sweetest perfection

יאווו איזה חום היום.
מה נהיה עם המדבר הזה ? בלילה רועדות לי הביציות מרוב קור וביום אני נמסה מהחום ...
הלכתי לישון מכורבלת בתוך הפוך וקמתי מזיעה בטירוף בריצת אמוק לאמבטיה.
לא אוהבת את החום הזה . לא מסתדרת איתו. שיחזור כבר החורף.
אם היה פה ים זה היה נראה אחרת, אבל נכון לכרגע הדבר היחיד שאני יכולה להתנחם איתו הוא הקרטיב אננס שיקרר אותי. אם הוא לא היה דביק הייתי מעבירה אותו על כל הגוף. אז אני לא . מה קרה ?? שתי מקלחות ביום ?? לא יקום ולא יהיה!
אז המזגן לא עובד , להזרק על המרצפות זה גם כבר לא פתרון כי גם הן רותחות, קרטיב אכלתי , אמבטיה עשיתי. די עם החום הזה.

בברכת התאדות נעימה,
עגיל

עכשיו כשהבטן מפוצצת אפשר להתחיל לכתוב על החג הזה כמתבקש.

הכל התחיל שאמא שלי החליטה להכין גפילטע פיש. בתור אחת שלא אוכלת דגים אני לא מבינה מה הסרט סביב הקציצה החיוורת הזאת אבל שיהיה.
נודבתי ללכת לקנות את הדגים. הייתי בטוחה שאני באה לסופר וזה מחכה לי שם בדיוק כמו הבשר טחון במקררים, אבל לא! הייתי צריכה ללכת לקצב דגים הזה ולהגיד לו מה אני רוצה ואז בקלות הוא שולף לי דג מהאקווריום הדחוס הזה אני צריכה להחליט מי לחיים ומי לצלחת החג שלנו. ככה הוא מוציא לי דגים ושואל אם זה בסדר? ואני, אין לי מושג מה טוב ומה לא. ביקשתי ממנו שפשוט ייקח 2 וזהו. ואז עם מקל ענק כזה הוא דופק בהם ואני מתחלחלת כולי. בשלב מסויים התור התארך וכולם שם צחקו עלי. כל פעם שנשלף דג מהאקווריום אני מזיזה את הראש ומתחלחלת. איזה מרוקאית עם מבטא התחילה לצחוק על ה"אשכנזים האלה".
אחרי החוויה הנוראית הזאת נשבעתי שאני לא קונה יותר דגים. לפחות לא לבישול. היה נוראי.

את ארוחת החג אני אירחתי בביתי באמצע המדבר. היה מעולה. מלא אוכל, מלא אלכוהול, מלא שמחה. ואפילו אני מצאתי את האפיקומן, דבר שמתבקש אחרי שאני היא זו ששאלה את הקושיות. (מה לעשות כנראה שגם בגיל 25+ אם אני הכי צעירה אני צריכה לשאול אותן).
אחרי הארוחה אפילו המשכנו וקראנו את כל מה שיש שם. מי ידע שיש כל כך הרבה מילים בחצי ההוא של ההגדה. אבל בהחלט היה שמח.

עכשיו נשארתי פה לבד. לכתוב מלא עבודות שיש להגיש אחרי החג. מה אני אגיד לכם ממש חופשה נהדרת אירגנו לנו. אבל לא נורא היום זה כבר לא מבאס אותי. זה סמסטר אחרון וגם הוא כבר בחצי.

שיהיה לכולם חג שמח.

טוב היום בהחלט היה יום הזוי לחלוטין.
הכל התחיל שהשעון המעורר צילצל לי בשעה 8 לפנות בוקר והחליט שאני צריכה לקום. תכל'ס הוא צודק אני אמרתי לו להעיר אותי בשעה המוזרה הזו.
אז קמתי, התקלחתי, התלבשתי, התבשמתי ויצאתי לכיוון העיר הגדולה (ת"א כמובן). כצפוי פיספסתי את האוטובוס ברבע דקה ונאלצתי להמתין בתחנה המרכזית בבאר שבע 20 דקות שלמות עם אלפי חיילים (מצב שלא חייב להיות כל כך גרוע רק חבל שהיה נורא חם והסירחון בהתאם). מי שמכיר אותי יודע שאני לא נוהגת לנסוע באוטובוסים, לא נהנית מהחוויה הזו ומשתדלת להמנע ממנה מתי שניתן. אבל מה לעשות הנסיבות הכריחו אותי אז עליתי לאוטובוס והתישבתי בכיסא של המעבר (כדי שלא ישבו לידי) ומיד עשיתי עצמי ישנה (כדי שלא ישבו לידי). 20 שניות אחרי שהאוטובוס יצא את שערי העיר אני שמה לב שיש אדם אחד באוטובוס שכנראה נורא נהנה מהנסיעה. הוא נרדם כנראה (באמת, לא כמוני) ונחר כאילו אין אף אחד סביבו. עכשיו, אין דבר שמצחיק אותי בעולם הזה יותר מנחירות. בילדותי נהגתי לשבת ליד הדלת של החדר של הוריי והייתי נקרעת מצחוק במסדרון. בכל מקרה בשלב מסויים לא הצלחתי לעצור את הצחוק ששמרתי בפנים והתחלתי לצחוק גם מבחוץ, מה שגרם לזוג החיילים מאחוריי להצטרף לצחוקייה ולאוטובוס שלם גם כן. במבט אחורנית גיליתי שהנוחר הוא לא אחר מאשר דוס שמן וענק שישב 3 ספסלים מאחוריי ולא הפסיק לנחור עד אשר הגענו לת"א. משום מה הוא לא הבין למה כולם מסתכלים עליו שהוא ירד מהאוטובוס וצוחקים בטירוף.
לאחר חוויית האוטובוס הזו יצאתי לעיסוקיי בהחלטה שאת הדרך חזרה אני בשום פנים ואופן לא עושה באוטובוס והפעם אבדוק את שירותיה של רכבת ישראל.
בסוף היום הגעתי לרכבת , שמחתי שהיא ריקה ואני לא צריכה לעשות עצמי ישנה ומצאתי לי מקום נחמד לשבת. התמקמתי וניסיתי להרדם אחרי יום ארוך ומתיש אך כנראה שהילדה מאחורי החליטה שאני לא אשן היום. היתה שם ילדה בת 4 בערך עם סבתא שלה שלא הפסיקה לשאול שאלות מעצבנות (כנראה זהו גיל ה"למה"?) "סבתא איפה המסילה?", "סבתא מתי נגיע?", "סבתא יו תראי יש פה מטוס, איך הוא לא נופל?" וכדומה ... אני לא אצטט את הכל כי היא שאלה המון. אז כמובן שגם הפעם לא נרדמתי וסף העצבים רק הלך ועלה.
אחרי יום ארוך ומתיש הגעתי הבייתה וגיליתי שאין מים למקלחת ! הלך המפסק של הדוד. התקשרתי לבעל הדירה ואחרי שהוא אמר שאין לו זמן עכשיו ושהוא יבדוק אולי הוא יטפל בזה שבוע הבא הודעתי לו שאין בעיה ואני פשוט אבוא להתקלח אצלו. אין צורך לציין שאחרי שעה כבר היה לי מפסק חדש 😄
עכשיו, אני אחרי מקלחת טובה, רגועה מהיום ההזוי הזה באתי לשפוך כאן את הכל.
שלא יהיו עוד ימים כאלה . מיציתי.
ערב טוב לכולם.

טוב התגעגעתי.
הרבה זמן לא הייתי באתר ובאמת התגעגעתי. לא לכולם אבל למספר מצומצם של אנשים.
טוב לחזור.

אז למה בעצם לא הייתי... עברתי תאונת דרכים. (כל הפולניות להרגע אני חיה).
אני נוסעת לי לתומי בדרך מבית אימי ללימודים. נסיעה מבאסת בפני עצמה, כשמתחיל לו פקק מעצבן מאיזור החנייה של הבית שלי. כאילו איך שיצאתי רוורס מהחנייה בום אני בפקק.
לא נורא לקחתי טווח זמן ספייר אז לא נלחצתי. נהניתי לי מהשמש הנעימה ונסעתי לי להנאתי לכיוון דרום. יותר נכון יהיה לומר התדרדרתי לי לכיוון דרום בגלל מהירות הנסיעה . אבל לא משנה כרגע. אחרי 40 דקות של פקק מייגע (נסיעה, עצירה, נסיעה, עצירה) הבחורה שנסעה מאחורי כנראה החליטה שהבאגז' שלי מעט רחוק ממני ואולי כדאי לצמצם לי את הרכב על מנת להקל עלי במציאת חנייה (נחמד מאוד מצידה) ופשוט במקום ללחוץ על הברקסים היא לחצה על הגז ונכנסה בי בזמן שאני העצירה מלאה. מה שלא כייף בכלל כי אם הייתי בנסיעה אז משהו היה מקבל את ההדף ולאו דווקא הגב שלי. בכל מקרה, שניה אחרי הבום הנוראי הזה אני היסטרית לחלוטין, רואה בראי שהאותה אישה מתחלפת במקום עם הגבר שלצידה. אני יוצאת אליהם ומבקשת לעצור בצד על מנת להלחיף פרטים. הבבון פותח לי את החלון, טוען שאני הוזה ושאמא שלי כנראה עוסקת במקצוע העתיק בעולם. בטענה שלא קרה לרכב שלי כלום הוא בורח משם במהירות (כן כן דווקא עכשיו השתחרר הפקק) הספקתי לרשום את מספר הרכב שלו לפני שנעלם. מה שמצחיק הוא שדווקא שהוא טיפה התרחק מהרכב שלי על מנת לברוח אז הטמבון נפל, וכן לי אין נזק בכלל. הכנסתי את הטמבון למושב האחורי ונסעתי לתחנת הדלק הקרובה על מנת להרגע. אחרי 4 סיגריות התקשרתי לאמא להודיע שאני חיה. היא כמובן מיד אמרה שהיא באה . מה את באה?? מה יש לך לחפש כאן ?? היא רוצה להיות איתי. תודה רבה אבל אני מסתדרת לבד. ביררתי היכן תחנת המשטרה הקרובה, הלכתי לאיבוד 9 פעמים בערך רק כדי להגיע לשם ושיאמרו לי שקודם צריך מיון. לא משנה אני לא אתחיל לספר את תהליך הבירוקרטיה המזעזע אבל אני בטוחה שאתם מבינים את הרעיון. לצורך העניין התאונה הייתה ב10 בבוקר ואני רק ב23:00 נכנסתי הבייתה. חזרה לאמא כמובן. ללימודים לא הגעתי באותו השבוע. מבדיקה של אותו מספר רכב מסתבר שזה בכלל רכב מהשכרה. אותה חברת השכרה (בפאקינג עפולה) לא מוכנה לתת לי את פרטי הנהג כי הבבון טוען שהוא בכלל לא היה שם. בקיצר הולך להיות מעניין.

כרגע המצב הוא לא כל כך נורא. למזלי הייתה לי משענת ראש בכיסא כי אחרת המפרקת הייתה נשברת. אז קיבלתי בומבה בראש ויש לי בלוטה, לא נורא העיקר שאני פה מזיינת את השכל. כמו כן הצוואר, העורף, השכמות והגב נפגעו אבל בעזרת כדורים וזריקות אני מצליחה להתגבר על הכאבים. זה היום הראשון שאני מצליחה לשבת על כיסא וכמכורה מן המניין ישר באתי לראות מה פיספסתי. לא הרבה אגב ...

אני תוהה איך אני אצליח לשבת 8 שעות בלימודים כשרק בבלוג הזה קמתי פעמיים על מנת לשחרר את הגב.

לא נורא יהיה טוב. שבוע טוב לכולם.

וואי איזה מסיבה הייתה בשישי. כן אני יודעת שרבות נכתב ונאמר עליה אבל מה אכפת לי לכתוב גם. המון זמן לא הייתי במסיבה שכל כך נהניתי בה. גם הבאתי איתי שני חברים וניליים שלי (באישור תרגעו) שנורא נהנו וכבר שאלו מתי המסיבה הבאה. תמיד ידעתי שיש בהם משהו רק הם לא מודים בזה.
נורא שמחתי לראות אנשים שלא ראיתי מלא זמן ונורא רציתי לראות. אליזבת המקסימה מבטיחה לך שבפעם הבאה נשב לשוחח קצת יותר. נורא נהניתי. דומי יקירה ואוו כמה יפה לך השינוי הזה. נעמה מותק את נראית מעולה... לא ראיתי אותך אני חושבת אולי שנה וראבק מה מאכילים אותך שם בבית ? את נראית סוף הדרך. קשת בענן היצירתי שמחתי להכיר יש לי הרגשה שלא תפטר ממני בקלות, אתה והראש המעוות שלך. הזאלוטוסים ... אליכם לא התגעגעתי יא גוש רוע קיטשי שכמותכם. (הכל מאהבה וד"ש מדוד שלי). אמילי המקסימה שתרמה לי את הטבעת המנצנצת שלה (אוי כמה רציתי אחת כזאת, אני עדיין משחקת איתה), טיצ'ר, מה לעזאזל חשבת ששמת שם ארון קבורה ??
בטח יש עוד כמה שלא הזכרתי פה . לא נורא אתם ילדים גדולים תתמודדו עם הזכרון המעפן שלי.
ותודה אחת ומיוחדת למקסים שבאתי איתו. היה מעולה.

ובאווירה אופטימית זו הסמסטר האחרון מתחיל היום.
שיהיה בהצלחה לכל הסטודנטים.

הצלחתי להפטר מהאירוע המוחי הערב ...

כמה טוב שיש אחיות שעוזרות (גם אם זה בעקיפין וללא כוונה מוצהרת מראש) להמנע מאירועים מיותרים ולוקחות על עצמן את הסבל במקומי.

יש לי היום אירוע משפחתי.
לא בא לי ללכת.
מאז שההורים שלי התגרשו ראיתי את הצד הזה של המשפחה רק בהלוויות או אזכרות .
מאירועי "בקרוב אצלך" נמנעתי מלהגיע. ובמשך ה8 שנים האחרונות הצלחתי לא להראות את פרצופי אפילו באחד. סחתיין עלי. אבל היום אין מנוס. לא הצלחתי להשיג תירוץ משכנע מספיק.
יש איזה חתונה של בת דודה שלי. פרחה ממוצעת שאמרה לי בהלוויה האחרונה שראיתי אותה את המשפט החכם הבא: "למה את לומדת כל כך קשה? לכי תתחתני תעשי משהו בחיים שלך". והיא היום מתחתנת. היא עושה משהו בחיים שלה. ממש הצלחה מסחררת הבחורה הזאת. היא תשב בבית ותגדל 4 חוליגנים כמו כל המשפחה שלה ותהיה עסוקה על היום בציפורניים ובאיפור שלה. כמובן עולם מלא תוכן שלעולם לא אגיע לקרסוליו.

בימים מסוג אלו, שבהם אני נאלצת לראות את משפחתי ההיא, אני באה גאה. לא רוצה להתנשא אבל אני רואה מה יכול היה לצאת ממני ולאן הגעתי בכוחות עצמי.
רואה את אחותי ואני. האקדמאיות הראשונות במשפחה ההיא, אלו הרווקות המזדקנות שלא התחתנו עם נהג מונית בגיל 23 והתחילו להפליץ ילדים בגיל 24.

בימים מסוג אלו אני כל כך מודה לאמא שלי. ההיא שדחפה ללימודים ולהגשמה עצמית. אפילו אם לא תמיד ראיתי את מה שהיא מנסה לומר לי באותו הרגע, אבל היום במבט לאחור לא הייתי משנה דבר.
נכון שאני מתבכיינת לא מעט על הלימודים ועל הקושי שבמיקום שלי, אבל בהחלט במחשבה לאחור, שנייה וחצי לפני סיום התואר הזה, לא הייתי משנה דבר.

תודה לך אמא על שגידלת חינכת והבאת אותי להיות מי שאני היום.

זהו .

נגמרו המבחנים. נגמרו העבודות ... יוצאת לי לשבוע חופש בציוויליזציה.

אל תעשו שטויות שאני לא פה.

יש רגעים בחיים שאני ממש צריכה אותו.
אריה זה חבר טוב שנפטר במפתיע לפני שנה וחודשיים. בדיוק כשהבן, שלו הוא חיכה כל כך הרבה שנים, חגג 3 חודשים. סתם ככה באמצע הלילה קיבל התקף לב. בנאדם בן 36. מה התקף לב בגיל כזה ? דווקא בתקופה הכי טובה בחיים שלו. הוא התחתן עם אהבת חייו, הצליח להביא בן זכר לעולם (שזה בערך הדבר שהוא הכי רצה בעולם) אחרי 2 הפלות לא קלות בכלל, בדיוק מצא עבודה מעולה, למה ככה ?
אריה היה מסוג האנשים שתמיד יבואו לעזרתי. לא משנה מה השעה, מה מזג האויר ובכלל לא משנה כלום. הייתי רומזת שאני צריכה הוא כבר היה מגיע בלי שאלות בכלל ועוד מתעצבן למה לא אמרתי קודם.
יכולנו לדבר שעות על מוזיקה, על החיים, על כלום, סתם לשתוק. היינו צוחקים המון ומכל דבר.
וככה סתם בן לילה אני מקבלת טלפון ממכר משותף שלנו שאומר לי: "אריה נפטר". "מה נפטר???" אני עונה ובדיוק רואה על צג הטלפון שלי את שמו. "הנה הוא מחייג אלי אל תדבר שטויות" מסתבר שזו הייתה אישתו שהתקשרה להודיע לי את מה שכבר ידעתי ולא רציתי להאמין. בשוק מוחלט ארזתי את עצמי ונסעתי להלוויה. כאילו עובדת על אוטומט. כל החברים שלו היו בלוויה כאילו שעוד שניה הוא היה בא עם בקבוק שיבאס ואומר לכולם עזבו שטויות בואו אלי נשב, יהיה סבבה. אז באמת אחר כך באנו אליו הבייתה אבל הוא לא היה. וגם לא ממש היה סבבה. שיבאס כן היה.
לא יודעת למה אני כותבת עליו כל כך הרבה זמן אחרי שהוא איננו, אבל פתאום בימים האחרונים הוא נורא חסר לי.
אני עדיין בקשר עם אישתו, אני רואה את הבן שלו גדל ומתחיל את חייו. נורא מצחיק יש להם אותה הליכה למרות שהילד רק עשה לא מזמן את צעדיו הראשונים. יש להם את אותו המבט התחמן בעינייו ואת אותו החיוך הממזרי. חבל שאריה לא פה כדי לראות את בנו גדל. הוא היה ממש נהנה מזה.

הוא נורא חסר לי פה. נורא.

כן כן , זה הגיע שנה אזרחית טובה לכולם.
אז קצת עדכונים :
בלימודים הכל חרא כרגיל, אין לי זמן לחיות/לעבוד/לישון. אבל לפחות עוד מעט התואר הזה ייגמר.
התנור שיצא מהבוידעם לפני 10 ימים בערך החזיר את נשמתו לאלוהי התנורים באשר הוא ואני חוזרת להתלונן כמה שקר לי.
נמאס לי לגור בחור תחת שאני גרה בו. די! מיציתי! אני רוצה ציוויליזציה!

ובזה אני אחתום את הבלוג המתבכיין הזה.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה.