אני והמחברת ..

הערב הגיע ויש כל כך הרבה דברים על הראש, המון מטלות, אין סוף דאגות אבל אני יושבת בשכונה עם רגליים יחפות ורוח שמלטפת לי את הראש לצלילי המוזיקה שמתנגנת ברקע, הכלב יושב לידי כאילו שומר עליי שאף נשמה רעה לא תפגע בי ומסתכל יחד איתי אל עבר הבתים הנמוכים.
אני יושבת על הדשא כשמסביבי הכל מלא בעליי שלכת, כמעט ואין אנשים, כמעט ונעלמות כל הצרות ומה שנותר זה האוויר הצח והשלווה שעוטפת אותי פתאום.
אני יושבת ומשחררת את המחשבה שלי למקומות רחוקים, נותנת ליד שלי לכתוב מילה אחר מילה מבלי לדעת איך זה יגמר.
מחייכת, חיוך קטן ואמיתי, חיוך נדיר ומיוחד שאני מחכה לו יום ולילה.
חושבת על שדות ועל חופים, מדמיינת נדנדה וילדה עם קוקיות מצחקקת, ילדה שליבה מלא בתום ובאושר טהור כי היא לא יודעת מה מחכה לה.
מצפה לחזור לבית חמים עם ענבים שמחכים לכל המשפחה, מדמיינת הורים רגילים, שני אחים ומיטה לכלב מתחת לשולחן.
מדמיינת עולם יפה יותר, פחות עצוב, פחות חשוך. עולם שבו הילדה תוכל להתנדנד כל יום מבלי לדאוג מה יהיה כשהנדנדה כבר לא תהיה פה, עולם בו לא נצטרך להיות תמימים כדי להיות מאושרים. עולם שקט יותר בו השלווה לא תהיה עניין של רגע, עולם שנמצא בחלומות הכי גדולים שלי, עולם שיעלם בעוד כמה שניות כשאני אקום מהאדמה ואחזור למציאות.