אוטובוסים, מכוניות, אופנועים, כל מה שרועש. העיר בשש מילים, והסיבה לתיעוב גורף. הוא התפטר מזמן, ומאז לא מצא עבודה. יושב בבית, עובר בין ספרים למחשב למיטה. לאלכוהול כבר הפסיק לפנות, גם לא לשאר הסמים. כביסה, אוכל, סרטים, טלפונים לא נעימים מהמשפחה והחברים האחרונים שעדיין נשארו.

שלאק. הפגיעה של החגורה יכלה להעיר שכנים, אבל הוא לא שמע אותה. ברקע הרעש היה בלתי נסבל, עם הוא לא היה עסוק. אבל זה כמעט ולא נקלט בראש. לפניו הייתה אישה ערומה, לא קשורה, על ארבע. הוא בקושי ראה אותה. הוא הרגיש את היד שלו מועכת את העור של החגורה.

שמונה בערב, ודממה בבית. הכל נקי ומסודר. הכלים שתופים. מטבח, סלון, שני החדרים. אפילו המחסן. תל-אביב עיר שהכל קורה בה, ולא קורה בה כלום, מפוצצת באנשים שמחפשים ריגוש, שמחה, אהבה, כמו קצף על חוף הים, תמיד משתנים, תמיד מתחדשים. שונה כל כך מדימונה.

הרוח טרקה אחת מהדלתות בבית, ברעש שהתגבר על המכוניות בחוץ. השיגרה האפרורית בזמן האחרון מתאימה את עצמה למזג אויר הקודר, ואני יושב לי וקורא עוד סיפור מתורגם על-ידי יאיר לפיד הניג'ס הזה שגורם לי לקלל את הריטוש שהוא עושה להמינגווי. עוד אחת מהתקופות האלו.