אני והמחברת ..

פעם נשאל הרבי מלובביץ': 

"מה לומדים מתחפושות פורים?"

הרבי: "בפורים פוגשים באנשים בתחפושות שונות: זה מחופש לליצן, זה למפלצת, זה לחיה, זה למשהו-לא-ברור. אבל לא יעלה על דעתך לכעוס או לרגוז על אף אחד מהם- הרי זו רק תחפושת! 

גם בחיים אנו פוגשים אנשים 'מחופשים': זה מחופש לקמצן, זה לגס-רוח, זה לסתם אחד שלא איכפת לו משום דבר. אולם אין זו דמותם האמיתית. זו רק תחפושת.

צריך להביט מעבר ל'תחפושת' ולחשוף את הנשמה האמיתית. 

השאלה שלי היא - מה עושים אם אין נשמה ? ואין אדם מתחת למסכה ? 

מה עושים במקרה שהמסכה התקבעה כל כך חזק שהאדם שמאחורייה כבר לא נותר שם ??

.I just think I need a little me time

התקף חרדה

לעולם לא אשכח את הראשון
הראשון הארור, באותו היום ששם הכל התחיל..
דמיינו רגע. בת 14, ילדה קטנה שננטשה ע"י האדם הכי קרוב אלייה בעולם..

אדם שהגן עליה ושמר עליה מכל האנשים הרעים בחייה מכל המפלצות בחייה..
האדם היחידי בעולם שהיה שם בשבילה בכל מצב,

עלה על מטוס נעלם ולא חזר.

הילדה נשארה לבד להתמודד,

להתמודד עם העולם המסריח הזה ועם כל האנשים הרעים האלו לבדה, עם כל המפלצות שבאו לאכול את נשמתה בלילות...
לא אמא לא אבא לא אח לא סבתא ..
פשוט לבדה.

ובאותה הנקודה בדיוק באותו היום-
שם זה התחיל
שם נולדה הילדה מחדש
שם הילדה המקוללת הגיחה את נשימתה הראשונה..
ועם אותה הנשימה גם הם הגיעו-
התקפי החרדה, דיכאונות, שנאה עצמית, פגיעה עצמית

החוסר יכולת להביע רגשות ולסמוך על העולם או על בן אדם נוסף שוב בחייה.

אז אומרים שלעולם לא שוכחים את הראשון שלך..
אז לא, לא שחכתי ..

ההתקף הראשון, לבדי על הרצפה בחדר בפנימייה המקוללת הזו ..
שנייה אחריי שעזבת אותי..

לא אשכח את הראשון לעולם ...

אחרי כאב עצום הרגשות הופכים קרים
העצבים יושבים זקופים ורשמיים כמו קברים
הלב נוקשה תוהה "האם אני הוא שסבל כל כך?
האם אתמול קרה כל זה או שמא כבר מיזמן נשכח?"

הרגלים נגררות, הולכות סחור סחור
כבדות ונשרכות כמו עצים
גם האוויר, האדמה, גם הרצון
באדישות רובצים מרצצים
והשלמה כבדה יורדת על הלב, כמו סלעים שאת הנפש מוחצים.

זוהי שעת העופרת היצוקה
אותה יזכרו רק ניצולי המועקה
כמו זיכרון השלג בראשו של איש אשר קפא
ראשית תחושת הכפור- ואז אט אט לקהות - ולבסוף
רק לבסוף גם להרפות.

-א.ד

צמיחה אישית..?

אוקיי אז חזרתי אחרי המון זמן שלא ..

כבר לא אותה הילדה הקטנה והיחפה על הנדנדה ההיא מ2017...

אבל כן, כן עדיין הגורה חסרת הניסיון שתמיד בורחת ברגע האמת, בורחת בגלל הפחד שמישהו יראה אותה באמת כמו שהיא.

מפחדת שמישהו יסתכל דרך הלב השחור והאפל שלה ויגלה שהוא בעצם אדום.. אדום וחיי ואפילו יודע לאהוב לפעמים .. 

אז האם אני כאן כדיי לחפש אותו או לחפש את עצמי, זו השאלה ? ואולי יש לו תפקיד אמיתי במסע הזה.. ?

אחשוב על זה במשך הלילה
אנסה לחזור עם תובנות חדשות מחר ..

לילה טוב 

אנשים נוראיים מסתתרים מאחורי פרצופים יפים
כמו כריכות ספרים יפות,ללא כל מלל מבפנים
אנשים לא ידועים וזרים,שמשקרים לחברים
אנשים בוגדניים שיעלמו ברגע שיתחיל להיות קשה
יצורים שאפילו בני אדם אין זה שמם
יצורים שכל חיי ניסיתי להמנע מהם
אנשים שחושבים שאם הם יפים,מבפנים הם יכולים להיות חלולים
אנשים שחושבים שאם הם ישקיעו
וכולם יסתכלו
אף אחד לא ישים לב,שמבפנים אין דבר
שמבפנים הרקיבות כבר אכלה
שמבפנים,הסרחון כבר עלה
מבפנים,לא נותר דבר,רק שקרים
כמו ספר עם דפים קרועים.

הערב הגיע ויש כל כך הרבה דברים על הראש, המון מטלות, אין סוף דאגות אבל אני יושבת בשכונה עם רגליים יחפות ורוח שמלטפת לי את הראש לצלילי המוזיקה שמתנגנת ברקע, הכלב יושב לידי כאילו שומר עליי שאף נשמה רעה לא תפגע בי ומסתכל יחד איתי אל עבר הבתים הנמוכים.
אני יושבת על הדשא כשמסביבי הכל מלא בעליי שלכת, כמעט ואין אנשים, כמעט ונעלמות כל הצרות ומה שנותר זה האוויר הצח והשלווה שעוטפת אותי פתאום.
אני יושבת ומשחררת את המחשבה שלי למקומות רחוקים, נותנת ליד שלי לכתוב מילה אחר מילה מבלי לדעת איך זה יגמר.
מחייכת, חיוך קטן ואמיתי, חיוך נדיר ומיוחד שאני מחכה לו יום ולילה.
חושבת על שדות ועל חופים, מדמיינת נדנדה וילדה עם קוקיות מצחקקת, ילדה שליבה מלא בתום ובאושר טהור כי היא לא יודעת מה מחכה לה.
מצפה לחזור לבית חמים עם ענבים שמחכים לכל המשפחה, מדמיינת הורים רגילים, שני אחים ומיטה לכלב מתחת לשולחן.
מדמיינת עולם יפה יותר, פחות עצוב, פחות חשוך. עולם שבו הילדה תוכל להתנדנד כל יום מבלי לדאוג מה יהיה כשהנדנדה כבר לא תהיה פה, עולם בו לא נצטרך להיות תמימים כדי להיות מאושרים. עולם שקט יותר בו השלווה לא תהיה עניין של רגע, עולם שנמצא בחלומות הכי גדולים שלי, עולם שיעלם בעוד כמה שניות כשאני אקום מהאדמה ואחזור למציאות.

פגועה .

לילה טוב .

אז מה הוא גורם לי להרגיש ..

וואו כל כך הרבה מחשבות וכל כך קצת מילים לתאר ..

הוא גורם לי להרגיש עצבנית

גורם לי להרגיש קנאית

גורם לי להרגיש רכושנית 

גורם לי לרצות ממנו עוד ועוד ..

ויותר מזה הוא גורם לי להרגיש טוב .

גורם לי לחייך :)

הוא מוציא ממני צדדים שלא ידעתי שקיימים בי .. מילדה מרדנית ובעייתית אני לומדת להיות קשובה וצייתנית .

בוחנת גבולות מנסה לעצבן אותו , לראות מה יוציא אותו מכליו .. (בכל זאת עדיין עוברת תהליך..) נכנסת לכלוב בכוונה נשארת מחוברת ויכולה לקבל פתאום הודעה "תצאי מהכלוב!" חח אני כל כך נהנת מזה שהוא בודק אותי.. מזה שאכפת לו ממני .. כל טיפת יחס ממנו עושה לי את היום ..

מאז שהכרנו אני לא מפסיקה לחייך אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי וגם אם הוא לא יודה בזה אני יודעת שאני זה המקום שלו..

אני רוצה רק שיהיה לו טוב רוצה שירגיש נאהב, רוצה שידע שלמרות כל החסרונות אני רוצה אותו ועם כל הבעיות אני שלו והוא שלי. אני מקבלת אותו איך שהוא לטובה ולרעה ועם כל המשקל שסוחב על כתפיו אני יהיה שם .

לעולם לא הרגשתי ביטחון כזה עם בנאדם ההשתוקקות למפגש רק לראות אותו, להריח אותו, לנשום אותו ליידי במיטה, להניח עליו את ראשי וללכת לישון .. מרגישה כמו ילדה, ילדה שקיבלה פרס .. וכל פעם שהיא תהיה ילדה טובה וקשובה היא תקבל את הפרס הזה שוב ושוב .

לילה של מחשבות וגעגועים אך מתנחמת בזה שאראה אותו מחר ..