עבדתי כמו כלב וישנתי כמו בול עץ...
אולי זה מזג האויר,העבודה,הדרופ אחרי חוויה כזאת ואולי זו פשוט אני.
שנהיית שוב רגישה מדי
שמוצאת את עצמי תוהה על מקומי
בעבודה,בבית,בחיים.
האם לעד אקרע את התחת שעות על גבי שעות בעבודה?
האם כל הזמן אהיה במצב של השרדות במקום במצב של חיים רגועים.
הכל מתנפץ כמו גלים סוערים על צוק מתפורר.
אתמול כל כך רציתי לבכות,לשחרר ולא יכולתי. הרגשתי שיש ענן כבד סביבי.
פתאום הכל נהיה קשה
ושוב תהיתי אם אני במקצוע הנכון
ומה בכלל המקצוע הנכון עבורי.
אני לא מרפקנית,אני לא צעקנית,אני לא משפילה,אני לא עושה רעש.
יש לי משימה-אז אני חיית עבודה !
לא יכולה שמסבירים לי ביותר מדי משפטים.
זה מבלבל אותי. זה מלחיץ.
אוהבת נקודתי,יעיל,מדויק,טכני.
ובבית- הכל פתאום הרגיש לי חונק. אפילו כשביקשתי שיעשו משהו ליום המשפחה,זה נגמר לא טוב.
בסוף נכנסתי למקלחת.הדלקתי את האור הקטן ששורד כבר 10 שנים. במקום האור המרכזי. חושבת שרק אני מדליקה אותו בבית.
מים חמים חמים ושקט...מקלחת ארוכה להוריד ממני את העצב,את הקושי.
אחר כך במיטה סיימתי לקרא את 'ארבע ההסכמות' וזה הקל עליי במעט.
חיבוקים מועכים דרשתי עוד ועוד.
ועוד קצת מספר אחר ושינה ללא חלומות.
חשבתי שאתעורר ליום חדש ונקי ואחר.
חשבתי שהגלים הגבוהים שככו
אבל אז הגיע...הצונאמי.
