בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כוונות טובות

לפני 8 שנים. 29 באוקטובר 2016 בשעה 8:04

הפעם לא סמתי לב לפרטים הקטנים.

כתבת פוסט על זה שברכיים האדומות חייכו ביחד עם עיניים עלייך. ושאלתי שאלה טיפשיט האם זה אליי.

ענית שגם עליי.

לא אמרת כן עלייך.

לא אמרת גם עלייה.

אז הבנתי שזה לא עליי. שיקרת. שוב.

אז הסתכלתי על השעה. והבנתי שזה באמת לא עליי. איך זה יכול להיות עליי כשכתבת את זה ב8:27 והגעת הבית רק בסביבות 9.

מצטערת מלחתחילה לא היתי צריכה לשאול.

התעצבנת. ראיתה ששוב פניי השתנו לא הצלחתי להשטלת על עצמי במיוחד כשהבנתי שיש לנו אותו עונש.

בטח לכולן היה אותו עונש.

השתנה רק חלק אחד. אבל תכלס זה אותו הדבר.

נהייה לי עוד יותר עצוב. 

כי אם אתה טוען שאני כל כך מיוחדת למה לא המצאת בשבילי עונש מיוחד שיהיה רק שלי?.

התחלתי לחשוב על סשן. גם הוא בטח היה סתנדרתי. לא מיוחד בשבילך. עשית דברים כאלה בעבר.

טיפשה שכמותי. למה אני עדיין מנסה להיות האחת? היחידה? אולי בגלל שאתה אומר שאני מושלמת. שזה גם שקר. אם היתי מושלמת לא היתה צריך אחרות.

התעתבנת על אתר.

אבל מה כלוב אשם? זה אתם שמפרסמים בלי לחשוב.

למה אתה לא מפרסם דברים עליינו? דברים טובים שרק שלי ושלך? כי היא תפגע?

אתה יודעה מה? מקובל.

אבל מעכשיו כל פרסום שלך גם חיובי וגם שלילי לא אקח יותר לתשומת ליבי. לא איחס אותו אליי כלל.

ואולי בכלל אפסיק לעקוב.

בשביל מה?

לקרוא עליכם?

מספיק לי לראות את הפנים שלך זוהרות בבוקר כשאתה חוזר ממנה.

ומתחיל עם הפרטים המטופשים לא ישנתי.רק ראינו סרט.

לא מאמינה. למה אתה משקר?

אף פעם לא חלקת פרטים עכשיו כן?

לא מאמינה לך. למה, למה לשקר?

גם לא שאלתי בכלל מה עשיתם. אמרתי לך שלא מעניין אותי אז למה?

כדי שאתחיל לחשוב יותר על מה עשיתם באמת?

כמה נהנתם? כמה הלבבות שלכם פעמו ביחד? כמה היא חלום שלך? כמה אתה שלה?

מצטערת ששאלתי. לא סמתי לב לשעה של הפוסט. לא יחזור על עצמו. כמו שאמרתי מעכשיו נקודת הנחו שלא יכולה להשתנות שהכל עליה.

אין מקום לטעויות עוד.

 

והנה עוד טיוטה למגירה. אולי אפרסם אותה פעם. נירא

לפני 8 שנים. 29 באוקטובר 2016 בשעה 5:14

היא כותבת עד כמה טוב לה.

היא לא חושבת שזה יכול לפגוע.

אבל אני עכשיו יודעת. מרגע זה אין יותר פוסטים על סקס, סשנים אם יהיו בכלל.

רגשות.

לא אכתוב משהו שיכול לפגוע כי היא יודעת מה שמי. היא תקרא.

עכשיו רק פוסטים כלליים על הכל וכלום.

רק צריך למצוא אשראה כדי שוב לכתוב.

כי בנתיים אני יכולה לכתוב רק טיוטות כי יש להן תכונה מאד מעניינת. 

אם אפרסם אותם אחר כך זה יהיה בתאריך אחורה בזמן מתי שפוסט נוצר.

ולמדתי שככה אחרי תקופה מה אני כן יכולה לפרסם. 

א. אתה לא רואה את זה ואף אחד לא.

ב. זה כבר לא רלוונטי כי פוסט נכון לתאריך ורגע שהוא נוצר.

כמו כל דבר בחיינו. גם פוסט הוא דבר רגעי. 

שיהיה יום טוב טיוטה חדשה

 

לפני 8 שנים. 29 באוקטובר 2016 בשעה 4:17

כנרא בקשות שלי היו ממש מוגזמות.

אחת מהן היתה שתחזור הביתה לפני שכולם קמים.

השעה 7:15 בבוקר.

אתה עוד לא בבית.

אצטרך לשקר משהו ואתה יודע כמה אני שונאת לשקר.

בנוסף לכל אתם ממש לא חושבים אליי יותר. נשארת לישון אצלה.

יפה לכם.

תתפנקו.

אין לי מילים לחוצפתכם.

אין לי זמן להתרגל למציות חדשה. 

אתם מתקדמים בצעדי ענק.

יפה לכם.

כל הכבוד. 

באמת. הוצאתם אותי ממשוואה מהר מאד.

בלי איסוס.

כל הכבוד.

לפני 8 שנים. 29 באוקטובר 2016 בשעה 4:07

אז הנה הוא קולר החדש שלה. 

הוא שונה משמעותית מקולר הישן.

מה שונה כל כך?

נו אם בישן היא אמרה שהיא שלו אז עכשיו היא אומרת שהוא שלה.

עדכון בפרופיל מעיד על כך שהיא חלום שלו. זה בטח מה שהוא אמר לה.

ואני כנרא המציאות.

היא פינה השקטה. 

וכל אחד צריך כזאת זו אמת.

שם אין בעיות כלכליות.

אין ילדים שצריך לדאוג להם.

אין אותי שצריך לדאוג לי.

יש שקט מכל הדברים האלו.

ועכשיו יש קולר חדש. 

אז זה סופי.

אז אני המציאות שאיפשרה לו להיות עם החלום.

כמה פטטי.

כמה מעניין יצא כל הסיפור.

יש לה קולר יפה עכשיו.

אז הוא שלה....

מעניין מה ישאר לי....

לפני 8 שנים. 28 באוקטובר 2016 בשעה 22:46

יושבת לי לבד בחושך. הוכלת לעצמי את הלב. אתה קפצת לכמה דקות ועזבת חזרה אליה.

מעניין איך זה מתנהל אצלכם.

מה אתם עושים כשאתם ביחד.

ניסיתי לחשוב ומה אנחנו עושים כשאנחנו ביחד. רק שנינו. כמה זמן כזה יש לנו?.

נירא לי אתה מבלה איתה יותר מאשר איתי. נכון אתה נמצא בבית ואנחנו יכולים לצאת עם ילדים אבל זה לא אותו הדבר.

כשאנחנו לבד. כשילדים ישנים. זה ממש מעט זמן. כי או שאנחנו הולכים לישון. או שאתה יושב שעות בשירותים. משחק. מתכתב. גולש ועוד.

ומה נשאר לי ממך?

שעה? אולי שעה וחצי ביום....

חבל שבכלל התחלתי לחשוב על זה.

נהייה לי ממש עצוב.

מועקה מכרסמת לי את הלב ונשמה.

אמרת שאתה אוהב.

עניתי אוהבת.

שאלת עד כמה.

וחשבתי באמת עד כמה?

בטוח הרבה יותר ממך.

בטוח הרבה הרבה הרבה הרבה יותר ממך.

אתה כל כך מאושר מהפס שקיבלת שלא רואה אותי יותר.

היאנשאלה אותך בשביל מה אתה צריך אותה עכשיו כשאתה עושה סשנים גם לי.

אמרתה שאני זה משהו אחר.

שאותי אתה לא יכול לחלוק. מה זה קשור לא ברור לי.

מה שכן אני גם לא רוצה לחלוק אותך עם אף אחת. לא יודעת איך זה לא ברור. מכל השנים שאמרתי לך שאני לא בוגדת ואיך שאני מתיחסת לבגידות.

אני מוכנה לתת לך הכל. אולי מזה אתה מפחד. והורס. הורג.

אתה מחפש בחוץ. מה שאני מתחננת לתת לך במשך כל השנים שאנחנו יחד.

אתה לא לוקח. רק עכשיו אתחלת לקחת קצת כי גיליתי את הרומן הזה שלכם.

אמרתי לך לבחור. לא יכלת. אתה בטח תגיד שבחרת בי וזה יהיה שקר גס. הסיבה מאד פשוטה לא נפרדת ממנה.

לא יכלת.

אז לא בחרת בי.

חיכיתי.

לא יכולתי לחכות יותר מידי זמן כי כאב לי נורא.

כאב עצום.

כאב שאי אפשר להבין או להכיל או להרגיע.

כמה שלא נכתבו ספרים, פוסטים וכו לגבי הכאב. 

אין מילים לתאר אותו.

כשאתה אוהב ובן אדם בוגד בך שוב ושוב.

משקר.

ואתה מאמין ומגלה שזה שקר פעם אחר פעם.

אז החלתתי לתת לך פס. כי בכל מקרה היתה בוגד. לא איתה אז לאחר זמן מה היתה מוצא מישהי אחרת.

עוד לב שבור לאוסף שלך.

תמיד מצאת מישהי אחרת.

כאב שלי הוא מתחזק גם בגלל שאני לא מבינה למה. למה אתה עושה את זה? למה אתה עושה את זה לי? לנו? לילדים שלנו? למה?

אף פעם לא סירבתי לסקס.

אני נותנת לך חופש מעל ומעבר.

אני נותנת לך אמון. כמו שביקשת כאילו לא נפגעתי לעולם... ונפגעתי המון. אבל פרסתי נשמתי ואת הלבנשלי הגשתי לך באמון מלא. חשבתי שזה יקר ערך ולא תפגע.

תדע עד כמה זה שביר.

עד כמה זה יכול להרוג. עד כמה אחרי פגיע שכזאת לא מתאוששים לעולם.

פגעת.

סלחתי.

פגעת שוב.

סלחתי.

האמנתי שאם אתן לך אמון שוב תדע לאריך. תדע לא לפגוע יותר לעולם. 

פגעת.

הפעם, הפעם אני סולחת לך כמו תמיד. כי אני אוהבת אותך הרבה, הרבה, הרבה יותר מעבר להבנה ויכולת שלך לאהוב.

אבל נשמתי מתה.

לב שלי השחיר.

הוא לא פועם יותר.

הוא לא יוכל לחזור לחיים.

אין בו יותר אמונה באהבה.

אין תקווה.

אהבה מתה.

אני שמחה שאתה מאושר.

אני שמחה שעשיתי משהו שנתן לך להרגיש טוב.

השלמתי עם המתב.

עכשיו זה הפירקוסים אחרונים של אהבתי אלייך.

לכן כל כך קשה לי.

כל כך לא מוצאת את עצמי.

כל כך לא יודעת מה להגיד ואיך להגיב ולהתנהג.

משתדלת לא להסתכל לך בעיניים. מפחדת שתראה. תנסה להחיות מה שכבר מת ותכאיב לי רק יותר.

איני יכולה לפגוע בך.

איני רוצה בכאבך.

רוצה רק שגסיסה האיטית הזאת תפסק.

אוהבת אותך עד אין סוף.

לא יהיה אחר לעולם.

גם לא היה.

אני הופחת לאט לאט למדבר.

מדבר רגשי. 

וכך אני רוצה להשאר.

ששום דבר כבר לא יוכל לפגוע.

להכאיב.

לפצוע.

שלא יהיה דבר חיי שיכול למות. 

אסגור את השמיעים שלי לגשם.

אין יותר חיים במדבר שלי.

וכך שישאר.

לנצח נצחים.

לפני 8 שנים. 28 באוקטובר 2016 בשעה 21:35

אמרת לי תנוחי ונסעתה אליה.

הלכתי לישון.

סוגרת עיניי.

צרחה. מסתכלת באינטרקום מקווה שהוא ירגע ויחזור לישון, אבל הוא קם במיטה וממשיך לצרוח.

הולכת אליו. מרגיע. מציא מים, אוכל. מסרב לכל.

בוכה. זאת תקופת שיניים. כל הורה מכיר אותה.

לאחר כמה זמן נרגע. עומדת לידו. מחכה דקה.

הולכת למיטה.

נשקבת.

סוגרת עיניים.צרחה.

חוזר חלילה.

הפעם כבר אוכל.

מרגיע שוב. מחכה והולכת למיטה.

נשכבת... צרחה.

לוקחת על ידיים. נרדם. שמה במיטה. מתעורר מתחיל לבכות.

טוב קטנציק הבנתי היום אני ישנה איתך.

שמה אותו בהגלה שאכל לנדנד אותו. נשכבת ומנדנדת.

מדי פעם נרדמת ומייד מגיע הצרחה.

עברו שעתיים.

נרדמתי נירא שגם הוא.

צרחה אמא, אבא!!!! מתעוררת לא מבינה מה קורא קולטת שזאת ילדה. רצה לחדר אחר בדרך פוגעת קלות בעגלה וגם הוא מתחיל לצרוח.

ילדה בוחה. חלום רע. חלמה שאכלה אגוזים עם קליפה.

מתחילה להשתעל.

הוא צורח ואני מתרוצצת בין שני החדרים.

אחרי שהיא נרגעת הולכת עליו. נותנת מים. וכבר לא נשקבת. יושבת ומנדנדת.

הולך להיות הלילה שמח.

לילה לבן.

לפני 8 שנים. 28 באוקטובר 2016 בשעה 5:38

הכל היה צריך להיות אחרת.

2 אנשים אוהבים אותי ולפני שעברנו לגור ביחד נירא היה שסיבה יחידה לריב תהייה אני, שלומי ודאגה לשמחתי ואושר שלי.

המציות יצאה אחרת.

כמו שדה קרב של מלחמת מאה שנה. כבר כמה שנים טובות. הם רבים בינהם ואני צריכה להתרוצץ ולהרגיע רוחות. המלחמה לא קשורה עליי ב90% או לפחות אני לא רואה שזה קשור. ובעשה אחוזים שנשארו הקונוטציה היא ממש לא מה שהיה צריך להיות.

אני בשדה מוקשים.

כל הזמן צריך לחשוב מה ואיך להגיד.

אסור להביא רגשות באמת כי ב99.9 אחוז מהמקרים הם מתפרשים לא נכון ולרעתי.

כתבתי לא מזמן על החלון. 

אז אחרי שכעס גלש גם להיום בבוקר שאלתי שוב מה העניין.

מתברר שיש לי לפעמים מבט וטון שאומר לאנשים שהם טיפשים ולא מבינים עניין.

לכאורה זאת אני אתמול שהרגישה טיפשה ולא מבינה איך זה מסתדר זרימת אוויר עם חלון סגור.

התדהמה שלי קיבלה פרשנות אחרת לגמרי.

מתברר שבנוסף לכל גם לא נתתי לה להגיד עד הסוף מה שהיא רצתה אחרת היתי מבינה למה היא מתכוונת... שזה בכלל סיפור בפני עצמו וגם חסר משמעות כמו דיאלוג.

החלון נפתח מצד אחת אז זה לא משנה גם תריס היא לא עכלה להשאיר פתוח מצד אחר כי זה חלון הזזה חד כיווני.

לא משנה, נעזוב את זה כרגע.

השיחה בכל מקרה לא התנהלה כמצטפה. אני יצאתי אשמה כרגיל והיתי צריכה להתנצל על התנהגותי הלא הולמת.

ניסיתי להזכר מתי פעם אחרונה היא התנצלה על משהו? 

לא הצלחתי.

אני חייה עם שני מניפולטורים מצויינים שהורגים לי את הנשמה מיום ליום עוד קצת. ועוד קצת. ועוד.

ואני אפילו לא יכולה לפרסם את זה כי הוא יראה ויתחיל במניפולציה. במקום ללמוד מזה הוא יהפוך את זה נגדי. ושוב אצטרך להתנצל. להרגיש אשמה. עוד עלה ינשור מעץ חיי.

למשל על זה חתחתי את עצמי אני קיבלתי עונש.

אני חושבת שמין הראוי שיתן עונש לעצמו כי חתחתי את עצמי בגללו. כי כבר לא יכולתי. כי כאב מידי בפנים. כי לא ראיתי טעם להמשיך.

כי בשיחת חרום לא יודעים לעזור חוץ מלשאול מה את מרגישה עכשיו.

פאקקק מה יכול להרגיש בן אדם שרוצה לעזוב?!!!

אבל אני אעשה את העונש ולא אגיד לך כלום.... 

כי בשביל מה?

מרגישה בין פטיש לסדן.

רוצה לברוח מכולם.

רוצה לחיות לבד.

חלום חיי.

חלום שלא יתגשם לעולם....

 

 

לפני 8 שנים. 28 באוקטובר 2016 בשעה 1:36

לפעמים זה משעשע פשוט לקרוא כותרות ולטעות איזה כוח עליון סידר אותן כך...

 

כן!!! האונס

 

מחפשת שולטת. אני הפאקינג שולט

 

דנא של כאב(עצמי). מישהו אמר מאזו.

 

לא מוותרת. יש, משמעות. הרגע הזה.

 

אני תוהה האם את מגלחת. שקר היופי...

 

קפה בין עבדים. השכמה.

 

הבטחת, לא קיימת. deep soul. וגם לך, סטירה. הבכי שלי....

 

 

התקפי אי הפשיות שלי. סקס, מין וזיונים.

 

לפעמים זה בעצמו כמו לקרוא בלוג שלם...

לפני 8 שנים. 27 באוקטובר 2016 בשעה 18:07

כל יום שעובר.

כואב יותר.

 

אני מוקפת אנשים.

ההה רגע אני לא, אני יושבת בבית עם ילדים.

אסור לי להביא רגשות שליליים כי אתה מקבל את זה ישר לפנים.

 

מתעצבן וצועק או מקלל

מה שגורם לי בפנים רק יותר להלל.

 

כבר מפחדת לדבר ולהראות

כי לא יודעת מה יכול לקרות.

לפני 8 שנים. 27 באוקטובר 2016 בשעה 16:52

היא:" חנוק פה".

אני:" אני אפתח חלון".

היא:" השארתי תריס פרוח".

אני:" כן, אבל החלון סגור".

היא:" שם. את רואה? השארתי תריס פתוח".

אני:" אני רואה אבל מה זה עוזר אם חלון סגור?".

היא בטון כועס ומבט עצבני:" אני יודעת שחלון סגור!!"

אני בראשי:" א ו    ק  י ".

הולכת. פותחת חלון. 

סוגרת תריס כי היה פתוח בקטע שהזיזו אותו הצידה. 

פותחת אותו קצת שיכנס אוויר אבל לא גשם.

 

הולכת אליה.

" מה יש?"- אני שואלת.

"כלום!!". באותו כעס ועצבים.

טוב שוב חושבת אני בראשי.

סליחה שאני בלונדינית ובאמת לא מבינה מה עוזר תריס פתוח כשחלון עצמו סגור.

 

אולי מישהו יסביר לי?

 

 

** הכי קשה היה לשתוק ולא להגיד לה את זה בקול רם. השתיקה עדיפה לפעמים. אבל כל כך קשה בשבילי...