פנוי שיש לי (כמובן על חשבון זמן של אחרים ) ,אני צריכה לחשוב עשר פעמים מה כן לעשות בו...
כשיש רק ערב פנוי אחד בשבוע
וגם הוא מתוקצב בזמן ,אז מה לעשות ?
לבלות עם המשפחה ?
עם חברות?
עם אהובים ?
עם עצמי?
כל הזמן לחיות בחוסר ודאות
על בסיס יומי ,שעתי,דקתי....
מנסה לא להכנע לכעס ולתסכול
להיות בחמלה ,באמפתיה למצב
לא להכנע למחשבות ,לפחדים
לא לחשוב על העתיד הבלתי נמנע
אי אפשר לנהל חיי יום יום נורמלים ברמת סטרס כזו.
להגיד לעצמי 'אני עשוה את המיטב'
אני יודעת את זה !! מה זה עוזר לי??
זה לא הזמן לקשקושים ומנטרות אימוניות
עד שאחזור למציאות ,לשפיות....
מצב קיפודים #4664 ביומן הקפטן.
-מטומטמת.
-למה ?
-כי את כזאת.
-מטומטמת?
-כן. מטומטמת.
- למה ?
- כי את מסתפקת בכלום ושום דבר. פירורים . את ציפור ? הלואי והיית לפחות נהנית מהכנפים והחופש. אבל את מלקטת מה שזורקים לך ועוד אומרת תודה.
-אז מה את רוצה ממני ?
-שתפסיקי לשבוע מפירורים. אם כבר ציפור ,תהיי נשר. תטרפי,תשסעי,תשבעי .
-אבל נשר אוסף את כולם מתחת לכנפיים גדולות
שלו
-את רואה למה את מטומטמת ? ישר חושבת לטפל ולדאוג.
- אז מה קשור מטומטמת? למה את חושבת שאני כזאת.
- כי גם אני כזאת. מטומטמת .כמוך.
