איה

הצמרמורות התחברו לי לתוך החלום. בדיוק כשהמפלצת הגיע. מפתיע, אבל לא פחדתי. הייתי מוטרדת. אבל גם המפלצת וגם הצמרמורות אינן זרות לי. פשוט נשמתי וחיכיתי שזה יעבור. לא פחדתי אפילו כשניסיתי לקרוא לעזרה ומהפה שלי לא יצא קול. הייתי נחושה לצעוק. הדממה מלווה אותי כל חיי, אז למה שאפחד ממנה? אם איש לא מקשיב, האם זה משנה אם נשמע קול או לא? בסוף יצאה לה שריקה. והיא הגיעה. אמרה לי שאני עומדת למות וחבל על המאמץ. ועדיין, זה היה חוסר נוחות ולא פחד. הצמרמורות שתמיד שם. במורד עמוד השידרה. זה קשה יותר כשהן מגיעות לגפיים. לראש. אבל הפעם המפלצת לא היתה מספיק מפחידה. 

בתוך עננים של שקט אני מרשה לעצמי לכבות את המחשבות ולהתמכר למגע. העיניים עצומות. אני מרשה לעצמי להיות רכה ונתונה למישוש בשעה שחלקי גופי זוכים ליחס הראוי להם. 

לטובת אלו שאינם דוברי לטינית,

התרגום הוא "מעשים, לא דיבורים".  

לפני הרבה שנים עבדתי עם חברת צוות, אדם מקסים ומלא אנרגיות חיוביות, המנהלים מתו עליה. כי היא היתה אומרת לכל דבר כן. אף פעם לא מתווכחת. לא היתה לה בעיה עם תקציב, לוחות זמנים, משאבים. תמיד כן. בפועל....היתה עושה אולי 30%. כחברי צוות למדנו לאט לאט לא לסמוך עליה. אבל אף אחד לא כעס עליה, כי היא באמת היתה חמודה. ואני הייתי מוקסמת והרגשתי גועל באותה מידה. גם מההתנהגות שלה וגם מהעיוורון של ההנהלה. היה להם נעים לעבוד איתה. ואיש לא שם לב שבפועל....דברים לא ממש קורים. אבל העיקר שנעים.  

כשהייתי נשואה קיטרתי המון, בסוף תמיד הייתי עושה (סאבית אמיתית) אבל ממורמרת כל הדרך. כמובן שמה שנזקף לי היתה הגישה. 

בעלי (לשעבר) היה אומר לי 8 פעמים ביום שהוא אוהב אותי, לעשות עם זה משהו? בזכות זה? נאדה. 

לקח לי זמן. המון זמן לדעת לפלטר ולהפריד בין מעשים למילים. אנשים מדברים. המון. מה שקובע (בעיניי) זה המעשים. 

היא מתקשרת ב 3:30 לפנות בוקר בבכי. היא לא יכולה לישון. כואבת לה הבטן. היא לא רוצה להיות שם. היא רוצה להיות איתי. השיחה הזו לא הגיעה בהפתעה. קיבלתי עוד כמה כאלו כל הערב, החל מ 8 בערב אתמול. 

אז היא בוכה, והקול שלי ערני כאילו לא העירה אותי מהשינה. אני מחייכת לה, רגועה. ואנחנו מתחילות לנשום ביחד. אני מזכירה לה את כל הסיבות הטובות שהיו לה כשהיא בחרה להכניס את עצמה לאתגר הזה. מבקשת ממנה להגיד אותן, לא אני זו שאומרת לה. עוברות לצד הפיסי. מה אפשר לעשות שכן יהיה יותר טוב? אני מלווה אותה בטלפון כל הזמן. מוודא שהכל קורה בסדר. מזכירה לה הוראות בטיחות. אני מחייכת, רגועה. מושכת את המחשבות שלה משם באנקדוטות משעשעות מהיום שלי. ואז היא מוכנה שוב לחזור ולהתמודד עם האתגר. לנסות להרדם. אני עדיין איתה. מבקשת ממנה לתאר את השמיים זרועיי הכוכבים. אני באוזניות שלה, שרה לה שיר ערש. בסוף השיר, מהצד השני, דממה. 

זה לקח 40 דקות והמון שלווה פנימית. אבל הייתי שם בשבילה. יד ביד גם מרחוק. הבוקר היא קמה גאה בעצמה. 

או יותר נכון, אל תדאג ממני. 

לאלו שרוצים לוודא שאני באמת אחת שנותנת שאני באמת זונה, שאני באמת כלבה (התשובה, תלוי מה תצליח להוציא ממני. זה גם יכול להיות גברת עייפה שמנסה לרחם ולא לפגוע, או עוקצנית. הכל תלוי בך). וכמה אני מתמסרת תלוי בכמה תתן לי. בעיקר אהבה.  

מתנצלת מראש, שכחתי להכין קורות חיים מעודכנים. אפשר במקום זה לתת המלצות? 

להכין מראש תשובה עם 3 תכונות טובות ו 3 שליליות? 

בקיצור, ממתי חיזור הפך לראיון עבודה? 

בגיל 24 או 25 איך הוא היה נראה? 

ללא ספק הרבה פחות סחי. 

הייתי יכולה לכתוב על הבןזוג המתוק והמקסים (והחתיך אש) שנפרדתי ממנו אחרי 5 שנים, כי לא יכולתי לדמיין אותנו מגדלים ילדים ביחד. ועל כל הבדידות שבאה אחרכך. 

על ללכת לישון שיכורה או מסטולית 5 ערבים בשבוע . על זה שלא קבעתי לי שיעורים באונ' לפני שעה 11. על כל ההרפתקאות המיניות. על השלישיות. על הבת זוג שהיתה לי. התנסויות ראשונות בבדסמ. הזיון אנאלי מאחוריי הפחים איזה לילה בסימטה עם קצין חובב השפלות (דרך אגב, מצחיק קצת, לא מזמן קראתי עליו כתבה, קיבל מינוי מאד בכיר בצבא, מספיק בכיר להגיע לעיתון).  סטירה ראשונה. הקאות. בדידות. על הרצון לחזור להרגיש אחרי שנים של קהות ודיסוסאציה. על כל הטעויות. על איך הייתי הספונסרית של פעילות של הקהילה הגאה בקמפוס (כי חייבים מישהו מהסגל שיערוב לפעיליות כדי לקבל חדר לפגישות אחר הצהריים). ויצאו לי מזה כמה זיונים (גם 2 גברים. שהחליטו שאת ה v על נסיון עם נשים הם חייבים איתי). על איך עשיתי את כל הקבוצת לימוד שלי (לא ביחד. אחד אחרי השני. במשך כמה חודשים). על איך שכבתי עם חבר של חברה כשהיא נסעה לחו"ל (הוא אמר שהם נפרדו). על איך לבשתי גופיה בצבע סגול עז באותו יום שאת הידיים שלי כיסו עשרות סימנים כחולים מנשיכות. וכולם ראו. על זה שהייתי דוגמנית ערום (אחלה תרפיה להתמודדות עם הגוף). גבר נשוי ראשון, שהתגלה כחובב מין אגרסיבי. על המרצה כשהתחלתי איתו. על זה שנדלק עלי ונתן לי 100 בקורס (ריתוך ותיכנון תבניות יציקה)  ועם כל ההרפתקאות עדיין סיימתי תואר ראשון בהצטיינות מספיק כדי להתקבל לשני על מלגה מלאה. 

אבל אני כבר לא בת 24 - 25. עברו מאז 20 שנה. למדתי משהו בחיים. השתנתי, גדלתי, צמחתי. עברתי דרך. עדיין אוהבת להתפרע. אבל הכאב כבר לא שם. גם לא ההרס עצמי והחיפוש הנואש אחרי מי שיאהב ויקבל אותי. 

איה. גירסת 45. 

אני לא. אבל כן חסרה לי תכונה חשובה. 

אני לא ממלכתית. 

מסרבת לקחת את עצמי ברצינות. 

את המשימות ברור. זה גם לא קשור למיקצועיות. 

אבל לפעמים השפה שלי קצת מלוכלכת מידיי. 

קשה לי לזייף שאני מרוצה מכל החלטות הנהלה. 

ואני לא מתביישת לצחוק. 

לו רק הייתי משעממת יותר. יותר רגילה. 

נכון, יש לי אחלה ציצי ומלא גוף לתפוס

אבל המוח שלי יותר גדול מהציצים

והלב יותר משניהם

(בעצם, לא סגורה מה יותר, הלב או המוח). 

מחפשת יחס לכל החלקים. 

כזה

במקום לצאת. קובעים אצל אחד החברים. 

ואיזו זונה חולת זין קשורה על השטיח ליד הספה, שלא תברח רחוק, רגליים מפוסקות ופה שנפתח אם לוחצים מספיק חזק. רוק ושפיך מרוחים על הפנים השיער ושאר הגוף. 

כי זין אחד זה לא מספיק. צריך שלושה או ארבעה או חמישה לפרק אותה. 

אז מתי אמרת שקבעת עם חברים שלך?