אתמול היה כולו אופטימיות. אבא שלי עבר בדקות את ועדת הקבלה, אמרו לי שמי שחושב שהוא מתאים לתשושים ולא לעצמאים, אידיוט (אני לא אומר כלום, רק אצביע לעבר החברה שלו). אור היתה איתי לאורך כל הדרך, לקחה אותנו, החזירה אותנו, הצחיקה את אבא שלי, סחבה לו מזוודות ונראה היה שניתן לראות כבר זרקור שלם בקצה המנהרה, בתנאי שאצליח לשכוח את הדיבור הילדותי-דבילי-בלתי פוסק של אחותי לאבא שלי. כל היום הוא עסק בסקירת מערכות של בנות הבית אבות ועדיין לא מצא מישהי מספיק צעירה עבורו. "היי אבא, לא תמצא כאן חיילות משוחררות", הבהרתי את התמונה והוא הסביר לי שאין לדעת, מגיעות לשם גם נכדות לביקור.
הבוקר קידמה אותנו תמונה שונה לחלוטין. אחותי דיווחה לי על הבוקר שהוא עשה פיפי במכנסיים. כשהוא קם, הוא התעקש לשלוח לחברה שלו זר פרחים ומילות אהבה. מצד אחד, רתחתי. האשה הזאת הודיעה לי בשישי שהוא הורס לה את החיים והיא רוצה שהוא יעוף מיד, על מה בדיוק מגיעים לה פרחים? מצד שני, שמחתי שהוא עוד מסוגל לחשוב על הדברים האלה עם כל הבעיות שלו. אחר כך הבנתי, שזאת דווקא אור שעודדה אותו לעשות את זה. מזל שהייתי רגועה.
נכנסתי לסופר, לקנות לו כל מיני פינוקים לחדר החדש. אור ואבי נשארו בחוץ ופיטפטו. ביומיים היא הצליחה לכבוש כליל את ליבו. הוא סיפר לה שהוא מתגעגע ושהמעבר קשה לו. לא היו יותר דיבורים על צייד נכדות ברות. בנתיים הוא הספיק להרטיב זוג מכנסיים נוסף.
קשה להסביר כמה קורע את הלב לראות אדם שאוהבים במצב כזה. מצאנו לו מקום מקסים ואוהב, עם מלא פעילויות ועדיין יש לו את הימים האלה שהוא הכי הוא- הצייד, החכם, הגבר, המצחיקן וימים שהוא פשוט זקן מסכן ועצוב. אני חייבת להסתגל לזה עוד יותר מהר ממה שהוא יסתגל לדיור המוגן, אבל הימים שבהם הכל כל כך נפלא, יוצרים לי שוב ושוב אשליות, שהנה הכל מסתדר.
ועכשיו, כשהוא שם, אחרי שאעבוד ואשלים מטלות, אחרי שאחזיר טלפונים, לכל עשרות ההודעות שהצטברו בימים האלה, אחרי הכל - אני מתכוונת לבכות. איך שהוא, אני חייבת לבכות.
ומי זוכר מה זה סקס בכלל ומי זוכר מה זה להיות דומית מסוקסת ומה זאת שליטה. הכל נראה כמו סרט שפעם השתתפתי בו. סרט מוזר ביותר, שאנשים עושים בו דברים הזויים עם שוטים, מצבטים ואפילו כוסות רוח.
לפני 17 שנים. 8 בינואר 2007 בשעה 9:52
