על פח זבל ירוק גדול מפלסטיק בסמטה צרה של תל-אביב המנומנת, בלילה בין ראשון לשני לפני אור ראשון, יושב לו איש על מכסה הפח הירוק המצחין. פח שמשמש ביום יום מסעדה סוג ב' לפועלים סוג זול במיוחד, על אפו אטב כביסה ועל פניו מרוח חיוך מצד לצד, ובפח תוססות השאריות של האוכל שבושל, מיצי הזבל שנזלו מהשקיות ולא פחות חשוב מתאדות שם בפח שאריות העקשנות שלה.
האיש מנדנד את רגליו בקצב פנימי שלו כך יראה לכול עובר ושב, ורק אם הייתם מתקרבים, הייתם שומעים כי הרגליים מתנדנדות לקצב ההתייפחות הבוקע חרישי מהפח. אם היה לכם זמן והייתם צופים בהשתלשלות מתחילתה, הייתם עוברים את השלב בו רגליו התנדנו עם קצב הדפיקות הנואשות שלה בגג, הייתם עוברים את השלב בו היא התחננה לאוויר ורק כשהיא שכבה על רצפת הפח הוא שלף סכין ופער פתח קטן או שניים בגג הפח כדי להטיב עימה.
ולמרות כול הבכי, הוא מחייך כי היא שם למטה, והוא שם למעלה, ומחר העולם כולו יריח כמו שושנים, גם לה.
אם היייתם צופים במתרחש עוד קודם לכן, הייתם מופתעים יותר, כי לשעה או שעתיים לפני כן, ישבו שניהם מחובקים ואוהבים על חוף הים, מפת שולחן ופיקניק מענג מסביבם, ישבו ונראו כמו זוג מושלם לאור ירח חיוור, ורק עם הייתם קרובים אליהם הייתם שמים אולי לב כי אין אילו טבעות שאוחזות את אגודליה, אלא אזיקים קטנטנים ובלתי שבירים, ואולי עם הייתם שמים לב, הייתם מופתעים שבעתיים, כי החיוך והשקט שהייתם רואים בה היה כה שלם, כה בוטח, כה אוהב.
הייתם תוהים למה? האזיקים, והאהבה המופגנת? חלקכם הגדול היה תוהה לאן הזוג הזה ימשיך על המפה המסודרת והאזיקים הבוהקים, ורק חלק קטן במיוחד היה תוהה, מה הביא את הרגע הזה הלום.
ואילו שהיו תוהים, גם המוזרים שבהם, לא היו חוזרים אל סעודת פסח משפחתית, שבה אל מול השולחן הערוך ישבו גם בני הזוג וילדיהם, וגם הוריהם, ואחים ודודים ושאר אנשים, וערב ברכות של חירות לעבדות כולם, לא הייתם רואים את האבסורד של השפחה הנעה אל מול אדונה, מול משפחתם כאישה חופשית, וגם אתם כמו העולם כולו, לא הייתם ולא הייתם יודעים על הקעקוע בשיפולי בטנה מעל הצלקת הקיסרית הדהויה של שמות ילדיהם, שמעליו בלי בושה חג לו צרוב בעורה בברזל מלובן סמל אישי של שניהם, סמל שהעניק את כול כולה לו ורק לו.
לא הייתם יודעים כמו כול העולם, את מה קורה בדלתים סגורות, בין השניים כבר שנים, איך נפגשו ומה הם חוו בדרך לארגון הזה של חייהם המשותפים, שלה כרכושו.
האם הייתם יודעים את חיבתם המשותפת לספר אחד נשכח וכמעט מוקצה של הגאון מכולם, ויליאם שייקספיר, אולי הייתם מקבלים רמז למה הוביל את הזוג בבגדיו הלבנים שחוגג סדר בחוג משפחה אהובה אל פח מצחין ואולי היה עוזר לכם לדעת כי הא קורא לה "קתרינה שלי" והיא בחדרי חדרים קוראת לו אדוני ולעיתים מעיזה ולחשת באוזנו, "פטרציו אהובי".
ועכשיו אני תוהה מה חושב הקורא של כול הסיפור הזה, האם הוא חפץ לדעת, מה קרה כשקפץ לו האיש מגג הפח והוציא את אהובתו מצחנת הפח, או מה קרה ביום שהם נפגשו לראשונה בחסות חברו הטוב, שיצא כמו בסיפור עם אחותה הקטנה, ומה קרה בתקופת חיזורם? ואולי זה בכלל לא חשוב יותר?
לפני 12 שנים. 7 באפריל 2012 בשעה 19:35
