פרדוקס ושמו בדסם

זה נחמד שאתה שפוי, אנחנו לא מתקשרים על בסיס המחלה וסביב המחלה. אנחנו מתקשרים *למרות* המחלה.

"אני total loss. אני קצת צריכה שפשוט תגיד לי מה קורה. אני יכולה לבוא עכשיו. אתה יכול לבוא מחר. אפשר כלום. רק אני צריכה לדעת" - זו הייתה התשובה הלא מאוד הגיונית שלי לשאלה "רוצה שאבוא מחר?".

ואתה ענית: "הבנתי אותך". וזה היה כזה כיף. הודעה ששימחה אותי ממש. החרדות ממש ירדו. ביקשתי שתיקח את השליטה ולקחת. חולה על זה אצלך!

"אז בואי נסכם שאבוא מחר בצהריים" - מבאס, קיוויתי שבאיזו דרך נס תגיד בואי עכשיו. אבל מראש אמרת שהיום לא.

והמשכת: "לא יודע מתי בדיוק, כי לא רוצה מאוחר ולא רוצה לקום מוקדם מידי וכן רוצה להספיק קצת נקיונות" - הסינפסות שלי במוח איבדו את זה. לפני שנייה אמרתי שאני לא במצב נפשי טוב וחייבת להיות בסיטואציה של לדעת בדיוק מה קורה, אז ציפיתי לקבל שעה מדויקת. הגוף שלי לא הצליח להכיל את התשובה הזו. ההגיון הבין שזו תשובה סבירה, אבל לנפש לא אכפת מה ההגיון מבין.

אז עכשיו אני כועסת ופגועה. וכואבת גם את הידיעה שאני מפחדת להתעמת איתך מעבר למה שכבר רשמתי. לפני שעה. ועוד לא ענית.

ההגיון גם מבין שאתה לא עד כדי כך מיוחד. אתה אחלה, וכיף מאוד שהכרנו ושאנחנו חברים, אבל יש עוד אנשים. מה לעשות שהנפש שלי סימנה אותך בתור האדם הזה שרק איתו אפשר לדבר. ולנפש לא אכפת מה ההגיון מבין.